תשובות בנושאי לידה

הנה ראשית כל יש לציין דברוב המקרים אין מוגדר כסכנה עצם האכילה בצום למעוברת כמבואר בפסחים נד ושו”ע או”ח סי’ תריז ס”א.

אולם גם באופנים שנתבארו בפוסקים שיש בזה חשש שמתיר לה לשתות, כגון שיש רופא שאומר שעלולה להתקרב ללידה מחמת זה, שהיה מתיר אם היה בזה חשש סכנה (עי’ הליכ”ש יוה”כ פ”ו דבר הלכה אות ג), או שאחזוה צירי לידה קודם זמנה שיש בזה סכנה לפי הענין (חוט שני יו”כ עמ’ קסו) או באופנים אחרים (עי’ מה שלקטו דעת הפוסקים בזה בביאורים ומוספים ריש סי’ תריז), מ”מ בנידון דידן גם כשיש חשש שתתקרב לידתה על ידי זה מ”מ מכיון שהיא בסוף ימי עיבורה שאז אינו סכנה שיחול לידתה ביום כיפור א”כ צריכה לצום ואף דאם תצום יתכן שתצטרך ללדת וממילא תצטרך מחמת זה לעשות מלאכות ולחלל יו”כ אינו מתיר לה כרגע לאכול, דהרי הוא רק ספק אם תצטרך לחלל יו”כ לצורך לידתה דשמא יתחזקו ציריה רק במוצאי יו”כ, וא”כ יש כאן ספק וודאי דאם לא תאכל יתכן שלא יצטרכו לחלל עליה יו”כ כלל, ועכשיו אם תאכל ודאי תחלל יו”כ, וא”כ אין ספק מוציא מידי ודאי, דהרי עכשיו יתכן שתצום ולא תצטרך לבוא לידי חילול כלל, ובנוסח אחר קצת, דעכשיו עדיין לא אתחזק כאן סכנה כלל, ואע”פ שאח”כ אולי תבוא לידי מצב של סכנה לצורך הלידה הרי יוכלו לחלל שבת אז, וזה פשיטא שבמקום שאינו נחוץ ואפשר לברר דשמא לא יצטרכו לחלל אין מחללין לפני הבירור ביולדת דלא גרע ממה שנתבאר בסי’ שכח במשנ”ב סקל”ה.

נמצא שאם תחלל אחר כך יהיה היתר גמור כיון שהיא במקום פיקו”נ אבל אם תחלל עכשיו אינו היתר גמור דשמא לא תצטרך בסופו של דבר לחלל כלל דעדיין אינה צריכה לילד עכשיו, והוא דבר שאפשר לבררו שלא על חשבון הפקו”נ.

אבל אם הוא במצב שאם לא תאכל ודאי תלד ביו”כ ויכולה למנוע הלידה ע”י אכילה יתכן שמוטב שתאכל שהרי בזה מונעת הרבה יותר מלאכות והרי זה בכלל הקל הקל.

ויעוי’ גם בדברי החוט שני דלעיל שכתב ההיתר באופן שלא מלאו לה ט’ חדשים ומשמע דבמלאו לה ט’ חדשים הוא חמור יותר, ומ”מ כמו שסיים שם דהכל לפי הענין.

וכמו”כ אם כבר אחזוה חבלי לידה שכבר מוגדרת כמסוכנת בזה לא מיירי’ כלל דבזה כתב המשנ”ב בסי’ תריז סק”ק שדינה כיולדת שאינה מתענה כלל.

וכן באופנים אחרים שיש בזה סכנה עי’ בהליכ”ש שכתב פרטי דינים בזה.

בפקו”נ מותר.
זירוז קודם ג’ ימים מותר גם אם מחמת כן יתכן שתצטרך לחלל שבת כל עוד שלא סיכמה על זה מראש עם הצוות הרפואי (ואם בודאי תצטרך לחלל שבת תלוי במח’ הפוסקים, והמקל יש לו על מי שיסמוך), ומ”מ מידת חסידות להימנע גם מזה.
תוך ג’ ימים יש מקום להחשיבו כצורך מצוה ומותר ג”כ, (ואם בודאי תבוא לפקו”נ עי”ז תלוי בשיטות הנ”ל).
ושלא לצורך אין להתיר דבר זה.

בתוך שבת ממש יש בו יותר חומרא אפי’ לצורך מצוה, ואולם גם בזה יש מתירים, ובענייננו אפשר שהוא קל יותר מלבד אם הזירוז נעשה בבית הרפואה על ידי הצוות הרפואי אז חוזר לנידון הרגיל של בתוך שבת, כמו שיתבארו פרטי הדינים במקורות.

מקורות: הנה על אף שכאשר מתקרבים צירי הלידה מותר לחלל שבת גם אם נעשה הזירוז מעיקרא בכוונה תחילה, שכן לא מצינו פיקוח נפש שאסור בשבת, אבל מעיקרא אם אפשר לאחר את הלידה בשופי לאחר שבת שלא במקום פיקוח נפש, ורוצה לזרז שהלידה תחול בשבת בודאי שאינו דבר כדאי כמבואר בגמ’ בנדה לח ע”א גבי חסידים הראשונים עי”ש, וכמבואר במשנ”ב ריש סי’ של סק”א בשם ספר חסידים דמי שהגיעה לחודש הט’ ראוי להכין הכל מערב שבת כדי למנוע חילול שבת במידת האפשר.

ועיקר רעיון הדברים כבר נתבאר בגמ’ פ”ח דיומא פג ע”א בדין מאכילין אותו הקל הקל, דחילול שבת הוא דחויה ולא הותרה, ומה שודאי אפשר למעט בחילול שבת בלא סכנת נפשות חובה למעט, וכמו כן נזכר בפוסקים שמה שאפשר למעט עכ”פ ביולדת לעשות על ידי שינוי עושים, ולכן מעיקרא אינו דבר טוב לעשות זירוז לידה בשבת, כיון שעל ידי ההימנעות מזירוז הלידה ממעט מחילול שבת, וכמ”ש גם בארחות רבינו ח”א עמ’ קסה בשם בעל הקה”י, וראה שמירת שבת כהלכתה פל”ו ס”ד וסל”ג והערה צח ואשרי האיש פל”ז ס”כ בשם הגריש”א.

וראיתי בחשוקי חמד שבת קנו ע”א שהקשה לדעת המהר”מ מרוטנבורג והתשב”ץ ח”ג סימן לז הסוברים שהותרה שבת בפיקוח נפש ואין כל סרך חטא כשמחללים שבת להצלת נפשות עכ”ד, ולא הבנתי קושייתו דכל הגדרת פקו”נ בשבת הוא ענין של אינו’ס וחוסר ברירה ואז הוא היתר גמור, אבל לגרום לעצמו ממצב של או’נ’ס מעיקרא כשבא לדון מה כלול בגדרי היתר פקו”נ בשבת אינו נכלל בהגדרת ההיתר, ואע”פ שלמעשה בפועל זה יהיה מותר כשיבוא המצב הסופי של פקו”נ מ”מ המצב הראשוני שעדיין לא הגיע לפקו”נ אמנם אינו איסור גמור לכאורה אבל אינו משנת חסידים, דמבחינת ההסתכלות על מכלול המעשה כולו מעשה כזה אינו בכלל רצון התורה שייעשה בשבת, וכמו שלסבר את האוזן אפשר להבין דגם התשב”ץ מודה שאינו מצב של “הותרה” גמור אם רוצה לרדוף אחר חבירו להרגו (בהפחדה בלבד) כדי להתיר על ידי זה לחבירו לבצע חילול שבת וגם מצד דיני שבת ולא רק מצד בין אדם לחבירו.

(ויעוי’ להלן בדברי הרדב”ז דמבואר בדבריו שמי שהכניס עצמו לפקו”נ באופן ודאי והוצרך מחמת זה לחלל שבת לפי שי’ הרדב”ז אף שעכשיו מחוייב לחלל שבת [אם הכניס עצמו למצב של סכנה גמורה והוצרך לחלל שבת, אבל לא כשהכניס עצמו רק למצב של סכנה שאינה גמורה שאז יכול להסתכן וממילא לא יעבור איסור למפרע, כך פשטות דברי הרדב”ז, והאריכו בזה הרבה האחרונים בחקירת והבנת הדברים, עי’ בקוה”ע יבמות סי’ כא אות ג ואג”מ א”ח ח”א סי’ קכז וראה גם חוט שני ח”א פ”ח סק”ב, מנחת שלמה ח”א סי’ ז ענף ד סק”א, צי”א ח”ט סי’ יז פ”ב אות יז], מ”מ עובר איסור למפרע על שהכניס עצמו לפקו”נ זה, והענין הוא דסו”ס לא היה צריך לעשות את זה מעיקרא כיון דבאופן זה אם יתייעץ עם רצון התורה על המעשה בכללותו לגרום הפקו”נ אין זה רצון התורה).

וכמובן שאם יש סיכון של פיקוח נפש או יתובי דעתא באופן המוגדר ע”פ הלכה שגובל בפיקוח נפש [ופתחתי קצת פתח לגדרי דין זה בתשובה אחרת ד”ה האם מותר לעשן סיגריה וכו’], מותר יהיה לעשות כזה זירוז לידה בשבת, אבל באופן שמחד גיסא אינו פיקוח נפש, ומאידך גיסא יש כאן צער גדול או חולי גדול, בזה נכנסים אנו לנידון האם אומרים הקל הקל במקום חולי.

ומ”מ לחדד ולהעמיד הדברים על גדרן כראוי יש לציין שכאן אינו ממש הנידון של הקל הקל, דמחד גיסא במקרה של הקל הקל כל מה שעושה עכשיו הוא למטרת פיקו”נ ואעפ”כ יש להעדיף האיסור הקל ביותר, גם שאת האיסור החמור יעשה ג”כ מחמת פיקו”נ, וכאן הוא לכאורה כל שכן כיון שכאשר מתחיל את הפעולות (היינו הפעולות של הזירוז שאנו דנים בהם אם הם מותרות או לא), עדיין אין שום פיקו”נ שהתיר כרגע את הפעולות.

מאידך גיסא במקרה של הקל הקל פעולת החילול שבת עצמה שנעשתה לצורך פיקוח נפש מוגדרת כמיותרת בחלקה מכיון שהיה אפשר להציל באותו הרגע גופא על ידי עבירה קלה יותר, משא”כ כאן שבסופו של דבר כשעושה החילול שבת הוא לצורך פיקו”נ וכבר אז מותר לכו”ע לחלל שבת, א”כ החילול עצמו כבר עושה בהיתר גמור, וכל הבעיה הוא רק מה שגרם מתחילה לבוא לזה, והרי זה היה רק גרמא בעלמא ולא איסור גמור, וגם א”א להגדירו כגרמת איסור כיון שסו”ס מעשה החילול נעשה בהיתר גמור, א”כ אינו ממש כמו הקל הקל שבפועל המעשה הבעייתי שעשה היה איסור גמור, ואילו חסידים הנזכרים בגמ’ דנדה שם שמא לפנים משורת הדין הוא דעבוד.

ויעוי’ במהר”ץ חיות על הגמ’ בנדה שם שציין לדברי הרמב”ן המובא בר”ן בפרק ר”א דמילה ובאו”ח סי’ רמח דמותר לילך קודם ג’ ימים לפני שבת לספינה אע”פ שיצטרך לחלל שבת עי”ז, ואפשר דהיכא דלא אפשר שאני, ואולי מקום חולי וצער גדול יש להגדירו ג”כ כהיכא דלא אפשר וממילא חומרת חסידים הראשונים לא יהיה שייך בזה.

וכן על החומרא הנ”ל שהביא המשנ”ב בשם הספר חסידים כתב הגרשז”א (מנחת שלמה ח”א סי’ ז סק”א וראה שש”כ פל”ו ס”ז ופל”ב הערה קד) שאין חובה לטרוח טורח גדול כדי למנוע חילול שבת שייצטרך על ידי פיקוח נפש, ואולי דה”ה שמותר לגרום בידיים במקום טירחא מרובה כעין דברי הרמב”ן הנ”ל.

אולם נראה דאין שום ראי’ מהרמב”ן לענייננו, דהרי כל ההיתר שם לגבי להכנס לספינה ג’ ימים קודם שבת הוא משום שג’ ימים שקודם השבת שייכים לשבת וג’ ימים שאחר השבת שייכים לשבת שעבר ואינו צריך להזהר בג’ ימים הראשונים משום שבת הבא כיון שיהיה מותר אז לחלל מחמת פקו”נ כמבואר כ”ז במשנ”ב סי’ רמח סק”ח ועי”ש עוד בתחילת דבריו סקכ,ו (ושאר הדעות בסקכ”ו יובאו להלן), משא”כ בענייננו שגרם החילול מתבצע בתוך שבת אדרבה יש להביא ראיה משם לאסור כאן, ועי”ש בסק”ט שכתב המשנ”ב שכל מה שיכול למנוע עצמו שלא יבוא לידי חילול שבת יש לו לעשות כן והוא דבר פשוט דהרי עכשיו כשעברו הג’ ימים ושוב האדם כבר עומד בשבת מוטל עליו שוב לבוא כמה שיכול למנוע מידי חילול שבת כגדרי הקל הקל ושאר הגדרים האמורים בעניין, וכל ההיתר להכנס להיתר פקו”נ הובא שם רק קודם ג’ ימים וכן הובא שם בס”ד לענין היוצאים בשיירא במדבר.

אבל יתכן לדון להתיר כאן מחמת שהוא צורך מצוה, ולצורך מצוה הדין הוא שאפשר להביא עצמו לידי פיקוח נפש כמבואר שם  (עי”ש במחבר בס”ד וברמ”א בסוף הסי’), ולפ”ז החידוש דחסידים הראשונים החמירו אפי’ לצורך מצוה ואפי’ קודם שלשה ימים.

ועי’ באשל אברהם מבוטשאטש סי’ תרב שכ’ לצום בצום גדליה אע”פ שלא יוכל לצום ביוה”כ מחמת זה מאחר שהוא קודם ג’ ימים ליוה”כ.

והנה זה ברור שראוי להחמיר שאם יכול בלא לחלל שבת עדיף כמ”ש האג”מ או”ח ח”א סי’ קלא לענין רופא שישאר סמוך לבה”ח מערב שבת ע”ד דברי המשנ”ב הנ”ל לגבי יולדת בחודש התשיעי בשם הס”ח, ואמנם עי’ שש”כ פ”מ הערה סד בשם הגרשז”א שהקיל בזה מחמת מצוה דראיית ביתו (ע”ד קולת הרמ”א שיש מחשיבין גם זה כמצוה לענין זה), ואולי מיירי שם רק מעיקר הדין, ומודה שטוב להדר בזה (בפרט שדינא דהרמ”א אינו מוסכם כמ”ש במשנ”ב שם), וכאן יותר חמור מהמקרה של הגרשז”א שכן כאן אם לא תעשה זירוז תקיים מצוות הלידה בדיוק אותו הדבר לאחר השבת, רק דמעיקר הדין גם זה הוא מותר מכיון שסו”ס הוא לצורך מצוה וגם צורך חולי גדול אפשר דיש להחשיבו כצורך מצוה כמו שמצינו שדיניהם דומים בעניינים אחרים.

אבל יעוי’ במשנ”ב שם סקכ”ו שהביא מחלוקת האם היתר דקודם ג’ ימים נאמר גם באופן שיודע בודאי שיצטרך לחלל שבת, דלהשו”ע בשם ריב”ש מותר ולהמהר”י בן לב המובא בכנה”ג אסור ושכ”ד הרדב”ז, והביא שכ’ הרדב”ז שעל זה סומכין עכשיו (היוצאים קודם ג’ ימים) שמסכנין בעצמם קצת שלא לחלל שבת כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא.
(אבל כ’ שם סקכ”ז דלומר להדיא שיחלל השבת אסור לכו”ע).

ויש לדון האם חומרא זו נאמרה גם לצורך מצוה שאם יודע שיצטרך לחלל שבת גם לצורך מצוה אסור לאותם השיטות, או לא ובפנים המהריב”ל מבואר דחומרא זו נאמרה גם לצורך מצוה.

ודנו האחרונים להלכה אם נקטי’ כהשו”ע או כהמהריב”ל (עי’ א”ר שם סקי”ב שהקיל ותורת חיים סקכ”ג ושוע”ר שהחמירו), וממה שהביא המשנ”ב המנהג שהזכיר הרדב”ז אפשר שנתן מקום לחומרא זו, וגם בבה”ל שם משמע שנקט חומרא זו כמסתברת מאוד מעיקר הדין, ומאידך עי’ בשבט הלוי ח”ב סי’ רה מש”כ בזה שהוא דרבנן ויש רבים שסמכו על השו”ע עכ”ד, ולפ”ז מאחר שהשו”ע ורוב האחרונים מקילין והוא גם דרבנן א”כ המקל יש לו על מי לסמוך במקום צער גדול, ומ”מ לפי מה שנקט שם בבה”ל כדעת הרדב”ז שלפי רוב הראשונים ופירושם בסוגי’ אין מקור לקולת השו”ע כלל יש יותר מקום לחוש להחמיר בזה היכא דאפשר ומאידך גיסא ביד אהרן נקט דלפי שאר הראשונים אף בערב שבת היה מותר להפליג לולא עונג שבת (שלא בכל דבר שייך), להכי דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, והנוהגים כהמשנ”ב ראוי להם להחמיר בזה היכא דאפשר.

ולענין תוך שבת לצורך מצוה המשנ”ב בסי’ רמח סק”ד הביא מחלוקת בזה,  וציין שם לשע”ת ששם האריך בזה בסוף הסי’ וכן ציין שם לחיי אדם כלל ד, והוא פלוגתא גדולה בפוסקים, ולכן מסיק בשע”ת שם שבמקום שאין מצוה גמורה אין להתיר, ועי”ש, ומ”מ כאן אין שייך לגמרי הטענה הנזכרת שם לגבי ספינה שא”א לפסוק עמו בשבת על מנת לשבות כיון שבשבת ממש נכנס לספינה על מנת שהגוי ינהיגה, מ”מ כאן הרי אין מתחיל את הפעולה בשבת, ואין כאן שום פסיקה כלל, בפרט אם מדובר באופן שלא בודאי יבוא לידי חילול שבת, ולכאורה היה מותר כאן עכ”פ באופן שלא בודאי יבוא לידי חילול שבת, ולהמתירים גם אם בודאי יבוא לידי חילול שבת כל שפוסק לשבות לכאורה גם כאן חשיב עכ”פ כלא פסק שלא לשבות כיון שלא פסקה כלום אלא אם כן עושה את הזירוז על ידי הרופאים והמילדות בבית הרפואה, שאז הו”ל כפוסקת עמהם שיילדוה אחר כך, ויש להתיישב בזה.

ויעוי’ בארחות שבת פ”כ ס”ק כתב אין לעשות לאשה העומדת בסוף הריונה טיפול לזירוז הלידה אלא אם הדבר נחוץ משיקולים רפואיים ע”כ, ולא התברר בדבריו על איזה נחיצות כוונתו אם הכונה לנחיצות הגובלת בחשש פקו”נ או לא.

ולא נכנסתי בתשובה זו לעצם ענין זירוז הלידה שאינו מוסכם בפוסקים שהוא דבר שכדאי לעשותו (במקום שאין סכנה), וכבר האריכו בזה כמה מפוסקי זמנינו, ומ”מ יש לפעול לפי הענין ואם לפי דרכי הבריאות והרפואה והטבע נראה שצריך לעשות כן עכ”פ בחול מסתבר שיש לעשות כן (ועי’ תוס’ סוטה יא ע”ב), ולענין הנוהגים ע”פ סוד הוא נידון בפני עצמו.

לכבוד הגאון המפואר המפורסם כמוה”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א
בעמח”ס פרדס יוסף החדש על המועדים וספרי גם אני אודך
שלו’ וברכה
השם פריידא הוא על שם שמחה כמ”ש הב”ש בשמות גיטין באה”ע סי’ קכט בשמות נשים אות פ’, ולכן צריך לברר אם שם פארדל ג”כ הוא ע”ש שמחה או לא.

ועי’ בפת”ש שם ד”ה פרידא מה שכתב שם ומדבריו יוצא בפשיטות דהכתיבה פרידא ופראיידא הם בודאי אותו השם, אבל שם השינוי ביניהם הוא אכן רק בכתיבה, אבל בניד”ד שהשינוי גם נשמע הוא דבר שצריך לישאל ליודעי ומכירי לשון אשכנז הישנה על משמעות התיבה פארדל (והגרי”ז היתה לו בת שנקראת כן ומתה כבת ז’ ויש גם עיר שנקראת פארד), ואם הפ”א הוא בקמץ קשה בעיני לומר שהוא על שם פארד בקמץ כמו דבורה וחולדה וזאב ואריה ודב, דלא נהירא כ”כ דסוס לא מצינו בלשה”ק שם כזה, ואם נקרא בפתח אולי הוא לשון רווח כמו פארדינען, וצריך לברר אצל יודעי לשון.

ונ”ל עוד להביא ראיה דלמעשה בניד”ד נחשבים ב’ שמות, דהרי קי”ל בשו”ע סי’ קכט סט”ז ובנו”כ שם כמה חילוקי דינים לענין מי שקורין אותו חלק בני אדם בשם עברי וחלקם בשם לעז ודנו שם בב”ש בשם ד”מ ושאר נו”כ גם על אשה שנקראת בלידתה שמחה ונתכנתה פריידל, ומה שמוסכם שם שאם מעולם לא נקראת שמחה אלא נקראת פריידל מלידתה ונכתב שמחה בגט אינו גט, הלכך גם פריידא ופארדל שיש הבדל בהיגוי ומבטא ובכתיבה ולכאורה גם במשמעות אינו אותו השם.

ומ”מ אם מוחלת הסבתא מהני דהגרי”ש נתן רשות לבקשת בני עדות המזרח כמה פעמים שיקראו לבנם יוסף שלום על שמו בחייו, ואע”פ שבניד”ד מיירי באשכנזים והמנהג שלא לקרות בחיים אצל אשכנזים, אבל מ”מ כאן שאינו ממש אותו השם וכמשנ”ת לכך יש לומר דבזה אין מנהג ידוע להימנע מזה.

ופשוט שאם הסבתא מקפידה בכל גוני אין כדאי לעשות נגד קפידתה.

ולענין איך לכתוב פריידא בכתובה לענין אם יו”ד אחד או ב’ יודי”ן עי’ בפת”ש בשמות גיטין שהביא פלוגתא בזה אם כותבין ביו”ד אחד או בב’ יודי”ן כאשר נקרא בציר”י ולא בפתח חריף, דיש צד שרק אם נקרא פתח חריף (היינו הההברה השווה לציר”י הפולני) כותבין בב’ יודי”ן ואם נקרא בציר”י האשכנזי הפשוט כותבין ביו”ד אחד, ויש צד והוא הצד המוכר יותר בפוסקים דבתרוויהו כותבין בשם פריידא בב’ יודי”ן.

ולגבי סוף התיבה לפי השו”ע ס”ס קכט צריך א’ ולא ה’, אלא שאין דברים אלו מעכבין כמ”ש שם הרמ”א על הא’ ומשמע שם שנאמר גם באופן כללי גם על עוד דברים שלא נתפרשו שם, וכמבואר בפת”ש שם להדיא גם לענין היודי”ן.

ולמעשה נראה דלגבי היודי”ן יש לכתוב ב’ יודי”ן שכך נהוג היום ובפרט שבלשון העברית המדוברת סתם רוב ציר”י אפי’ ביו”ד נשמע כסגול בלא יו”ד (כקריאת ציר”י ספרדי), וכבר כתב הרמ”א שיש לילך אחר לשון המדינה, וממילא יש מקום בזמנינו להדגיש יותר בב’ יודי”ן כדי שיהיה נקרא בציר”י עם יו”ד (כציר”י אשכנזי פשוט) גם בעברית, ואף שיש כתיבה נפרדת לעברית וליידיש מ”מ מאחר שכיום נהוג לכתוב גם שמות יידיש בכתיבת עברית יש לצרף זה עכ”פ אם כך נהוג לכתוב גם בעברית לכתוב בב’ יודי”ן את הציר”י כאשר הכונה לבטא גם את היו”ד, וכ”ש שביידיש כיום יותר מקובל במקומינו לכתוב ב’ יודי”ן בצירי עם יו”ד מורגש, ועכ”פ אם כך הוא המציאות שרגילין לכתוב גם בעברית פריידא בב’ יודי”ן כדי לבטא את היו”ד גם בהגייה העברית, ועכ”פ אם כך חתימתה פריידא (ע”ע פת”ש סי’ קכט סט”ז), דבכתובה יותר נוהגין לילך אחר החתימה כיון שאינו לעיכובא, וכ”כ אלי הגרח”ק לענין שמי בכתובה לכתוב כחתימתי אע”פ שיש פלוגתא דקמאי בנידון זה איך לכתוב שמי.

ויש להוסיף דבד”מ הארוך (הו’ בב”ש) וב”ש סי’ קכט סקל”א ובתשובת רמ”א שהביא שם ובשאר נו”כ שם שמצאתי, כתבו סתמא לכתוב בב’ יודי”ן, וכן עוד בב”ש בשמות גיטין הנ”ל שם אי’ פריידא בב’ יודי”ן ומסתמא גם כשהוא בצירי דדוחק לומר שכ”ז מיירי רק בפתח חריף, (ואמנם הב”ש בשמות אנשים גבי אות ל’ ליב נקט ביו”ד אחד ואולי י”ל דשם הורגלו לכתוב ביו”ד אחד היכא שהוא בציר”י, אבל אין לומר דהב”ש לא הכיר ציר”י אשכנזי פשוט, דהב”ש שהיה באשכנז בודאי שהיה אצלו הבדל וחילוק בין ציר”י לפתח חריף, גם אם נימא דבמדינתו של הד”מ היה הכל בפתח חריף, ולענין בדיעבד לדעת הטיב גיטין המובא בפ”ת שמחמיר בפריידל בצירי לכתוב ביו”ד אחד שלא ישמע כפתח חריף, החשש הוא רק בגט משום לעז עי’ בלשונו שם וביותר במה שהוסיף הפ”ת שם שאינו מעכב מן הדין אלא רק משום לעז, ובכתובה לא שייך כ”כ, ועי’ באריכות הדעות בזה בספר שמות תורת גיטין).

אבל אם נהוג לכתוב פרידא ביו”ד אחד בלשון המדינה וכך האישה חותמת גם ביו”ד אחד אז יש לכתוב בכתובה ביו”ד אחד, מאחר דשני הכתיבות יסודתם בהררי קודש ואינם מעכבים כנ”ל במשמעות הרמ”א ובדברי הפת”ש.

כתבתי בחפזה עקב כך שהבנתי שהענין נחוץ כבר, ואיני אומר קבלו דעתי.

מבואר בשו”ע ונו”כ אה”ע סי’ קכט סעיף כב ואילך לענין כמה שמות דרובן אזלי’ בתר היאך שנכתבו במקרא, וברשב”א מיוחסות סי’ רלב מבואר דאזלי’ בכתיבת מסורה בתר רוב ספרים שלנו גם נגד מסורת הגמ’, ולכן מאחר דברוב ספרים שלנו אי’ במקרא בת שבע בב’ תיבות לכאורה צריך לכתוב ב’ תיבות, וכן הוא בשמות גיטין של הב”ש באה”ע סי’ קכט שמות נשים אות ב’ בת שבע בב’ תיבות.

ואע”פ דבחשבון התיבות ברש”י פ”ב דסנהדרין דף כב יוצא דבתשבע צריך ליכתב בתיבה אחת (כמו שהביאו האחרונים דלהלן שבסוף התשובה) עי”ש, מ”מ בגמ’ אינו מוכרח דרמז בעלמא הוא ומנ”ל שזה כוונת הגמ’ ושמא גמ’ גמירי לה די”ג קינוחין הוו, וגם אין מדקדקין בגימטריא בהפרש אחד כמ”ש בדב”ר ובערוגת הבשם הקדמון ועוד, ואף דסברא היא שלא היו אומרים י”ג קינוחין אם יש י”ד תיבות (ואין מדקדקין ר”ל כשיש דבר אחד לפנינו שהוא בהפרש אחד), מ”מ הא כבר אמרי’ דבמסורה אזלי’ בתר רוב ספרים שלנו.

אולם יש לדון דשמא לא אזלי’ בתר ספרים שלנו אלא לענין כתיבת ספרים אבל אולי לענין כתיבת גיטין שמא אזלי’ בתר מסורת הגמ’, ועי’ בביאור הגר”א סקנ”א וסקנ”ב וצריך להתיישב בדבר.

ועוד יש לומר דאפי’ אם במקרא נכתב בתשבע בתיבה אחת אבל בגט צריך לכתוב בב’ תיבות דכך שגור בפי הבריות כעין מ”ש התה”ד סי’ רלג והובא בביאור הגר”א על השו”ע שם סקל”ט לגבי השם מתתיה ועי’ עוד שם בשו”ע שם סל”א לענין ירחמיאל דאף שאין נמצא כן במקרא ביו”ד מ”מ אם החזיק עצמו לקרות ודחק בלשונו החיריק כך כותבים.

ואולי יש חילוק בין שינוי במבטא לתיבה אחת וב’ תיבות שאינו נשמע כ”כ.

ואם נימא שצריך לכתוב בת שבע וכתב בתשבע ברמ”א שם סל”ב לענין כדר לעומר ועמנו אל נקט שאינו מעכב ואפשר דיש דברים שכן מעכב, ועי”ש בביאור הגר”א סקנ”א וסקנ”ב דלפי המבואר שם בודאי מעכב עכ”פ בדברים שידוע שנכתבין בב’ תיבות, ומשמע שם שסובר כן גם לגבי גט, ובחשבון יוצא בדבריו לכאורה שיסבור דגם חילוק תיבה לשניים מעכב, ועי”ש גם בנחלת צבי סקל”ח דאף להתה”ד סי’ קפח שהקיל בידידיה להתיר לחלק לשנים מ”מ לא הקיל בב’ שמות.

אבל כמה נו”כ חלקו על הב”ש והם הכנה”ג הגב”י אות רג בשם מהר”ש אלגאזי וכן דגול מרבבה ובאר היטב וראש פינה נקטו ע”פ דברי רש”י בסנהדרין שם כב ע”א שבתשבע בתיבה אחת.

א”כ נמצא שיש כאן פלוגתא.
(ואע”ג דרוב אומרים תיבה אחת מ”מ אפשר דיש לחוש גם למיעוטא מאחר דמסתבר טעמייהו וכמשנ”ת).

אם הוא במקום שרגילים לעשות קידוש רק בשבת שאחרי הלידה והוא משנה מהמנהג המקובל מחמת שהוא שבת חזון, יש בזה אבילות בפרהסיא לדחות את הקידוש (כן מוכח ממנהג רבינו תם לענין עלייה לתורה המובא בשו”ע יו”ד סי’ ת’ ס”א), ויש להימנע מלדחות את הקידוש עכ”פ להנוהגים להקפיד שלא להראות שום סימן אבילות בפרהסיא בשבת נחמו (ואכמ”ל), אבל אם המנהג לעשות קידוש גם בשבת שלאחר מכן והוא אינו אומר כלום יש לדחות את הקידוש (מכיון שכשאינו דברים שבפרהסיא ממילא חשיב דברים שבצינעא, יעו”ש בפרטי הדינים בשו”ע לענין עליה לתורה).

קרא פחות