אבלות

הנה מדינא דגמ’ והמחבר ביו”ד סי’ שעד ס”ו יש דיני אבלות על קרובו של האבל רק כשהקרוב עומד בפני האבל וכלשון הגמ’ באפה נהוג אבלותא שלא באפה וכו’, ומסתבר דשלא באפה אינו רק שנסע מארץ לארץ דמשמע שבאותו אדם ואותו אבלות שייך שיהיה חלק מן הזמן באפה וחלק מהזמן שלא באפה.

אולם ברמ”א שם הביא שנהגו למחול על אבלות זו ומ”מ המנהג שקרובי האבל הפסולים לו לעדות מראין קצת אבלות בעצמן.

ולפו”ר ברמ”א נזכר מנהג אבלות שנוהגים במקום דין הגמ’ ולא נזכר שהוא רק בפני האבל, ולכן יש מקום לטעון שאינו דוקא בפניו.

וכן הפת”ש סק”ד במסקנתו נקט ע”פ הד”מ סק”י דהמנהג הוא משום כבוד המת ואין חילוק בין בפני הקרובים לבין שלא בפני הקרובים, ולכאורה זוהי גם דעת החוט שני שמחות עמ’ תג תד דאבלות זו היא כלפי המת ולא כלפי הקרוב ולכן נוהגת גם בעיר אחרת, וכן אני הקטן למדתי מעולם שי’ הרמ”א בזה דדין הגמ’ התבטל מכיון שכבר מחלו בני הקהילות זה לזה (עי’ בלשון הטור), ומה שנוהגים עכשיו הוא מנהג אחר ואינו תלוי לדין בפניו דהגמ’.

אולם הרבה אחרונים לא למדו כן ומשמע להו דעיקר דין רמ”א בא להקל ולא להחמיר, וממילא גם מה שהזכיר הרמ”א להראות בעצמם דברי אבלות היינו רק בפניו, ואע”ג דברמ”א לא משמע כן מ”מ למדו דקאי על דברי המחבר שכבר הזכיר בפניו, ואע”פ שהמשמעות ברמ”א שהוא מנהג קבוע ולא רק בפני האבל, מ”מ למדו הנך אחרונים דהגדרת בפניו (עכ”פ מצד המנהג) הוא כל שעוד שהדברים באזורו של האבל, וי”א בעירו של האבל (הגרש”ו), וי”א בארצו של האבל (הגריש”א), וכן יש לזה מקור בטור בשם הרמב”ן וכביאור הדרישה שם סקי”א וסקי”ב דכל שאינו נוהג אבלות באותה העיר ומגידין לאבל שאין קרובו נוהג אבלות הו”ל כמבטל אבלות בפניו.

והנה באחרונים נאמרו בזה נוסחאות שונות, דבשו”ת אדני פז סי’ יא שהביא הפת”ש שם (והוא עצמו חלק עליו) נזכר שכשאין מתאבלים א”צ להתאבל, ובדברי שאול כתב דגם להרמ”א צריך להתאבל רק בפניו וכשאין האבל יודע לא חשיב בפניו, ובספרו יד שאול משמע ג”כ כאדני פז, וכ”כ ביפה עינים כתובות ד ע”ב דגם להרמ”א האבלות רק בפניו, וכן נקטו רוב פוסקי זמנינו דאבלות זו אינה נוהגת במקום מרוחק (ראה גשר החיים ח”א פי”ט אות ג ה, ישא יוסף ח”ב סי’ סט בשם הגריש”א, שש”כ ח”ב פס”ה סק”פ בשם הגרשז”א, אבן ישראל ח”ח סי’ עח, הגרש”ו בקובץ מבית לוי יו”ד עמ’ שסז, ועי’ גם ארחות רבינו ח”ד עמ’ קטו שכך טען הקה”י שיש להקל וכמ”ש הגשה”ח, אך לאחר מכן הסתייג כשהראוהו שהוא פלוגתת אחרונים ואמר שאינו יודע), וכן המסדר הארחות רבינו שם כתב לדייק מבהגר”א שם שכך ס”ל שגם אבלות זו של הרמ”א היא בפניו.

ומכיון שרוב האחרונים נקטו להקל בזה ומכיון שהלכה כדברי המקל באבל ומכיון שאין כאן דאורייתא ואף לא דרבנן אלא רק מנהג בלבד ומנהג שאינו מבורר שיש מנהג כזה אינו מנהג, ממילא לכאורה היה מותר להקל בזה לכתחילה.

ויש להוסיף בזה דהנה בגמ’ לא נזכר אבלות משום כבוד המת אלא בפני האבל בלבד, ומבואר בלשון הגמ’ להדיא שהוא מצד זכויותיו של האבל כמ”ש אינו רשאי לכופה וכו’ אלא כופה מיטתו וכו’, וגם הרמ”א גופיה הזכיר על האבלות דהגמ’ (שהביא המחבר) שאי”ז אלא משום כבוד המתאבלים, וע”ז קאמר ומכל מקום מראין וכו’, ומשמע דהוא מאותו טעם משום כבוד המתאבלין, משא”כ להמחמירים הוא משום כבוד המת, אם כי באמת שאין מזה שום ראיה דהרי הרמ”א גופיה קאמר דלא נהגו מנהג הגמ’ אלא מנהג אחר.

אולם התה”ד סי’ רצא (שהוא מקורו של הרמ”א) הזכיר שהאבלות היא משום כבוד המת, וא”כ יש סמך גדול לנוהגים אבלות בכל גוני מפני כבוד המת, כיון שכל ענין בפניו אין לו מקור אלא רק מן הדין הנזכר בגמ’ ואילו טעם האבלות דמנהג הוא טעם אחר לגמרי.

אבל יש ליישב הלשון של התה”ד באופן אחר ודלא ממש כדברי הפרישה ואדני פז אבל באופן שיתיישב עם שאר האחרונים, דמה שמראה בעצמו אבלות משום כבוד המת אינו סותר שהוא משום כבוד האבל, דגם מה שנזכר אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת וכו’ אלא כופה מיטתו ונוהג עמה אבלות הנה גם לזה צורת כבוד החיים הוא שמראה שמכבד את המתים וזה מכבד את החיים, נמצא דכבד האבל הוא על ידי כבוד המת, וממילא גם התה”ד יתכן דמיירי באופן זה.

אבל המעיין היטב בדברי התה”ד ימצא דבאמת אין דבריו שייכי כלל לדינא דגמ’ שלא הזכירו כלל אלא אדרבה כתב דיש מנהגים שונים בזה ומעט מזה נמצא על ספר ובשמחות דמהר”ם כ’ שמשנים מקומן מפני כבוד המת וכו’, ומשמע להדיא בדבריו שם דלא קאי כלל מצד דינא דגמ’ אלא אך ורק מנהג אבלות הוא משום כבוד המת.

ומלבד כל הנ”ל יש להביא עוד ראיה ברורה דהמנהג שהביא הרמ”א גם מוסיף על דינא דגמ’ ולא רק גורע דהרי דינא דהרמ”א נוהג גם שני בשני כמו שהביא הדרישה סק”ד מהראשונים בזה, ואילו מדינא דגמ’ שני בשני אינו נוהג כלל, ואמנם בדברי שאול לא כ”כ אבל גם הוא מודה דהתה”ד הביא גדולים שסברו שהאבלות היא משום כבוד המת, ורק דלמעשה לא נקט כן, וכ”ז דחוק.

ומ”מ גם אם נימא שדינא דהרמ”א נוהג גם שלא בפני האבלים עדיין יש לטעון שמא נוהג רק באופן שהאבלים יוכלו לידע, ועי’ תשורת ש”י ח”א סי’ רנט סק”ב, אבל אינו מוכרח כלל לפי מה שנתבאר ומהיכי תיתי, ובפרט לפי לשונות התה”ד משמע שהוא דין חדש של אבלות דמנהג מעין אבלות ז’ קרובים דאורייתא ביום שלושים מפני כבוד המת ואינו שייך לדין מתאבל עמו דגמ’.

ולכך העיקר לדינא מסברא וממקור וטעם המנהג ופשטות טעם המנהג הוא להחמיר גם כשאין אביו שרוי במקום זה ובמדינה זו אולם במקום שאין מנהג קבוע בזה ובפרט שרוב האחרונים נקטו להקל בזה לכך שומעין להקל בפרט באבלות דמנהג (וגם בתה”ד שם משמע שהמנהגים אינם מבוררים וקבועים בעניינים אלו, ועי’ גם בגשה”ח וכן בארחות רבינו שם בשם הגרח”ק בשם החזו”א שיש מנהג לחשוש לאבלות זו רק באביו אבל).

אסור.

מקורות:

הנה  דעת המפרש בנזיר (כמו שמבואר בדבריו שהובאו בחידושי הגרי”ז פ”ב מהל’ אבל) שטעם הפטור מטומאה בזמן שהוא נוגע בחיבורים משום שהוא כאיסור מתמשך, ואיסור מתמשך יש לעצור אותו, כמבואר באבנ”ז והוא פשוט והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה איסור שכבר נעשה ומתמשך אך לא מתווסף על האיסור עצמו ולא על מעשה האיסור האם מחוייב מן הדין לעצור את התמשכות האיסור], וכאן הוא חמור יותר מכיון שהאיסור מתמשך על ידי מעשה איסור ולא רק מתמשך אלא גם מתרחב, וכמו”כ פשטות דעת הרמב”ם בפ”ג מהל’ אבל ה”ד שטומאה בזמן טומאה בחיבורין הוא איסור תורה ורק שאין חייבין עליו, ועי’ בחי’ הגרי”ז הנ”ל.

 וכן מבואר בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ צד (ד”ה ומ”ש רו”מ עוד) שהביא בשם הברכת ראש נזיר יז ע”פ הירושלמי והרמב”ם דבאופן שיהיה פטור על הטומאה הראשונה מחמת שהיה בשוגג או בהיתר יתחייב על הטומאה השניה, וכן באמרי ברוך על הרמ”א ביו”ד סי’ שעג ס”ז כ’ כן ע”פ דברי הרמב”ם בספ”ב דהל’ אבל דיש לימוד מיוחד שלא ייטמא הכהן למתים אחרים גם כשנטמא למת קרובו, וכן למד בבאר הגולה שם בדעת הרמב”ם [ויש  לציין דהשו”ע שהעתיק דעת הרמב”ם ספ”ב דאבל הוא ג”כ לכאורה דלא כהרמ”א אלא שיש לקוברו בתחילת בית הקברות, אבל גם בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם ביאר דברי השו”ע באופן שיסכים עם דברי הרמ”א, וכך פשטות הרמ”א גופיה שלא כתב דבריו בלשון יש אומרים, ומשמע דמעמיד דברי הרמב”ם כשלא פירש, ועי”ש בביאור הגר”א שהביא הדעות בזה דרמב”ם ור”ת שברא”ש ודתליא בדעות במס’ אבל רבתי וצל”ע אם מפרש ג”כ את דברי המחבר כרמ”א], וכעי”ז דעת הב”ח והלבוש שהביא הש”ך שם סקי”ב (רק דאם יש צורך להטמאות למת אחר לצורך מת זה בזמן חיבורים אפשר דהב”ח מקל, ולכאורה שאר דעות דלעיל אין מקילין), ולפ”ז כ”ש דבניד”ד בטומאה השניה יתחייב בוודאות.

ובגוף הצד הנ”ל שהוא איסור דאורייתא ורק אינו לוקה יש לציין שאינו צד תמוה כלל, דהרי מסברא כהן טמא שלא הוזה שנגע במת הוא כמו נגיעה במת שני בזמן חיבורין, ואעפ”כ גזה”כ לפטור נגיעה בזמן חיבורין, א”כ מנ”ל שנוא מצד היתר דילמא שהוא המשכת האיסור וכנ”ל.

ועוד יש לציין דבנגע בב’ מתים בבת אחת מבואר שם בנזיר דהאיסור יחול לחול, והיאך יכול לחול האי כל שישנו בזאח”ז אפי’ בב”א אינו כדאמרי’ בקידושין, אבל להנ”ל נתבאר דהאיסור חל ברמה מסויימת ורק חיובא ליכא, וכעי”ז אמרי’ ביבמות לגבי אין איסור חל על איסור דמ”מ האיסור השני הוא נפק”מ לקוברו בין רשעים גמורים.

ובחי’ הגרי”ז שם פלפל בזה הרבה והביא שם דברי המפרש בנזיר והרמב”ם שם דמשמע שיש איבור בטומאה השניה ושכ”כ להדיא בראב”ד בהשגות הרי”ף ובשיטה שנדפסה מכת”י למסכת נזיר, ומאידך דברמב”ן מבואר דאין איסור וחילק שם ע”פ דברי הראב”ד שם וע”פ ביאורו בדברי הירושלמי דהחילוק בין אם הטומאה הראשונה היתה באיסור או בהיתר לקרובין, עי”ש, ויש להוסיף דכן מבואר ברמ”א ביו”ד שם בשם הרמב”ן והרא”ש שאם טומאה הראשונה היתה בהיתר מותר ליטמאות אז לאחרים, והרמב”ן והרא”ש בפסקיו למדו כן בדעת הרמב”ם, ועי”ש בבאר הגולה שכן נראה דעת התוס’ (נדה ריש דף נז), והמעדני מלך (דברי חמודות) המובא בש”ך שם, אבל באופן שהיתה הטומאה הראשונה באיסור לא נזכר שם, וגם בניד”ד לא היה היתר אלא אונס, בפרט דמשמע שם שלכה”ג לא משכחת לה היתר זה, וק”ל.

ובגוף הטעם מה שאם היה בהיתר יש צד שאסור להיטמאות אחר כך משום דבעצם התורה קפידה על קדושת הכהנים וטומאה הוא דבר הנוגד את הקדושה, וכמ”ש רמב”ן ר”פ אמור עה”פ קדושים יהיו לאלהיהם, הקדושה היא הפרישות וכו’ שאפילו במותר להם לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים וכו’ בטהרה ובנקיות עכ”ל.
, אבל במצב של קרובים יש טעם שלפי גזירת מלך הוא דוחה את הענין שהכהן ישמור על קדושתו וגובר עליו, ובכה”ג שקדושתו גדולה יותר טעם זה לא מספיק, ולכן כשהותר נתחלל קדושתו של הכהן בהיתר ולכן לא שייך לדון כאן מצד איסור מתמשך.

אולם צע”ק דגם לפי הצד שהוא פטור גמור מ”מ למה דנימא שהוא היתר מדרבנן, דבגמ’ בנזיר מב אי’ רק שפטור, וברא”ש שם אי’ שאינו לוקה, ולשון כזה משמע איסורא, ועי’ שבת ג ע”א, אם כי עדיין יש לטעון דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש דעות שמותר לגמרי והרא”ש בפירושו (ואין להקשות מתוספותיו אפסקיו כמ”ש השה”ג ופירוש הרא”ש לנזיר הוא מתוספותיו ואכמ”ל) אזיל כהדעות שמותר בדאורייתא וסתם פטור הוא אסור רק בשבת, ובבהגר”א שם על הרמ”א ג”כ הרחיב להביא ראיות לדעת הרמ”א בזה.

היוצא מזה דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש צד לומר שהוא גם מדרבנן, ולכן לפי הדעות שהוא איסור דאורייתא אז ודאי לא יתיר להיטמאות שוב אחר טומאה בחיבורין, ולפי שי’ הברכת ראש ומהרש”ם ה”ה אם הטומאה הראשונה היתה בהיתר וכפשטות כמה ראשונים, וכ”ש אם היתה באונס, וגם לפי חילוק הגרי”ז בזה אינו מתיר לדידן וכמשנ”ת.

אם קברוהו על דעת לפנותו כשידזמן הוא תוך ז’ למיתתו הרי הקרוב צריך לחזור ולישב שבעה (ואם יודע מראש שיוציאוהו תוך ז’ לא ישב מתחילה) כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ שעה ס”ג.

ואם קברוהו שלא על מנת לפנותו א”צ לחזור ולישב עליו שבעה גם אם פינוהו תוך ז’ כמבואר בשו”ע שם.

ואם ממנה אחר לעסוק בכל צרכי הקבורה יתכן שכבר יכול לשבת מראש, עי’ בשו”ע לעיל מינה ס”ב.

אבל בקולא זו יש ב’ הגבלות, וכדלהלן:
ראשית, אם גדול הבית לא מסר לכתפים יש אומרים דלא מהני מה ששאר בני הבית מסרו לכתפים, ועי’ שם בש”ך סק”ב באריכות (ולענין אם הוא רחוק מהלך ג’ ימים עי’ שם בש”ך סק”ג, ועוד פרטי דינים ע”ש בפת”ש סק”א ועוד).

ושנית, אם קברוהו בב’ הקברות הסמוך לעיר ג”כ לכאורה לא מהני, עי”ש בש”ך סק”א.

נראה דאין להביא ראי’ להתיר בזה להלכה מדברי הנ”י במו”ק כא ע”ב שמתיר לצאת לצורך מצוה (ובגוף דעת הנ”י יעוי’ להלן), דיש לחלק בין דבר מצוה שתתבטל לגמרי אם לא יצא האבל למצוה שאם לא יצא רק יחסר בהידור המצוה, וגם אם בעלמא יהיה שייך לומר דגם הידור מצוה הוא בכלל צרכי מצוה מ”מ כאן שנתבאר בפוסקים דאינו יוצא לבהכנ”ס (וכך פשטות משמעות הגמ’ מו”ק כג דאפי’ לבהכנ”ס אינו יוצא מהמשך דברי הגמ’ שם שאח”כ משנה מקומו וכו’ משמע דקודם לכן אף לבהכנ”ס אינו יוצא, ומקומו יש לומר דהיינו בבהכנ”ס דזה נלמד מדבסמוך כב סע”ב עי”ש) מתבאר דלהידור מצוה אינו יוצא.

ובזה מיושב מה שהקשית דבשו”ע יו”ד סי’ שצג ס”ג כ’ שאינו יוצא להתפלל בבהכנ”ס ומשמע אף אם יצטרך להתפלל ביחיד וכן נקטו הרבה פוסקים (עי’ מג”א סי’ תרצו ס”ק ח י, תשו’ חת”ס יו”ד סי’ שנב, מטה אפרים דיני קדיש יתום סי’ א ס”ח, משנ”ב סי’ תרצו סקט”ז, וע”ע רע”א על השו”ע שם בשם הא”ר), וגם להסוברים שיכול להתפלל בציבור אם אין לו מנין בביתו (קצש”ע סי’ ריד ס”ב, וע”ע המנהגים וחילוקי דינים שהביא בחכמ”א כלל קסז ס”ג ולמנהג הקהילות בני אירופה נקט שא”א אפי’ בלילה, ועי’ עוד בחיבורו מצבת משה סי’ ח, וע”ע גשר החיים ח”א פכ”א אות יג ו), מ”מ אחר שיש לו מנין ורוצה להתפלל בבהכנ”ס הקבוע שבעיר משום רב עם לא התירו לו, וכ”ז אינו בכלל היתר דצרכי מצוה לעניננו.

ובזה מיושב מה שהשו”ע כ’ שם דקריאה”ת יוצא (והיינו רק למנהג השו”ע ולא להרמ”א וכן מבואר בחי”א שם), אע”ג דקי”ל שהוא חובת ציבור משום ששם המצוה תתבטל לגמרי אם לא יצא ואינו רק הידור בלבד משא”כ הכא.

ומ”מ מה שיש סוברים דאם יתבטל לו תפילה בציבור מותר לצאת מפתח ביתו יש לומר דסוברים דאי”ז בכלל הידור אלא מצוה גמורה כיון דעד ד’ מילין צריך לילך, הלכך אין האבלות פוטרתו מחיוב זה.

ואין להוכיח מהסוברים שאינו יוצא גם לתפילה בציבור שסובר שתפילה בציבור רשות (והאחרונים כבר דברו בעיקר נידון זה), ולעולם יש לומר דעד ד’ מילין הוא חיוב כפשטות דין הגמ’, אלא דכמו שמצינו שיותר מד’ מילין נפטר ואינו מטעם אונס אלא מטעם שלא חייבוהו כ”כ, ה”נ י”ל דגם אבל לא חייבוהו כ”כ כיון דשרי באבלותו, ואינו ראיה שהוא רשות גמור ופטור גמור בכל מקום, אלא שהוא חיוב שהקילו בו באופנים שראו חכמים צורך להקל בהם.

ויש להוסיף דגם באו”ח סי’ צ סי”ח מצינו פטור מתפילה בציבור ללומדים שכ’ הרמ”א שם בזה”ל וי”א דאפי’ בלא י’ עדיף להתפלל בבה”מ הקבוע לו ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי ע”כ, ועי”ש דלמעשה אין להרגיל לעשות כן, ושם יש סברא נוספת לפטור מכיון דתורתו אומנתו מעיקר הדין פטור לגמרי מתפילה ולענין תפילה בציבור שהוא קל יותר יש יותר מקום לסמוך ע”ז (ועי”ש במשנ”ב בשם הבהגר”א).

בגוף דברי הנ”י יש לציין דדבריו יתכנו דהוא עצמו סבר דלכל צורך מצוה שרי, וכ”כ שם ומתוך כך נראה דמותר לאבל ללכת לבהכ”נ לשמוע תפלה או מגילה וכ”ש בתשעה באב שמותר ללכת שכולם אבלים והוה ליה כהולך לבית האבל עכ”ל.

אולם לדידן עכ”פ פשיטא דלא לכל צורך הותר, גם שהוא לצורך מצוה מה שאינו חיוב עכ”פ בחילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, עי’ ש”ך סי’ שצג סק”ג שחילק בשם תשובת הרא”ש כלל כז סי’ ב בין מצוות שבגופו למצוות שהם לצורך אחרים, וכך דעת השו”ע שם ס”ג במה שפסק שאינו הולך אפי’ לשמוע ברכות חופה או מילה, ומ”מ גם בנ”י אפשר שלא כל מצוה מותרת אלא רק בגדרים מסויימים.

(ולגוף ענין תפילה שכ’ הנ”י הנה תפילה בציבור נידון בסמוך ומה שנקט הנ”י לשמוע תפילה אפשר דר”ל לצאת ידי תפילה כשצריך שיוציאוהו דומיא דלשמוע מגילה אבל אינו מוכרח כלל, ומש”כ לגבי מגילה עי’ במשנ”ב הל’ מגילה שם, ומש”כ לגבי ת”ב ע”ע בחכמ”א שם).

ולפי מה שנתבאר לכאורה יוצא דברכת האילנות ברב עם אינו מתיר לאבל לצאת, כיון שהוא רק הידור אם יכול לקיים המצוה בלא לצאת מפתח ביתו, אולם היה מקום לבאר החילוק באופן אחר דמה שאינו יוצא לבהכנ”ס הוא שיהיה ניכר אבלותו וזה חמיר מצד זה משאר צורך מצוה וממילא בברכת האילנות אפשר דכיון שהיא ברכה בשוק לא אמרי’ שלא יצא כיון דאין בזה חסרון בהיכר אבלות ואינו נראה בכך שאינו אבל כמו ביציאה לבהכנ”ס, אבל ממה שדנו הפוסקים לגבי כמה עניינים (כגון השו”ע בשם הרא”ש דלעיל לענין לצאת לברכות חופה ומילה, והרמ”א דלקמן לענין דבר האבד, והחכמ”א דלקמן לענין קידוש לבנה ופת”ש סי’ שפ סר”א בשם החמודי דניאל לענין לצאת לבקר חולה) נראה דאין זה שייך לענין תפילה בלבד שלא לצאת מפתח ביתו אלא לכל דבר מצוה ורשות מלבד הדברים המותרים.

ובדבר האבד הותר שם ברמ”א וכן מצוה עוברת התירו בערך לחם להמהריק”ש ובהגהות מהר”א אזולאי על הלבוש סק”א, וברב עם אינו בככל היתרים של מצוות שבגופו שהביא הש”ך שם, וגם מה שדן בחכמ”א שם בקידוש לבנה כמעט כל הצדדים שהביא שם להתיר אינם שייכים לענייננו עי”ש.

בשו”ע או”ח סי’ תקעט ס”ג שבע תעניות האלו אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות וכו’, משמע שאינו מצד דין תענית אלא דין בז’ אחרונות מבין שאר דיני ז’ אחרונות ונלמד ממה שהזכירוהו בגמ’ עם שאר דיני ז’ אחרונות, ואילו ברמ”א שהביא דין זה לגבי עוד תעניות (ועי’ גם במשנ”ב כאן סקי”ד), אם נימא דלא פליג על המחבר יש לומר דמנהגא בעלמא הוא שהחמירו עליהם, ובזה מיושב מה שלא נהגו רבים לילך בשאר תעניות לביה”ק כיון שאינו חיוב מן הדין, ומיהו יש לעיין דאולי יש מקום לומר דלעולם אינו מן הדין מדלא קתני לה במתני’ אלא רק בגמ’ למה יוצאים לבית הקברות, ויל”ע.

שם בס”א, ומוסיף בענינים אלו וכו’ עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה, אין הכונה שצריך להתעכב שם עד שישובו כולם וכו’, אלא הכונה שאופן הדיבור יהיה כדי שישובו וכו’ וכך הוא מטבע הלשון, ומ”מ בודאי שהוא עיקר מטרת התענית כמפורש במקומות רבים במקרא ובחז”ל אבל אינו לעיכובא בסדר דיני ז’ תעניות אחרונות.

יש משמעויות שיש בזה ג”כ סימן יפה.

מקורות:

הנה אמרי’ בכתובות קג ע”ב מת בע”ש סימן יפה לו ובמוצ”ש סימן רע לו, ופרש”י שם הטעם בע”ש סימן יפה כדי שיכנס למנוחה מיד, וא”כ ה”ה מת בשבת שנכנס למנוחה מיד, אבל אינו מוכרח דיש לומר שבע”ש יש בזה סימן שמת קודם כניסת השבת וא”כ הכינוהו מן השמים קודם זמן המנוחה לזמן המנוחה דחול מכין לשבת משא”כ בשבת, ועי’ גם ביערות דבש ח”א דרוש טז דכתב שמת בע”ש סימן יפה להראות שמת בעטיו שלא נחש, ולפי טעמו לא שייך סימן זה במת בשבת, ומ”מ סימן רע אינו דהרי בגמ’ אמרי’ מת בע”ש סימן יפה ובמוצ”ש סימן רע ומשמע דבשבת עצמה אינו סימן רע, אלא לכל היותר נאמר שאינו בכלל מת בע”ש אבל לא יותר (וע”ע הדעה להדיבור להגר”ז סורוצקין סי’ יח מה שכ’ בנידון זה של מת בשבת עצמה).

ויעוי’ ברש”י מהדו”ק בשטמ”ק שם שפי’ דבע”ש משום דעת מנוחה הוא כדי שיכנס למנוחה וכו’, ויש קצת משמעות שהבין דע”ש היינו בליל שבת, כמו שמצינו בכ”מ דע”ש הכונה לערב של ליל שבת בנשף בערב יום, ולפ”ז באמת מובן למה לא נקטו מת בשבת עצמה דאה”נ ע”ש הכונה לע”ש ונקטו רק מיתה בלילה, אלא דצע”ק לפ”ז מת בערב יו”כ דעיצומו של יום מכפר והרי כבר נתכפר אלא דלילה אינו בכלל זה כמבואר בכריתות יח ע”ב, ואפי’ ביום אפשר שהוא מגונה משום דלקחו מיניה תוספת כפרה של המשך היום, וכ”ש אם ס”ל כהאומרים שרק כל היום מכפר, עי’ כריתות שם ובדברי הגרא”ו בקובץ מאמרים ח”ב מה שפיר’ דברי הגמ’ בכתובות הנ”ל.

ויעוי’ בגמ’ שבת קנו ע”א דאמרי’ נולד בשבת ימות בשבת וכו’ וקדישא רבה יתקרי ופרש”י שיהא פרוש וקדוש, דכתיב (שמות כ) ויקדשהו, וא”כ יש לומר דחלק מענין המיתה בשבת הוא ג”כ מקדושתו, אולם בגמ’ שם משמע שהוא כעין עונש על דאחילו עליה יומא רבא דשבתא שסימן הוא שהשבת תובעת עלבונה ואז נענש, וכ”כ התשב”ץ סי’ ד”ש שהוא כעין תיקון וכפרה ע”כ ועי’ ספר חסידים סי’ קסד, ואדרבה מה דאמרי’ וקדישא רבה יתקרי נאמר אחר כך בפני עצמו ע”י רבה בר שילא ואינו בהכרח ביאור לענין שימות בשבת.

ואולם יעוי’ במהרש”א שם שפירש ענין זה בד בבד עם מה דקדישא רבה יתקרי שאם יתקרי קדישא רבה אז יזכה שימות בשבת ויתקדש שבת על ידו כשלא יחללוה במיתתו, וכעי”ז ביערות דבש ח”ב דרוש נו דרק אם קדישא רבה יתקרי זוכה לתיקון על פגם קל כזה.

ומ”מ אין כאן הוכחה גמורה שכן יתכנו סיבות רבות למיתה דוקא ביום זה.