בריאות

נלענ"ד דיש להקל בזה במקום הצורך מאחר ויש סוברים שאינו בכלל איסור לעשן עכ"פ אם אין ידוע שיעשן הרבה, ומאחר ודעת המבי"ט והכת"ס והגרשז"א שאין לפני עיור בכל היכא שיש למקבל על מי לסמוך (והרחבתי בתשובה אחרת) לכן יכול לתת הסיגריות, ומ"מ אם יכול להשתמט עדיף מאחר ואינו מוסכם דאין בזה חשש לפני עיור (דהשער המלך מחמיר בזה וחשש הגריש"א לדעתו), ואין ברור שיש בזה היתר דהרי הוא חובל בעצמו, וזה גם באופן שכבר בא לכלל י"ח שנותיו באופן שע"פ חוקי הרשויות אין הגבלה על מכירה לאדם זה.

ולו יצוייר ששייך להשתמש בסיגריות באופן שאינו מזיק כלל ובאופן שאין סוברים שיש בזה איסור, א"כ לכו"ע לכאורה אין בזה איסור דאם אפשר לתלות תלינן מפני דרכי שלום כדתנן בשביעית ובגיטין בשלהי פרק הניזקין, ולא ביררתי המציאות בכל זה.

(ובאופן שהמבקש שיקנו לו הסיגריות לא בא לכלל י"ח יכול להשתמט בקל לפי הענין שאינו צריך לסבך עצמו מול רשויות החוק לצורך אדם אחר, ובלאו הכי אינו כדאי להבריח עצמו מן החוק עכ"פ כשאין צורך אמיתי לעשות כדאמרי' בערבי פסחים אל תבריח עצמך מן המכס דאי משכחו לך וכו', ובפרט חוק שנתקן לתועלת ברורה יש צדדים בפוסקים שיש לזה תורת תקנה ע"פ החת"ס והגריש"א ועוד, והרחבתי בזה בתשובה אחרת).

במקרה שהקונה ידוע שיעשן עד כדי נזק לעצמו מכח סיגריות אלו (כגון מי שאמר לו הרופא שהעישון אצלו הוא סכנת חיים קיומית או אדם המעשן כמות שהיא מזיקה מעל לכל ספק) לכאורה אין היתר לסייע לו מאחר שחובל בעצמו הוא איסור כמבואר בספ"ח דב"ק, והיכא שידוע שישתמש לאיסור אין היתר דדרכי שלום (דהיתר זה הוא רק במקום ספק), וגם לא שייך אפי' חד עברא דנהרא לפטור מדאורייתא כשמזמן לו האיסור באופן שנצרך שיזמנו לו כמ"ש הפוסקים בשם הפר"ח, והלימוד זכות שאולי יש ללמד על המקל בזה הוא שכל חבילה בפני עצמה אינו גורמת נזק ודאי אבל בודאי שאינו כדאי להקל ראש בזה כשדמו ודם זרעיותיו תלויים בסיגריה זו, וצ"ע.

וכמדומה שבאופן שיש איסור על אדם לצרוך מוצר כל שהוא ע"פ הוראת רופא שהורה כן באופן פרטי גם מנהג העולם שלא להקל ראש בזה.

ולא נכנסתי בתשובה זו לעצם הנידון אם מותר להשתמש בסיגריות (באופן שאין הנזק ניכר במקום) שכבר דנו ודברו בזה הפוסקים אלא הדברים מתייחסים לב' הדעות (ועי' במכתב הנדפס בספר כתבוני לדורות מגדולי ההוראה ועי' מה שכתבתי בעמ"ס בשם הגרח"ק), מלבד היכא שמעשן באופן שידוע שמזיק לעצמו בעת העישון גופא שבזה אין צד לומר שמותר.

עד כה אין ידוע מקור ברור להנהגה זו, ואדרבה מבואר בסוגיות בהל' בציעת הפת דהיכן שהפת נאפתה היטב הוא מקום המשובח שמשם יש לבצוע, ועי' בהוריות יג ע"ב דפת פחמין טוב לזכרון.

ומ"מ יש לציין ב' מראי מקומות שאולי מהם נלמד מקור לזהירות זו.

האחד מירושלמי תרומות פ"ח ה"ג צריכין למיחש למאי דברייתא אמרין ושם מיירי לענין סכנ, אם כי אינו מוכרח, דיש לומר דרק על הדברים שנתבארו שם, אבל יותר משמע דטעם הזהירות משום שכך אומרים הבריות, ומ"מ עדיין יש לומר דה"מ כשיודעים טעם בדבר ובפרט האידנא שנתערבו הרבה סגולות שאין להם שחר יש מקום לטעון דהאידנא אין צריך לחוש למאי דברייתא אמרין.

והמקור השני יש לציין לדברי ר"י החסיד בספר חסידים לגבי לימוד דברי אבלות דמבואר שם שמי שאינו נזהר בפני אנשים בדבר שהבריות רגילין ליזהר בו יש בזה משום עין הרע, וכן מבואר בדברי האחרונים לעניין שושבינתא מעוברת כמו שהבאתי בתשובה אחרת, וממילא גם כאן יש להזהר בזה עכ"פ כשאוכל בפני בני אדם (ועי"ש בס"ח לענין לימוד מו"ק בצינעא).

ומ"מ בפת עגולה שאין לה קצה אין מנהג להזהר וגם בפת דקה מאוד כמקל דק שאין ניכר הקצה ג"כ יש מקום לומר דהבו דלא לוסיף עלה וכל כה"ג.

ואולי נשתרבב מנהג זה ממש"כ הרמ"א שלא לבצוע ממקום שנדבקה הפת בחברתה והכי מצוי שנדבקת הפת בקצה שלה, ומ"מ עיקר דין זה דהרמ"א מיירי רק לענין הבציעה בלבד אחר הברכה.

לגבי שני ויטמינים מסויימים הנמכרים על ידם ביררתי, והתברר כי למרות שיש בהם אישור כשרות, עדיין ישנם לגביהם שאלות כשרות.

דהנה לענין ה"בי פולן" יעוי' במנחת שלמה תניינא סי' סד מש"כ להחמיר בזה, והנה אמנם בצי"א ובתשוה"נ לא כ"כ, אבל המעיין בכל דבריו של הגרשז"א ובכל הצדדים שהביא שם לדון הן מצד שאין ביטול והן מצד שיש כאן דרך אכילה והן מטעם שאר עניינים שדן בהם והראיות שהביא שם לכ"ז מדברי הפוסקים יראה שקשה מאוד לומר שא"א לחוש לדבריו שם וקיצרתי.

וגם מה שהזכיר במנחת שלמה שם בטעם של הבי פולן ראיתי ג"כ לאיש הכשרות הרב יוחנן רייכמן שהביא משם כוורן בקי שהטעם של רכיב זה מראש אינו גרוע כ"כ, והביא שם שגם הרבנות הראשית וועדות כשרות נוספות אינן מאשרות בי פולן בחזקת מהדרין מלבד שארית ישראל, (אם כי יש לציין שהבד"ץ העדה"ח ג"כ מאשרים, אבל גם עליהם יש לתמוה למה אישרו דבר שלכאורה אינו ברור לדינא שהוא מותר לכו"ע, ומי שרוצה לאכול דבר שיש בו שאלות כשרות יכול מראש לרכוש בכשרות רבנות רגילה והשגחות ברמה נמוכה).

וגם ויטמין הגדילה הנקרא ארג'י המשווק על ידי חברת פוראוור (והוא גירסה של הויטמין הנקרא אל-ארגינין והמשתמש בו מומלץ להתייעץ מראש עם המומחה מטעמים ידועים גם בלא הקשר לכשרות ואכה"מ לזה), יש בו ג"כ שאלות כשרות ובזה אף שארית ישראל גופייהו (שנתנו כשרות לשאר מוצרי פוראוור) נמנעו מלתת כשרות, וקיבלו רק כשרות מטעם כשרות אחרת.

ובמכתב הרב יהודה שרשבסקי כימאי מטעם הבד"ץ שארית ישראל כתב כדלהלן, התכשיר ארג'י פלוס המיוצר ע"י "פוראוור" כולל שני רכיבים שיש להתייחס אליהם כאסורים באיסור סתם יינם: א' תמצית קליפות ענבים, ב' תמצית ענבים אדומים, החומר הראשון ממוצה מקליפות ענבים לאחר סחיטת המיץ, החומר השני הינו רכז של מיץ ענבים, שני החומרים בריכוז נמוך ויש שישים כנגדם, ותפקידם מוגדר nutrients, כלומר הם חלק מהחומרים המזינים שבתכשיר, חומרים אחרים משמשים כחומרי טעם והמתקה, אף שהביטול בשישים נעשה ע"י נכרים ואינו מכוון עבור יהודים לא ניתן להעניק לו את כשרות שארית ישראל בשל בעיית "דבר שעיקרו לכך", הנזקקים לתכשיר יפעלו עפ"י פסיקת רבותיהם, עכ"ל המכתב הנ"ל.

וציין שם לשו"ת הרשב"א חלק ג' סימן רי"ד, נודע ביהודה יור"ד תנינא סימן נ"ו, מ"ב סימן תמ"ז ס"ק י"ד, מנחת יצחק חלק ח' סימן ס"ח, אג"מ יו"ד חלק א' סימן ס"ג.

ולגוף גוי המבטל בשביל ישראל יש לציין עוד לדברי גוי שהדליק בשבת נר בעיר שרובה ישראל ודין הלבושי שרד לענין כלי שאינו בן יומו הנמכר בעיר שרובה ישראל שהבאתי בתשובה אחרת.

סוף דבר שגם כשרואים מודעות אפי' בשכונות חרדיות על ויטמינים הנמכרים עדיין אין נפטרים מלברר כשרותם אצל אדם הבקי בכשרות.

בבה"ל ריש סי' רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א"כ איך כתב השו"ע בס"ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו' מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס"ל כשיטה הראשונה הנ"ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא"כ שיטה שניה הנ"ל, ויעוי' בשל"ה שנקט דג' סעודות מן התורה דהרי בגמ' דרשי' לה מדכתיב היום ג"פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל"ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ"מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו"ע בס"ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס"ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו"ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו"ע מודו (מיהו שמא י"ל דבס"ג סמך על מה שכתב בס"ב יש אומרים), וכמ"ש המשנ"ב בסק"ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה"ע להגרא"ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי' תוס' סוכה ג ע"א ואכמ"ל בנקודה זו), וממילא בנד"ד אפי' נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ"מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.

הנידון בזה מתחיל רק אם יש כאן רמה מסויימת של קביעות והסתגלות בשמאל והסחת דעת משימוש בימין, ואעפ”כ יש שכתבו דגם בזה חשיב ימני עדיין כיון שעתיד לחזור ולהתרפאות.

מקורות:

הנה מבואר בפוסקים [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו ד”ה ואיטר בשם המג”א שם סק”ט בשם הד”מ בשם המרדכי ודה”ח וכן במנח”י ח”י סי’ א ועוד] שאדם שנשברה לו כף יד ימינו ומחמת זה אינו יכול להשתמש בימינו בלבד אלא רק בשמאלו דינו כאדם שמאלי.

ומ”מ מסתבר דיש לזה איזה גדר כל שהוא, דאדם שיש לו יומיים גבס אין נראה להחשיבו כאיש איטר ליומיים מחמת זה,  דאין זה אלא כאדם שמלוכלכת ידו הימנית ועכשיו משתמש בידו השמאלית, שאינו נהפך להיות איש איטר מחמת זה.

אבל יש לדון במקרה הפוך באדם ימני שבמשך זמן קבוע ארוך וממושך היה לו גבס ביד ימני עד שסיגל לעצמו כטבע גמור להשתמש ביד שמאל בלא קושי כלל, דמחד גיסא יש מקום לומר שנחשב שמאלי, כיון שמשתמש בשמאלו בפשיטות, ומאידך גיסא אם עדיין יכול להשתמש ביד ימינו ויחזור להשתמש בו כשיסירו ממנו הגבס, יש לדון בזה דשמא נחשב כשולט בשתי ידיו שדינו בד”כ כאדם ימני גרידא כמבואר בשו”ע (וכמו במשנ”ב סי’ כז סקכ”ב באדם שחלה בידו הימנית ונתרגל ביד שמאלית וחזר לבוריו ביד הימנית ונעשה שולט בשתי ידיו שדינו ככל אדם).

ובשו”ת חלקת יעקב או”ח סי’ ח נקט דאדם שיש לו גבס נחשב בזמן זה כשמאלי, אבל בהליכ”ש תפילה פ”ד אות יב ודבר הלכה סי’ ג אות ב נקטו דרק בחולי שהרופאים אומרים שאין לו תקנה חשיב נשתנה טבעו מחמת זה, ומה שהביא שם בדבר הלכה משו”ת רע”א כת”י דבאופן שהרופאים אומרים שאין לו תקנה חשיב נשתנה טבעו, יש להעיר דבמשנ”ב מבואר דגם כשנתרפא דינו כשולט בב’ ידיו מ”מ משמע שעד עכשיו היה דינו כאיטר, וקצת דוחק לומר דכ”ז בתנאי שעד שנתרפא חשבו שלא יתרפא, דא”כ דעדיפא מיניה יש לנקוט דברגע שנודע לו שיכול להתרפא ושולט בשמאלו ויודע שישלוט גם בימינו סגי בזה להחשיבו כשולט בב’ ידיו, וגם גוף דברי הרע”א אולי יש ליישב דמעשה שהיה כך היה שהרופאים אמרו כן ולרווחא דמילתא נקט כן כיון דגם לפי הצד שא”צ מום קבוע מ”מ צריך איזה גדר להחשיבו כמי שכל שימושו עכשיו הוא בשמאל, ולזה סגי במה שהרופאים אמרו שאין לו רפואה לימינו, וה”ה אם אין לו רפואה לימינו במשך זמן רב, ויל”ע וע”ע במאיר עוז על המשנ”ב שם מה שהביא בשם הגרש”ו (וכנראה סמך על קצת משמעות באחרונים דשיעור האיטר במקרה של הרגיל עצמו הוא שנה וממילא צירף זה לניד”ד אע”ג דאיהו סובר שבהרגל מחמת שמים א”צ כמ”ש בשה”ל ח”י סי’ ג מ”מ כאן שיש צד שאינו מחמת שמים דאינו קבוע נקט דיש להמתין שנה לחשוש לשי’ הנ”ל, ויל”ע בדבריהם אם זו כוונתם, ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שם מה שציין לדברי האחרונים הנ”ל ולדברי עוד אחרונים, ומה שהביא שם בשם הבית יצחק לא הבאתי כאן דאפשר שאינו מתיישב עם דברי המרדכי והמג”א והמשנ”ב בניד”ד).

והנה שורש הויכוח האם שייך שיהיה יד כהה לזמן או לא, ואם נשווה הדברים לסוגיות אחרות ודינים אחרים יש מקומות דמצינו שצריך ביטול קבוע, עי’ בסוגי’ דסוכה דף ד’ וכמובן שכ”ז הוא רק זכר לדבר ואינו ראיה גמורה.

והנה נחזי אנן דהמשנ”ב למד דין זה של חלה יד ימינו שחשיב שמאלי (ע”פ הדגמ”ר כמבואר בשעה”צ ובה”ל) במכ”ש במי שסיגל עצמו השימוש ביד שמאל על פני הימין, והנה בנידון ההוא הרי לכאורה הוא דבר פשוט שאם אדם הגיע לידי הסתגלות בשמאל במצב שהימין היא כבר יד כהה דינו כשמאלי גם אם יודע שבהמשך ישנה חזרה את מנהגו להשתמש גם ביד הימני או רק ביד הימני, (דהרי שם אין שום טענה לטעון שהוא שולט בב’ ידיו בכח ולא בפועל, דהרי שם מיירי שגם בכח וגם בפועל אינו שולט בב’ ידיו), וא”כ מאחר שהמשנ”ב סובר דבנד”ד (כשחלה ביד ימינו) שמן השמים החלישוהו בידו הימנית הוא מכ”ש מהנידון ההוא, אע”פ שהיה מקום לטעון שהוא שולט ביד ימינו בכח ולא בפועל, א”כ לכאורה לא אכפת לן אף אם יודע שבהמשך יחזור לימינו כל עוד שכרגע יש כאן הסתגלות לשמאלו בלא אפשרות להשתמש בשמאלו ומצב מתמשך המביא להסחת דעת מימינו.

אבל אם הגבס אינו חולשה בפועל אלא מטעמי בריאות בלבד (רצוני לומר כגון שיש מצב ביד שאם כרגע ישתמש ביד זו עלול לבוא לידי נזק ליד אבל בפועל יכול להשתמש) לא שייך בזה ה”כל שכן” של המשנ”ב, ובפרט לפי מה שהתבאר בכוונת המשנ”ב בתשובה הסמוכה [ד”ה אדם ימני שנחתכה כף ידו הימנית האם נחשב שמאלי רק אחר שסיגל לעצמו השימוש ביד השמאלית או מיד], ואפי’ לאותם שהבינו במשנ”ב שם שלא כמו שביארתי שם בדבריו [עי’ בהרחבה שם] אלא דבעצם חיתוך כף יד הימנית כבר נעשה שמאלי, מ”מ יל”ע אם שמא בזה מודו דאין כוונת המשנ”ב אלא שיש לכה”פ איזה צד כחישותא בעצם היד המונע ממנו להשתמש ביד (ואע”ג דיש הרבה שימושים שיכול לעשות בלא כף יד עכ”פ כשהורגל בימינו ולא בשמאלו מ”מ המתבקש ממנו כרגע להתחיל להשתמש בשמאלו במצב כזה שהיד אינה שלמה לכל מלאכה) משא”כ כשהיד ראויה לכל מלאכה ויש רק סיבה גורמת שלא להשתמש בה ויל”ע.

ובד’ מינים באדם שיש לו גבס על ימינו הוא קל יותר מכיון ששם אינו לעיכובא לפי הרבה פוסקים (עי’ רמ”א סי’ תרנו ס”ג, וכך היה נראה מן הסוגיות לפו”ר דהרי אין לימוד לזה כמו בתפילין ובקדשים וגם אל”כ למה יוצא באתרוג בשמאלו ולמה באתרוג יוצא ובלולב לא, ועוד דאל”כ כשמחזיק עוד דבר בידו לא יצא כיון שמסלק האתרוג לימינו או הלולב לשמאלו בד”כ, ובסוגיות לא משמע אלא רק דלקיחה ע”י דבר אחר לא שמה לקיחה) וגם לדעת המחבר שם אינו תלוי בימין ושמאל שלו, ובלאו הכי יוצא מחמת שהוא ימין ושמאל דעלמא, ועוד דמבואר שם דמי שאין לו יד אינו לעיכובא (עי’ שם בס”ד בשו”ע שיטול בזרועו ובשע”ת על השו”ע שם סק”ו דאפי’ בשיניו וגם להצד שאינו יכול ושמחמת זה לא יברך אינו משום דין יד אלא חסרון בהגדרת וצורת לקיחה עי”ש), ומ”מ לרווחא דמילתא יכול להגביה פעם אחת גם הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו כדי לצאת חששות אחרות להפוסקים שהוא לעיכובא (עי’ במשנ”ב שם) ושבאיטר אזלינן בתר דידיה.