חנוכה

יש להעיר דבנוסח הנרות הללו לא נזכר ענין נס פך השמן וכן בנוסח על הניסים לא נזכר אלא אולי ברמז דק, ולהבדיל כמדומה שבכל ספרי התקופה כיוסיפון ומקבים ואידך מקבים וקדמוניות איני זוכר שהובא בהם ענין זה, וכמובן שא”א להביא ראיה משם דמה לכהנת כפונדקית, ולא מפיהם אנו חיים, אבל רוח הדברים אפשר להבין שעיקר מה שידעו המון העם שעיקר השמחה היא להצלת ישראל מעול שמד וחזרתם לקיום המצוות, אבל עיקר צורת התקנה מצד ההדלקה והשמונה ימים נתקנה כפי צורת הנס שאירע מכיון שזה נס היוצא מגדר הטבע לגמרי, וכמ”ש השו”ע לגבי ברכת שעשה לי נס די”א שאין מברך אלא על נס היוצא מגדר הטבע לגמרי, ולכן צורת התקנה תקנו על פי נס זה, אבל עיקר מה שהוצרכו לתקן היה מחמת הצלת ישראל כנ”ל דעל עצם הנס עצמו מה שהיה נס לולא שהוצרכו מדינא לנס זה שהרי טומאה הותרה בציבור ובלאו הכי לא היה להם אז עדיין מנורה הכשרה כהלכתה לכתחילה כמבואר בסוגיות, ולא נהגינן חנוכה ביום שחזרה המנורה, אלא דמאחר והיא צורת המאור פנים שהאיר הקב”ה לישראל והראה להם שעבודתם רצויה לכך קבעו צורת מצוות חנוכה באופן זה מאחר שצורת הנס ג”כ היה ענין של טיהור וקדושה והצלה משמד וחנוכת המקדש והמזבח והכל מישך שייכי זה בזה דהכל הוא מענין לענין באותו ענין וגם המנורה רומזת לחכמת התורה שחזרה להם כמבואר בכל מקום.

ולפ”ז מיושב גם מה ששאלו בגמ’ מאי חנוכה וכו’ וזה פשוט שהכל יודעים מהו חנוכה ונזכר במשנה הרבה פעמים ובגמ’ עוד פעמים, אלא ר”ל עיקר צורת התקנה דחנוכה באיזה אופן נתקנה ועל מה נתקנה ומה הוא השם חנוכה שרומז לחינוך דבר, וע”ז מביא דתנו רבנן שכשנכנסו יונים וכו’.

ועיקרי רעיון הדברים נתבארו בערה”ש סי’ תרע וכן מבואר גם במשנ”ב שם בהשוואת הדברים לפורים דבחנוכה עיקר התקנה הוא מחמת ההצלה משמד.

יש להוסיף עוד דבחז”ל אי’ הרבה על המשכן דמנין הקרשים הי’ כנגד דבר פלוני ומידות היריעות היו כנגד דבר פלוני וע”ז הדרך, ואין הכונה שכל המשכן נבנה כדי לעשות המידות באופן שירמוז לדברים אלו, אלא מטרת המשכן היא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אבל צורת עשיית המשכן היה לזה הציווי באופנים מסויימים שירמז עניינים הרבה.

מבואר במשנ”ב סי’ תרעז סקי”ב שמי שהלך באקראי לסעוד אצל חבירו לא חשיב ששינה מקום דירתו ואם יש לו בית באותה העיר צריך לילך לשם להדליק ואם אינו רוצה ימנה שליח (אלא שמצוה בו יותר מבשלוחו), ומאידך גיסא נקט המשנ”ב בבה”ל שם שאם הולך כל ח’ ימים עם כל אנשי ביתו בקבעות לסעודה ושינה ידליק שם, ואחד מהנימוקים שכ’ שם דלמי ידליק כשאין אדם בבית וכ”ש האידנא (בזמן המשנ”ב) שההדלקה לבני הבית וכו’.

הרי שנקט המשנ”ב כאן רק ב’ הקצוות ובפשוטו משמע שנמנע מלהכריע במקרים הממוצעים בין ב’ מקרים אלו, כגון אם קבעו הוא וכל בני ביתו אצל אחר אבל רק ליום ולילה אחד, או אם קבע עצמו לח’ ימי חנוכה אצל חבירו בלא בני ביתו (ולגוף נידון זה יל”ע דלכאורה הו”ל להכריע דהרי זה ככל אכסנאי שמדליקים עליו בביתו שפרטי דיניו נתבארו בשו”ע ורמ”א ואולי באמת לענין מקרה זה סמך על מה שנתבאר בדבריהם), וכן מה שכ’ שיש לו בית באותה העיר מה הדין אם יש לו בית רק בעיר אחרת האם בכה”ג חשיב יותר קביעות מה שאוכל בבית חבירו בעיר אחרת (ומאידך יש מקום לומר דמה שנקט בית באותה העיר הוא רק לענין שלכתחילה יש לו לטרוח ולהדליק בעצמו ולא על ידי שליח משא”כ אם אין לו בית באותה העיר אין מוטל עליו להמנע משליח).

ובאמת גם בחי”א כלל קנב סל”ב נקט שההולך לבית אביו לדור שם כל ימי חנוכה מדליק שם, וכן יש שמועות מהגרי”ש שהולכים לפי רוב ימי החנוכה ושצריך לשלוח שליח להדליק במקומו (עי’ בהרחבה השמועות בזה בשם הגרי”ש באשרי האיש או”ח ח”ג פל”ט ס”כ סמ”ב ופניני חנוכה עמ’ קו קז קח קי קכא, ועי’ בתשובות והנהגות ח”א סי’ שצא מש”כ בדברי החי”א הנ”ל).

אולם בפר”ח שהוא מקור דברי הבה”ל הוא תשובה לשואל שכך היה ובאמת הרבה מרבוותא נקטו דגם מי שהולך ליום אחד בקביעות לאכילה ושינה חשיב קביעות לענין זה (אג”מ יו”ד ח”ג סי’ יד סק”ה, הליכ”ש תשרי פי”ד סי”ח ודבר הלכה שם אות לד וארחות הלכה שם סג שכן משמע בט”ז סי’ תרעז סק”ב ובמהרש”ם ח”ד סי’ קמו, הגרש”ו בקובץ מבית לוי ח”י עמ’ יא, ועי’ עוד בשלמי תודה חנוכה סי’ כג סק”ב בשם החזו”א) וכך היה לכאורה מקום לומר גם בפשיטות דמנין לנו שצריך קביעות לכמה ימים ומנין שאין יכול לשנות מקום קביעות דירתו באמצע חנוכה ואם תאמר שכל החנוכה מצוה אחת וצורה אחת הא מנא לן.

ולגבי פורים הביאו הפוסקים מהירושלמי עקר דירתו וכו’ ומשמע שם ששייך שינוי קביעות ביום אחד, אם כי דנו שם הפוסקים אם צריך שינוי קביעות לעולם, וכמו כן שם יש צד דלא הוצרכו קביעות גמורה של דירה ואכמ”ל כאן בנידון שם.

ולכן מעיקר הדין יכול להדליק במקום שהוא שם, אבל אם בא לצאת כל הדעות יכול לשלוח שליח שידליק עליו בביתו, ואז לגבי מקום שהוא שם יכול להשתתף עם בה”ב בפרוטה ואם יש לו עוד פתח יכול להדליק שם בלא ברכה.

ואם אין לו שליח שיכול להדליק עבורו בביתו ורוצה לצאת כל הדעות אם יוצא מביתו לאחר פלג המנחה יכול להדליק לרווחא דמילתא עם שמן בנר מספיק עבור עד חצי שעה אחר זמן ההדלקה, ואחר כך במקום שהוא שם יוכל להדליק ולצאת הברכה מאדם אחר, והיה מקום לומר שאינו צריך כיון שהדליק בביתו בזמן שעדיין היה מקום הדיורים בביתו, אבל באופן זה יותר נראה שצריך דסו”ס בזמן ההדלקה מקום דיורו היה במקום אחר וכמו שצריך שידלק חצי שעה בזמן חיובא ה”ה צריך שידלק באופן המועיל חצי שעה בזמן חיובא וכיון שאינו דר שם אינו אופן המועיל.

ואף שאם אשתו היתה מדלקת עליו בביתו היה יוצא בהדלקתה (סי’ תרעז סק”ב) מ”מ אם אין אדם דר בביתו עכשיו (דהרי עכשיו עסקינן במי שאין לו שליח להדליק) משמע שם בבה”ל בשם הפר”ח שהוא חמור יותר דלמי ידליק ומשמע שם שהטענה היא גם בזמן שמדליקין בחוץ עי”ש.

ואם אכן אשתו בביתו או בני ביתו אחרים והם מדליקים בביתו מעיקר הדין יצא ידי חובה בהדלקתם כמבואר בסי’ תרעז שם אבל אם אינו רוצה לצאת בהדלקתם נכנס בזה במחלוקת האחרונים עי’ במשנ”ב שם ועוד ברמ”א ס”ג ובמשנ”ב שם, ולכן אם רוצה שלא לצאת בהדלקת בני ביתו שבבית כדי שיוכל להדליק במקום שנמצא יראה לצאת הברכה מאדם אחר כמבואר במשנ”ב שם סקט”ז.

דין זה שמדליקים עליו בביתו אינו דוקא אשתו (על אף שאשתו כגופו) אלא גם בניו ובנותיו (עי’ ספר התרומה סימני הלכות שבת סי’ רכט ופניני חנוכה עמ’ קיח בשם הגריש”א).

אדם שיוצא מביתו לפני פלג המנחה ובא לבית המארח לאחר זמן החיוב, הנה אם יש בני בית בבית הרי זה ודאי פוטרו לכל הצדדים, אבל אם אין מדליקים עליו בבית, הנה מעיקר הדין היה יכול להצטרף עם בעל המלון בפרוטה דאינו לעיכובא שיהיה שם בשעת ההדלקה, אבל יש לדון דשמא עדיין לא הוקבעה דירתו שם עד שבא לשם, (ועי’ שבט הלוי ח”ח סי’ קנח והליכ”ש ובעוד דברי פוסקי זמנינו שהביא במשנה אחרונה סי’ תרעז הערה עא), ובפשוטו באופן שביתו הראשון הוא קבוע אינו נעקר לפני שבא למקומו החדש (ועיקר השאלה במקרה הפוך כשחוזר ממקום לינתו לבית, דכאן יש סברא לומר שמיד שנעקר ממקומו חוזר למקומו שהוא מקומו הקבוע בסתמא), ומ”מ בזמנינו אין כאן בעיה גמורה, כיון שבזמנינו שהרגל מצויה מקילים להדליק גם אחר כך ולכן באופן שאין מדליקים עליו בביתו לפי מה שנתבאר דמעיקר הדין יכול לעקור דירתו א”כ אם אין משתתף בפרוטה עם המארח יכול אחר כך להדליק.

או”ח סי’ תקמד ס”ד, בורות ומעינות של רבים וכו’, סימן לרוב עיקרי הדברים המבוארים בסעי’ זה דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא בחפירת בור מותר, ולכן במקום שיש צורך רבים וגם צורך המועד הו”ל תרתי לטיבותא ושרי, וכשיש צורך רבים ומעשה הדיוט (שא”צ מעשה אומן) הו”ל תרתי לטיבותא ואז מותר גם בלא שהוא צורך המועד, וכשיש צורך המועד ומעשה הדיוט אז שרי אפי’ בשל יחיד שאין בו צורך רבים.

כן.

מקורות:

יש הידור בזה שהרי בודאי שפיר שייך ללמוד בגמ’ שהשיעור הוא תלוי רק בתכלה רגל מן השוק בכל מקום שאמרו, שהרי לא נזכר בגמ’ שיעור זמן של חצי שעה ומקור שיעור זה מהראשונים שקבלו מהגאונים השערת הזמן, ומש”כ בגמ’ רגלא דתרמודאי לרבותא נקטו וכ”ש רגל כל העולם שנחשב שעדיין יש רגל בשוק, וכעי”ז אי’ בחי’ הריטב”א הנדמ”ח בשבת כא ע”ב, וגם בשלה”ג בשם הריא”ז (שהובאה בתשובה ד”ה המחמירים בשיעור שתכלה רגל מן השוק וכו’) ג”כ משמע בפשוטו כשי’ הריטב”א וכן משמע מהמאירי שהובא שם וק”ל, וכן נהג הגרי”ז, וכן הגריש”א החמיר לעצמו ונקט שיש הידור בזה (פניני חנוכה קסא קסג), וכן הגראי”ל החמיר כדעה זו, וכן בהליכ”ש חנוכה פט”ו ס”ח כ’ דנכון ליתן שמן בנרות שידלק זמן רב ולא רק חצי שעה.

ואמנם הגרי”ז עצמו (ספר מאורי המועדים) הובא משמו שסבר להקל אבל למעשה נהג להחמיר.

ויש שהביאו בשם הגרי”ז (קונטרס חנוכה ומגילה סי’ ה סק”ד) לדייק מלשון הרמב”ם דשיעור הזמן משתנה לפי המקום והזמן ממ”ש הרמב”ם חצי שעה או יותר, והוא בודאי דיוק שיש להתחשב בו, שהרי כיצד תפרש או יותר, דאם הכוונה שהוא מעט יותר הו”ל למימר מעט יותר מחצי שעה כעין לשון הרמב”ם לגבי שיעור קביעת סעודה, ולומר שיש כאן ספק צריך לברר בלשונות הרמב”ם אם אין דוחק לומר דבר כזה.

ובשם הקה”י (ארחות רבינו ח”ג עמ’ טו) הובא שבתניא רבתי הקדמון משמע ג”ג שהאידנא יש פרסומי ניסא יותר זמן אם כי נקט שגם לדעתו אינו חיוב, ועי’ אור ישראל חנוכה עמ’ קיד שהביא בשם הגרח”ק שהמחמיר בזה צריך התרה אם רוצה לשנות מנהגו.

אולם נראה שסוגיין דעלמא עכ”פ לדינא שאין חיוב יותר מחצי שעה, וכן החזו”א היה נוהג לכבות הנרות לאחר חצי שעה, ונראה שטעמם שהרי לא חייבו חכמים להדליק זמן רב מאוד, וכיון שעיקר התקנה היתה חצי שעה שזה שיעור הזמן שהיה בזמן הגמ’ א”כ א”א לחייב יותר מזה.

ובאמת עיקר נקודה זו כבר מצינו בפוסקים לענין המדליקים בבית שההדלקה היא עד חצי שעה ולא יותר, והטעם כנ”ל דאף שכאן ההדלקה היא לבני הבית (וכשהם ישנים יש בעיה לענין הברכה כמבואר בפוסקים) מ”מ ההדלקה היא חצי שעה כיון שכך היה עיקר התקנה, ויש להוסיף דהוא לא רק לחומרא שצריך חצי שעה אלא גם לקולא שהרי בני הבית עשויים להיות ניעורים יותר מחצי שעה.

ויתכן שלמדו כן גם ממה שסתמו הפוסקים הראשונים חצי שעה בכל מקום ולא הזכירו חילוק בזה (מלבד הריטב”א דלעיל שאיני יודע אם היה לפני החזו”א ואכמ”ל למעשה) ומשמע שסברו שנקבע כך.

ויש להוסיף עוד דהנה רגלא דתרמודאי היה בזמן הגמ’ בלבד ועם כל זה לא מצינו גם שהקילו הפוסקים הראשונים בזמנם בשיעור זה, אם כי בדוחק יש לומר דמ”מ עד חצי שעה מצוי שיש עוברים ושבים (אבל בגמ’ לא משמע כן דהרי צריכינן לתרמודאי להגדיר השיעור) א”נ שכך עיקר התקנה (וג”ז צ”ע דהרי התקנה נתקנה בא”י ורגלא דתרמודאי הוא בבבל וכוונת הגמ’ לפרש הברייתא לפי המציאות בזמנה שמשתנה הדין מכח זה וי”ל דאה”נ אנו נמשכים אחר מה שהוגדרה התקנה בגמ’ דאנו נמשכים אחר הכרעות הגמ’).

עכ”פ סיכום הדברים שפשטות סוגיית הגמ’ שהחיוב היום הוא יותר וכן מבואר ומשמע בכמה ראשונים, ופשטות דברי סתמא דהפוסקים הוא שהשיעור שנקבע בזמן התקנה נשאר כעיקר התקנה.

וכמובן שאם בא להחמיר רק מחשש משמעות של חיוב ואינו מבקש להדר בדבר שאינו מעיקר הדין א”כ אינו צריך יותר מנר אחד (ועי’ מ”ש המשנ”ב שמי שאין ידו משגת אינו מחוייב יותר מנר אחד בכל לילה) שהרי לגבי נר שני וחביריו יש כאן רק ספק הידור וספק הידור לקולא.

השלמה לנידון על שתכלה רגל מן השוק בזמנינו

נראה להוסיף עוד חידוד בביאור דעת החזו”א בזה, דהנה החילוק העיקרי בין שתכלה רגל מן השוק בזמן הגמ’; והפוסקים לזמנינו הוא שבזמן הגמ’; לא היה אור בשוק אחר יותר מחצי שעה או יותר בקירוב (כלשון הרמב”ם או יותר) והאידנא על ידי פנסי הרחוב אין חילוק גדול בין יום ללילה מצד האפשרות המעשית להסתובב בלילה, הלכך הנה ביום לא תקנו כלל להדליק דשרגא בטיהרא מאי אהני, אבל בלילה תקנו, וס”ל להחזו”א דאין סברא לומר שיתקנו חיוב על כל אחד ואחר שיהיה נר דלוק לו כל ח’; ימי חנוכה (מלבד הימים בין עה”ש לשקיעה”ח שאינם בתורת פרסומי ניסא על ידי נר וכנ”ל), וממילא מאחר שהיום ניטשטשו הגבולות בין יום ללילה ואין לבריות ההגבלה שהיתה בעבר שלא לסובב בלילה בשוק ממילא לא ס”ד שיתקנו שידלק כ”כ זמן ובמקומות חריגים יש עו”ש אפי’; עד סוף הלילה וזה לא מסתבר להחזו”א דלא מסתבר ליה שתיקנו שבכל רגע שאפשר לדלוק יהיה דלוק נר חנוכה (בפרט דהמצוה להדליק בכל לילה ואם יתה דולקת מאתמול לא סגי אם לא כיבה והדליקה כמבואר בר”ס תרעה) ובפרט דבזמן שהיו מדליקים בפנים ג”כ לא חייבו להדליק אלא זיל בתר עיקר התקנה שחייבו שיעור חשוב להדליק, ומצינו להחזו”א שנראה שדרכו בכ”מ דמה שמסתבר לחכמים האידנא מסברא יש לזה כח לבאר דינים ותקנות.

ויתכן להוסיף עוד דאפי’; שמצינו לכמה ראשונים דמשמע מדבריהם שזמן זה של חצי שעה יכול להשתנות (ואינו מוכרח שראה חזו”א דבריהם) מ”מ עדיין יש לומר דאי”ז סתירה לדעת החזו”א דיש לומר שכל זה הוא כשיש שינוי מהותי בין יום ללילה אז יש לדון לפי הגדר של תכלה רגל מן שוק בפועל, אבל בזמנינו שנטשטשו הגבולות וכנ”ל שוב צריך לברר הגדר לזה מעיקר הדין מה תקנו בתורת חיוב וזה ילפי’; ממה שהיו מדליקין בפנים, שלמרות זאת נקטו הפוסקים דשם שאין הגבלה השיעור הוא חצי שעה כמו עיקר התקנה.

והנה מבואר בגמ’; שבת כא ושו”ע סי’; תרעב ס”ב שבדיעבד אם הדליק אחר הזמן ידליק שיעור ההדלקה שממתי שמדליק עד סוף הזמן כגון אם נשאר רבע שעה ידליק שמן בשיעור רבע שעה וכמבואר במשנ”ב שם סק”ה בשם הפר”ח שכך היה הדין כשהיו מדליקין בפנים, וה”ה שיכול לברך באופן זה,ולפ”ז יש לדון דגם כשמדליק בזמן בשעה”ד שיש לו שמן פחות מכשיעור אפשר שמברך ג”כ כיון שיש די שמן להדליק חלק מהזמן וכל שעה”ד כדיעבד דמי, ובבה”ל סי’; הנ”ל ס”ב כתב בשם הפמ”ג שידליק בלא ברכה, ואפשר משום דמספקא ליה בדין זה, ולכך אם הדליק פחות מכשיעור אינו מברך בהדלקה שאחר כך כמ”ש דין זה במשנ”ב בסק”ד בשם האחרונים, ובשו”ע סי’; תרעה ס”ב הביא דיש מי שאומר שאם לא היה שמן בנר בשעת הדלקה והוסיף אח”כ לא יצא וכתב המשנ”ב דיכבנה וידליקנה בלא ברכה בשם חמד משה ונשמ”א דלא כפר”ח, והיינו משום שיש צד שיצא יד”ח וכמשנ”ת, הלכך אפשר שגם החזו”א צירף צד זה לסברא הנ”ל.

אולם הרבה מפוסקי זמנינו לא סברו כן עכ”פ בתורת הידור, שכן סברא הנ”ל אינה מוכרחת ואין לה ראיה ברורה ופשטות הרבה ראשונים דכשמדליקין בחוץ שיעור שתכלה רגל משתנה לפי הזמן והמקום, וכמשנ”ת בפנים התשובה.

*

השלמה לתשובה לענין הדלקת נר חנוכה יותר מחצי שעה בזמנינו

לסיכום הפוסקים שיש מקום לשמוע מדבריהם שיש הנהגה או הידור או חובה להדליק יותר מחצי שעה במקום שבני אדם מהלכין, בראשונים הריטב”א והשלה”ג בשם ריא”ז ותניא רבתי והמאירי ואולי משמעות גם ברמב”ם, ובפוסקי זמנינו הגרי”ז והגריי”ק והגריש”א והגרשז”א והגראי”ל, ולכן אי אפשר לפקפק בחומרא זו.

ושוב חכ”א טען בפני ששמע פעם שהגרי”ז הדליק פעם שניה אחרי שסיימו הקרקס בחנגאותיהם וממילא לדבריו א”א להביא ראיה מדברי הגרי”ז, ואמרתי לו שיביא ראיה שכך היה שהרי בספרים הובא בשם הגרי”ז שכך נהג וכך גם צידד בע”פ שיש חומרא כזו ואם יביא ראיה שכך היה נשווה המקורות זה מול זה אבל עכשיו מה נעשה כנגד טענה זו.

ועוד אמרתי לו דגם לפי מה שאומר שכך היה מ”מ עדיין אפשר ליישב מנהגו של הגרי”ז שפיר לפי הסברא שמקובל להבין בדבריו.

דהנה בגמ’; אי’; ב’; תירוצים לענין עד שתכלה רגל מן השוק, הא’; דאי לא אדליק עד אז מדליק, ואי נמי לשיעור נתינת השמן בנר, והתי’; השני קאי למי שמדליק בתחילת הזמן שצריך שיתן שיעור בנר חצי שעה כמבואר בפוסקים, אבל מי שמדליק באמצע הזמן א”צ ליתן אלא כמות שמן כפי הזמן שנשאר, כמ”ש המשנ”ב בשם הפר”ח.

והיינו משום דב’; התירוצים בגמ’; אינם סותרים זה את זה, וב’; הדינים איתנהו דבעי’; שיעור בנר ובעי’; להדליק כל זמן החצי שעה אבל השיעור בנר דבעי’; הוא רק עד שתכלה רגל מן השוק.

ומיהו בזמן הפוסקים מאחר דיכולים להדליק גם אחר הזמן מעיקר הדין כמבואר ברמ”א ממילא בזמן הפוסקים גם אם מדליק אחר הזמן מדליק בשיעור חצי שעה כמבואר במשנ”ב הנ”ל, והטעם משום דתקנת מדליק על שלחנו לא נתבאר בגמ’; שיעור הזמן ולגבי בני ביתו אין לדבר סוף, הלכך לא נתחייב יותר מעיקר התקנה, ולכן אמרי’; דנדמה לה לעיקר התקנה שהיא חצי שעה, אבל לא משום דשייך למהלך בני אדם בחוץ, הלכך שיעור שמן של חצי שעה הוא גם אם מדליק אחר זמנה.

אבל הגרי”ז שכל הדלקתו בפעם השניה (לפי אותה שמועה) היתה רק מדין שתכלה רגל מן השוק שהוא מדין הגמ’; חוזר בזה דין הגמ’; שהביא המשנ”ב בשם הפר”ח שאם מדליק באמצע זמנה צריך ליתן שמן בנר עד סוף זמנה ויצא בזה.

וגם לולא דברי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח לא קשיא מידי דאפי’; נימא דצריך ליתן שיעור כדי שתכלה גם אם מדליק אחר זמנה, אבל הגרי”ז יצא ממ”נ בכל שעה שמדליק בפעם השניה כיון דלפי הצד שתכלה בזמנינו הוא עד שיסיימו בני אדם ללכת א”כ הוא גם לקולא שעד אז אם הדליק יצא ידי חובתו והיה מניח שיעור כמה שצריך (וכיון שהוא רק ספק חשש חומרא בעלמא הגרי”ז רק לצאת ידי חובה ולא הלכתחילה של צד זה, וכ”ז רק לפי השמועה הנ”ל שלא נתבררה) וממילא לק”מ.

ומ”מ לולי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח נכנסים אנו לדוחק כל שהוא, דהרי לולי המשנ”ב הזה אם תטען שצריך לעולם שיעור כדי שתכלה ודלא קי”ל כהתירוץ הראשון לקולא אלא רק לחומרא, א”כ לפי צד זה נמצא שבפעם השניה שהדליק הגרי”ז הדליק בכל שיעור של שמן עד שתכלה רגל מן השוק, ומסתמא הוא השיעור של עד שתכלה בזמנינו, א”כ כבר היה לו להכניס שמן בנר בשיעור כזה כבר מתחילה, אבל עכשיו אחר דברי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח שא”צ ליתן כל השיעור אלא רק משעה שעומד בזה ועד שתכלה (בזמן שמדליקין בחוץ) א”כ ניחא למה לא הדליק בתחילה עם כל השמן כיון שרצה לחסוך בשמן ולא רצה להחמיר יותר מידי בחומרא שאינה חיוב מעיקר הדין אלא רק לצאת ידי חובה ובזה יוצא עם הדליק בסוף הזמן שיעור שידלק משעה שמדליק עד סיום הזמן.

ומ”מ השמועה שהדליק הגרי”ז פעמיים אינה מבוססת ולא מצאתי לה מקור וגם אינו מסתבר שאם כבר יהדר הגרי”ז מסתמא יהדר הלכתחילה שבהידור ולא הבדיעבד שבהידור.

השלמה לתשובה לענין הדלקת נר חנוכה יותר מחצי שעה בזמנינו

לסיכום הפוסקים שיש מקום לשמוע מדבריהם שיש הנהגה או הידור או חובה להדליק יותר מחצי שעה במקום שבני אדם מהלכין, בראשונים הריטב”א והשלה”ג בשם ריא”ז ותניא רבתי והמאירי ואולי משמעות גם ברמב”ם, ובפוסקי זמנינו הגרי”ז והגריי”ק והגריש”א והגרשז”א והגראי”ל, ולכן אי אפשר לפקפק בחומרא זו.

ושוב חכ”א טען בפני ששמע פעם שהגרי”ז הדליק פעם שניה אחרי שסיימו הקרקס בחנגאותיהם וממילא לדבריו א”א להביא ראיה מדברי הגרי”ז, ואמרתי לו שיביא ראיה שכך היה שהרי בספרים הובא בשם הגרי”ז שכך נהג וכך גם צידד בע”פ שיש חומרא כזו ואם יביא ראיה שכך היה נשווה המקורות זה מול זה אבל עכשיו מה נעשה כנגד טענה זו.

ועוד אמרתי לו דגם לפי מה שאומר שכך היה מ”מ עדיין אפשר ליישב מנהגו של הגרי”ז שפיר לפי הסברא שמקובל להבין בדבריו.

דהנה בגמ’; אי’; ב’; תירוצים לענין עד שתכלה רגל מן השוק, הא’; דאי לא אדליק עד אז מדליק, ואי נמי לשיעור נתינת השמן בנר, והתי’; השני קאי למי שמדליק בתחילת הזמן שצריך שיתן שיעור בנר חצי שעה כמבואר בפוסקים, אבל מי שמדליק באמצע הזמן א”צ ליתן אלא כמות שמן כפי הזמן שנשאר, כמ”ש המשנ”ב בשם הפר”ח.

והיינו משום דב’; התירוצים בגמ’; אינם סותרים זה את זה, וב’; הדינים איתנהו דבעי’; שיעור בנר ובעי’; להדליק כל זמן החצי שעה אבל השיעור בנר דבעי’; הוא רק עד שתכלה רגל מן השוק.

ומיהו בזמן הפוסקים מאחר דיכולים להדליק גם אחר הזמן מעיקר הדין כמבואר ברמ”א ממילא בזמן הפוסקים גם אם מדליק אחר הזמן מדליק בשיעור חצי שעה כמבואר במשנ”ב הנ”ל, והטעם משום דתקנת מדליק על שלחנו לא נתבאר בגמ’; שיעור הזמן ולגבי בני ביתו אין לדבר סוף, הלכך לא נתחייב יותר מעיקר התקנה, ולכן אמרי’; דנדמה לה לעיקר התקנה שהיא חצי שעה, אבל לא משום דשייך למהלך בני אדם בחוץ, הלכך שיעור שמן של חצי שעה הוא גם אם מדליק אחר זמנה.

אבל הגרי”ז שכל הדלקתו בפעם השניה (לפי אותה שמועה) היתה רק מדין שתכלה רגל מן השוק שהוא מדין הגמ’; חוזר בזה דין הגמ’; שהביא המשנ”ב בשם הפר”ח שאם מדליק באמצע זמנה צריך ליתן שמן בנר עד סוף זמנה ויצא בזה.

וגם לולא דברי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח לא קשיא מידי דאפי’; נימא דצריך ליתן שיעור כדי שתכלה גם אם מדליק אחר זמנה, אבל הגרי”ז יצא ממ”נ בכל שעה שמדליק בפעם השניה כיון דלפי הצד שתכלה בזמנינו הוא עד שיסיימו בני אדם ללכת א”כ הוא גם לקולא שעד אז אם הדליק יצא ידי חובתו והיה מניח שיעור כמה שצריך (וכיון שהוא רק ספק חשש חומרא בעלמא הגרי”ז רק לצאת ידי חובה ולא הלכתחילה של צד זה, וכ”ז רק לפי השמועה הנ”ל שלא נתבררה) וממילא לק”מ.

ומ”מ לולי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח נכנסים אנו לדוחק כל שהוא, דהרי לולי המשנ”ב הזה אם תטען שצריך לעולם שיעור כדי שתכלה ודלא קי”ל כהתירוץ הראשון לקולא אלא רק לחומרא, א”כ לפי צד זה נמצא שבפעם השניה שהדליק הגרי”ז הדליק בכל שיעור של שמן עד שתכלה רגל מן השוק, ומסתמא הוא השיעור של עד שתכלה בזמנינו, א”כ כבר היה לו להכניס שמן בנר בשיעור כזה כבר מתחילה, אבל עכשיו אחר דברי המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח שא”צ ליתן כל השיעור אלא רק משעה שעומד בזה ועד שתכלה (בזמן שמדליקין בחוץ) א”כ ניחא למה לא הדליק בתחילה עם כל השמן כיון שרצה לחסוך בשמן ולא רצה להחמיר יותר מידי בחומרא שאינה חיוב מעיקר הדין אלא רק לצאת ידי חובה ובזה יוצא עם הדליק בסוף הזמן שיעור שידלק משעה שמדליק עד סיום הזמן.

ומ”מ השמועה שהדליק הגרי”ז פעמיים אינה מבוססת ולא מצאתי לה מקור וגם אינו מסתבר שאם כבר יהדר הגרי”ז מסתמא יהדר הלכתחילה שבהידור ולא הבדיעבד שבהידור.