הערות

סנהדרין ח ע”א תקריבון אלי ושמעתיו א”ר חנינא על דבר זה נענש משה שנאמר ויקרב משה את משפטן וכו’ מתקיף לה ר”נ בר יצחק מי כתיב ואשמיעכם וכו’, נראה לבאר הפלוגתא ע”ד פשט ע”פ המבואר בפ”ק דחגיגה דף ו’ ע”א ובעוד דוכתי דאיכא פלוגתא דתנאי אם כל התורה למד משה כל פרטי דיני התורה מעיקרא במעמד הר סיני או הפרטות למד רק בשנותיו במדבר אח”כ, ור’ חנינא סובר כמאן דאמר שהכל למד התורה בסיני ולכך אמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו הכונה לפ”ז שישמע השאלה מהשואל וישיב מה שלמד וממילא מה שלא ידע התשובה לבנות צלפחד אף שכבר למד היה זה עונש וכדפרש”י עה”ת שנתעלמה ממנו ההלכה וכ”ה במד”ר במדבר פרשה כא יב, אבל רנב”י סבר דהפרטות נאמרו אח”כ וממילא ושמעתיו קאי על מה שישמע ההלכה וממילא אין עונש על אמירה זו שישמע ההלכה, וממילא גם מה שלא ידע עדיין דינא דבנות צלפחד לא חשיב כלל עונש דהרבה דינים נאמרו לו רק אחר מתן תורה בשנים שהיו במדבר, וממילא גם הברייתא דמייתי כאן כרנב”י לא קשיא על ר’ חנינא דהברייתא כאן קאי רק אליבא דמ”ד שלא כל התורה נאמרה במעמד הר סיני אחר פרטות נאמרו למשה אחר כך והוא פלוגתא דתנאי וכמו שנתבאר.

ויש להוסיף דהוכחת רנב”י לשיטתו אינו מחמת דסבר שהלכה כפלוגתת א’ מן התנאים בחגיגה שם או שסבר בפי’ המקרא עולת תמיד העשויה בהר סיני כא’ מהתנאים שם, אלא כל שיטתו למדה כאן מהפסוק ושמעתיו דאי לא גמירנא אזילנא וגמירנא מדלא כתיב ואשמיעכם, וממילא לא נטל משה שררה לעצמו (כל’ רש”י כאן במילתיה דר’ חניא) וממילא גם לא חשיב עונש מה שהוצרך לשמוע גבי בנות צפלחד כיון דע”כ סבר רנב”י שחלק מהפרטות עדיין לא נאמרו למשה בסיני אלא רק אחר כך.

ומאידך ר’ יאשיה ע”כ סבר כמ”ש שכל הפרטות נאמרו בסיני דאל”כ לא היה למשה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי לפי פירושו של ר’ חנינא, וממילא גבי בנות צפלחד סבר ר’ חנינא דנתעלמה ממנו ההלכה כדפרש”י בחומש וכדאי’ במדרש רבה.

*

סנהדרין י ע”ב, שלשה כנגד ג’ שומרי הסף וכו’ שבעה כנגד רואי פני המלך, ובפרש”י אי’ דג’ שומרי הסף וה’ מרואי פני המלך כנגד מלכות צדקיה ושבעה כנגד מלכות אחשורוש, ועי’ עוד רש”י במגילה כג ע”א, ויש להעיר דלכאורה מצינו גם ג’ שומרי הסף אף במלכות אחשורוש, דהרי בגתן ותרש היו שומרי הספר כדכתיב באסתר ספ”ב, ומרדכי היה יושב בשער המלך ושומר עמהם, א”כ גם שם היו ג’ שומרי הסף, ותדע דע”כ היו שם יותר משנים, דהרי כתיב משומרי הסף.

אולם בילקו”ש אסתר רמז תתרנג אמר שאחשורוש העביר את בגתן ותרש ומינה את מרדכי תחתיהם, ולפ”ז לא היו שומרים יחד, אולם בתרגום אסתר ב כא אי’ שחששו שיסלקם המלך ויעמיד מרדכי תחתיהם, אולם לשיטת התרגום אפשר דגם מרדכי עדיין לא היה שם.

וההכרח של הילקו”ש והתרגום שלא היה מרדכי באותה דרגא עם בגתן ותרש יש לומר משום דכתיב ומרדכי ישב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף, ומשמע שלא היו באותה דרגא הוא והם, וכן משמע באסתר רבה פ”ו שנלמד מדכתיב היושב שהוא עכשיו נתיישב בשררה זו ואילו הם עברו מזה, וזה יש שכתב דדריש מדכתיב משומרי, ובתרגום שם משמע דדריש מהיושב שהיה יושב לדון בסנהדרין, ועי”ש פרק ה ט, וכעי”ז במדרש לקח טוב שמינהו המלך להיות יושב ושופט שם.

ובמלבי”ם ויוסף לקח פירשו היושב בשער המלך שנתנה לו הרשות לשבת והם יכולים לעמוד.

יו”ד סי’ פז ס”ד ברמ”א ולפי זה דכ”ש דאסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה או בשר טהורה בחלב טמאה וכו’, עי’ בנו”כ כאן (עי’ ט”ז סק”ה וש”ך סק”ד) שהביאו דברי הרמ”א בדרכי משה כאן סק”ב ותורת חטאת כלל סב דין ח שלפי קושייתו על הרשב”א נמצא שמתיר בזה ולפי קושייתו שם מתיר אפי’ מה שאסר המחבר כאן בחלב אשה בבישול אצל בשר בהמה, וצ”ע מדבריו כאן, וכן צ”ע מה דמתרץ הש”ך ועל כרחך גם לדעת הרב צריך אתה לומר כן וכו’ הוא תמוה טובא דהרי הרמ”א כאן מחמיר בבישול, וכבר הפמ”ג כתב דלשונו מגומגם, אבל לולי דמסתפינא יש ליישב כ”ז דמש”כ כאן הרמ”א ונראה לפי זה ר”ל לפי זה ולא סבירא ליה, אבל הרמ”א גופיה מחמיר בסעיף הקודם רק באכילה, ודוק דלפ”ז מיושבין דברי הש”ך, רק דיש להוסיף על הש”ך דאע”ג שמבאר דברי השו”ע בסעי’ זה והרמ”א בסעי’ הקודם דמיירי רק בבישול ולא באכילה, מ”מ הרמ”א בודאי הבין דברי השו”ע בסעי’ זה לענין בישול ולא לענין אכילה, ורק מחמת כן הוסיף דלפ”ז אסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה, אבל באכילה לא שייך להתפרש כלל, דבאכילה בלאו הכי אסור מן התורה משום טמאה.

וכידוע שדרך הרמ”א בכמה מקומות שמבאר פרטי הדין לפי שיטת השו”י ואח”כ חולק על הכל וכותב ויש אומרים וכו’, וכאן הוא אפכא שמתחילה כתב דעתו בסעיף הקודם, ואח”כ כתב על המחבר ולפי זה וכו’ ר”ל לפי דעת הרשב”א שהעתיק המחבר.

ולכשתמצי לומר דדברי הרמ”א על המחבר כאן הם מעין דברי הרמ”א בד”מ על הרשב”א רק ששם כ”כ בלשון קושיא דלפ”ז הוה לן למימר דגם טמאה אסורה בחלב, וכאן כתב אותו החשבון ממש בניחותא שכך יוצא הדין שגם טמאה יהיה אסור בבישול בחלב, והרבה מדברי הרמ”א בהגהותיו לשו”ע מיוסדים על דבריו בד”מ וכן להיפך הרבה דברים בד”מ ערוכים אח”כ בהגהותיו לשו”ע.

ויש לציין דלא לחינם לא פסק הרמ”א להדיא דלא כהמחבר בשם הרשב”א דאין דרך הרמ”א לחלוק להדיא על הרשב”א מכח סברא דנפשיה להלכה למעשה אלא רק להקשות בדרכי משה, (וכעת ראיתי דחלק מהדברים כבר נתבארו בש”ך ומ”מ לא הזזתי הדברים ממקומן מה שנתחדש בעמל).

*

יו”ד סי’ פז בש”ך סקל”ב דן אם יש להתיר בדיעבד בלא הפסד מרובה באופן המבואר שם, ויש להעיר דעיקר נימוקו מתחילת דבריו הוא שהחשש כאן הוא רק דרבנן, ולפ”ז בזמנינו אם רגילים לבשל הגבינות לכאורה לא יהיה היתר זה ויל”ע.

והש”ך הביא דברי הב”ח שכתב דבדאורייתא יש לחשוש והקשה עליו מאי דאורייתא איכא הכא, ואולי לפי הנ”ל יש לבאר כוונת הב”ח אכן באופן שמבשלו (ואולי הב”ח לא חילק בין מבשלו לאין מבשלו כיון שיכול לבשלו ואתי לידי איסורא דאורייתא וצל”ע בדעת הב”ח בבישול חלב אחר שיש רק נותן טעם בשר).

*

יו”ד סי’ פז בדרכי משה סק”ח הביא דעות האומרים שיש היתר בחלב קרוש ששהה בקיבה וכתב דאי”ז משום נ”ט בר נ”ט אלא משום שהקיבה הקרושה היא פרשא בעלמא, והובאו דבריו גם בט”ז סקי”א, וצ”ע דהרי אם החלב הקרוש פרשא בעלמא כ”ש דיש כאן נ”ט בר נ”ט.

ומה שיתכן ליישב בזה דכוונת הד”מ היא דלולא דסבירא לן שיש כאן פירשא בעלמא [היינו דעת רש”י שסובר שאין כאן פרשא בעלמא כמובא בב”י] אין כאן גם נ”ט בר נ”ט, דהרי בחלב שקיבל טעם מן הבשר וחזר ונתערב בחלב אחר לא אמרי’ נ”ט בר נ”ט כיון שכבר נאסר בחלב הראשון (ואין כאן צד שהוא אוכל ואינו חלב, דרש”י ס”ל שהוא חלב ממש ור”ת ס”ל שהוא פרשא ואינו אוכל כלל וכמבואר בב”י לעיל בדעת הרי”ף והרמב”ם ובהמשך הביא הב”י מי שכתב כן), ממילא לא שייך לבוא ולטעון נ”ט בר נ”ט בלא שנקדים ונאמר שחלב זה הוא פירשא בעלמא, ואחר דאמרי’ שחלב זה הוא פרשא בעלמא כבר א”צ לבוא שהוא נ”ט בר נ”ט, כיון שהטעם העובר דרכו הוא פגום וטעם פגום אינו אוסר, אבל אה”נ יש כאן גם נ”ט בר נ”ט רק דדבר שהוא טעם פגום אינו שייך לדיני נ”ט בר נ”ט.

ובזה יתכן ליישב דבב”י הביא דעת רש”י שאוסר ושכתב לחלוק על האומרים שיש כאן נ”ט בר נ”ט ואילו הר”ש המובא במרדכי נקט שהוא “גרוע מנ”ט בר נ”ט”, ולהמבואר אין כאן השגה של הדרכי משה על הר”ש שבמרדכי אלא דקאמר דכל דבריו הם רק על בסיס שיטת ר”ת שסובר שחלב זה הוא פרשא בעלמא ולכן רש”י לא קיבל סברא זו אפי’ לא להחשיבה כנ”ט בר נ”ט כיון דהוא לשיטתו לא סבר שיש כאן פרשא, אולם הר”ש אכן סבר מסברא זו וטעמו משום שהיא פרשא דזה עיקר הטעם אבל אה”נ אחר טעם זה הוא גרוע מנ”ט בר נ”ט.

ובזה יתכן לבאר עוד מה שתמה הש”ך סקל”א על הלבוש בסעי’ י דהוא נ”ט בר נ”ט והקשה עליו הש”ך דלא דמי לדגים שעלו בקערה ששם היה נ”ט בר נ”ט דהיתרא משא”כ כאן החלב הזה מרגע שנתערב בו טעם הבשר כבר נעשה איסור, וקושייתו צ”ב דהרי הש”ך גופיה קאי כאן בדעה שהחלב הקרוש הזה הוא פרשא בעלמא, (וזה באמת הטעם שנקט הש”ך שאין כאן טעם אוסר כיון שהטעם העובר דרך פרשא אין בו כח), וכן כתב בצבי לצדיק הנדפס על גליון השו”ע ליישב קושיית הש”ך על הלבוש.

אמנם להמבואר זהו גופא קושיית הש”ך על הלבוש דבשלמא לדידי דאמינא שאין טעם העובר דרך פרש אוסר שפיר אלא לדידך שהוא מטעם נ”ט בר נ”ט ולא מטעם שחלב זה חשיב פרשא א”כ אין כאן נ”ט בר נ”ט שהרי אם אינו פרשא הרי הוא חלב וכבר נאסר, אבל הלבוש לכאורה סובר דטעם טוב המועבר דרך פרש למאכל טוב יש לומר דחשיב טעם שאינו פגום ואעפ”כ יש כאן נ”ט בר נ”ט מכיון שהפרש עצמו אינו חלב אלא לדידן הוא כמו דגים.

*

באו”ח סי’ תעב ס”ז בהל’ ליל הסדר הביא הרמ”א בשם אגודה דבזה”ז כדאי הוא הראבי”ה הפוטר הסיבה בזה”ז לסמוך עליו שאם אכל ושתה בלא הסיבה יצא, והכריע הרמ”א דיחזור ויאכל וישתה מלבד היכא שא”א לשתות מחשש שאם יצא הו”ל מוסיף על הכוסות, ולפו”ר היה נראה דהרמ”א נקט דהעיקר כהראבי”ה ולכך כשיש לחוש שלהראבי”ה אסור לשתות לא ישתה, ורק היכא שיכול לתקן בקל לכו”ע בלא הפסד יתקן, וכך כתבתי מתחילה בתשובה אחרת, ועכ”פ דיש כאן ספק השקול אם הלכה כהראבי”ה ולכך שב ואל תעשה עדיף.

אולם שוב נראה דאין מכאן ראיה דסבר הרמ”א דהעיקר כהראבי”ה דהרי בדרכי משה הביא דברי המרדכי דמשמע מהד”מ שם דקאי גם לפי הצד שהסיבה בזה”ז הוא חיוב דמ”מ בכוסות לא יחזור וישתה.

ויש לבאר כוונתו משום דבגמ’ אי’ דטעם ההסיבה בד’ כוסות הוא מחיוב ספק, כיון דלא ידעי’ אם חיוב ההסיבה בכוסות הם בב’ כסי קמאי או בתראי לכך אידי ואידי בעו הסיבה, אבל יש מקום לטעון דבעו הסיבה רק לחומרא אבל לקולא להוסיף על הכוסות לא, ושב ואל תעשה עדיף.

ומ”מ מסיים המרדכי דצ”ע, ויש לבאר הספק בזה דמ”מ מאחר שנפסק בגמ’ דאידי ואידי בעו הסיבה הו”ל לדידן כמו חיוב ודאי ולא כמו חיוב ספק, או יש לבאר דחששא דמוסיף על הכוסות אינו חשש כ”כ להחסיר כוסות, ועוד יתכן דס”ל דמוסיף במקום ספק לא חשיב מוסיף, ואפשר עוד דגם המשמעות אידי ואידי בעו הסיבה היינו בין לקולא ובין לחומרא דאל”כ יש לטעון דחומרא דאתיא לידי קולא הוא אלא ע”כ דלא חיישי’.

כ”ז יש לבאר במה שהיה להמרדכי צד שלא לפסוק כן וגם בדעת המחבר וסייעתו שכך פסקו בכל הכוסות דצריך לחזור ולשתות בהסיבה.

עכ”פ נתבאר דגם לולא הראבי”ה יש צד בב’ כסי בתראי שלא לחזור ולשתות וא”כ בצירוף דברי הראבי”ה כבר הו”ל ספק ספקא וממילא אין ראיה דס”ל להרמ”א כהראבי”ה לעיקר הדין.

ואם כנים הדברים יצא מזה נפק”מ נוספת לדינא לענין אכל אפיקומן בלא הסיבה ודוק וצ”ע, ועי’ במשנ”ב מש”כ בזה.

או”ח סי’ תקי ס”א ואפילו בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה, ובמשנ”ב דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר, והוא מבואר בש”ס ופוסקים, וצ”ב דהא ניחא נפה וכברה דמיוחדין לברירה אבל טבלא מיוחדת לאכילה ולסדר עליו תבשילין, ונראה דהביאור בזה הוא דקנון ותמחוי כיון שמיוחדין להניח בהם המאכלים בכל יום הלכך כשבורר בתוכן לא נראה קובע עצמו לברירה, אבל טבלא היא גדולה ואינה מיוחדת לאכול ממנה ולא לאחסן בה מאכלים וניכר שעושה עסק מיוחד לברירה, שמוציא המאכל מכלי הראוי למאכל מצד עצמו ומניחו בכלי שאינו משמש כעת אלא למטרת הברירה מצד גדלו, ודון מינה לאסור כלים כיוצ”ב בזמנינו.

*
או”ח סי’ תקי ס”ב במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו’, ולא דנו כאן מצד היתר מוקצה (לומר שאין היתר כשיכול להוציא האוכל) אלא רק מצד דיני ברירה, ואולי מכאן ראיה לשי’ החזו”א דלכלוך בטל לדבר ואינו מוקצה והרחבתי בשיטתו במקום אחר.

*

או”ח סי’ תקכו ס”ד דיו”ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, והוא מגמ’ פ”ק דביצה דף ו’, ופשיטא דדין זה נאמר רק האידנא דידעי’ בקיבועא דירחא דבלא זה לא מצינו שהתירו ספק דאורייתא משום מת וכ”ש להסוברים שספק דאורייתא אסור מדאורייתא.

*

ב”מ צז ע”ב כדאמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהן ה”נ כגון שיש עסק שבועה ביניהן, ששאלת דלא מצינו על מה קאי מילתא דרב נחמן, יש לציין דהרש”ש העיר כן, וכן בברכות שמים, וציין שם לתוס’ כתובות כו ע”א ד”ה והאמר ששם יש סגנון דומה ובעוד מקומות.

ובאמת בהרבה מקומות אמרי’ והיכא אתמר מילתא וכו’ ועכ”פ רש”י ותוס’ מפרשי היכא קאי או עכ”פ דלא אתפרש יכא קאי והדבר אומר דרשני.

ויתכן לבאר דר”ל דרב נחמן גופיה דלעיל בביאור דינו אמר דהיכא דיש עסק שבועה ביניהם הדין שונה, ועדיין הלשון צ”ב דמשמע שאמר כן על משנה או ברייתא אבל יש לומר דמאחר ובא לבאר בזה עיקר דינו דלעיל לא טרחו לבאר לגבי איזה משנה או ברייתא נאמר.

ועי’ בעין יהוסף מה שכתב ליישב באופן אחר ודבריו ג”כ דחוקין עי”ש.

*

ב”מ קא ע”א אמר עולא אמר ריש לקיש וכו’ אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש וכו’, וכעי”ז קג ע”א אמר ריש לקיש וכו’ אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש וכו’, ששאלת אם ריש לקיש חזר בו תשובה לא חזר בו אלא כי אתא רבין הביא שמועה אחרת בשם ריש לקיש המיישבת לפ”ז מה שקשה על השמועה הקודמת, ומיהו ריש לקיש עצמו לא אמר ב’ הדברים אלא כי היכי דאשכחן מר משתבע דהכי אמר רב וכו’, וכהנה אשכחן בגמ’ בהרבה דוכתי דאחר קושי’ נזכרה שמועת האמורא כמו שנמסרה בשינוי על ידי אמורא אחר המתרצת את הקושיא.

*

ב”מ קד ע”ב, ששאלת מש”כ ברש״י ד״ה גובה מלוה ״בעל״ גובה ״מאבי הבת״ כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו גובה ״החתן מחמיו״ מחצה ע”כ, ומהו שינוי הלשון מרישא לספא, לענ”ד יתכן דעיקר כוונת רש”י במש”כ אבי הבת הוא לפרש מה הוא חיובו כאן כיון שהוא אבי הבת ונתחייב בשבילה (ובמקום אבי הבת שייך בעל ולא חתן), ומ”מ אחר שכבר אמר אבי הבת קיצר בפעם השניה ונקט חמיו בלבד, דסמך על מה שכבר נתפרש, וחמיו הוא לשון קצרה יותר וגם ברורה יותר על מי הכונה, ובחמיו שייך חתן.

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו’ (בראשית מא, לג), הנה יוסף היה חכם מופלג כדמפרשי קראי ואין ספק שידע שאחר הצעתו הזו שמציע יוסף לפרעה יבחר פרעה רק בו, עכ”פ אם יקבל את הצעתו של יוסף.

ובמאמר המוסגר יש לציין דהצעה זו היתה הצעה הוגנת מלבד מה שהיתה גם טובתו וגאולתו של יוסף עצמו, ולכן לא נאסר עליו להציעה לפרעה (אע”פ שמסתבר שלפני מתן תורה לפני עיור היה נוהג גם באבות כלפי בן נח גם בדבר שאינו מצוה וכן שמצינו גם בהכנסת אורחים שעשה אברהם לצורך או”ה).

וממילא יש לעיין דגבי מה שאמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני וגו’  (בראשית מ, יד) מצינו שנענש יוסף והובא על זה (במדרש ר”פ מקץ) הפסוק אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ, ה), ומחמת זה נתעכב עוד שנתיים ימים.

אבל במה שאמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים לא מצינו שנענש כלל, אלא מיד נתקבלה הצעתו (גם אם נימא שכבר נגאל מבית האסורים מיד כשהציע שר המשקים את יוסף לפרעה מ”מ הצעתו זו של וישיתהו על ארץ מצרים יש להתבונן למה נתקבלה מיד).

ואף שידע שיתמנה למלכות כמו שראה בחלום מ”מ עדיין יש להתבונן מה שפעל באופן שמועיל לזה למה לא נתעכב הענין מחמת זה כנ”ל.

והביאור בזה פשוט דהנה לענין ביטחון אין הצדיק נענש אלא רק במה שדאג לצרכי עצמו אבל מה שדאג לצרכי אחרים אין בזה פגם בטחון כלל, דאדרבה עשה המוטל עליו, דלענין טובת אחרים אינו יכול לטעון שאינו דואג לטובתם כיון שבוטח בהקב”ה (ובפרט שלגבי אחרים אין הבטחה מאחר שהם עצמם אינם בדרגת בטחון הגבוהה).

ומה שהציע יוסף לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו’ היתה כוונתו בזה רק להצלת העולם והמדינה שידע שלא יהיה שום תיקון להצלתם אלא על ידו ואולי גם הבין בזה שתצמח על ידי זה הצלה גם למשפחתו וגם יוכל להגלות להם על ידי זה, ועכ”פ עיקר מטרתו בהצעה זו היתה לטובת הכלל, (וגם לא נזכר בתורה שחפץ יוסף במלכות למרות שידע שהכינוהו לזה מן השמים, ומן הבור כבר נגאל), ולכן לא היה בזה שום עונש, הגם שממילא נתמנה לגדולה על ידי זה.

*

והרעב היה על כל פני הארץ ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים (בראשית מא, נו), משמע להדיא בפסוק דהיה כבר רעב קודם לכן ואחר ששבר יוסף בר למצרים התגבר הרעב, וצריך ביאור, דהרי מטבע הדברים אחר ששבר יוסף היה צריך הרעב להיות קל במעט, ובפועל היה להיפוך שנתגבר הרעב, והמשמעות דלא רק היה מחמת המתנת הזמן נעשה כן, אלא דהיה שייכות בזה למה ששבר להם יוסף ושהתגברות הרעב היתה מיד אחר כך.

והנה אי’ במדרש דמיד כשנכנסה שנה הראשונה משנות הרעב נתקלקל ואבד כל לחמם בנס ומשמע שזה היה כדי שיבואו אצל יוסף לשבור בר אצלו, (והיה בזה כמה תועליות, דגם היה בזה רווח ליוסף, וגם היה מלמדם תורה כמ”ש חז”ל שאמר להם למול, וגם עי”ז שמע יעקב שיש שבר במצרים ועי”ז גילה שוב את בנו אחר כ”ב שנה שנסתיים אז הזמן כמ”ש בספ”ק דמגילה יז ע”א, וגם עי”ז נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כמ”ש חז”ל עה”פ בחבלי אדם אמשכם), וממילא יש לומר דאחר שיוסף התחיל לשבור בר בפועל נתחזק הרעב כדי שיבואו אצלו עוד.