ברכת המזון

שאלה {בס”ד שבוע טוב ומועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם אדם שסיים לאכול וברך ברכה אחרונה (ברה”ח או ברכה”ז) ובין שינייו נותר מזון שנותן עדיין טעם טוב בחייך(לדוגמא: שוקולד, בשר פרות) ולאחמ”כ בולע אותו,האם יש צורך לברך שוב ברכה ראשונה או הוא פטור מן ברכה ההנאה? לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי, ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ א’}

תשובה

ע”ד שאלתך במי שנשאר לו טעם האוכל בפיו לאחר הברכה, הנה בעיקר השאלה יעויין מש”כ הגרח”ק באגרות וכתבים בשם החזו”א שגם אם נשאר לו שאריות אוכל בפיו לאחר שבירך א”צ לחזור ולברך, ואין הספר תחת ידי כעת, וכ”כ במעשה איש ח”ה עמ’ י”ג בשם החזו”א, וביאר החוט שני שבת ח”א עמ’ רט”ו וברכות עמ’ י”ז, דאין לבליעת שיריים הללו חשיבות אכילה על מנת לחייב האדם בברכה אחרונה, וכ”כ הגרח”ק בתשובה [הוב”ד בוזאת הברכה עמ’ 191, וכן הובא בשמו במאיר עוז על סי’ ק”צ עמ’ 530] ששיירי המאכל אינם חשובים כלל, ואף אם שינה את מקומו אינו מברך עליהם.

וכן דעת הגרי”ש אלישיב, הובא בוזאת הברכה שם שאינו מברך על הפירורים שנשארו בין שיניו.

והנה בשאלתך לא הזכרת שיש לו אוכל בין שיניו אלא רק טעם טוב מצד מה שלפני כן היה בפיו אוכל בעל טעם חזק, וזה קיל טפי וכמבואר בשו”ע סי’ ר”י ס”ב שהטועם ופולט ע”מ לטעום את האוכל לכו”ע א”צ לברך ע”ז מכיון שאינו נהנה מגוף האוכל.

ויש לדון עוד אם יכול במחשבתו לכוין שתהא ברכתו מועלת רק למה שכבר אכל ולא להשיח דעתו שלא יוכל לאכול עוד, ודבר זה הוא מחלוקת כמובא בביאור הלכה סי’ ק”צ וז”ל, ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף [טור] וכתב המ”א דאם טעה ובירך אחריו א”צ לברך בתחלה כיון שהיה דעתו לשתות עוד, והגר”ז וח”א בהלכות קה”ת העתיקו דבריו.

ועיין בחידושי רע”א בשם תשובת קרית מלך רב דדוקא כשטעה בדין דחשב דצריך לברך ברכה אחרונה אף על פי שרצונו לשתות עוד אבל בשכח שיש לו לאכול עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך על מה שאכל אח”כ עכ”ל.

ועיין בא”ר שמסתפק בדינו של המ”א ובגדי ישע ומאמר מרדכי חולקים על המ”א ודעתם דברכה אחרונה הוא סילוק גמור בכל גווני וכן מצדד בנהר שלום וע”כ למעשה צ”ע עכ”ל הבה”ל.

ושמעתי מהרב אלישע נכס בשם הגרי”ש אלישיב [שמע מת”ח ששמע מפיו] דבבהמ”ז ודאי הו”ל הפסק ומחלוקת ראשונים בעל המחיה אבל בבורא נפשות לכו”ע אפשר לכוין שהברכה לא תהא הפסק, וצ”ע דבדברי המ”ב מיירי על שתיה, וצ”ל דמיירי רק על שתית יין [סימן ק”צ הם דיני ברכת היין], ואולי דר”ל שההכרעה היא שהראשונים מודים בבורא נפשות אבל לא שאין מחלוקת בזה באחרונים.

וכן ראיתי עוד כעת שכתב כך בשו”ת אור לציון חלק ב פמ”ו ס”ק מח, נשארו לו שיירי מאכל בין השיניים, מותר לבולעם אף לאחר ברכה אחרונה, ואין צריך לברך עליהם עכ”ל.

וביאר בהערה שם, נראה שכיון שדעתו היתה לברך ברכה אחרונה רק בגמר האכילה, א”כ אף שבירך קודם, חשיב כטעה ובירך לפני גמר האכילה, שאינו צריך לברך בתחילה, וכמ”ש המג”א בסימן ק”צ ס”ק ד’, ואף שיש אחרונים שחלקו עליו בזה וסוברים שכל ברכה אחרונה היא סילוק, וכמו שנתבאר לעיל בפרק י”ב בבאורים לתשובה י”ט, מ”מ ספק ברכות להקל ולא יברך, ועוד שיש לומר שאף החולקים לא חלקו אלא במה שלא הכניס כלל לפיו, אבל במה שכבר נמצא בפיו אפשר דלא חשיב סילוק, ולכן יש להתיר לבלוע את מה שנשאר עכ”ל.

וכ”כ כבר באשל אברהם תנינא סי’ ר”ו שא”צ לחזור ולברך על אוכל שבין השינים, וכתב בהגהות מנחת פתים שיש ללמוד כן מדיננו.

היוצא מכ”ז שאין מברך כלל מב’ טעמים, וכ”ש היכא שלא נשאר לו ממשות של האוכל אלא רק הטעם שאינו מברך, דבזה כ”ש שגם אין ממשות וגם סב”ל מכיון שלא היה בדעתו לפטור וכדעת המג”א הנ”ל, וגם אם היה ממשות וגם אם היה בדעתו שלא לפטור מ”מ אין כאן חשיבות של אוכל.

שאלות קשורות:

מי שרוצה להמשיך לשתות לאחר ברכת המזון האם יכול לכוון לפני ברכת המזון שלא להסיח דעת מן השתיה

בע”ה יום ד’ י”ג ויום ה’ י”ד אדר תענית אסתר ופורים תשע”ו

לכבוד אחי היקר הבה”ח שמעון נ”י

שלום וברכה וברכת מזל”ט על הבר מצוה

{ע”ד השאלה בענין נער הנעשה בר מצוה ביום א’, ובסעודה שלישית בשבת אכל עם לפחות ג’ גדולים בני חיוב שנתחייבו בזימון, ואח”כ במוצ”ש סיימו את הסעודה אחר צאה”כ, האם הנער שנעשה כעת בר מצוה שרי לזמן להם או לא.

}

הנה בעיון הראשון היה נראה דפשוט שא”א שהנער הב”מ יזמן להם, שהרי הנער אכל כשהיה קטן, וא”כ מעולם לא נתחייב בבהמ”ז מדאורייתא, והגם שעתה הוא בר חיובא, אך היאך יוכל לפטור מי שחייב מה”ת.

[וחשש הזה שייך רק אם לא אכל הנער עוד אחר צאה”כ, וגם באופן שאכלו תרוייהו שיעורא דאורייתא או תרוייהו שיעורא דרבנן, דאילו באופן שהנער אכל שיעורא דאורייתא והגדולים אכלו שיעורא דרבנן ג”כ יכול להוציאן עכ”פ מצד הדין, עיין בשו”ע סי’ קפ”ו ס”ב, אבל היכא שהנער ג”כ לא אכל שיעור שביעה זהו מחלוקת אחרונים, והכריעו המ”ב שם סק”ז והחזו”א או”ח סי’ כ”ט סק”ה להחמיר].

אכן באמת אכתי יש לדון בזה ב’ שאלות, א’ האם באמת הקטן חייב בבהמ”ז רק מדרבנן באופן שנעשה גדול תוך שיעור עיכול של האכילה, ב’ האם יוכל לברך להם עכ”פ כעת מדין ערבות, כיון דהשתא הוא כבר בר חיובא, ומאי אכפת לן אם נתחייב בברכה מה”ת או לא.

והנה בספק הזה הראשון נסתפק הגרע”א בא”ח קפ”ו ס”ב, מסתפקנא באכל ביום האחרון של שנת י”ב לעת ערב קודם לילה ובתחלת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון אם מחוייב מדאורייתא לברך.

ואם נדון דהוא דאורייתא י”ל דאם בירך קודם הלילה, דכשהחשיך צריך לחזור ולברך, כיון דבעידן דבירך לא היה חייב מה”ת לברך א”י לפטור חיובא של דאורייתא.

ע’ מג”א סי’ רס”ז סק”א ד”ה וצ”ע עיין שם.

(א”ה ועיין עוד טו”א ר”ה דף כ”ז ושו”ת משיב דבר להנצי”ב ח”א סי’ י”ח).

אח”כ הראה לי חתני הרב מהו’ שמואל ני’ דכעין זה נסתפק בס’ חכמת אדם באם אכל כשהוא אונן ונקבר המת קודם דנתעכל המזון אם צריך לברך.

ויש לחלק דהתם החיוב נמשך מהתחלת אכילה עד אחר עיכול.

אלא דבעידן דעוסק במצוה.

היינו באנינות פטור מלברך.

בזה י”ל דתיכף כשגמר המצוה צריך לעשות מצותו דבהמ”ז.

אבל בזה נ”ד בעידן אכילה הגברא בעצמותו אינו בר חיובא.

י”ל דלעולם לא מתחייב מדאורייתא.

וצ”ע לדינא עכ”ל הגרע”א.

וכן החזו”א או”ח סי’ כ”ח סק”ד נסתפק בדין זה, ועיין בשונ”ה סי’ קפ”ד ס”ט.

היוצא מן הדברים, דבעצם אי”ז פשוט כלל שלא נתחייב לברך מדאורייתא, ואמנם פשיטותא ליכא בזה, אבל אולי בצירוף הכל יהא שייך לזמן וצל”ע.

והנה כתבו התוס’ מגילה דף יט ע”ב, וז”ל, וי”ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ”ה פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ”ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ומ”מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאין האחרים משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן ולפי מה שפירש’ קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן וי”ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא”כ בקטן עכ”ל.

א”כ לפי דבריהם גם באופן שהחיוב על הבר חיובא מדאורייתא והחיוב על הבר חיובא מדרבנן הוא בשוה [היינו לענינינו ששניהם אכלו שיעור שביעה או ששניהם לא אכלו שיעור שביעה, והחילוק ביניהם הוא רק החיוב שלהם אם חייבים מדאורייתא או לא], יש לחלק באופן זה ג”כ, דבסומא כיון שכבר נתחייב מדאורייתא שרי להוציא.

אע”ג דהשתא פטור מדאורייתא [וחייב מדרבנן, כמ”ש לקמן כ”ד א’ תוד”ה מי], מ”מ שרי להוציא, וא”כ כ”ש קטן דהשתא מיהא בר חיובא הוא, אע”פ שבשעה שנתחייב השתא לא היה בר חיובא.

ויותר מזה כתבו התוספות שם בדף כד ע”א וז”ל, ואף על גב דפירש’ לעיל דקטן דאית תרי מדרבנן שהוא קטן ופריסת שמע דלא הוי אלא מדרבנן אין יכול להוציא אחרים גדולים דליכא אלא חד דרבנן פריסת שמע אפ”ה סומא שיש בו תרי מדרבנן יוציא שפיר האחרים דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן עכ”ל.

ומבואר לפ”ז ג”כ כנ”ל, דה”ה קטן שהגדיל כיון דהשתא מיהא בר חיובא הוא.

והגרע”א בחידושיו על התוס’ בדי”ט שם כתב וז”ל, כתבו [התוס’] דקטן שלא אכל כדי שביעה א”י להוציא לגדול שלא אכל כדי שביעה דהקטן תרי דרבנן והגדול חד דרבנן, עי’ בדבריהם.

וקשה לי, הא חזינן דגדול שאכל כזית יכול להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, דהוא ברכת המצות ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, אם כן גם בקטן שאכל כזית דשייך ביה ואכלת ושבעת היה ראוי להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא דמצוה כלל, וא”כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מקרי ב’ דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית זהו אינו מזיק, דמכל מקום בר חיובא מקרי אלו יאכל, ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא וכנ”ל.

(ועי’ חי’ ברכות כ’ ע”ב וחי’ ר”ה כ”ט).

ונ”ל דזהו כוונת הרא”ם שהביא המג”א (סי’ תרפ”ט סק”ד), ומ”ש שם הטעם דבידו לאכול כדי שביעה נראה לענ”ד דזהו הטעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, דאף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא, דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא ויכול להוציא אחרים, אבל בהמ”ז דכל זמן שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחוייב לבא לידי חיוב, לאכול כדי שביעה, משום הכי הטעים דמ”מ מקרי בר חיובא כיון דבידו לאכול כדי שביעה ולהתחייב בבהמ”ז ודברי תוס’ הנ”ל צע”ג.

(וע”ע בשו”ת ח”א סי’ ז).

עכ”ל הגרע”א.

והנה עצם דבריו הם בודאי ענין בפ”ע, אבל מ”מ חזינן בדבריו בהגדרת ענין זה ד”מדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך”, א”כ לכאורה גם נער בר מצוה שיכול לברך מצד מה שנתחייב בקטנותו שע”ז מברך בלאו הכי, א”כ מ”ט לא יוציא גדול.

והנה יש לדון בכ”ז עוד מענין אחר, והוא דהנה חייב להזכיר רצה בבהמ”ז, ואם מזכיר רצה בבהמ”ז א”כ מברך על עיקר אכילתו שהיתה כשהיה קטן, וכתב המ”ב סי’ קפ”ח ס”ק ל”ב וס”ק ל”ד דאם התפלל ערבית באמצע סעודה שלישית אין מזכיר תו רצה בבהמ”ז, כיון שזה נראה כתרתי דסתרי (ועיין מ”ב תרצ”ה ס”ק ט”ז), ויעויין עוד במ”ב סי’ תכ”ד סק”ב שהמתפלל ערבית בר”ח אפילו מבעוד יום אינו אומר אח”כ רצה, א”כ לענינינו אם רוצה לזמן בפני גדולים הרי הוא רוצה לומר שכבר יצאה השבת, והשתא שרי ליה לזמן לגדולים כיון שנעשה גדול, א”כ יש כאן לכאורה מניעה מלזמן בכה”ג.

ובכל הנ”ל לא דנתי אם באמת בן י”ג הו”ל כגדול לזמן, דזהו ענין בפ”ע, והראני מו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א שנחלקו בזה המ”ב והחזו”א, והקה”י החמיר בזה ג”כ כדעת החזו”א.

אלא כאן יש לדון את”ל שיכול בן י”ג לזמן כדעת המ”ב, כך יהא דינו.

וכעת ראיתי בשו”ת תשובות והנהגות כרך א סימן קפד, שהביא את ספקו של הגרע”א, וכתב ע”ז וז”ל, ולכאורה אני לא מבין ספיקו כלל, שעיכול לבד ודאי לא מחייב, רק צריך אכילה ועלה מברך, וכיון שבשעתו כשאכל בקטנותו לא נתחייב וגם בודאי נפטר ע”ז ונסתלק מזה בברה”מ, על העיכול לבד כשלא נתחייב על אכילה לא מצינו שצריך מה”ת ברכה על נהנה לבד, וכן אפילו נימא שעל הנאה לבד שייך ברכה, מ”מ עיקר ההנאה במעשה האכילה, אבל להעיכול לבד ודאי לא מחייב מה”ת, שאם כן בכל בהמ”ז יש ברכה לאחריה על הנאתו, והיא גם כן לפניה על הנאת העיכול לאחר כך, וד”ז לא מצינו מעולם, ונפק”מ בזה שהאוכל דרך זונדה שהמזון מתעכל יתחייב לברך ברכה אחרונה, ובודאי שאינו מברך.

ואח”ז כתב עוד, ונסתפקתי כשהגיע לילה אם לכבד הקטן שאכל בקטנותו ועכשיו הגדיל בברכת המזון, ויש לומר כשם שאכל כזית מוציא אחרים מפני שחייב מדרבנן וראוי להתחייב מה”ת אם יאכל כדי שביעה ולכן נקרא בר חיובא, גם כאן בלילה כשמברך ראוי ונקרא בר חיובא, או יתכן דתלוי בשעה שאכל שאז מתחייב, שיכול גם לאכול כדי שביעה, אבל כאן חיובו קיל כשאכל בקטנותו ואין לכבדו בבהמ”ז כשסיבת חיובו האכילה בקטנותו וצ”ב לדינא, עכ”ל.

וכן ראיתי בשו”ת להורות נתן ח”ח סימן ט שדן באריכות בשאלה זו, וע”ד ששאלת היות שנעשית גדול ביום ראשון בשבת, האם תוכל לברך ברכת הזימון בסעודה שלישית שבשבת קודש שלפניו, שהאכילה היתה ביום וברכת המזון בלילה, דאפשר דכיון דקטן פטור מזימון א”כ לא יתכן לצרף או לברך זימון על האכילה שהיתה בשעת פטור, ואף דבשעת ברכת המזון כבר נעשית גדול.

ואם סגי אם תאכל כזית בלילה קודם ברכת המזון.

וע”ש מה שדן בענין הנ”ל של גדול בן י”ג ויום א’ אי סמכינן אחזקה דרבא או לא, וז”ל, הנה מבואר במג”א (סי’ קצ”ט סק”ז), דהא דבן י”ג שנה מחזקינן ליה לגדול ומצרפין אותו לזימון וכמש”כ הרמ”א שם (ס”י), היינו דוקא לענין צירוף, אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב’ שערות או שנתמלא זקנו, דהא ברכת המזון דאורייתא היא ולא סמכינן על החזקה עיין שם.

וא”כ בן י”ג שמברך ברכת הזימון ומוציא את השומעים בברכת המזון – וכמש”כ בשו”ת זקיני פנים מאירות (ח”א סי’ נ”ז) שעיקר ברכת הזימון לשמוע להמברך בכונה ולצאת בברכת המזמן עיין שם – הרי בעינן שיהא גדול בודאי ולא סמכינן אחזקה דרבא.

אולם למאי דמבואר בשו”ע (סי’ קפ”ג ס”ז) דנכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות, ובטו”ז שם (סק”ו) כתב דאע”ג דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים לצאת בברכת המברך, אבל עכשיו דבשעה שמברך המזמן אין שומעין לו, ודאי החיוב על כל אחד לברך הברכות בלחש כדי שלא יבוא לידי מכשול דאורייתא עיין שם, ובמשנה ברורה שם (סקכ”ז) כתב, דאף דמדינא נכון יותר שישמעו המסובין כל הברכת המזון מפי המזמן והוא יוציאם בברכות ובעצמן לא יברכו כלל, מ”מ בעבור שמצוי בעו”ה שהמסובין אין מכוונין לדברי המברך, לכך נכון שהמסובין יאמרו בעצמם בלחש מלה במלה עם המברך כדי שיברכו יחדיו, ונקרא עי”ז ברכת זימון עיין שם.

וא”כ קלקלתם הוא תקנתם, דהיינו דכיון דבזמן הזה כולם מברכים לעצמן ואין המזמן מוציא ידי ברכתן, ממילא גם בקטן שלא נתמלא זקנו יכול לזמן, כיון שאינו צריך להוציא את הרבים בברכת המזון דאורייתא, ולענין צירוף גרידא שפיר סגי במה שהוא בן י”ג שנה וכמבואר במג”א הנ”ל, דברכת זימון דרבנן עיין מ”ב (סי’ קצ”ב סק”א).

ועיין ס’ מגן גבורים (סי’ קפ”ג סק”ב) שהשיג על הפנים מאירות, וכתב דיוצאים ידי זימון אף כשכל אחד מברך לעצמו עיין שם.

וכן נראה ברש”י ברכות (מה א) ד”ה שלשה וכו’ לזמן, להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון נברך עכ”ד.

ולא כתב להוציא האחרים בברכת המזון.

עכ”ל וראיתי עוד בהמשך שם שדן בעוד מהענינים שהעלנו כאן בס”ד ושם מסיק להלכה שאם אכל כזית מבערב יכול לברך בזימון, וזהו דלא כמסקנא דידן { ועיין עוד בשו”ת בצל החכמה חלק א סימן עב מה שדן על קטן שהגדיל במוצ”ש או במוצאי יו”כ, אם יכול להוציא אחרים בהבדלה.

}.