חוב

הנה הדין הוא שאם אין ללוה מה לשלם אסור לבקש ממנו ואפי’ לעבור לפניו (ב”מ ע”ה ע”ב וחו”מ סי’ צז ס”ב), אבל כשהוא ספק אם יש לו מה לשלם יש שצידדו שמותר (כסף הקדשים להגאון מבוטשאטש על השו”ע שם, וכעי”ז במנ”ח במצוה סז דיתכן שמותר בזה).

ובניד”ד נראה דמאחר והלוה הוא ראובן והוא נתחייב לשלם מכיון שהוא לקח את ההלוואה למרות שטוען שיש לו מקח טעות שחשב שלוי ישלם ולוי אינו משלם, מ”מ מכיון שהוא קיבל את הממון תמורת התחייבות לשלם הרי שהוא הלוה מוטל עליו לשלם, וממילא מה שאין המוטב לוי משלם לו אינו חשוב כמו שאין ללוה ראובן מה לשלם אלא חייב ואינו רוצה.

ויש להוסיף דאפי’ לולא ההיתר של לא תהיה לו כנושה במקום ספק, מ”מ בניד”ד אפשר דלכו”ע מותר שהרי מה שראובן אינו משלם הוא מכיון שסומך על לוי שישלם, ולא מחמת שאין לו, (דהרי גם אם נחמיר במקום ספק הוא רק באופן שיש סיבה להסתפק אבל כאן מהיכא תיתי להסתפק וגם אם לא נקבל לגמרי הטענה של המנ”ח דאטו אין לתבוע וכו’ במקום ספק אבל במקום שאין סיבה להסתפק בזה מסתבר דיש לתבוע כמו בסוגיין דעלמא בהרבה מקומות שהמוציא מחבירו יביא ראיה ויוציא), ולכן על שמעון להודיע לראובן שלוי אינו משלם כדי שישלם חלקו.

ויתכן עוד דגם באופן שאין ללווה ממון בבירור רק שאינו יודע שהוא חייב ממון מכל טעם שיהיה אין איסור להודיעו שהוא חייב ממון דהרי אם יידע שהוא חייב ממון אע”פ שאין לו אפשר שיעשה מאמצים שונים להשיג הכסף, ואולי באופן זה צריך לומר לו להדיא שאין מתכוון לתבוע הכסף אלא רק להודיעו שצריך לשלם אם יש לו, או שיודיע לו על ידי שליח כמסיח לפי תומו שלא יבין שבא לתובעו.

הנה לענין נדרים נדרי קטן בן עשר (כמו בגיל המקביל למקרה שלך) קי”ל [יו”ד סי’ רלג ס”א] שאינם חלים כלל מן הדין בתורת נדר (ולמעשה עי”ש ברמ”א שמכין אותן וכו’ כדי להרגילם).

והיה מקום לדמות קללה לנדר, דמאחר שאין דיבור ומחשבת קטן בלא שום מעשה חשיב כלום כמבואר בסוגיות [חולין יב ע”ב ויג ע”א], וה”ה אין לו דיבור [תוס’ שם יב ע”ב ד”ה ותיבעי ומשנ”ב  סי’ מב סקי”ג ושוע”ר שם ס”ה], ממילא לא שנא לענין נדר ולא שנא לענין קללה.

אולם הראיה מענין נדר יש לדחות דהרי לענין נדר ושבועה קיימא לן [עי’ שבועות כו ע”ב ויו”ד סי’ רי ס”א וסי’ רלט ס”א] שנדר ושבועה בלא דעת אינם כלום, ומכח זה הוכיח הרמ”א [יו”ד סי’ רכ סט”ו] שאין צריך דיני תנאים בנדר כדעת הרמב”ן בפרק יש נוחלין, דהרי בלא כוונה לא חלים, ואינו כמו מכר וכיו”ב דגם כשיש מחשבה הפוכה חלים משום שדברים שבלב אינם דברים (עי’ קידושין נ ע”א), [ודעתו דלא כתשובות מיימוני בהפלאה סי’ ד כמו שציין לדבריהם הרע”א שם, וכן הוא דלא כהרא”ש ספ”ק דנדרים סי’ י והלכות גדולות סי’ לט וסי’ מ כמו שציין בשיורי ברכה שם].

וממילא יש לומר דבקללה הוא דין אחר, דהרי בקללה שמא אין הדין שבלא דעת אינם חלים, ואדרבה מצינו במו”ק יח ע”א בעובדא דהתם דהו”ל כקללה שיוצא מלפני השליט דברית כרותה לשפתים.

אולם יש לדחות דשם היה בצדיק ולכן אמרי’ שם בשגגה היוצא מלפני השליט, ובצדיק המקלל הוא דין אחר, וכן מצינו שקללת חכם אפי’ על תנאי היא באה [מכות יא ע”א], ומשמע דמי שאינו צדיק אינו כך שהקללה תבוא על תנאי, ויש לציין דבנידוי מצינו [יו”ד סי’ שלד סל”ט] דהמנדה למי שאינו חייב נידוי לא חל הנידוי, וזה אפי’ בצדיק המנדה, כדמוכח בגמ’ [מו”ק יז ע”א] גבי ריש לקיש, אם כי שם לגבי נידויים אפשר שהוא יותר דמי לנדר מצד דיני תנאים ודיני כוונה.

ומה שמצינו בכ”מ שפיו הכשילו אפי’ באינו צדיק (כמו ויאמרו לא נעלה במד”ר ר”פ קרח, ועוד) יש מקום לטעון דאחר שכבר נגזרה גזירה הוא ענין אחר.

אולם מצינו בכמה מקומות שיש להזהר שלא לקלל אדם מישראל שמא תחול הקללה גם במי שאינו צדיק, ע”ע סנהדרין ריש קב ברית כרותה לשפתים לגבי יהוא שאמר יהוא יעבדנו הרבה ונתקיים בו, ועי’ באה”ט או”ח סי’ רמ בשם של”ה בשער האותיות שלא לומר לתינוק הכלב יקח אותך שלא יזיק לתינוק, והובא בקצש”ע סי’ לג סי”ד וסי’ קסה ס”ז וכה”ח סי’ רמ סקצ”ג ויו”ד סי’ קטז סקק”ג וכן בציפורן שמיר לחיד”א אות קפט, ועי’ פר”ח יו”ד סי’ קטז, וע’ שוע”ר הל’ שמירת גוף ונפש סי”ב שאין לקלל אדם מישראל שמא תזיק הקללה וגם הביא משל”ה הנ”ל, וכן מבואר מדברי החינוך, ועי’ ב”ק צג ע”א גבי קללת אבימלך שקילל ונתקיים בזרעה ועי’ בריקנטי שמות כט, ומיהו יש מקום לומר דבכל אלה היה מקום לחול, דגבי יהוא היה בזה פגם של סרך הודאה בע”ז, ונחשב לו לחטא שגרר חטאים גדולים, וגם גבי אבימלך הי’ לו איזה פתחון פה של קפידא על מה שלא אמר לו אשתו היא כמבואר בפסוקים (וע”ע ב”ב קנג ע”א וגיטין לה ע”א).

ויש לציין עוד דדעת הרמב”ן והריטב”א במכות שם דקללת חכם אינה באה על חינם ממש אלא אם יש קצת טעם בדבר (אולם עי’ במאירי שם ובאר שבע סנהדרין צ ע”ב, ועי’ ספר חסידים סי’ תשסו, ומ”מ גם הבאר שבע תמה מאוד בביאור המאמר לפי שיטתו, ודברי הספר חסידים יש ליישב במי שהקללה יש לה מקום לחול).

א”כ היוצא מזה דגם בלא כוונה כלל ברית כרותה לשפתים אפי’ באינו צדיק וממילא יש מקום לדון לגבי קללת קטן.

ויש לציין דברש”י (שמות כא יז) ממעט קטן מקללת אביו שאינו חייב בזה ויל”ע למה הוצרך מיעוט ולמה היה צד לחייבו ואולי ס”ד כיון שקללתו מהני כגדול ס”ד לחייבו, אבל עדיין אינו מיישב, חדא דהרי הא אפי’ מעשה גמור אינו מחייב את הקטן כ”ש מעשה כזה, ועוד דא”כ למעט קטן ממקלל חרש, אולם יש לומר על קו’ זו השניה דעדיפא מינה קאמר דאפי’ באביו חייב דעדיפא לן להשמיע החידוש יותר, ועי’ עמר נקא שם שביאר החידוש ברש”י באופן אחר.

ואולי יש ליישב בשינוי קצת דבקללת אביו ואמו נתחדש שהאדם המקלל אחראי על הנזק שנעשה מקללתו אע”פ שהיה בזה רק גרמא, ולכן חייב מיתה במקלל אביו, וממילא ס”ד שגם בקטן שאין כוונתו כוונה יתחייב ג”כ.

ועי’ שער הגלגולים הקדמה לז שהאר”י נתן תיקון וכפרה למי שקילל את אמו בהיותו קטן, ומ”מ אינו ראיה שחל דבר דכל אחד יש לו עכ”פ לכתחילה לבקש כפרה על מעשים רעים שעשה בקטנותו כמ”ש הרמ”א באו”ח סי’ שמג ס”א בשם התה”ד ח”ב סי’ סד וכמבואר בדברי הפוסקים וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת.

ובפנים התה”ד אי’ גם קטן שקילל אביו וכו’ בינקותו טוב שיקבל כפרה דסימן רע הוא שנעשו מכשולות תחת ידו, והובא בד”מ ביו”ד סי’ רמא, וגם זה אינו ראיה ברורה שחל דבר, דיש לומר שהמכשול הוא החטא שמבזה אביו ואמו.

ובבא”ח שנה שניה שופטים סכ”ג כתב וקטן שקלל אביו או אמו בקטנותו צריך כפרה בגדלותו כנזכר בספר חסידים וכן מפורש בדברי רבינו האר”י ז”ל ע”כ.

ונראה דבאופן שיש גזירה על האדם מן השמים אז ההכשלה בפה תוכל להתקיים גם על ידי קטן כמבואר בפ”ב דחגיגה גבי אלישע בן אבויה בי”ג בי כנישתא עי”ש.

ומ”מ יש לומר ג’ דברים להרגיע אותו אדם, הא’ שאפי’ אם יש צד בעולם שדיבורו גרם מ”מ הרי כבר חזר בו וקטן היה בלא דעת ומה אית ליה למיעבד ולכה”פ יעשה כפרה משום סימן רע כנ”ל בשם התה”ד.

ב’ דהרי קי”ל [משלי כו ב וע”ע מכות יא ע”א וסנהדרין מט ע”א ורש”י שם] קללת חינם לא תבוא, ואם קילל לחינם למה חושב שקללתו באה, אם לא דנימא שהיה איזה דבר לקללה לחול עליו או שכבר נגזרה גזירה ואז הפה נכשל מן השמים.

וכמו שנתבאר דלפעמים מן השמים מזמנים הדיבור של הקללה על ידי האדם כדי שיצא מפיו לפני שיתקיים והוא דבר המבואר ואין לאדם מה לעשות כנגד זה מלבד להזהר להבא אחר שגלגלו חוב על ידו.

ג’ דהרי יש בחירה לאדם אם להתגרש או לא (שבענין זה היה הקללה בניד”ד) וא”כ יש לצרף זה, אע”פ שאינו מוכרח.

ד’ שענין גירושין מצוי מאוד בעוה”ר ועכ”פ כיום ודאי כן הוא, ולא נעשה כאן שינוי הטבע שיש הכרח לתלות אותו בקללה בפרט שהדבר נתקיים לאחר כמה שנים.

ואמר לי (לפני כעשר שנים) מו”ר הגרב”ד דיסקין בשם מורו הגר”ש רוזובסקי על שאלה אחרת דעיקר הנזק הוא לא על הקפידא או הקללה עצמה אלא על מה שתולים אח”כ כל מה שיארע מכח הקפידא או הקללה הזו, זה עיקר הנזק שנעשה מכל כיו”ב.

שמעון גזלן וחייב לשלם.

מקורות:

אף שהיה מקום לשמעון לטעון שהבקבוקים אין להם שווי מכיון שרוב האנשים אינם מייחסים להם שום ערך, וכאן טוען שהבקבוקים אינם שוים.

והנה בניד”ד (במקרה ששאלתך נשאלה דהיינו ששמעון היה פועל של ראובן להעביר את הבקבוקים לחנות ובדרך החליט למעול בתפקידו) מאחר שהיה קודם שינוי רשות ואח”כ יאוש נכנסים בזה לפלוגתא דהמחבר והרמ”א בחו”מ סי’ שסב ס”ג, דלהמחבר גם באופן כזה אין הגזילה חוזרת בעין, ולהרמ”א הגזילה חוזרת בעין מכיון שלא היה יאוש קודם שמכר את הגזילה וכמבואר שם בש”ך סק”א וסמ”ע סק”ו.

מ”מ לפו”ר נראה שגם להמחבר הדין עם ראובן כיון שבקבוקים אלו יש להם שער ויש להם קונים כאן, שהרי החנויות שליחי המפעלים קונים אותם מלקוחותיהם, ויש להם בזה צורך ממוני, ממילא נחשב שיש להם שווי ושמעון חייב לשלם לראובן את מלוא הסכום, וכעי”ז העיר ידידי הרה”ג אליעזר זוסיא ברגר מו”ץ דפה ב”ב.

וכ”ז למרות שיש כאן מה שמכונה בחוק דמי פקדון, ויתכן שכוונתם שמפקידים כסף בחנות עד שיחזירו את הבקבוק (ויתכן גם שכוונתם להיפך שהבקבוק הוא הפקדון ורק הכסף הוא ניתן כנגד הפקדון אבל אינו נפק”מ כמו שיתבאר), וק”ק לומר שהוא פקדון אמיתי כיון שאינו חוזר למפקיד ואינו אלא משחק מילים הבא לבטא את מטרת החוק שנחקק על ידי השלטון, ואי”ז אלא ככל מכר שאדם מסכים לקנות, ואף אם נימא שאין כאן מכר כלל, מ”מ מאחר שהמציאות היא שגם אם הקונה המקורי של הבקבוק מחל לגמרי על הפקדון (דהיינו הלוואה כיון שלהוצאה ניתנה) והשליך את בקבוקו לאשפה או לשאר הפקר כך שאין כאן חוב כלל מצד החנות כלפיו וגם המשכון אינו בבעלות החנות כבר אעפ”כ החנות מסכימה לחזור ולקנות הבקבוק מכל מי שיביא לה, א”כ הרי הוא כמרגלית שיש לו מעט הנצרכים לו שמסכימים לקנותה, ויתרה מכך דהרי החנות מסכימה לקנות גם בקבוקים שלא נרכשו דרכה כלל, ולא דרך המפעלים שהחנות מוכרת את הסחורה שלהם, ומסתמא גם שאין קשר בין החנות למפעל המיצר בקבוקים אלו בהכרח, ממילא אין כאן אלא מכר בעלמא, ומכיון ששייך למכור בקבוקים אלו למי שצריך להם ומסכים לרכוש אותם ממילא הו”ל כדבר שיש לו ערך והגוזל צריך לשלם כמה שהם שוים וכמה שמסכימים לשלם עליהם הנצרכים להם.

וגם אם נימא דרק מחמת החוק החנות מחוייבת לרכוש אותם (ואיני יודע המציאות בזה ובחשוקי חמד זבחים ו ע”א משמע שהמציאות היא שאין חוק המחייב על כל חנות לקחת אלא אם כן תרצה החנות מעצמה לרכוש את הבקבוקים, ואולי הוא דבר המשתנה מזמן לזמן), מ”מ יש לזה שוויות לענין שיכול למכור אותם לחנויות מכח החוק.

ואף שהיה אולי עדיין איזה צד רחוק לשמעון לטעון דהשוויות האמיתית של הבקבוקים היא מאומה ורק החוק מחייב את החנויות לקנות, והו”ל כשאר אונס בעלמא, ובא שמעון לטעון בזאת שאסור למכור לחנויות את הבקבוקים ולהשתמש בכך בחוק הכופה את החנות לגזול מהם שלא כדין בעל כרחם נגד רצונם, מ”מ כ”ש שראובן יטען דא”כ אתה לקחת הכסף מהחנות שלא כדין, וא”כ בלאו הכי הכסף אינו שלך.

אלא דטענה זו אינה דחיה גמורה דהרי ראובן אינו בא בהרשאה מטעם החנות (ע”ע בכורות מז ע”ב), ואינו בא על שמעון מב’ צדדים.

אבל יתכן שיוכל לטעון לדידך זה ודאי אינו שלך, כיון דגם לפי טענתך שהבקבוקים אינם שוים מאומה מחמת שרק החוק מחייב את החנות לקנות, א”כ אתה גזלן בעלמא בכסף, (ואין לטעון דאומר שמעון אני הצלתי מזוטו של ים, דלשיטתך שהכסף גזילה לא היה לך להכניס שם בקבוקים כלל ולגזול החנות מעיקרא, אם כי שמא טוען טעיתי ומ”מ עכשיו אני מציל מזוטו של ים כיון שהחנות לא תסכים לקבל את הכסף מיראתה את החוק, ומ”מ מה שייך כאן זוטו של ים בגזל שגוזל כסף, דהרי לגבי הגזלן עצמו ודאי שאין זוטו של ים, דלא היה לו לגזול, [אא”כ באופן דשייך קלב”מ כגון בא במחתרת שהוא נידון בפני עצמו] דלכאורה אם שמעון צודק בטענתו שהכסף נלקח בגזילה מהחנות צריך למצוא דרך להחזיר לחנות, כגון לומר להם שחייב לחנות וכיו”ב), אבל לדידי קים לי שהוא שלי דקים לי שחשיב כקוני הבקבוקים.

וכן יכול לטעון בנוסח אחר דראובן טוען לשמעון דכיון שלקחת דמי פקדון מהחנות גלית אדעתך דלא ס”ל שיש גזל במעשה נטילת דמי הפקדון מהחנות וממילא דמי הפקדון שלי.

ונלענ”ד שטענה זו (שהמכירה של הבקבוקים לא חלה ע”פ דין וממילא אין לבקבוקים שויות) לא ניתן לטעון בדין מחמת שבודאי המנהג אינו כך, רצוני לומר דודאי שאין חוששים לצד כזה שאסור לבקש מהחנות דמי פקדון על החנות, ולמה הוא כך הוא שאלה (ותלוי בכמה שאלות במציאות), אבל עכ”פ א”א לטעון בדין שסובר כמו צד שאין בריה בעולם הנוהגת כך, ועי’ רמ”א בחו”מ סי’ כה.

ועוד נ”ל דא”א לטעון כן דהרי וטוען למה גרע מתליוה וזבין דאם טוען דגרע מצד שכאן טוען שאין לזה שוויות, לענ”ד טענה זו אינה ברורה, דהרי סו”ס הפלסטיק שוה עבור המפעל סכום זה וא”כ למה לא נימא דהו”ל תליוה וזבין, וצל”ע.

ואפי’ אם נניח דחשיב כמו שאינו שווה ממש סכום זה יש לדון מצד גרמי שהרי הפסיד לו הכסף, ומבואר בחו”מ סי’ שפו דשורף שטרותיו של חבירו חייב מדין גרמי, ועוד דעת הרמב”ן המובא בש”ך שם סקי”א דראובן שגזל חמץ משמעון ועבר עליו הפסח ושרפו לוי חייב כיון דעד עכשיו היה ראובן בחזקת פטור כיון שהיה יכול לטעון הרי שלך לפניך, ולשי’ הרמב”ן כ”ש שיהיה חייב בניד”ד שהוא גורם לממון לכל העולם ולא רק לו.

ועי”ש בש”ך מש”כ בשם ריטב”א ומהרש”ל ומש”כ שם להלכה בנידון זה, ועי’ עוד באריכות שם בסק”י בביאור השיטות בשורף שטר חוב ובחילוק בין דבר הגורם לממון לדידן שפטור לבין גרמי.

ואפי’ אם נאמר שיש כאן פקדון ממש כעין הלוואה שהלווה לחנויות והבקבוק הוא המשכון (ויש אולי צד לומר כן אם המציאות היא שהוסיפו החנויות את דמי הפקדון על עלות הקרן של הבקבוק אחרי שנחקק חוק זה וכמדומה שאין המציאות כך אלא החוק הועיל רק לענין שיהיה רשום על הקבלה שסכום מסויים הוא לפקדון ולכאורה אין כיתוב כזה שווה יותר מלצור ע”פ צלוחיתו כיון שאין שום התחייבויות של מפקיד ונפקד בין החנות ללקוח) עכ”פ גם אם נאמר שהוא פקדון ממש כלשון החוק, א”כ כ”ש שראובן יכול לטעון שרוצה בחזרה את הפקדון ששילם בעת קניית הבקבוקים מראש, וגם אם הוא לא קנה הבקבוקים אלא קיבל אותם מאת מכריו שנתנו לו את הבקבוקים הרי בודאי שהתכונו לתת לו המשכון במתנה גמורה בשביל לקחת לעצמו את ההלוואה של הכסף והרי זה כמסירת משכון למטרת קנין [ע”ע חו”מ סי’ סו ס”ח], וכ”ש שאין לשמעון שום זכות בהלוואה זו.

ואילו באופן שראובן זכה בבקבוקים מן ההפקר דנמצא שבעל הבקבוק המקורי הפקיר את המשכון והפקיר גם את ההלוואה א”כ בפשוטו פירוש מצב זה הוא שהחנות זכתה בהלוואה עי’ בשו”ע חו”מ סי’ רעה סכ”ז בכעי”ז לגבי משכון ישראל ביד הגר ומת הגר, ועי’ בכיו”ב בסי’ סו ס”ט, אלא דשם עיקר הנידון לענין שטר הפקר, ולענין משכון ע”ע בש”ך סקכ”ה וקצה”ח שם, אך עכ”פ אם נימא דכאן החוב חזר לבעליו, א”כ אם נדמה הדברים לגמרי לסי’ רעה הנ”ל א”כ המשכון חוזר לבעליו דהיינו החנות (היינו הכל לפי הצד אם נימא שיש כאן משכון ממש) אבל כמובן שאינו דומה ממש לכאן, דכאן האיש השליכו לאשפה ולמקום שאינו משתמר וכולם הסיחו דעתם מזה ולפעמים ג”כ נכנס לגדר זוטו של ים, ויש מקום לטעון דבכל כה”ג שהחנות מסכימה לשלם דמי פקדון בזה ודאי כבר אינו פקדון כפשוטו אלא קנין מהאיש שזכה בזה מן ההפקר או עכ”פ שכר טירחא במה שהאיש טרח לאסוף שהוא דבר שהחברה עצמה אינה יכולה לעמוד בו.

ופ”א הייתי במוסד שבחור אסף אחרי הארוחה מהרבה שולחנות חלב מטיפה האחרונה שבכל שקית חלב, עד שהצטבר מעט למזוג בקפה, ובא בחור אחר בעל זרוע והשתמש בחלב הנאסף לקפה של עצמו בנימוק “שהכל שייך למוסד” וכדי ביזיון וקצף.

ואם היה כאן רק גזילה בלא יאוש שהוא עדיין ברשות ראובן גם להמחבר בסי’ שסב וכנ”ל בריש התשובה, א”כ אפשר דגם בלא טעם הנ”ל מעיקרא מעות שהוציאה מכונת הבקבוקים היו לשם ראובן ושמעון הלוקח המעות אינו אלא גוזל את ראובן בלקיחת מעות אלו שניתנו לצורך ראובן, וסמך לדבר דבתשובת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג סי’ לה כתב דאם המוכר מודה שהסוס גזול המקח הוא מקח טעות (וע”ע חו”מ סי’ שנו ס”ב וס”ג ורמ”א סי’ לז סט”ז, ועכ”פ קודם ייאוש ודאי, ולענין אם היה יאוש אחר המכירה עי’ סי’ שנו שם במחבר ורמ”א ובריש התשובה), וממילא בניד”ד דשניהם מודים שכך וכך היה מעשה יש מקום לטעון שלשיטת הגזלן ג”כ הכסף אינו מיועד לו והמקח צריך לחזור או לבוא הכסף לראובן.

ואמנם עיקר דינא דמהר”ם אפשר דלא שייך כאן דהרי כאן בעלי החנות טוענים כביכול שהבקבוקים באו לידם בדין דלדבריהם אינו אלא פקדון בעלמא, וגם אינם שומתומ”צ מסתמא דלא אכפת להם בגזול ובלבד שלא יהיה נוגד לחוק, מ”מ אפשר דאהני סברא דמהר”ם לענין לומר שהכזף ששילמו הולך לראובן, ובפרט בניד”ד שראובן נשתדל בדבר להכניס הבקבוקים לקבל דמי פקדון.

ולא זכיתי להבין למה היה צד לכת”ר שאם שמעון היה פועל של בעה”ב (דהיינו שליח שלו בתשלום לתת את הבקבוקים לחנות) יכול שמעון לכתחילה לטעון כן הרי הבקבוקים שייכים לראובן וגזילה אפי’ בפחות מש”פ אסורה עכ”פ לכתחילה [ומה שגזילה פחות מש”פ אסורה זה פשוט בשו”ע חו”מ סי’ ו ס”א, וגם הסמ”ע שם סק”ג במש”כ בשם הרא”ש בב”מ פ”ד סס”כ שאין יושבין ע”ז בדין היינו רק לענין לישב ע”ז בדין מלכתחילה אבל לא שפטור מלשלם ולא שמותר לגזול ולא שאין פוסקין דין על זה אם התחילו לדון על יותר מש”פ], אפי’ אם נימא דהסך הכולל של בקבוקים אלו הוא פחות מש”פ, והרי מעביר על דעת בע”ב נקרא גזלן [ב”מ עח ע”א], וכ”ש מי שגוזל מבעה”ב ממש, וכל הסוגי’ דטול מה שעשית בשכרך [ב”מ קיח ע”א וחו”מ סי’ שלו ס”א ואילך], אינו שייך כאן, דהרי שם הפועל אינו יכול לכוף את בעה”ב אלא רק אם יציע לו בעה”ב לפועל ויקבל עליו הפועל אז לא יוכל שוב בעה”ב לחזור בו [עי”ש בפרטי הדינים], אבל בלאו הכי לא.

ואע”ג דבדבר של הפקר מבואר בחו”מ סי’ הנ”ל שבהפקר יכול בעה”ב לומר טול מה שעשית בשכרך מ”מ בניד”ד שמכר חפץ של בעה”ב לא דמי כלל דשליח של בעה”ב הוא [עכ”פ כל עוד שלא חזר בו משליחותו ונעשה גזלן ואם נעשה גזלן כבר דיברתי מזה לעיל], ויעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה ראובן שלח את שמעון לקנות לצרכו חפץ בחנות בכסף מזומן של שמעון האם מותר לראובן כשמשלם לשמעון לשלם לו יותר מעלות החפץ או שיש בזה איסור ריבית] מה שהבאתי דברי הפוסקים [בשו”ע שם בסי’ קפג ס”ד וכעי”ז לעיל בסי’ קפב ס”ב, וע”ע נתה”מ סי’ קפג סק”ה ובתשובתי הנ”ל] בשליח הלוקח ממעות בעה”ב דמבואר מדבריהם שהקנין הוא לבעה”ב.

דהרי בודאי גזלן גמור הוא דהרי השכר טירחא הוא בודאי פחות מדמי הפקדון המתקבלים על הבקבוקים, דאל”כ לא היה ראובן שולח את שמעון כדי לתת לו אותו השכר שהוא מרויח עליו, דזבן וזבין תגרא איקרי [ב”מ מ ע”ב], וכ”ש שכאן יש גם טירחת איסוף הבקבוקים.

ויתכן עוד דראובן יוכל לתבוע את שמעון (עכ”פ אם לא יתבענו על כל הסכום) על הוצאת טירחתו באיסוף הבקבוקים, שזה כולל שכר טירחא דהרי גילה דעתו דניחא ליה במה שאסף ראובן את הבקבוקים, וקי”ל מגלגלין עליו את הכל, ויש להוסיף דמלבד דמי הטירחא יתכן דיש כאן שווי ממוני נכבד דהרי מה שמשלמים על החזרת בקבוקים, בין אם נקרא לזה פקדון ובין אם לא, עכ”פ הגלגל הכלכלי המאפשרי ליצרנים לעמוד בתשלומי דמי הפקדון היא העובדה שאדם שילם על הבקבוקים, ושאף בעתיד אדם ישלם על זה שוב, ואדם זה הרי טרח טובא בקניית בקבוקים מכספו כשגם לקח בחשבון השיקולים את העובדה שיחזיר את הבקבוק ויקבל חלק מכספו שוב, וממילא אינו ברור שהתשלום ששמעון ישלם לו הוא שכר טירחא בלבד.

לסיכום שמעון עשה מעשה גזילה בלקיחת הבקבוקים ובודאי שיצטרך לשלם לו עליהם, ובפשטות יצטרך לשלם לו כל הסכום שהפסיד ממנו, ומ”מ בודאי חלק גדול מזה ועכ”פ שכר טירחתו.

וע”ע ברמ”א חו”מ סי’ א ס”ג דהאידנא אין דנים דיני גזילה ממש אלא אם הגזילה קיימת מחייבין להחזירה, ועי”ש במחבר ובסמ”ע סקי”ח, אולם זה פשוט לכו”ע דבגזילה הגזלן עצמו חייב להחזיר, וגם הרמ”א לעיל מינה בס”ב הזכיר ענין הנידוי לחובל עי”ש.

וכנראה כוונת כת”ר מחמת הך דסעי’ שלו ס”א דאם שכרו בשל חבירו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך, ועל סמך זה כת”ר טוען שיכול הפועל לקחת הבקבוקים לעצמו מחמת שמבין כת”ר שהבקבוקים פקדון ואינם של ראובן.

אבל א”א לומר כן דראשית כל הרי כאן המשלח ג”כ טרח, וא”א לקחת ממנו, ושנית הרי שמעון סיכם עמו על מחיר נמוך יותר, דלא סיכם עמו שיקח את כל דמי הפקדון אלא פחות מזה, ושלישית כאן ראובן הוא שליח דהחנות שהרי הוא פועל ברצון החנות ולפי הוראותיהם ושמעון הוא שליח דראובן, ובאופן שהשכר על חבירו (כעין מקרה הרמ”א בסי’ שלו ס”א שהחבר הנעבד הסכים לחבר השוכר בשתיקה) חשיב החבר כבעה”ב השוכר על דעת המשלח, וכמובן שעיקר מה שקובע ההגדרות כאן הוא שראובן מחזיק כבר את הבקבוקים לשימושו ברשות החנות ובשליחותה (וזה אפי’ אם נאמר שיש כאן פקדון וכמו שנתבאר לעיל שאינו ברור כלל שההגדרה היא פקדון), ומלבד כל העניינים שנתבררו לעיל בהגדרת משכון.

וגם בסי’ שלו הנ”ל לא נתברר לי דתפיסה בשום אופן מהני מצד הפועל כשהשוכר רוצה לשלם מה שסיכמו ביניהם אחר שכבר מחל הפועל על שכרו, ואף דבמתני’ בריש ב”מ יכול לומר אני זכיתי מ”מ באופן שסיכמו על תשלום אחר אינו ברור לדידן, ואמנם אשכחן בס”ס רע דבשכרו ללקט מציאות אין לו יד זכיה מ”מ כאן יש לו יד אלא ששכרו שהפעולה הזו יעשה בשבילו, ויש לדון דג”כ שמא מועיל להפקיע מהפועל הרשות מעצמו לחזור בו, וצל”ע ולהתיישב בדבר.

מה שדנת מצד ששמעון הוא פועל ואינו זוכה בכסף דידו כיד בעה”ב כמשנ”ת שא”צ לבוא לנידון זה, אבל לגוף הנידון במה שיד פועל כיד בעה”ב הוא רק בשכרו ללקט מציאות בלבד [ב”מ יב ע”ב וחו”מ סי’ רע ס”ג].

כל הנ”ל אינו להלכה למעשה אלא מ”מ בלבד לעורר העיון.

באופן שברור שלא ישלם את הדולר תמורת ההלוואה לכאורה א”א להסתמך ע”ז.

מקורות:

הב”י סי’ קסב ס”ב הביא בשם תלמידי רשב”א דהמלוה אינו יכול להלוות לו מאותו המין כיון שמלוה להוצאה נתנה, והב”י תמה ע”ז וכן פסק בשו”ע שם דלא כתלמידי רשב”א, אולם הב”ח חולק ע”ז וכן הט”ז סק”ד יישב תמיהת הב”י וביאר דעת תלמידי רשב”א, וכן הש”ך סק”ח הביא שהב”ח פסק כתלמידי רשב”א ושגם הלבוש בס”ב השמיט מה שנקט השו”ע דלא כתלמידי רשב”א וכן בבהגר”א סק”ו כתב על דברי השו”ע “ורשב”א חולק על זה”, (ואמנם בליקוט בבהגר”א כתב דלכאורה יש ראיה לב”י אבל גם בדבריו שם שכתב וכתב לא סבירא ליה אפשר שהיה לו טעם לחלק ולכך ציין לט”ז בסי’ קסג סק”ב שסבר כמו שביאר דברי הגמ’ ב”ב עה ע”א שהביא שם ומאידך ציין לט”ז כאן סק”ד שכתב כאן לאסור, ויתכן שהיה לו לחלק בזה, עכ”פ לא שבקינן בהגר”א משום ליקוט בפרט דשאר אחרונים נקטו ג”כ להחמיר), וכן הבאר היטב סק”ה העתיק דברי המחמירים בזה.

וטעם האיסור בזה נתבאר בט”ז סק”ד דכיון שמלוה להוצאה נתנה א”כ כשנותן לו הלוואה בודאי לא יחזיר לו אותו ההלוואה וממילא לא חשיב כיש לו כיון שלא יתן לו את זה, ואף ששם הוא סברא בעלמא ואם יצטרך בודאי יתן לו, מ”מ מאחר שתחילת הנתינה של הדבר היתה למטרת הלוואה זו (לפי’ הט”ז ואילו הב”ח אפשר דמחמיר אף יותר מזה עי’ במקור מים חיים הנדפס על גליון השו”ע שם), ועכ”פ כשהיה חלק מתהליך העיסקה הכוללת בין ב’ אנשים אלו, ממילא חשיב כמו שלא ניתן כדי שיחזיר את זה, וכ”ש בניד”ד כשיש אנן סהדי שבודאי לא יתן לו והמלוה עצמו אומר שבודאי לא יתן למלוה דולר זה.

ומאחר דדעת הלבוש והב”ח והש”ך והט”ז והגר”א ובאר היטב ומקור מים חיים להחמיר בזה ממילא אינו שייך להקל בזה.

ויש להוסיף דברמ”א שם כתב בשם הגהות מרדכי רמז תלט דאם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם לא חשיב יש לו, ומסתמא למד כן מסברא דאם אינו יכול לשלם מזה ולא ישלם מזה לא חשיב יש לו אף דיכול לעשות קנין אם יסכים המלוה מ”מ בדיני ההלוואה יכול לעכב שישלם לו מזה כדתנן בהגוזל בתרא, ואפשר דאף אנו נלמד מזה כל דבר שבודאי לא ישלם לו אינו בכלל ההלואה, ומ”מ אם משום ראיה זו יש לחלק בין דבר שהמעכב הוא המלוה דחשיב שיש כאן עיכוב בחוב לבין דבר שהמעכב הוא הלוה שאין כאן עיכוב בחוב כיון שבב”ד היו דופנים אותו לשלם דולר זה.

ואם דולר זה היה שוה יותר מדולר רגיל בשוק באופן שאפשר להוציאו בדיינים א”כ פשיטא שא”א ללוות עליו כלום, דהרי אילו היה מחזיר דולר זה היה נחשב כמו שהחזיר יותר מדולר, דלו יצוייר שההלוואה היא מאה דולר והחזיר לו דולר אחד ששווה חמישים דולר, הרי מצד הדין החוב שנשאר הוא חמישים דולר בלבד ולא תשעים ותשעה דולרים וגם אם ירצה להחזיר תשעים ותשעה דולרים מתנה הוא דיהב ליה ולא בתורת חוב ההלוואה, וממילא מה שייך לטעון יש לו באופן כזה, דכל טענת יש לו הוא משום דחיישי’ שמא בהמשך יתייקר ואם יש לו חשיב כמו שכבר הקנה לו את התשלום (עי’ ט”ז סי’ קסב סק”ג), אבל אם אינו בתורת תשלום של דולרים כלל, ואינו המין שהלוהו (דהרי לא הדולר הזה התכוון שישלם לו תמורת חמישים דולר אלא דולרים אחרים והו”ל כמו כל אופן שיש לו מין אחר שלא חשיב יש לו) א”כ לא חשיב יש לו וק”ל.

רק דיש לדון עוד מצד ענין נוסף והוא דברש”י ב”מ מד ע”ב נזכר קנין על מה שיש לו, וממילא היה מקום לדון אם מסכים לתת לו את הדולר הזה האם מהני שיש כאן קנין, ולכאורה אם נחשיבו כמין אחר לגמרי מחמת שהתשלומין שלו שווים יותר, א”כ לא יהני שמסכים לשלם לו את זה בסוף כמו שלא יהני שמסכים לשלם לו בסוף ממין אחר כדי להחשיב את אותו המין האחר כמו שיש לו.

והנה לכאורה אע”פ שיש בדולר זה כלול בו ג”כ דולר ומותר לשלמו תמורת דולר אחד, מ”מ אם נניח ששויו בב”ד הוא יותר מדולר אחד א”כ כמשנ”ת שההלוואה לא היתה תמורת דולר זה כלל, מאחר שלו יצוייר שיתפוס המלווה דולר זה הרי יצטרך להחשיבו בחובו כמו כמה דולרים ובסתמא אין כוונת המלוה לזה כלל, שהרי סתם בני אדם אינם סוחרים בדולרים כאלה, ולא נתכוון אלא שישלם לו בדולרים רגילים שרק אז יכול לקבל הדולרים בסכום שהלווה לו (ואם יקבל כמות דולרים מסוג זה הו”ל כמחילה ומתנה).

ולסבר את האוזן יש לומר שראובן הלוה לשמעון חמישה חתיכות כסף ויש לשמעון מטבע כסף מתקופת מרד בר כוסבה ששויו כמו הרבה חתיכות כסף האם חשיב שיש לו, דהרי למטבע זה בודאי שיש יותר שווי מחתיכות כסף שיש לו ואם המלוה יתפוס חתיכה זו לא יוכל לתפוס במשקל הכסף שנתן אלא יצטרך לקבל פחות במשקל הכסף ואף להחזיר עודף.

והנה דעת מהר”ם מינץ שהמזיק אתרוג מהודר דנין אותו כסתם אתרוג, והמל”מ ועוד חולקים על זה, וכבר הערתי (בתשובה על מי שמכר אתרוג במחיר מופרז וכו’) דגם המהר”ם מינץ אפשר דלא מיירי בשוק אתרוגים המצוי שאם יש אתרוג חלק ונקי וצבעו נאה וגידולו נאה שיש לו סכום בסיסי שהמוכר בפחות מזה מוחזק בעיני כל אדם כשוטה המאבד מה שנותנים לו (ע”פ פ”ק דחגיגה), ובמקומו וזמנו של מהר”ם מינץ לא היו מצויין אתרוגים כ”כ עי’ בתה”ד קולות שהקלו מחמת זה, ואפשר דהיה שוי כל אתרוג רב אפי’ אינו מהודר, דמהודר בלאו הכי כמעט לא היה בנמצא לסתם אדם, וגם המהר”ם מינץ כמדומה שלא אמר שהמזיק אתרוג קודם סוכות מחוייב כמו מחיר אתרוג אחר סוכות, רצוני לומר כמו אתרוג שאין בו צורך למצוה, דודאי שוק קבוע על שעת ההיזק יש אלא דאפשר דלא היה שוק קבוע במקומו ובזמנו לאתרוג מהודר וכנ”ל.

בשו”ע חו”מ סי’ ז ס”ג הביא פלוגתא האם גדול שלא בא לכלל י”ח שנים ולא הביא ב’ שערות כשר לדון או לא, והש”ך סק”ג הביא הכרעת הב”ח להקל בזה.

אולם לכה”פ בעינן ג’ שיש בהם חד דגמיר וסביר כמבואר ברמ”א שם סי’ ג ס”א בשם הרא”ש סנהדרין פ”א סי’ א והטור שם, ואם שלשתם לא למדו דיני ממונות אינם כשרים, אבל כתב שם הרמ”א בשם מהר”ם פדוואה סי’ מג שגם ג’ הדיוטות שאין בהם אחד דגמיר וסביר יכולים לקבל הטענות ולשלחם לפני המורה, ומבואר שם מתוך הדברים שאם אינו רוצה לדון בפני ב”ד אחר לפי פרטי הדינים המבוארים שם יכולים לכופו לדון גם בב”ד כזה.

ואם כן היוצא לדינא שאם הבחור אינו מסכים לדון בפני ב”ד גמור יכולים לשבת ג’ בחורים צעירים ולכופו לומר טענותיו והם יקבלו טענותיו וישלחו למורה ויפסוק להם והפסק יחייבם.

ואם הבחורים של הב”ד קטנים בחכמה מהנתבע באופן ניכר עי’ בחו”מ סי’ ז ס”ו דמי שתובעין אותו קטן ממנו אינו מחוייב לילך אלא מכנפין וכו’, וכאן שיש ב”ד גדול ואינו רוצה לילך אפשר דאין לו טענה, וגם כאן דהב”ד אין פוסקים בעצמם אפשר ג”כ שאין לו טענה, אבל טענה זו האחרונה אינ ברורה כיון שמקבלין טענותיו.

והואיל דאתאן לדברי השו”ע שם בחו”מ סי’ ז ס”ו הנה לשון השו”ע שם מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שקטן ממנו וכו’ אלא מכנפי מאן דאיכא התם מחכימי ומעיינין בינייהו ע”כ, והנו”כ נתקשו הלשון מעיינין, ועי’ בסמ”ע סקי”ז ובבאר היטב סקי”ג מה שכתבו בזה, ולולי דבריהם אולי היה מקום, דר”ל שבכה”ג שדנים גדול מהם, אין פוסקין הדין הדין אלא מעיינים אולי ימצאו ראיה ברורה בזה או עכ”פ סברא להציע דברים לפני החכם הנתבע, והוא מעין מש”כ הסמ”ע דלשון מעיינין משמע פשרה ולא דין, אלא לא ממש כן, ומה שלא פירש הסמ”ע כנ”ל אולי דייק כן מדלא קאמר ומעיינין בדינייהו אלא ומעיינין בינייהו ש”מ שמעיינים איך לפשר ביניהם ולא בבירור הדין.

וכ”ז מלבד מה שיש לכנס כך חכמי המקום שבזה אין זילותא כמ”ש הפת”ש סק”י בשם האו”ת באורים סקט”ז, (ומה שהביא הנתה”מ סק”ט פירוש זה בשם הסמ”ע סקי”ז והאו”ת הנ”ל צע”ק דלהנה”מ שולחים אחר חכמים גדולים ממנו ואילו להאולת עצם מה שכל חכמי מתכנסים סגי בזה, ולהסמ”ע צע”ג דאם יש חכמי עיר גדולים ממנו סגי לומר אלא ילך לב”ד גדול ממנו ותו לא, ומהו הלשון ומעיינין, ואולי זהו גופא מה שנתקשה הסמ”ע שם במה שהמשיך וכתב שם אלא דלשון מעיינין בינייהו לא משמע דין אלא פשרה וכו’, ור”ל כנ”ל דאם אי’ שהכונה שילך לב”ד גדולים ממנו א”כ למה קאמר לשון דמשמע דין).

ואף שכ’ הרמ”א בחו”מ סי’ ח ס”א בשם הב”י דאסור להעמיד ע”ה לדיין על סמך שישאל כל פעם לחכם ע”כ,  מ”מ היכא דלא אפשר מותר, ומעין מש”כ הרמ”א שם בהמשך דבריו דעיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ וצריכים להם דיינים וכו’ עי”ש ומעין לענין לעניינו.

ומ”מ אם הבחור מסכים שישאלו ישירות את המורה ויורוהו כמ”ש המשנ”ב בהל’ יו”כ בשם החי”א, אפשר דהוא עדיף, אבל כשלא מסכים אפשר לעשות ב”ד באופן זה שיוכל לחייבו.