אבלות

הנה מדינא דגמ’ והמחבר ביו”ד סי’ שעד ס”ו יש דיני אבלות על קרובו של האבל רק כשהקרוב עומד בפני האבל וכלשון הגמ’ באפה נהוג אבלותא שלא באפה וכו’, ומסתבר דשלא באפה אינו רק שנסע מארץ לארץ דמשמע שבאותו אדם ואותו אבלות שייך שיהיה חלק מן הזמן באפה וחלק מהזמן שלא באפה.

אולם ברמ”א שם הביא שנהגו למחול על אבלות זו ומ”מ המנהג שקרובי האבל הפסולים לו לעדות מראין קצת אבלות בעצמן.

ולפו”ר ברמ”א נזכר מנהג אבלות שנוהגים במקום דין הגמ’ ולא נזכר שהוא רק בפני האבל, ולכן יש מקום לטעון שאינו דוקא בפניו.

וכן הפת”ש סק”ד במסקנתו נקט ע”פ הד”מ סק”י דהמנהג הוא משום כבוד המת ואין חילוק בין בפני הקרובים לבין שלא בפני הקרובים, ולכאורה זוהי גם דעת החוט שני שמחות עמ’ תג תד דאבלות זו היא כלפי המת ולא כלפי הקרוב ולכן נוהגת גם בעיר אחרת, וכן אני הקטן למדתי מעולם שי’ הרמ”א בזה דדין הגמ’ התבטל מכיון שכבר מחלו בני הקהילות זה לזה (עי’ בלשון הטור), ומה שנוהגים עכשיו הוא מנהג אחר ואינו תלוי לדין בפניו דהגמ’.

אולם הרבה אחרונים לא למדו כן ומשמע להו דעיקר דין רמ”א בא להקל ולא להחמיר, וממילא גם מה שהזכיר הרמ”א להראות בעצמם דברי אבלות היינו רק בפניו, ואע”ג דברמ”א לא משמע כן מ”מ למדו דקאי על דברי המחבר שכבר הזכיר בפניו, ואע”פ שהמשמעות ברמ”א שהוא מנהג קבוע ולא רק בפני האבל, מ”מ למדו הנך אחרונים דהגדרת בפניו (עכ”פ מצד המנהג) הוא כל שעוד שהדברים באזורו של האבל, וי”א בעירו של האבל (הגרש”ו), וי”א בארצו של האבל (הגריש”א), וכן יש לזה מקור בטור בשם הרמב”ן וכביאור הדרישה שם סקי”א וסקי”ב דכל שאינו נוהג אבלות באותה העיר ומגידין לאבל שאין קרובו נוהג אבלות הו”ל כמבטל אבלות בפניו.

והנה באחרונים נאמרו בזה נוסחאות שונות, דבשו”ת אדני פז סי’ יא שהביא הפת”ש שם (והוא עצמו חלק עליו) נזכר שכשאין מתאבלים א”צ להתאבל, ובדברי שאול כתב דגם להרמ”א צריך להתאבל רק בפניו וכשאין האבל יודע לא חשיב בפניו, ובספרו יד שאול משמע ג”כ כאדני פז, וכ”כ ביפה עינים כתובות ד ע”ב דגם להרמ”א האבלות רק בפניו, וכן נקטו רוב פוסקי זמנינו דאבלות זו אינה נוהגת במקום מרוחק (ראה גשר החיים ח”א פי”ט אות ג ה, ישא יוסף ח”ב סי’ סט בשם הגריש”א, שש”כ ח”ב פס”ה סק”פ בשם הגרשז”א, אבן ישראל ח”ח סי’ עח, הגרש”ו בקובץ מבית לוי יו”ד עמ’ שסז, ועי’ גם ארחות רבינו ח”ד עמ’ קטו שכך טען הקה”י שיש להקל וכמ”ש הגשה”ח, אך לאחר מכן הסתייג כשהראוהו שהוא פלוגתת אחרונים ואמר שאינו יודע), וכן המסדר הארחות רבינו שם כתב לדייק מבהגר”א שם שכך ס”ל שגם אבלות זו של הרמ”א היא בפניו.

ומכיון שרוב האחרונים נקטו להקל בזה ומכיון שהלכה כדברי המקל באבל ומכיון שאין כאן דאורייתא ואף לא דרבנן אלא רק מנהג בלבד ומנהג שאינו מבורר שיש מנהג כזה אינו מנהג, ממילא לכאורה היה מותר להקל בזה לכתחילה.

ויש להוסיף בזה דהנה בגמ’ לא נזכר אבלות משום כבוד המת אלא בפני האבל בלבד, ומבואר בלשון הגמ’ להדיא שהוא מצד זכויותיו של האבל כמ”ש אינו רשאי לכופה וכו’ אלא כופה מיטתו וכו’, וגם הרמ”א גופיה הזכיר על האבלות דהגמ’ (שהביא המחבר) שאי”ז אלא משום כבוד המתאבלים, וע”ז קאמר ומכל מקום מראין וכו’, ומשמע דהוא מאותו טעם משום כבוד המתאבלין, משא”כ להמחמירים הוא משום כבוד המת, אם כי באמת שאין מזה שום ראיה דהרי הרמ”א גופיה קאמר דלא נהגו מנהג הגמ’ אלא מנהג אחר.

אולם התה”ד סי’ רצא (שהוא מקורו של הרמ”א) הזכיר שהאבלות היא משום כבוד המת, וא”כ יש סמך גדול לנוהגים אבלות בכל גוני מפני כבוד המת, כיון שכל ענין בפניו אין לו מקור אלא רק מן הדין הנזכר בגמ’ ואילו טעם האבלות דמנהג הוא טעם אחר לגמרי.

אבל יש ליישב הלשון של התה”ד באופן אחר ודלא ממש כדברי הפרישה ואדני פז אבל באופן שיתיישב עם שאר האחרונים, דמה שמראה בעצמו אבלות משום כבוד המת אינו סותר שהוא משום כבוד האבל, דגם מה שנזכר אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת וכו’ אלא כופה מיטתו ונוהג עמה אבלות הנה גם לזה צורת כבוד החיים הוא שמראה שמכבד את המתים וזה מכבד את החיים, נמצא דכבד האבל הוא על ידי כבוד המת, וממילא גם התה”ד יתכן דמיירי באופן זה.

אבל המעיין היטב בדברי התה”ד ימצא דבאמת אין דבריו שייכי כלל לדינא דגמ’ שלא הזכירו כלל אלא אדרבה כתב דיש מנהגים שונים בזה ומעט מזה נמצא על ספר ובשמחות דמהר”ם כ’ שמשנים מקומן מפני כבוד המת וכו’, ומשמע להדיא בדבריו שם דלא קאי כלל מצד דינא דגמ’ אלא אך ורק מנהג אבלות הוא משום כבוד המת.

ומלבד כל הנ”ל יש להביא עוד ראיה ברורה דהמנהג שהביא הרמ”א גם מוסיף על דינא דגמ’ ולא רק גורע דהרי דינא דהרמ”א נוהג גם שני בשני כמו שהביא הדרישה סק”ד מהראשונים בזה, ואילו מדינא דגמ’ שני בשני אינו נוהג כלל, ואמנם בדברי שאול לא כ”כ אבל גם הוא מודה דהתה”ד הביא גדולים שסברו שהאבלות היא משום כבוד המת, ורק דלמעשה לא נקט כן, וכ”ז דחוק.

ומ”מ גם אם נימא שדינא דהרמ”א נוהג גם שלא בפני האבלים עדיין יש לטעון שמא נוהג רק באופן שהאבלים יוכלו לידע, ועי’ תשורת ש”י ח”א סי’ רנט סק”ב, אבל אינו מוכרח כלל לפי מה שנתבאר ומהיכי תיתי, ובפרט לפי לשונות התה”ד משמע שהוא דין חדש של אבלות דמנהג מעין אבלות ז’ קרובים דאורייתא ביום שלושים מפני כבוד המת ואינו שייך לדין מתאבל עמו דגמ’.

ולכך העיקר לדינא מסברא וממקור וטעם המנהג ופשטות טעם המנהג הוא להחמיר גם כשאין אביו שרוי במקום זה ובמדינה זו אולם במקום שאין מנהג קבוע בזה ובפרט שרוב האחרונים נקטו להקל בזה לכך שומעין להקל בפרט באבלות דמנהג (וגם בתה”ד שם משמע שהמנהגים אינם מבוררים וקבועים בעניינים אלו, ועי’ גם בגשה”ח וכן בארחות רבינו שם בשם הגרח”ק בשם החזו”א שיש מנהג לחשוש לאבלות זו רק באביו אבל).