אתרוג

{עש"ק פ' דברים חזון ח' אב ע"ה
לכבוד…}

מ"ש השו"ע או"ח סי' רט"ז סי"ד דמשום ספק ברכות נכון שלא להריח באתרוג, ונתקשה מ"ש מכל ספק ברכות דמקילינן לגמרי.

תשובה - הנה אף דקי"ל בכל ספק ברכות להקל הנה כל מה דאפשר לצאת מידי הספקות עדיף טפי, וכמו שהראה דין בריה שכתב בשו"ע ר"ס ר"י נכון לא לאכול ברי' מחמת הספק, וכן גבי שיעורא דברכת היין כתבו התוס' פ"ח דיומא לצאת מידי ספק וכן פסק בשו"ע, ובאמת בכל ספק ברכות הביאו הפוסקים דרכים היאך למעט מחומר הספק, כגון ברכה בהרהור או שם בהרהור, וכן ויברך דוד וכו' כמ"ש במחה"ש, וכן גבי בריך רחמנא אף דהרע"א העלה לאסור מ"מ לולי זה היינו מברכים כן בספיקות ע"ש, ונראה ג"כ דהשו"ע כאן ס"ל דלהריח אתרוג בניד"ד הוא דבר שאין בו צורך כ"כ, כיון שעיקרו לא נעשה לזה כלל, ולא מיירי בחולה שטוב לו הריח ובכל כה"ג, אלא במי שיש בידו האתרוג ואגב אורחיה רוצה להריח וע"ז כתב השו"ע דנכון להחמיר כיון דל"צ לה ויוצא עי"ז מידי ספק.

{בס"ד ערב נר א' דחנוכה יום א' כ"ד כסלו ע"ו
אחוזת ברכפלד - מודיעין עילית}

כתב הבה"ל סי' תרל"ח ס"ב, עיין בשו"ת חתם סופר או"ח סימן קפ"ד, באחד שהיה לו אתרוג מיותר ותלאו בהסוכה לנוי, ואח"כ ביו"ט בא אחד מן הכפר שלא מצא אתרוג לקנות, והורה שמותר ליטול האתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו, ונהי דביו"ט אסור בטלטול משום מוקצה, מ"מ בחוה"מ שמותר לטלטלו ה"ה דמותר לצאת בו דמצות לאו להנות ניתנו, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה, והשתא מצוה גופא, ומברכים עליו וע"ש עוד שהאריך בזה, ומסיק דמותר נמי לבעל האתרוג ליקח מעות מחיר האתרוג ע"ש טעמו עכ"ל, ונראה שמסכים עם דברי הח"ס.

והקשה הג"ר עזריאל אוירבך ממ"ש באו"ח סי' תרע"ד ס"ב, יש מי שאומר שנר של בהכ"נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה, וכתב המ"ב סק"ט, עיין בביאור הגר"א שכתב דלדיעה ראשונה לעיל בסימן תרע"ג ס"א דאפילו תשמיש קדושה אסור להשתמש לנר חנוכה וכתבו הטעם שאינו דומה להא דקי"ל דמדליקין מנר לנר דהתם כולהו נרות חדא מצוה היא משא"כ ללמוד הוא מצוה אחרת ונראות כמבטלות זו את זו גם בענינינו אסור ועיין בספר חמד משה דדעתו ג"כ דאין להדליק שאר נרות מנר חנוכה ע"ש עכ"ל המ"ב.

ומבואר דעתו של המ"ב דממצוה למצוה אין משתמשים, ולפ"ז ה"ה מנוי סוכה למצות נטילה, ולכאורה סתרו פסקי המ"ב אהדדי, עכ"ל הקושיא.

תשובה מה שהקשה רבנו שליט"א לא הבנתי, חדא דמנ"ל שהמ"ב הכריע כהגר"א, דכך דרכו להביא כל דעות גדולי האחרונים, ומנ"ל שדעתו להחמיר בזה, דסתמא דמילתא כהרמ"א ושא"פ היא, [ועי' כעי"ז סי' ה' סק"ג], ובפרט דבסי' קנ"ד סקנ"ד ג"כ סתם המ"ב להקל, והו"ל לרבינו שליט"א לאקשויי כבר מזה, וז"ל, נר של הדיוט - ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת"ת דשרי ע"כ.

ובאמת כתב כאן בסי' תרע"ד בשעה"צ סק"ח על דברי הגר"א 'ולדבריו' וכו', ומשמע דאי"ז דעת המ"ב גופיה אלא 'דבריו' של הגר"א.

ועוד לא הבנתי, דהרי המ"ב כתב בשם הח"ס דמעיקרא היה נוי מצוה והשתא מצוה, וא"כ לא דמו להדדי, דכאן משתמש במצוה לצורך מצוה, וכאן משתמש בנוי מצוה לצורך מצוה, והרי קי"ל דמעלין בקדש, וא"כ כאן אפשר דלכו"ע שרי לשנויי כיון דעלויי מעלי לה.

ואע"ג שהח"ס גופיה בפנים תשובתו שם דעתו להתיר אף ממצוה למצוה, מ"מ המ"ב שהעתיקו הזכיר מצד לשנות מנוי מצוה למצוה.

שאלה

{בס"ד
לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א
שלו' רב וכו'
א.

האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר)}.

{ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר}?

{ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות}?

{לתשובת הרב אודה מקרב ליבי
הקטן אהרן}

תשובה

בע"ה מוצ"ש פרשת תזריע ב' ניסן התשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

א.

האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).

א.

הנה בגמ' ובפוסקים לא נזכר ענין או איסור שלא לברך ברכת האילנות בשבת, אכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סימן א' אות ח' הביא שמנהג קושטא לברך ברכת האילנות אפילו בשבת ויום טוב, אך באיזמיר לא נהגו לברך בשבת.

וכתב שבאיזמיר כנראה נהגו כן משום שהיה מנהגם לצאת מחוץ לעיר לברכת האילנות והוי מחוץ לתחום.

אך אעפ"כ כתב לפקפק על מנהג קושטא משום חשש שמא יטלטל את האילנות ושמא יתלוש.

והביא דבריו בכה"ח בסימן רכ"ו אות ד'.

אולם הגאון רבי חיים פלאג'י גופיה בשו"ת לב חיים ח"ב סימן מ"ד כתב להתיר לברך ברכת האילנות בשבת, וכמו שמותר להריח הדס מחובר בשבת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו"ע סימן של"ו סעיף י', ע"ש.

וצ"ל דגם אי חיישי' שמא יעלה ויתלוש מ"מ א"א לגזור ע"ז, דאין לך אלא מה שגזרו חכמים (עיין שו"ת עשה לך רב תשובות בקיצור סי' ט"ז), וכ"ש דשרי להדיא כמו שהביאו בלב חיים שם ובעוד אחרונים את דברי הגמ' במסכת סוכה (לז ע"ב), אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו.

מאי טעמא, הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה.

ופירש רש"י, הדס אף כשנתיר לו להריח בו במחובר לא יבוא לתלוש, שהרי גם במחובר מריח בו יפה.

אבל אתרוג שעומד לאכילה, כשיבוא להריח בו בשבת יש לחוש שמא ישכח ויתלוש כדי לאוכלו, ואפילו אם יאכל ממנו במחובר הרי אין לך תולש גדול מזה ע"כ.

וכן פסקו הרמב"ם (בפרק כא מהל' שבת הלכה ז).

והטור והשלחן ערוך אורח חיים (סימן של"ו סעיף י).

אכן ראיתי מי שנקט דהר"ח פלאג'י חזר בו [קובץ מבית לוי פסקי הלכות ל חודש ניסן - ברכת האילנות הערה ב'].

ותמוה דהרי מהיכי תיתי לאסור דבר כזה שלא נזכר לאיסור בגמ' בפרט שנזכר בגמ' להתיר, אלא העיקר כנ"ל דמעולם לא היתה כונתו לגזור אלא רק שאין ראוי להנהיג בציבור לצאת לברך ברכת האילנות כשיש חשש שע"ה יבואו לתלוש ויצא שכרן בהפסדן, אך לא היתה גזירה בזה, ובלב חיים מיירי מצד הדין.

והנה בכה"ח שם הוסיף שלדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו"ט.

וכן עמא דבר.

עכ"ד.

ובקובץ מבית לוי בהערה שם כתב שדברים אלו הם דברי פלא, אך למעשה מ"מ נוהגים שלא לצאת בשבת, וכן נקט שם בפנים שכשר"ח בשבת יוצאים ביום ראשון.

וכן בשו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לז כתב שדברים אלו נפלאים בעיני לא זכיתי להבינם, והוסיף שם אח"ז, וכן נלענ"ד נכון שאין מקום להך חששא ע"ש מה שדן בכ"ז באריכות כדרכו.

וכן בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"ו ס"ה) תמה וכתב, יש לדון בדברים אלו.

שהרי כידוע על פי הקבלה אנו מבררים ניצוצות בכל יום על ידי מעשינו תפילותנו ואכילתנו, (ראה שער טעמי המצוות לרבנו האריז"ל פרשת עקב ועוד), וגם בשבת כן, ומדוע לא חיישינן לאיסור בורר.

אלא שכבר כתב הבא"ח בספר לשון חכמים ח"א סימן ב' שבשבת ויו"ט אנו מבררים בעולם האצילות, ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי, ע"ש.

וכן כתב בספרו סוד ישרים ח"א סימן ד' בשם הרש"ש, ע"ש.

וא"כ יש להסתפק אם הבירור שנעשה על ידי ברכת האילנות כפי שכתבו המקובלים, (ראה בספר מורה באצבע להחיד"א אות קצ"ט ובפתח הדביר סימן רכ"ו אות ב'), אם הוא ברירת אוכל מאוכל או אוכל מפסולת.

וצריך ראיה בזה.

ועל כל פנים, המנהג הוא שאין מברכין ברכת האילנות בשבת, וכמ"ש גם בכה"ח שם.

וכן יש לנהוג.

[וראה בהגדה של פסח אורח חיים לרבנו הבא"ח שכתב שם בהלכות ברכת האילנות אות ז' וז"ל, אין מברכין ברכה זו בשבת ויו"ט.

והטעם כתבו האחרונים כדי שלא ישכח ויתלוש.

ועל דרך האמת כי בחול יש בירור אוכל מתוך פסולת, אבל בשבת אוכל מתוך אוכל, וע"י הברכה נעשה בירור אוכל מתוך פסולת, ולכן אין מקומה בשבת ויו"ט, עכ"ל.

ועיין עוד שם בדרוש לברכת האילנות מה שביאר בזה].

ע"כ משו"ת הנ"ל, ומ"מ כתב בפנים שאין לברך ברכת האילנות בשבת.

ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן קצא כתב בתוך דבריו, ומהאי טעמא גופא שנהגו לא לצאת לתשליך בר"ה בשבת, נהגו לא לצאת בשבת לברכת האילנות, דחוששין שמא יוציא סידור להתפלל או לברך אבל אם ראה אפילו שתי אילנות ודאי יש לברך ואפילו בשבת, ועיקר המנהג לא לברך היינו לא לצאת בשבת לפרדס סביב העיר כדי לברך, וכמ"ש.

ומה שפסק חכ"א לא לברך בשבת, (בכף החיים מביא בשם מועד לכל חי שאסור בשבת שמא יטלטל האילנות או יקח בידו פרחים ולדבריו כן נהגו) אבל כמדומני שגורמים מכשול שמעביר על מצוה הבאה לידו ואסור, וכ"ש לפוסקים שעיקר הברכה היא רק פעם ראשונה שרואה, ואם נמנע מלברך בשבת מבטל הברכה לדבריהם.

[עיין בירור הלכה או"ח סימן רי"ט], ואף שלהלכה נראה ההכרעה שמברך גם אחר כך, עיין במשנ"ב סימן רי"ט סק"ה היינו בלא בירך, אבל לכו"ע עיקר המצוה לברך פעם ראשונה כשרואה.

ויש בברכה זאת תיקון גדול, ראשית האמונה שהקב"ה ברא הכל, וכן ע"פ סוד יש בזה תיקון לנשמות המגולגלים, ובספר "מורה באצבע" (קצ"ט) שמאד יתעצם אדם בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי בשמים ועשבים בזה"ז ויבקש עליהם רחמים, ובירושלים עיה"ק ראיתי מובילים תשב"ר למקום שיש גינה עם אילנות ומברכים שמה כולם יחד, ונראה המנהג נאה ויאה לקדש ש"ש ולחנך הנערים שכל הבריאה כולה יצירת הקדוש ברוך הוא עכ"ל.

וכתב הגאון רבי שריה דבלצקי (הלכות ברכת האילנות סי"ג) מותר לברך ברכת האילנות גם בשבת ויו"ט וכו', ודלא ככמה אחרונים שחתרו משום מה למצוא טעם לאיסור ולא העלו בידם, עיין בכה"ח סק"ד דאין בטעמים שהביא די לאסור, ואדרבה עי"ז עוד מקיימים מ"ש בשו"ע סי' ר"צ ס"א שטוב להרבות בשבת בברכות להשלים מאה ברכות, וגם כי בימי החול כל אחד ע"פ רוב אחר התפילה פונה וממהר למלאכתו ולעסקיו, משא"כ בשבת ויו"ט שיש פנאי ואפשר לברך בקיבוץ ברוב עם וכו' ויזהרו שלא לנגוע בשבת ויו"ט בפריחה עכ"ל.

היוצא מכ"ז, דהעיקר מה שנראה בזה הוא שנחלקו בזה הפוסקים בני אשכנז וספרד אם בכלל יש ענין לחוש לזה, ולא נמצא לכאורה מי שאוסר בזה בודאי [דגם הרח"פ כתב להתיר כנ"ל], וכמבואר בגמ', ולכן הרוצה להקדים כדי לברך קודם שפיר עביד, והרוצה לאחר כדי להרויח חומרא זו ג"כ שפיר עביד, ואף שמצד הדין אין חשש כזה, מ"מ כיון שיש פוסקים שדנו בזה וחששו לזה א"כ ודאי שיש בזה הידור לפ"ז, והרי כתבו התה"ד ועוד פוסקים שבאופן שיש הידור שאפשר לעשות אח"כ אין זריזין מקדימין למצות, וגם אין בזה מצד איסור אין מעבירין על המצוות.

ומ"מ אם אינו יודע בע"פ את נוסח הברכה, וצריך להוציא בידיו ספר או ברכון, או שאין אילנות מחוץ לעיר תוך תחום אלפים אמה, פשוט שלא יצא בשבת אלא יברך בתוך העיר אם אינו מקפיד מלברך בשבת, ואינו מקפיד על מחוץ לעיר, או ביום חול אח"כ.

וכן בציבור יתכן שאין להנהיג שיצאו לברך ברכת האילנות בשבת היכא דשכיחי נשי וע"ה.

ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר?

ב.

אם יש צורך לברך ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר, הנה מנהג מרן הגר"ח קניבסקי שהוא מברך באילנות שתחת ביתו, כידוע, וכפי שראיתי אני.

וכן במעשה רוקח בפרק י' מהלכות ברכות הי"ג כתב, שמה שכתב הרמב"ם שם היוצא לשדות { לבקשת השואל לתוספת ביאור כתבתי אליו שוב: הכונה שלא משנה היכן הם נמצאים אלא מכיון שהדרך שהם בשדה לכן הזכיר רמב"ם 'היוצא', זוהי סברת האומרים שאין ענין מחוץ לעיר, אמנם יש שלא סברו כן, ולמעשה אין צורך להחמיר בזה אא"כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף אז יוכל להמתין.

}, דיבר בהווה, שדרך אילנות שהם בשדות.

והביאו בפתח הדביר שם אות א', והאריך להוכיח כן שאין צריך לצאת דוקא מחוץ לעיר, ע"ש.

וראה גם בשו"ת רב פעלים ח"ג סימן ט'.

והגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סימן א' אות ז' כתב, שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, אלא א"כ הוא זקן או חלוש.

וראה גם בכה"ח שם אות ג'.

ועל כן, אף שהעיקר שאפשר לברך בתוך העיר, מכל מקום טוב למי שיכול, שיברך על אילנות שמחוץ לעיר.

וכן כתב החיד"א במורה באצבע אות קצ"ח, שהמדקדקים יוצאים לשדה לברך, ע"ש.

וע"פ מקורות אלו כתב בשו"ת אול"צ ח"ג פ"ו דיני ברכת האילנות תשובה א', אף שטוב לברך ברכת האילנות מיד בראש חודש ניסן, משום זריזין מקדימין למצוות, מכל מקום מי שבדעתו לצאת במשך החודש מחוץ לעיר, ויראה שם אילנות מאכל, ידחה את הברכה, כדי לברך ברכה זו מחוץ לעיר.

(וראה בשדי חמד כללים מערכת זיין כלל א').

אכן מכיון שלא ראינו כ"כ שחששו לזה למעשה א"צ לחשוש לכך, אא"כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, אז שרי להמתין כיון ששייך בזה איזה הידור וכנ"ל, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף ואז יוכל להמתין.

ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?

ג.

לא שמעתי שיש עדיפות שלא לברך בלילה, והעיקר שירגיש בלבלוב האילנות, ומ"מ בודאי ראוי שיתבונן בלבלוב על מנת שיתן מלבו שבח והודאה, וזוהי עיקר תכלית הברכה, אך אי"ז לעיכובא לצאת ידי חובת הברכה.

שוב הראוני בקונטרס ברכת האילנות מה שכתב בשו"ת יין הטוב או"ח סי' מ"ד [הוב"ד בציץ אליעזר חי"ב סי' כ' סק"ה] דמותר לכתחילה לברך ברכה זו בלילה, ואין אומר שבלילה אינו רואה היטב, וכן השיב הגר"מ שטרנבוך שליט"א.

אך בשו"ת חמדת צבי ח"א סי' י"ח סק"ט כתב דצ"ע בזה, דהרי ברכה זו תקנו על הרואה, ואין דומה ראיה של יום לראיה של לילה עי"ש בכל מה שהביא מדיני ראיית מראות כתמים, ומה שע"י השמש היא הפריחה, ולא הבנתי מה כונתו בזה, דבכתמים הוא ענין לראות גוון מסוים בדוקא, משא"כ הכא, וגם מהו נ"מ לענינינו שהפריחה היא ע"י החמה, וכן ראיתי ג"כ שתמה עליו בקונטרס ברכת האילנות הנ"ל, ואם כונתו שיש ענין שכך יוכל לשבח עי"ז יותר, כמו שהביא ע"פ הגמ' יומא ע"ה ב' ע"ש, א"כ זהו מצד המוסר והמעלה ולא מצד הדין.

שאלה

{בס"ד
האם צריך למעשה יש להדר ולהחמיר בעניין המצות והמרור לעשות בהם קנין, או שיש להשתתף עם המארח בפרוטה? ומה הדין במתארח במלון האם זה נחשב כאילו משתתף?}

תשובה

יום ו' עש"ק תזריע כ"ט אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב אהרן שליט"א

ע"ד שאלתו הנה לכאורה מסתימת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז) והשו"ע (סי' תנ"ד ס"ד) שאין יוצאין במצה גזולה משמע דבשאר מצה שאינה גזולה יוצאין, וכה"ג דייקינן בגמ' רפ"ג דסוכה לגבי לולב ע"ש, אכן בגמ' בפסחים דף לח ע"א נזכרה דעת ר"א דבעינן שלכם ואמנם דחינן לזה מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב עריסתיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם מי כתיב מצתכם עכ"ל, אך לא נזכר להדיא אי איכא מאן דפליג ע"ז, אך גם לר"א אפשר דממעט דוקא מע"ש בסוגיא שם שאינו ראוי להיות לכם משא"כ מצה של חולין, ובפרט שבתוס' במקו"א איתא להדיא דמה שאדם אוכל אצל חבירו נחשב של עצמו, וכן ברמ"א באה"ע סי' כ"ח סעי' י"ז כתב, אורח שיושב אצל בעה"ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי).

אכן י"א דבמה שהזמינו ונותן לפניו לאכול אינו שלו עדיין כמבואר בר"ן נדרים ל"ד וברא"ש שם.

(ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' מ"ח, ושו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קע"ב, ובס' ויגד משה סי' כ"ד או' כ"ו בשם ס' אמרי בינה)

ובבית יוסף או"ח סימן תנ"ד הביא לגבי דינא דמצה גזולה מהגהות מיימוניות בפרק ו' (אות ו) בשם הרוקח (סי' רפא), שטוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן בפרק לולב וערבה (מב:) מלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה עכ"ל, ויש להסתפק מה כונתו אם כונתו דוקא למצה שיש בה חשש גזולה כהא דמיירי לעיל מינה, או דכונתו בכל מצה, והנה ההג"מ קאי ע"ד הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ז שכתב, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכלה טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו עכ"ל.

וע"ז כתב ירושלמי [כלומר שמקור דין מצה גזולה הוא בירושלמי] וע"ז כתב לפיכך כתב הרוקח וכו', א"כ מבואר שכל החשש הוא רק מצד מצה גזולה ושאין חשש יותר מכך.

ותהלה לאל מצאתי כן להדיא שהבין הב"ח שם שכתב בזה"ל, מצה גזולה אין יוצאין בה.

פירוש אפילו דיעבד כמו שנראה מסוף דברי הירושלמי וכו', ולפי זה יראה דהטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה וכ"כ הרוקח לגבי מצה לאותן שאופין יחד עכ"ל.

ולשון הרוקח הלכות פסח סימן רפא, וטוב הוא ללמד ולומר לכל אדם לכל מי שיגיע מצות שלי הרי הם לו במתנה כדאמרי' בפ' לולב וערבה (דף מב) כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה.

ירושלמי מצה גזולה פסולה בכ"ש ובלולב הגזול דייק לא כתיב מצתכם עכ"ל.

ויתכן שר"ל שמקור הדבר שטוב לומר כל מיש שיגיע וכו' הוא ע"פ הירושלמי אך מ"מ מסקינן דמי כתיב מצתכם ר"ל שאם אינה גזולה א"צ שתהיה שלו.

[ויעויין בתוס' אח"ז שכתבו לגבי חלות תודה ורקיקי נזיר, והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי עכ"ל, ויש לדון בכונתם מה רצו לתרץ בזה].

ויעויין בר"ש רפ"ק דפאה דנקט בפשיטות דבעינן מצתכם לאפוקי מצת מנחות [ועדיין יש לדון אי ראוי למצתכם בעינן או לא].

ובאופן כללי היכא דאיכא מימרא דאמורא ודחינן לראיה דידיה, הנה אשכחן לזה בב' מקומות לפחות, א' גבי ציצית במנחות ל"ט א' דא"ר ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, ודחינן דילמא דאיקטר, ואפ"ה פסק השו"ע בהל' ציצית לקשור על כל חוליא וחוליא וע"ש בביהגר"א, ובמקום שני אשכחן בפ' ערבי פסחים דצריך לשקועיה וכו' ודחינן לזה ע"ש ואפ"ה פסק הטור למימרא זו.

אכן הרמב"ם בה' ציצית לא פסק מימרא זו שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא { ואע"ג שהרמב"ם בתשובה הזכיר לקשור, מ"מ דברי הרמב"ם בספרו ג"כ נכונים שמבואר דא"צ לקשור, וכונתו בקשירה שהזכיר בתשובה היא מה שנהגו בני תימן להכניס החוט באיזו שהיא דרך ע"מ לחזק אותו.

ותדע דע"כ צריך לעשות כך וגם לדברי הרמב"ם בחיבורו הרי החוט לא יעמוד במקומו בכל גוני אם אין לו איך להתפס, ורק דקשר גמור כמו הקשר העליון אין צריך לעשות.

}, וכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו דין זה דצריך לשקועיה למרור בחרוסת, ונראה לי דמצאנו בזה מחלוקת כללית בין הרמב"ם להטור היכא דדחינן לראיה דאמורא האם יש להחמיר כמותו או לא.

וא"כ ה"נ דדחינן לראיה דרב אסי ולא נזכר חולק להדיא אפשר דתליא בפלוגתא זו.

אבל באמת נראה דכל מה שנחלקו הרמב"ם והרא"ש הוא דוקא היכא דבעל המימרא קאמר את המימרא כהוכחה מן הברייתא כבסוגיא דמנחות וע"פ, משא"כ בהרבה מקומות בש"ס דמייתינן סיעתא ודחינן לסיעתא וכמו הכא מי כתיב מצתכם, דר"א הכא לא הביא סייעתא על מימרא דידיה, וא"כ דיחויא בעלמא הוא [וכמו בפ"ב דמגילה דילמא דמנחה מגילה קמיה וכו' ואפ"ה קי"ל לכל הפוסקים שצריך שתהא מגילה לפניו כדמשמע שם מהמשך הסוגיא], אך מ"מ חזינן מדברי ברוקח שהבין דלא קי"ל כדאת ר"א כאן, ויתכן שהלשון מתקיף לה רב פפא ס"ל שרב פפא בא לחלוק, וצ"ע אמאי לא קיבל תירוצה דרבא.

ושמא ס"ל דמ"ש אח"ז שאני התם גבי חלה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני בא לחלוק אכולה מילתא דרב אסי חוץ מחלה, [וג"ז צ"ע די"ל שבא לחלוק רק עמ"ש על אתרוג, אבל מ"ש על מצה לעלול ילפינן מצה מחלה בגז"ש, וממילא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני אהני גם למצה].

אכן ברא"ש פסחים פרק ב סימן יח [על דף לח ע"א] כתב וז"ל, אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח והא לא כתיב מצתכם אמר רב יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה דגזירה שוה זו מקובלת בפ' רבי ישמעאל (ד' ע ב) על ההיא מתניתין דהחיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה וקאמרי עלה בגמרא מה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני אלא דרבנן אית להו דמצת מעשר שני הוי שלכם אבל גזולה דלאו לכם היא לא נפיק בה.

וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר לימא מסייע ליה מדהכא פליג בהך נמי פליג שאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני וממעטינן מינייהו מעשר שני וגזול אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם.

עכ"ל.

ולכאורה משמע מתחילה שפסק כפשטות דברי רב אסי, דקאי בין אגזולה בין על מה שאינו שלו בכלל, ולמסקנא אין ברור אם כונתו דהמסקנא פליגא גם אשינוייא דרבא [על אתקפתא דרב פפא] דמצה יש בה דין מצתכם, או רק על אתרוג שם לומר שיוצא בשל מע"ש, אבל מ"מ מודה דבמצה יש דין מצתכם, והגם דמסיים 'אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם' מ"מ מצה שייכא לחלה שאינה בשאינה שלו כלל, דהרי ילפינן למצה מחלה בגז"ש וכנ"ל.

ומה דבכ"ז סתם הרא"ש כ"כ ולא פירש דין מצה שאולה, כנראה שסבר הרא"ש שאין מצה שאולה, שאם נותן רשות לאוכלו ודאי כונתו להקנות לו, וכמ"ש על ציצית שאם השאילו חוטין ודאי היה בכונתו להקנות לו כיון דלא הדרי בעינייהו.

כדאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יא בזה"ל, חוטין שאולין, הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי ע"כ.

וכתב ערוך השולחן שם, כתב רבינו הב"י בסעי' ז' כלומר אף על גב דכל לשון שאלה שייך על דבר שמחזיר לו זה הדבר עצמו והלואה היא על דבר שזה הדבר לא יוחזר לו רק דבר אחר במקומו כמו הלואת ממון שמשלם לו בממון אחר מ"מ אם השאיל לו חוטי ציצת בודאי כונתו להלואה דאם שיחזירם בעין למה השאילם ומה יעשה בהם דאם נאמר שהשאילם שיעשם בטליתו לאיזה זמן ואח"כ יתירם מהטלית ויחזירם לו אין זה מדרך העולם עכ"ל.

וע"ע ב"מ ס"ט ב'.

וכתב בט"ז (בסי' תנ"ד) דאף דבעינן במצה לכם, אעפ"כ יוצאין במצה שאולה, שהרי לא השאילה לו ע"מ שיחזירנה לו אלא ע"מ שיאכלנה ויחזור לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר, והעתיקו דבריו כל האחרונים.

וע"ע בשאג"א ישנות סי' צ"ד דדעתו דכל הפסול במצה גזולה היא רק מצד מצוה הבאה בעבירה, הובא בבה"ל והוסיף שכן דעת הלבוש והמקור חיים, א"כ לכל הני רבותא פשוט שא"צ לקנות המצה.

והנה יש שרצו להחמיר בזה (אמרי בינה פסח סו"ס כ"ג, שפ"א סוכה ל"ה א'), ולא נהגו כ"כ להחמיר בזה.

ולע"ע לא מצאתי מי שנקט למעשה שיש חיוב להחמיר בזה, ובפוסקי זמנינו ג"כ יש שהזכירו שראוי להדר בזה להקנות את המצה לכ"א מן האורחים (אשרי האיש ח"ג פ"ס סקי"ז, הליכ"ש פסח פ"ט ס"ד), אך רוב הפוסקים לא החמירו בזה כלל (חוט שני פסח פי"ג סוף סק"א על פי החזון איש, פניני רבינו הקה"י ח"א עמ' צ"ט), וגם הגרי"ש שהחמיר בזה לא החמירו בזה מעיקר הדין, וכן הגרשז"א הנ"ל הביא טעם ליישב מנהג העולם שלא מחמירים בזה [ע"פ המהר"י קורקוס והכ"מ פ"ו מהל' ביכורים ה"ד בדעת הרמב"ם שלענין אכילת מצה די לו שתהא היתר אכילה בכדי שתיחשב שלו וא"צ שתהא שלו לגמרי], (וע"ע מקראי קדש ח"ב סי' מ"ה).

ועל כן מי שלכתחילה אינו רוצה להחמיר בזה יש לו על מי לסמוך, וכמו"כ בחוסר נעימות וכדו' בודאי יש על מי לסמוך.

אך באופן רגיל מכיון שזהו חשש דאורייתא ראוי להדר ולקיים חומרא זו, וכלול בזה דעת בעל הבית שיתכון להקנות את המצה לכל המסובין, ודעת האורח לקנות את המצה.

וראיתי מי שהוסיף עוד שטוב שיתנו האורחים פרוטה עבור המצה.

בברכת פסח כשר ושמח

בענין הקנאת המרור כדי לצאת בו יד"ח

בענין הנ"ל - נכתב כהמשך לשאלה הקודמת

 {בס"ד
תודה רבה ויישר כח על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב,
א.

האם זה גם חל על מצוות אכילת המרור?
ב.

האם בעצם המשתתף בסדר ציבורי שהוא משלם עבורו ערב החג יוצא ידי ההידור שמשתתף עמו בפרוטה?}

תשובה

בע"ה עש"ק פרשת תזריע כ"ט אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב .

.

.

ע"ד מה ששאלת בשאלה א, האם גם גבי מרור יש דין כזה כמו במצה [להסוברים כן] שצריך להקנות אותו למי שרוצה לצאת בו.

הנה כתב בשו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן צד וז"ל, ברם צריכים אנו למידע הא דמצה גזולה דפסולה מ"ט אי משום מצוה הבאה בעבירה מהא גז"ש שכתב הרא"ש דאתיא לחם לחם מחלה ונ"מ לענין מרור דאין יוצא ידי חובתו במרור גזולה או לא דא"א דאתיא מגז"ש כיון דמצה גזולה אתיא מקרא לפסולא מרור גזול נמי פסול דכל דפסל רחמנא במצה במרור נמי פסול מהיקשא דמצה ומרור ואפי' במרור בזה"ז דרבנן כדמוכח בפ' כ"ש (דף לט) גבי הא דבעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים כו' במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק כו' אמר רבא מסתברא מצה ומרור וכמש"ל בדיני מצה ומרור ואי מצה גזולה אינה פסולה מקרא זה אלא משום מצוה הבאה בעבירה והא האי פסולה דמצוה הבאה בעבירה לאו גבי מצה נאמרה אלא כללא הוא בכל המצות דמצוה הבאה בעבירה פסולה אי מדאורייתא ומקרא דאת הגזול ואת הפסח יליף לה ברפ"ג דסוכה (דף כט) והאי קרא גבי קדשים כתיב וממנו ילפינן לכל התורה כולה ואי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמש"ל סימן צ"ז ולהני רבוותא דפסקו דבדרבנן מצוה הבאה בעבירה לית לן בה ומה"ט לולב הגזול בי"ט שני כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן וכמש"ל בדיני לולב א"כ הה"נ מרור הגזול כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן בזה"ז עכ"ל השאגת אריה.

כלומר דאם פסול גזולה במצה הוא מהפסוק א"כ גם מרור בכלל, שהרי הושוה מרור למצה בכל דבר, אבל אם הפסול במצה גזולה הוא מצד מצוה הבאה בעבירה ולא מצד הלכות מצה, א"כ אם מרור בזה"ז הוא מדרבנן ובדרבנן לא פסלינן מצוה הבאה בעבירה.

וע"ש מה דמסיק לענין מצוה הבאה בעבירה בזה, ומ"מ לעניננו שמעינן מיהת דאת"ל כהדעות שמצה צריך לקנות מדאורייתא שיהיה מצתכם, ופסול גזולה אינו מצד גזולה אלא מצד שאינו מצתכם, א"כ ה"ה מרור, ולא רק במרור גזול אלא כל מרור שאינו שלו.

וכתב בשו"ת עונג יום טוב סימן לט וז"ל, ולפי זה שבארנו דגז"ש גמורה היא יש לפסול גם מרור הגזול כמו דפסלינן מצה גזולה דכל פסול במצה פסול במרור כדאמרינן בפ' כ"ש (דף ל"ט) והשא"ר ז"ל כ' דהך גז"ש דלחם לחם לא קיימא ופסול מצה הוא רק משום מהב"ב.

ולפי"ז במרור דרבנן לא חיישינן למצוה הבב"ע לכמה רבוותא.

אבל לפמש"כ דגז"ש גמורה היא ומצה גזולה פסול מה"ת ממילא מרור הגזול נמי פסול אף שהוא מדרבנן כדמוכח בש"ס דפסחים הנ"ל גבי מרור של מע"ש עכ"ל.

ובביאור הלכה סימן תנד כתב וז"ל, ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה"ג בשם מהרי"ו דיצא והפר"ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בשאגת אריה סימן צ"ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג"כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ"ט ס"ה יוצא בדיעבד וכ"כ במקו"ח ע"ש.

אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסימן קצ"ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר"ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו' להני דמזבני אסא וכו' עי"ש בפרק לולב הגזול ונ"ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו"ה הוי כקרקע ע"ש הרי מבואר להדיא ממהרי"ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס"ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש { לשאלת השואל שוב שאבאר את דברי הבה"ל כתבתי לו: הבה"ל מדבר על אדם שאכל כבר מרור גזול וכעת אוכל מרור כדין, הנידון האם יברך או לא, וע"ז כתב הב"ה שלא יברך, משום שלענין ברכה יש לחשוש לדעות שיצא במרור הגזול.

}עכ"ל.

ויש להוסיף דהגם שלגבי גזול מרור קיל ממצה, כיון שהיא דרבנן בזה"ז, וממילא פחות שייך בה חסרון זה אם החסרון הוא מצד מצוה הבאה בעבירה, אך מצד הידור זה שתהא המצה קנויה לו לכאורה לא יהיה חילוק בין מצה למרור, דאם הוא דין במצה מצד פרטי המצה עצמה א"כ ה"ה במרור, ואף אם מרור בזה"ז דרבנן כנ"ל, וכך יתכן שדעת בעל המקראי קדש פסח ח"ב סי' י"ד ואינו תח"י.

ויעויין בשו"ת הר צבי אורח חיים ח"ב סימן עד שיצא לדון אם שייך להתיר במרור שנגזל מעכו"ם מצד שבמרור דרבנן אין מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל, וע"ש מה שהציע עוד טעם להקל יותר במרור, ואח"ז כתב, אולם כ"ז לדעת האומרים שבמצה גזולה הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל לדעת האומרים שהטעם במצה גזולה הוא משום דבעינן שיהא משלכם, ולדעת הפר"ח שגם לענין זה איתקוש מצה ומרור אהדדי, הרי גם במרור פסול משום דבעינן שלכם וכו' עכ"ל.

ב.

באופן כזה נראה שאין צורך לבקש שוב מבעל הבית להקנות, ובודאי שאין צורך לתת עוד פרוטה נוספת בשביל המצה, רק טוב שיכוין האורח אכן לקנות את המצה לחלקו ולא לאכול מרשותו של בעה"ב.

בענין הנ"ל ותשובה מחכ"א

שאלה

{בס"ד
כב' הרב ישכ"ג על תשובתו הנאה והנפלאה.

יוצא מהתשובה שמי שמשתתף בסדר ציבורי והוא משלם יוצא ידי חובה ע"מ להחשיבן כמצה ומרור שלו, אך יש לדון עוד באדם משתתף בסדר ציבורי שמי שממן אותה הוא לדוגמא קופת עיר, מי נחשב כאן הבעלים ע"מ להקנות לו, מדובר בסדר ציבורי של גמ"ח.

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע"ה אור ליום ב' ג' ניסן ע"ו

התבוננתי בענין שאלתך על המקבל מקופת צדקה, בסעודה המאורגנת ע"י בית התבשיל, ואוכל שם, אם יכול לברך על המצה בלי לבקש שיקנו לו את המצה, [לדעות שצריך לבקש שיקנו לו את המצה], ונראה שהשאלה מורכבת מכמה נושאים, בעצם יש לדון האם מותר לקנות לולב ואתרוג מכסף שקיבל מצדקה, אם חשיב שלו, דהרי כתבו הפוסקים שיש הרבה שאינם בקיאים שצריך להקנות כדין, ובזה י"ל דשרי, חדא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכתיב בפיך זו צדקה בפ"ק דר"ה, וא"כ זהו כבר ברשותו בקנין גמור, וג"כ שאינו מקבל את הלולב והאתרוג עצמן אלא משתמש במעות לקנות, וא"כ בלאו הכי כבר קנה מן המוכר בקנין גמור את הלולב והאתרוג, אבל הכא שמקבל את המצה ישירות מגבאי הצדקה, ואין גבאי הצדקה בקי להקנות לו [וגם אם בלולב בקיאין אך במצה מסתבר דאין בקיאין], ומאידך יתכן שא"צ שהגבאי הוא ידא אריכתא של הנדיבים ומקנים ע"י אמירתם כדין צדקה.

וכתב אלי הגאון ר' יואל יעקב לטס [מו"ץ בבתי הוראה מטעם הגרש"ץ רוזנבלאט] וז"ל:

כידוע למר איתא במ"ב סימן תנד ס"ק טו "ודווקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה, דהא שאלה על מנת לאכלה ולא להחזירה בעין, אם כן הרי היא שלו ממש".

וצ"ע דלא כתב באיזה קנין יקנה השואל, דהרי ממון לא נתן, אלא כוונתו לכאורה שקונה בהגבהה.

ובביה"ל ד"ה אין אדם הביא שיטת הריטב"א שגם בגוזל מצה יוצא, כיון שקונה בלעיסה, ויוצא את המצוה בבליעה.

וכתב שאע"פ שהשו"ע חולק, לענין לחזור ולברך לא יברך.

א"כ במ"ב לא איירי בקנין ע"י הלעיסה אלא בהגבהה וכדומה.

לפי זה כל מי שמקבל בהשאלה ובמתנה, בפשטות צריך לכוון לקנות וודאי מצה של צדקה לא גרע משאלה, ואדעתא דהכי ניתן הכסף מהתורמים, שיקנו מצות ומרורים ויאכלום, והכל ברשות הגבאיי צדקה.

כן נראה לי פשוט שהדין בכסף של צדקה, בלי להגיע לסברות של בפיך, כיון אדעתא דהכי ניתן, שיעשה מה שהוא רוצה, יכול לקדש בזה אשה.

רק לפעמים יש אומדנא דמוכח שהמקבל עובר ע"ד התורם.

כל זה בלי להכנס בדבריהם המלוקטים של פוסקי דורינו, שלאו רב אשי חתים עליה, צריך אמנם לעיין באמרי בינה שדן בעניניים אלו, והנלע"ד כתבתי { להמשך שאלת השואל כתבתי אליו עוד: הנה בדאורייתא קי"ל מעות קונות, ומדרבנן משיכה או הגבהה, הנה הבאתי [מהפסקי תשובות] לתת דוקא פרוטה ע"מ לקנות, בכל זאת רציתי לצדד דגם אם יש ענין לתת דוקא מעות, מ"מ המקבל מצדקה א"צ לכך, מכיון שבצדקה יש צד לומר שעצם ההתחייבות פועלת קנין.

הרב לטס רצה לומר שא"צ לבוא לכך, משום שבמ"ב חזינן שדעתו שגם בהגבהה אפשר לקנות, א"כ א"צ דוקא פרוטה, ולכן בכל גוני מועילה דעת הנותן שיוכל לעשות את השימושים שלו, כך נראה לי שהיתה כונתו.

אמנם עדיין יש מקום לדון גם לפי דבריו מה יהא הדין בלולב ואתרוג ששם הנושא שיהיה במעות הוא יותר מבמצה, מה יהא הדין שם בצדקה, אם שם המקבל צדקה דינו כקונה במעות או כקונה בהגבהה.

}.

יואל יעקב לטס