שאלות

שאלת כמה שאלות על בארה של מרים, ואכתוב לבקשתו כמה הערות על סדר הדברים שכתב, ואוסיף בזה גם כמה עניינים ע”ד הרמז לפי השגת הדל.

א) ששאלת היכן בארה של מרים היום, עי’ בגמ’ שבת לה ע”א שהוא נצפה מראש הר הכרמל.

ובירושלמי פ”ט דכלאים אי’, כתי’ הנשקפה על פני הישימון אמר רבי חייא בריא כל מי שהוא עולה להר ישימון ומצא כמין כברה בים טביריא זו היא בורה של מרים, אמר רבי יוחנן שערונה רבנין והא היא מכוונא כל קביל תרעא מציעיא דכנישתא עתיקתא דסרונגין ע”כ.

ובויק”ר פר’ כב ד אי’ א”ר יוחנן בן נורי שערותא רבנן והוא מכוונא כל קביל תרעי מציעיא דכנישתא עתיקא דטבריא ע”כ.

והדעת נותנת דהנוסחא שבירושלמי היא הנוסחא הישנה חדא דהיאך נכנסה לכאן סרונגין שהיא שם עיר בא”י מדרום לטבריא כמ”ש בספר הישוב ח”א, אבל טבריא בויק”ר אפשר שנכנסה ע”י מעתיק שלא הבין תיבת סרונגין ולכך הכניס תיבת טבריא שנזכרה לעיל מינה שהיא בימה של טבריא, ועוד דר’ יוחנן בן נורי בויק”ר מאי שייך לכאן שהם מימרות אמוראים עד כאן, ובאמת גם בקה”ר פ”ה אי’ והיא מכוונת כל קבל תרעא מציעאה דכנישתא עתיקתא דסרונגיא.

אבל עי’ בעלי תמר על הירושלמי שם שביאר דסרונגין הכונה בהכנ”ס של בני סרונגיא שבטבריא, והביא לזה כמה השוואות, ובזה יישב דברי הויק”ר.

וכתב שם בשם הרד”ל על הויק”ר שם בזה”ל, שערוהו וכו’ וכן הודיע מקומו בסימנים הארי ז”ל כנזכר בקונטרס אמרי קודש להרח”ו ז”ל ע”כ (והיינו בטבריא).

ויש להוסיף דשם העיר היום הוא סרגוניא כמ”ש שם בדיבור שאח”כ בשם ספר הישוב הנ”ל, וא”כ י”ל דסרונגין הוא בני סרגוניא וכמו שפירש שם, וכן יש להוסיף דבזה מיושב מה שנזכר בירושלמי לעיל מינה שהיא בים של טבריא, וכ”ה במדרש של כלבו דלהלן.

ומ”מ עדיין יש מקום לומר דעיקר המאמר מקורו הוא בנוסחא אחת ונשתנית בויק”ר ובפרט שהלשון ר”י בן נורי נר’ ט”ס ובפרט דאפי’ לפי פירושו בירושל’ שם עדיין בי כנישתא עתיקתא סתמא דטבריא יש לומר דאינה בי כנישתא דסרונגין עתיקתא ויל”ע.

ושוב מצאתי בויק”ר מהדורת הכת”י מרגליות שם אמר ר’ יוחנן בן מריא שערו רבנן והיא מכוונת כל קביל תרעא מציעיא דכנישתא עתיקתא דסרינגית, ומבואר חדא דאי”ז ר’ יוחנן בן נורי ועוד דצ”ל דסרינגית במקום דטבריא.

וע”ד רמז אולי יש לומר שהאידנא בארה של מרים גנוז בתורה דהרי חז”ל דרשו שירת הבאר על התורה וממתנה נחליאל וגו’ וכל הענין, וכן דרשו חז”ל הפסוק מעין גנים באר מים חיים על התורה, והיינו בהכנ”ס של טבריא ששם היו תנאים ואמוראים, ובארה של מרים הוא אור אלהי וכעין מש”כ רמב”ן על המן וכנ”ל מבואר לגבי ענני הכבוד שהיו אור ה’ והם ג’ מתנות טובות (עי’  ר”ה ג ע”א) וכן מצינו (זוהר פ’ ויכולו השמים) שהאור הגנוז גנוז בתורה.

ויש להוסיף דמקום בארה של משכן בזמן המדבר היה בפתח אוהל מועד כמ”ש בתוספתא פ”ג דסוכה ושם היה מקום התורה דשם היה שרויין משה אהרן ובניו והם היו מלמדי התורה (עי’ עירובין נד ע”ב ותו”כ ר”פ ויקרא).

ואולי י”ל ע”ד רמז דבטבריא היתה הבאר משום שהיה רבי שם ועי’ בכתובות קג ע”ב ואח”ז ר’ אמי ור’ אסי ותליסר בי כנישתא (עי’ בירושל’ דשקלים), ואמרי’ בר”ה עשר גלויות גלתה סנהדרין וטבריא עמוקה מכולן ומשם עתידין לעלות הלכך בזמן שהיתה הסנהדרין בטבריא ירדה הבאר לשם.

ובגמ’ בשבת לה ע”א גבי בארה של מרים נזכרו ר’ חייא ורב שנזכרו שם שהיו תלמידיה דרבי ור’ חייא קבור בסמיכות מקום, וגם רב הוה תלמידיה דרבי כדאמרי’ בחולין קלז וא”כ היה בבחינה זו של התגלות בארה של מרים, ואפשר עוד ע”ד רמז דנתקיים ברב בחינת מעיין המיטלטל טהור בדרך רמז ואכמ”ל.

ויש להוסיף דבקרא בשירת הבאר כתיב ומנחליאל במות ומבמות הגיא ואמרי’ בתוספתא פ”ג דסוכה עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות מקום שישראל שורין הוא שורה כנגדן במקום גבוהה כנגד פתחו של אהל מועד וכו’, ובגמ’ אמרי’ דפסוקים אלו ומנחליאל במות וגו’ נדרשים על התורה שאם הגיס דעתו הקב”ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא.

ונראה דגם ישראל שנפלו מאגרא לארעא בעו”ה כדאמרי’ בפ”ק דחגיגה ה ע”ב מאגרא רמא לבירא עמיקתא והסנהדרין מחמת זה כדאמרי’ בנדרים סח עה”פ ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון וכתיב אמור למלך ולגבירה השפילו שבו ועי’ בזוה”ח איכה, והצדיקים נענשים בעון הדור כמ”ש בפ”ק דכתובות ח ע”ב ובשבת ס”פ במה בהמה נה ע”א, הלכך גם הבאר ירדה עם הסנהדרין לטבריא.

אבל נשקפה מהר הכרמל שהוא מקום גבוה דמטבריא עתידה לעלות וכרמל רומז לגאולה כדכתיב ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב (ישעי’ ל כג ועי’ מנחות פז ע”א), וכתיב שכני לבדד יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כימי עולם (מיכה ז יד) והיינו לעתיד כדכתיב (דברים לב) ה’ לבדד ינחנו וגו’, והר הכרמל הוא הר בסיס של ירושלים עיה”ק ובהמ”ק לעתיד כדאמרי’ בפסיקתא דר”כ פ’ קומי אורי כ”א ר’ פנחס בשם ר’ ראובן אמר עתיד הק’ להביא סיני ותבור וכרמל, ולבנות בית המקדש על גבי ראשיהם.
ומה טעמא (ישעי’ ב ב) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים ע”כ, וכתיב בסיפא דקרא לכו ונעלה אל הר ה’ וגו’ ויורינו מדרכיו וגו’ כי מציון תצא תורה וגו’ ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וגו’ (פס’ ג ד).

הלכך מקומה של הסנהדרין לעתיד מעל ראש הר הכרמל ע”פ מה שנתבאר מרז”ל, וממילא הרוצה יעלה בראש הר הכרמל ר”ל יצפה לגאולה, וכדאמרי’ לו (סנהדרין צז ע”ב) וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין לקבל שכר שנאמר אשרי כל חוכי לו (ישעיהו ל, יח), וכדאמרי’ בפסיקתא (דר”כ פרשה אחרת) אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא’ לכן חכו לי נאם ה’ ליום קומי לעד (צפניה ג ח), ואמרי’ בפסיקתא (רבתי פל”ד) שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה שנאמר לכן חכו לי נאם ה’ ליום קומי לעד, ויש לומר דלכך נקט לשון יצפה שנזכר בכ”מ לענין המתנה לגאולה, והרשות נתונה לומר בדרך רמז ע”ד אפשר.

ב) ששאלת אם הוא קבוע במקום אחד משמע בירושלמי שם שכן ומ”מ אי’ במדרש (ב”י סי’ רצט בשם כלבו סי’ מא ב ורמ”א שם ס”י) שבמוצ”ש חוזר על כל הבארות.

וכן בויק”ר שם אי’ אמר ר’ תנחומא אפילו במים הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו מעשה במוכה שחין אחד שירד לטבול בים בטבריא וארעת שעתא וטפת בירא דמרים ואיתסי ע”כ, אם כי יש לומר דרק צפה לו אבל היתה קבועה במקומה.

אולם בבמדב”ר יח כב אי’ מעשה בשיחין אחד סומא שירד במים לטבול נזדמנה לו בארה של מרים וטבל ונתרפא, וכ”ה בתנחומא ותנחומא ישן ר”פ חוקת, ומבואר להדיא דהבאר הלכה עד שיחין שהוא שם מקום כנזכר בכ”מ, ואפי’ אם נימא דהוא ט”ס וצ”ל מוכה שחין כבויק”ר אבל הלשון נזדמנה משמע שבאה לשם (אם כי יש לומר דצפה כמ”ש בויק”ר דד”ת עשירים במקו”א).

ג) מה ששאלת לכמה זמן מתגלה הבאר בגמ’ שבת לה ע”א משמע שהיה מתגלה להם בכל יום.

ובכלבו הנ”ל שהבאר חוזרת במוצ”ש על כל הבארות.

ד) ששאלת אם הבאר מתגלה למי שזוכה כידוע שיש באחרונים שהבאר מתגלה לצדיקים מיחידי הדורות (עי’ בהקדמת נגיד ומצוה בשם הרח”ו עובדא מהאר”י) ועי’ בויק”ר ובכלבו הנ”ל.

ה) וששאלת מה גודל הבאר עי’ בשבת שם שהוא כמין כברה וברש”י שם, ויש ברז”ל (במדב”ר א ב) שנזכר כמין כוורת, ועי’ בפ”ק דשבת שיעורא דכוורת דהתם, ובתוספתא פ”ג דסוכה אי’ דומה לסלע מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, ומ”מ המים היו מתפשטין בכל גבולות ישראל במדבר כמ”ש בתוספתא פ”ג דסוכה, ולעתיד יחזור בארה של מרים מבית קה”ק כמשי”ת להלן בסמוך ממדרש ארקים, ומעין זה מתחיל דק וכקרני חגבים ושוב מתרחב והולך וצי אדיר לא יעברנו עי’ בירושל’ דשקלים במתני’ דשער המים ובגמ’ פ”ח דיומא.

ו) ששאלת אם הבאר בעומק או על שפת הים בגמ’ שבת שם מבואר שהיה נראה מבחוץ, ועכשיו בעונותינו נתמעטו מתנותינו מיעוט אחר מיעוט ואחד מן המתנות שנתמעטו היה הבאר כמבואר במדרשים (עי’ במדרש ארקים באוצמ”ד ובמדרש שהדפסתי בסוף מדרש פתרון תורה ובהערותי), ועכשיו נתמעט יותר שגם א”א לקבל ממנו, ועי’ בהגר”א בפירושו לזוהר מה שנתמעטו ישראל מיעוט אחר מיעוט, ולכן הבאר נעלמה מעינינו כמו מתנות אחרות שנעלמו ואינן בנמצא עוד לההמון, ומ”מ בויק”ר שם אי’ דארעת שעתא וטפת הבאר, ומשמע דבלא זה לא היה מוצא הבאר.

ז) מה ששאלת אם שתיית המים מועלת לכל אחד הנה מבארה של מרים היו שותים הרבה כסילים כגון אותם שהעבירו בידם ע”ז בים (עי’ מפרש סנהדרין קג ע”ב, ירושלמי פ”ד דסוכה) וערב רב והמתלוננים והמרגלים וקרח שהיה כופר בתורה מן השמים לגמרי (ירושלמי פ”י דנהדרין ה”א) וכרת עצמו מעץ חיים לדעת ר”ע (קח ע”א) ודתן ואבירם שהיו רשעים גמורים (נדרים סד ע”ב וסדר אלי’ רבה פי”ח) ועושי העגל, ועשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום כדתנן בפ”ה דאבות.

היוצא מזה דעדיין היה שייך לשתות מבארה של מרים ולטעות מי שרוצה לטעות, ומכאן למדנו דבארה של מרים לא היה תפקידה לבטל הבחירה מן האדם ולהפכו לחכם ונבון אם לא ירצה.

וגם אי’ ברז”ל (עירובין נד ע”א ושמו”ר פרשת תשא) דאחר שבירת לוחות ראשונות וקבלת לוחות שניות היו למדין תורה ומשכחין, ולמדנו מזה דבארה של מרים לא היה משנה כל הטבע שיזכור הכל אלא היה מצריך עוד עמל.

ומ”מ מאחר שהיו מים הבאים בנס במאמר ה’ היתה סגולתן גדולה דאין דבר טמא יורד מן השמים וכשהקב”ה נותן בעין יפה הוא נותן.

ולגבי העתיד עי’ בתדא”ר פי”ח ולעתיד כתיב ומלאה הארץ דעה ועי’ בפהמ”ש להרמב”ם דחלק.

ח) ששאלת אם יש שיעור מינימלי לשתיה שמועיל לרפואה וישועה, בכלבו הנז’ בפירוש רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא מוכח דכל טיפה יש בה תועלת.

ט) מה שדן אם מועיל בלא ברכה הנה המבואר בויק”ר שם שאפי’ ברחץ בטעות בבארה של מרים נתרפא אע”פ שלא היתה שם ברכה וכן בכלבו שם אי’ דהי’ דרך רגזנות שהוא כע”ז כמ”ש בזהר ורמב”ם (ועי’ שבת קה ע”ב) ואעפ”כ הועיל לו, וגם הועילה הבאר אע”פ שבאה בהכאה אע”פ שלא הי’ צ”ל בהכאה ואכה”מ, ומ”מ סברא הוא דכיון שהבאר דבר רוחני א”כ עיקר תועלתו אינה בלא ברכה ומ”מ באופן שפטור מברכה אה”נ.

י) ברכה ודאי יש על שתיית המים משום הנאה מן העוה”ז, ובאחרונים דנו איזה ברכה יש במן מכיון שאינו לחם מן ארץ אבל בבארה של מרים היה ודאי שייך לברך שהכל, רק שהרואה הבאר עצמו יש לדון אם יברך ברכת ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה (ברכות נד ע”א) כיון שאינו מקום אלא מיטלטל, ואע”ג דעל אבן שישב עליה משה מברכים אינו מוכרח דעל האבן בכל מקום מברכין דאדרבה מהלשון במקום הזה משמע מקום דייקא.

ויש לדון דבמכילתא מבואר שהרוצה היה טועם בבארה של מרים טעם כל מיני משקין א”כ יש לדון על ברכתו כשטועם בו טעם יין, ועכ”פ למ”ד ביומא עו גבי מן שהרגישו טעמן וממשן, אבל לפום קושטא לכאורה לא שייך לברך ברכה בורא פרי הגפן כיון שאינו פרי הגפן.

יא) לענין אם מועיל רק בשותה ישר מהבאר פשוט שא”צ שיהיה דוקא באופן זה אם כי מסתמא שיש בזה מעלה דהבאר נשתבחה שהיא באר מים חיים, וגבי מצורע כתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ואם הריקן מכלי אל כלי לא חשיבי מים חיים ויל”ע.

ולענין אם צריך כלי בויק”ר וכלבו הנ”ל מוכח שא”צ.

יב) לענ”ד מברכים גם על מעשה ניסים דעיקר טעם ברכה הוא כדי שלא ליהנות מהעוה”ז בלא ברכה כמ”ש בברכות לה ע”א ואינו שייך לנידון הגמ’ והפוסקים על כשרות דבר היורד מן השמים וחיובו במעשרות (ועי’ שו”ת בית יצחק יו”ד ח”א סי’ פד וצ”ע, ומ”מ כמה מרבוותא שדנו לגבי ברכת המן לא נקטו צד כזה שאין מברכין על מעשה ניסים, עי’ ספר חסידים ונפש חיה למהר”ח פלאג’י מערכת ת’ ק”ו ותורה לשמה סי’ סג).

ואע”ג דאמרי’ בברכות שם דאסור ליהנות מעוה”ז בלא ברכה לענ”ד כ”ש דבר היורד מן השמים או בנס דאדרבה אמרי’ בברכות שם דלעוה”ז יש חילוק בין קודם ברכה לאחר ברכה ומשמע שם דכ”ש השמים דבזה גם אחר ברכה לא קיבלנו ומה שקיבלנו לכל היותר הוא כדבר שבעוה”ז המצריך ברכה.

יג) אם הסגולה פועלת מיד בכלבו שם משמע מאוד שפועלת מיד עי”ש.

יד) לענין אם יש כוונה מסוימת בשתיה מסתמא שכוונה תועיל יותר, כמו שלכל דבר יש כוונה ליודעי ח”ן ואפי’ לאכילת זיתים נזכר במקובלים כוונה כדי שלא יינזק מהם, ויש לציין דהרוצה לטעום טעם יכול לכוון ולטעום כדאמרי’ במכילתא דרשב”י ר”פ יתרו, ר’ אלעזר המודעי אומר בטובת הבאר הגיד לו אמר לו באר שנתן לנו המקום אנו טועמין בה טעם דבש טעם חלב טעם יין חדש טעם יין ישן טעם כל מטעמים שבעולם שנ’ טובה הטובה כל הטובה על כל הטובה ע”כ.

טו) מה ששאלת אם השותה בארה של מרים מועיל לו גם על מה שלמד קודם, יש לציין דמצינו בציפורת כרמים בשבת צ ע”ב וחכים כמה דבעי וגמר כמה דבעי ואכיל ליה לאידך פלגא וכו’, דלפי פשטות הגמ’ שם הסגולה מסוגלת למה שילמד בזמן עשייתה, אולם בבארה של מרים סברא היא שהיא מתנה מן השמים ולא סגולת הטבע גרידא וכשהקב”ה נותן בעין יפה להועיל להבין ולהחכים והוא לא רק לענין זכרון אלא גם לענין הבנה וחידושי תורה (עי’ תדא”ר פי”ח).

טז) לענין אם שייך לבטל סגולת הבאר אם ירצה, נראה שלא נבראת בריאה לצורך זה דמה תועלת יש שלא להיות חכם הא בכלל מאתים מנה, ולא ברא הקב”ה בעולמו דבר שאין בו תועלת כדאמרי’ בשבת עז ע”ב כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, ובגמ’ ברכות לא ע”ב איתא שחנה התפללה שבנה יהיה לא חכם ולא טיפש ולא נתקבלה תפילתה אלא היה חכם ועי’ בחידושי שם, ומ”מ אם לא ילמד לא יועיל לו הבאר וכמשנ”ת.

יז) לענין אם מועיל גם למילי דעלמא הנה אם מועיל לרפא מסתמא שמטבעו מועיל גם לענינא דעלמא, ובתוספתא דסוכה פ”ג אי’ שהיה הבאר הולך לים הגדול ומביא משם כל חמדת העולם דכתיב זה מ’ שנה וגו’ לא חסרת דבר.

ויש לציין דבמדרש ארקים הנזכר בסמוך נתבאר דהפסוק והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה קאי על מה שיבוא כהמשך לבארה של מרים (ועי’ להלן עוד בשם התוספתא דסוכה שם בענין זה), ובגמ’ סנהדרין ק ע”א ומנחות צח ע”א מבואר דהוא גם מתיר פה אלמין ועקרות.

ומ”מ עיקר התועלת הוא לד”ת וגם האילמין שמתיר פיהם הוא כדי שישיחו בד”ת (עי’ בתדא”ר דלהלן), כדאמרי’ (הובא בילקו”ש דברים רמז תשצד) דלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מעלה מגן עדן אילנות משובחים שמרפאין את הלשון, דכתיב ועל הנחל יעלה על שפתו וגו’ וכתיב ועלהו לתרופה להתיר פה מי שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצח מיד בדברי תורה, שכך כתוב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא דברי תורה שנאמר מזה ומזה הן כתובים ע”כ.

וכן בתדא”ר פי”ח הובא הקרא דהתם לחדשיו יבכר ודרש למחדשי תורה שמחדשין את התורה בכל יום תמיד וכו’, פשע בו וכו’ מוציא חכמה ובינה ודיעה והשכל לדברים אחרים וכו’ ע”כ, ומבואר בזה דאדרבה המוציא חכמתו לדברים אחרים אין מים הללו מיועדים ומוכנים ומזומנים לו ועי”ש עוד.

יח) מים המונחים בכד מועילים כדמוכח בכלבו שם ואין סברא דיש חילוק בזה לאחר זמן וגם בב”י שם שנהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת וכ”ה ברמ”א שם (אלא שסיים ולא ראיתי למנהג זה), אין סברא שצריכין לשתותם לכל המים מיד אחר שאיבתן.

יט) לענין אם הבאר מופיעה בזמן קבוע במוצ”ש עי’ בב”י ורמ”א הנ”ל ולענין שאר זמנים מוכח בויק”ר שם שאינו קבוע מדקאמר וארעת שעתא ובהשוואה לשון זו משמע לשון אקראי וההזדמן.

כ) לענין אם המים מרפאים משרשם או רק מעמידים החולי, הנה המים דלעתיד מרפאים בשרשם כמבואר בגמרות ומדרשים עה”פ ועל הנחל וגו’ ולשון רמ”א סי’ רצט ס”י ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו.

כא) ששאלת לענין חולי הנפש מסתמא הוא בכלל כל תחלואיו, ובשהש”ר פ”ד מבואר דחלאים הללו של שטות ושעמום נתרפאו קודם מתן תורה, ואפי’ טפשים נתרפאו אז כמ”ש במכילתא מס’ דבחדש פ”ט, ויש רפואות גם לחולי הנפש כדאי’ בגמ’ רפ”ז דגיטין סח ע”ב ובמפרשים שם.

כב) ששאלת למה אין זה סתירה לספר רפואות במה שהבאר עולה, שנגנז תשובה ספר רפואות עיקר החסרון הוא בדבר קבוע שבזה יש אנשים שאין מתפללין ע”ז יעוי’ בפרש”י ברכות י ע”ב ופסחים נו ע”א ורע”ב פסחים פ”ד מ”ט מש”כ בזה וע”ע ביומא עו מי שיש לו כמה בנים וכו’, אבל פשיטא דבכל חולי הקב”ה מזמין רפואה לכל מכה בכל דרך הראויה והוגנת לפי הענין, ומ”מ יעוי’ בפהמ”ש להרמב”ם בספ”ד דפסחים מה שחולק על עיקר פרש”י ולפ”ד ל”ק כלל.

כג) לענין איך נשתכחו הלכות כששתו מבארה של מרים עי’ למעלה.

כד) לענין אם הערב רב שתו מבארה של מרים, נראה שכן שהרי לא היו עוד מימות בזמן זה ברוב המקומות שהיו שם במדבר הגדול והנורא, כמ”ש ברמב”ן במדבר כא יח כמ”ש בבמדבר כ ה לא מקום זרע וגו’ ומים אין לשתות, ועי’ במכילתא דרשב”י ר”פ יתרו דהטובה שסיפר משה ליתרו לר’ אליעזר היה על בארה של מרים, ואי’ בפרשת בהעלותך והיה הטוב ההוא והטבנו לך ומ”מ יתרו עדיפא מערב רב דזכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית.

ועי’ בהגהות יעב”ץ בברכות נד ע”א דערב רב לא נתרפאו במתן תורה כשכל החולים נתרפאו.

כה) לענין אם מועיל לעתיד אינו מועיל בעתיד דהרי אפי’ מקום שאין נוגע המים אין מועיל כמפורש בכלבו המובא בב”י שם וכ”ש דאינו מועיל לחלאים שיבואו בעתיד, ואמנם שתיה משמע דמועלת לכל הגוף ומ”מ לעתיד לא גרע ממקום שלא נגעו המים, ומ”מ תועלת יש בזה מה שיועיל כח השתיה עכשיו מכאן ולהבא עי’ בתדא”ר שם.

כו) לענין תערובת מי בארה של מרים עם מים אחרים ששאלת אם מתבטל או לא, יש להביא ראיה שאינו מתבטל אלא אדרבה מרפא את המים אחרים, דכתיב (יחזקאל מז ח) ונרפאו המים ואמרי’ בפסיקתא דר”כ בפרשיות דנחמתא ובאיכ”ר ב יז מי שעתיד לרפאות שברו של ים וגו’ ומבואר בחז”ל בירושלמי פ”ג דסוכה ה”ג ותוספתא פ”ג דסוכה ופ”ו דשקלים ה”ב דזה יתרפא על ידי מים המפכין, וכן שיטים שהוא נהר מקולקל כמ”ש בתנחומא ס”פ בלק עתיד להתרפאות על ידי מעין זה כדכתיב (יואל ד, יח) ומעיין יצא מבית ה’ והשקה את נחל השיטים, ובמדרש ארקים באוצמ”ד דף עא מבואר דמעיין זה היינו בארה של מרים, וכן משמע בתוספתא דסוכה שם דמשתעי במים דלעתיד שמפכין ושוב קאמר וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר וכו’.

כז) לגבי האוכל זיתים אם מועיל לו היא שאלה כללית על מי שעושה סגולה לדבר אחד כשמנגד עשה סגולה הפכית, ובשם הגרח”ק הובא בספר מנחת תודה (וכמדומה שהביאו כן בשם החזו”א) דודאי אין הסגולה לעשירות מועילה כמו שהיתה צריכה להועיל אם עשה גם דבר שהוא קשה לעניות וכמובן שהכל לפי הענין בגודל הסגולה הנגדית ובאשמת האדם שעשאה או זכותו ובכמות העשיה והתעסקותו בה.

כח) לגבי למה נזכר הבאר ע”ש מרים ואילו מן וענני הכבוד לא נקראו ע”ש משה ואהרן י”ל משום דבבאר מפרש קרא להדיא ותמת שם מרים ולא היה מים משא”כ באינך נלמד מדרשא או י”ל דבמשה ואהרן בלאו הכי נזכרו ע”ש הרבה דברים אחרים לכך לא קראו ע”ש מתנותיהם ע”ד מ”ש בירושלמי ספ”ב דשקלים אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם ועל צדקניות אפשר שלא נזכר דבר זה דכל כבודה בת מלך פנימה, וגם לא מצינו שאמרו שמועות משמה אף שהיתה מלמדת הנשים כמ”ש בספרי זוטא במדבר יב ב, הלכך זכתה ונקראה הבאר על שמה תחת זה.

שאלת כמה שאלות בענין קורדייקוס במתני’ רפ”ז דגיטין, ובאמת איני מכיר רוחות ושדים ואין עסקי בהם אבל אתייחס לדברים שכתבת.

ששאלת אם קורדייקוס הוא שם השד או התוצאה שנתבלבלה דעתו, ויעוי’ במוסף הערוך ערך קרדייקוס דמבואר בדבריו שבמקור משמעות המילה הוא שם החולי בלשון יון ולא שם הרוח וז”ל הדופקת בלב נקראת קרדקוס והוא לשון יון ובחולי זה הלב נפוג וזיעה קרה נגרת מהגוף ע”כ, וכעי”ז במגיה בערוך השלם על הש”ס גיטין סז ע”ב שהוא בלשון יון העתיקה כפי הידוע גם כיום.

ועי’ מעין זה בפהמ”ש להרמב”ם שם שכתב קורדייקוס חולי המתהוה ממלוי תאי המוח והדעת מתבלבלת מחמתו והוא מין ממיני העלפון ע”כ, וכעי”ז במאירי שם כתב קורדיקוס והוא חולי מבלבל הדעת ומשבשו ואחת מסבותיו שתיית היין החדש כמו שיתבאר בגמרא ומכל מקום הוא הדין לכל שנשתבש דעתו לאיזו סיבה ואמר שאם מתוך אותו השבוש אמר כתבו גט לאשתי וכו’ עכ”ל.

ויעוי’ בפי’ ר”י אלמדרי שהביא (אחר דברי רש”י) בשם ר”ח שפי’ רוח הדופקת בלב נקראת קורדייקוס והוא לשון יוני ע”כ, ויתכן דר”ל שהוא דפיקה בלב בלשון יוני כמו שנתבאר לעיל שכך שם הדבר בלשון יוני (ודוחק לומר דרוח ר”ל שד שהרי כמו שנתבאר לשון יוני הכונה לרוח הדופקת בלב ממש), ואולי מפרש לשון הגמ’ רוח דהיינו רוח ממש בלב, ויש לציין דברפואות אח”ז נזכר יוקרא דלבא ופרחא דלבא ואולי נזכרו משום קורדייקוס ומ”מ משמע שיש חילוק בין פרחא דלבא לקורדייקוס (ועי’ סמ”ג עשין נ’ דהוא רוח שעמום, ועי’ עוד מה שאכתוב להלן בדעת ר”ח וסמ”ג).

אולם מאידך גיסא אמרי’ בגמ’ בגיטין שם דהא רוחא קורדייקוס שמה ונפק”מ לכתוב שמה בקמיעא.

ונראה שעכ”פ הרמב”ם והמאירי הבינו דאין הכונה רוח ממש אלא שם של חולי הלב, ואפשר שסברו דשם הנזק נקרא בשם רוח אע”פ שהנזק עצמו אין לו שם וישות, עי’ ברמב”ם במו”נ על ענין עושה מלאכיו רוחות דהטבעים הם מלאכיו, ועי’ עוד ברמב”ם במו”נ לענין שכינה שהוא שם פעולה ולא שם ישות והובא בנוב”י וכעי”ז ברמח”ל, ואף שברמב”ם במשנה תורה פ”ב מה’ גירושין הי”ד נזכר ג”כ שקודייקוס הוא רוח רעה, מ”מ לא נתחדש שם יותר ממה שכבר נזכר כן בגמ’ ואעפ”כ נקט הרמב”ם בפהמ”ש שהוא מילוי תאי המוח וכו’, וגם במקרא נזכר שהי’ לשאול רוח אלהים רעה והרמב”ם יפרשה ע”פ דרכו.

ויש להוסיף דלפי’ הר”ח והרמב”ם וסייעתם א”ש הלשון דנכתיה חמרא חדתא דמשמע שהיין עצמו נשכו משא”כ לפרש”י הוא דבר חיצוני הבא על ידי זה.

ויתכן דהענין הוא דהשותה יין ישן ומתוקן ושתה פ”א יין חדש הרבה ושינה מוסתו ומטבעו היה רגיל עי”ז לבוא למין השפעה מן היין שיש בה חולי שאינו רגיל בו ומשמע שאינו כשאר שכרות אלא חולי שנשאר בו למשך זמן עד שיעשו לו רפואה על ידי זעזוע שחל בגופו על ידי זה ששתה הרבה מיין זה שאינו מתוקן כמו שרגיל בו, ומ”מ בודאי שנשתנו הטבעים שהרי בינינו אינו נוהג חולי זה כלל, ויתכן שגם אין עלול חולי כזה לבוא על פי הטבעים אשר עמנו היום.

ומ”מ יש להעיר דבכמה מקומות מצינו להרמב”ם וסייעתו שפירשו כמה דברים שלא נראה כפשטות הגמ’ וכבר האריכו בזה ואכמ”ל (יעוי’ מה שציינתי במקומות אחרים בשם ביאור הגר”א ובשם הלשם), אם כי כאן דלשון יוון מסייע לפירושם יש לדון בזה, דאולי יש לפרש דבריהם כבר בלשון הגמ’, ומ”מ יש לקיים פשטות דברי הגמ’ באופן שלא יוקשה מלשון יוון דנימא שחולי זה בא על ידי רוח וכך יתכן לפרש גם לשון ר”ח וסמ”ג דלעיל (וגם בערוך נזכר סתמא הל’ רוח וכלשון הגמ’ בגיטין שם שנזכר דהא רוחא קורדייקוס שמה).

לגוף שי’ רש”י ורע”ב ונ”י שהוא שם של שד ממש יש לציין דמעין זה אי’ בפסחים קיא ע”ב בי פרחי רוחי דבי זרדתא שידא דבי איגרי רישפי למאי נפקא מינה לקמיעא ע”כ, והוא כעין המבואר בגיטין שם דשם השד נצרך נפק”מ לקמיעא, ולפי מה דאי’ בפסחים שם הוא שם של קבוצת מזיקין ולא של מזיק אחד ולכן מה ששאלת אם יש נפק”מ אם השד עצמו חי או מזרעו (מאחר ואי’ בכמה קדמונים שיש שדים שהיו בזמן חז”ל ומתו וזרעם עמד תחתיהם) אם נימא כנ”ל אם כן לא סגי במה שמתו.

לגבי מה ששאלת אם הדבר קיים היום הנה לפרש”י ורע”ב שמפרשים שהוא שד ממש (ועי’ פסיקתא דר”כ פ’ פרה ובבמ”ר פי”ט ותנחומא פרשת חוקת, וגם בנידון שם יש לדון אם נאמר לתשובת המינים או לא, אבל עכ”פ זה ודאי ששדים היו בזמנם מצויים כדמוכח בהרבה דוכתי), הנה המציאות היא שכיום השדים נתמעטו ובד”כ אינם נראים ואינם מצויים והרחבתי בזה במקום אחר, והוא גם מחמת גזירת רחב”ד ואביי בפרק ערבי פסחים [קיב ע”ב], וגם מחמת שבכל דור המזיקים נתמעטו כדפרשב”ם בפרק ערבי פסחים [קי ע”א] בריש סוגי’ דד’ כוסות דכמו שהיו הדורות זו אחר זו היו מקילין בזוגות והולכין ופוחתין עכ”ל, ומסתמא שיש טעם בדבר שהנזק ג”כ היה פחות עם הדורות, וגם מחמת שנשתנו הטבעים [עי’ תוס’ בספ”ק דמו”ק יא ע”א ד”ה כורא ועוד], וגם מחמת שכתבו כמה קדמונים שהשדים מתו אחרי מעשה גזירות תתנ”ו, ולכן בד”כ אין שדים ובפרט בא”י, ומ”מ יש יוצאים מן הכלל, והנכפים של זמנינו אין הכרח שהם על ידי שד וכמשנ”ת מדברי הראשונים.

ועי’ גם בספר מעדני מלך על הגמ’ שם דהמציאות כיום שאין רוח הבאה על האדם השותה יין חדש.

ולענין נזק הציפורניים הובא בשם החזו”א (בספר אעלה בתמר) דכהיום אינו מזיק והוא מהסתר פנים, וצע”ק דבגמ’ ורש”י הנ”ל בריש סוגי’ דד’ כוסות משמע שהוא ברכה שנתמעטו המזיקין ורמזוהו בפסוקי ברכת כהנים להורות שהוא דבר ברכה, ואולי ר”ל דמ”מ הטעם מה שקבעו מן השמים דהאידנא אינו מזיק אינו משום זכויות הדור אלא משום הסתר פנים שאין זכויות בבני הדור לראות דברים היוצאים מגדר הטבע וצ”ע.

השלמה לתשובה על זכר למקדש כהלל

יש לציין לדברי השו”ע סי’ תקצב ס”ג לא ישיח וכו’ בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, וכתב שם הרמ”א בשם מרדכי ומהרי”ל מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק וכו’, ובשו”ע שם עוד ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות, ומבואר כנ”ל דאחר שהיה לברכה מה לחול וגם שקיים המצוה מעיקר הדין והשאר רק להידור בכל כה”ג אין לחוש לשוח לכתחילה לצורך הדבר.

*

השלמה לתשובה לענין הפעלת מכשיר מנגן מכני בשבת

ויש להוסיף עוד (ועיקרי הדברים בזה העירני הרב בן דוד) דמכיון שצורת הפעלת מכשיר זה הוא על ידי סיבוב מראש היוצר מערכת שמסתובבת א”כ יש בזה חשש בונה דאורייתא לפי שי’ החי”א והפמ”ג שלכאורה הכריע כמותם המשנ”ב בסי’ שלט ס”ג לגבי סיבוב שעון מכני, ובפרט לפי מה שביאר הגדרה זו החזו”א (נדפס על גליון המשנ”ב שם) עי”ש, ואמנם יש שהקילו במשחק מכונית של ילד מאחר שהוא דבר אקראי וזמני ואינו דבר חשוב (ויש לדון מה היה דעתם לניד”ד מצד הבונה שיש בזה דאינו בהכרח דומה למכונית משחק שכאן יש יותר קביעות) אבל משמעות המשנ”ב והחזו”א להחמיר בכל גוני מדאורייתא וכך נקט הגרנ”ק להחמיר גם בזה ופשוט שאין להקל בזה מדאורייתא.

*

השלמה לנידון על שתכלה רגל מן השוק בזמנינו

נראה להוסיף עוד חידוד בביאור דעת החזו”א בזה, דהנה החילוק העיקרי בין שתכלה רגל מן השוק בזמן הגמ’ והפוסקים לזמנינו הוא שבזמן הגמ’ לא היה אור בשוק אחר יותר מחצי שעה או יותר בקירוב (כלשון הרמב”ם או יותר) והאידנא על ידי פנסי הרחוב אין חילוק גדול בין יום ללילה מצד האפשרות המעשית להסתובב בלילה, הלכך הנה ביום לא תקנו כלל להדליק דשרגא בטיהרא מאי אהני, אבל בלילה תקנו, וס”ל להחזו”א דאין סברא לומר שיתקנו חיוב על כל אחד ואחר שיהיה נר דלוק לו כל ח’ ימי חנוכה (מלבד הימים בין עה”ש לשקיעה”ח שאינם בתורת פרסומי ניסא על ידי נר וכנ”ל), וממילא מאחר שהיום ניטשטשו הגבולות בין יום ללילה ואין לבריות ההגבלה שהיתה בעבר שלא לסובב בלילה בשוק ממילא לא ס”ד שיתקנו שידלק כ”כ זמן ובמקומות חריגים יש עו”ש אפי’ עד סוף הלילה וזה לא מסתבר להחזו”א דלא מסתבר ליה שתיקנו שבכל רגע שאפשר לדלוק יהיה דלוק נר חנוכה (בפרט דהמצוה להדליק בכל לילה ואם יתה דולקת מאתמול לא סגי אם לא כיבה והדליקה כמבואר בר”ס תרעה) ובפרט דבזמן שהיו מדליקים בפנים ג”כ לא חייבו להדליק אלא זיל בתר עיקר התקנה שחייבו שיעור חשוב להדליק, ומצינו להחזו”א שנראה שדרכו בכ”מ דמה שמסתבר לחכמים האידנא מסברא יש לזה כח לבאר דינים ותקנות.

ויתכן להוסיף עוד דאפי’ שמצינו לכמה ראשונים דמשמע מדבריהם שזמן זה של חצי שעה יכול להשתנות (ואינו מוכרח שראה חזו”א דבריהם) מ”מ עדיין יש לומר דאי”ז סתירה לדעת החזו”א דיש לומר שכל זה הוא כשיש שינוי מהותי בין יום ללילה אז יש לדון לפי הגדר של תכלה רגל מן שוק בפועל, אבל בזמנינו שנטשטשו הגבולות וכנ”ל שוב צריך לברר הגדר לזה מעיקר הדין מה תקנו בתורת חיוב וזה ילפי’ ממה שהיו מדליקין בפנים, שלמרות זאת נקטו הפוסקים דשם שאין הגבלה השיעור הוא חצי שעה כמו עיקר התקנה.

והנה מבואר בגמ’ שבת כא ושו”ע סי’ תרעב ס”ב שבדיעבד אם הדליק אחר הזמן ידליק שיעור ההדלקה שממתי שמדליק עד סוף הזמן כגון אם נשאר רבע שעה ידליק שמן בשיעור רבע שעה וכמבואר במשנ”ב שם סק”ה בשם הפר”ח שכך היה הדין כשהיו מדליקין בפנים, וה”ה שיכול לברך באופן זה,ולפ”ז יש לדון דגם כשמדליק בזמן בשעה”ד שיש לו שמן פחות מכשיעור אפשר שמברך ג”כ כיון שיש די שמן להדליק חלק מהזמן וכל שעה”ד כדיעבד דמי, ובבה”ל סי’ הנ”ל ס”ב כתב בשם הפמ”ג שידליק בלא ברכה, ואפשר משום דמספקא ליה בדין זה, ולכך אם הדליק פחות מכשיעור אינו מברך בהדלקה שאחר כך כמ”ש דין זה במשנ”ב בסק”ד בשם האחרונים, ובשו”ע סי’ תרעה ס”ב הביא דיש מי שאומר שאם לא היה שמן בנר בשעת הדלקה והוסיף אח”כ לא יצא וכתב המשנ”ב דיכבנה וידליקנה בלא ברכה בשם חמד משה ונשמ”א דלא כפר”ח, והיינו משום שיש צד שיצא יד”ח וכמשנ”ת, הלכך אפשר שגם החזו”א צירף צד זה לסברא הנ”ל.

אולם הרבה מפוסקי זמנינו לא סברו כן עכ”פ בתורת הידור, שכן סברא הנ”ל אינה מוכרחת ואין לה ראיה ברורה ופשטות הרבה ראשונים דכשמדליקין בחוץ שיעור שתכלה רגל משתנה לפי הזמן והמקום, וכמשנ”ת בפנים התשובה.

*

השלמה לתשובה לענין גידול ארנבות

בדברי הגר”ש צביון (שאחר שיש תקנת פ”ת כל היישוב החדש כלול במנהג זה למחול על גידול בהמה דקה) יש להעיר שאינו מוכרח שהיישובים הסמוכים קבלו מנהגי פ”ת שגם לא נודעו ובקושי רב מנהגים משתמרים בזמנינו אפי’ באותו הישוב עצמו, וגם הגרי”ש שהזכיר התקנה בפ”ת מ”מ למעשה נקט להחמיר בשאר מקומות, וכן בתשוה”נ החמיר בעיזים בראש העין.

*

השלמה לתשובה על שיטת מחשוף הלבן בקשר של תפילין

יש להוסיף דיש כמה מילות בלשונות שלנו שזר לא יבין, כמו לשון שיעור שהכונה לרב שמלמד תלמידים, זר יחשוב שיש שיעור של זמן או של בני אדם כדי שיבוא לכלל שיעור, וכן מיטה של מת זר יחשוב שיש הקפדה שתהיה הולכת מת דוקא במיטה, וכן בפוסקים בהרבה מקומות נזכר הלשון הקורא בתורה כשהכונה רק למברך הברכות ולא לבעל קורא כלל וזר לא יבין זאת (והרחבתי בזה בתשובה לגבי מי אומר חזק ונתחזק), וכן הלשון ‘כולל’, וכן מה שקורין לכותל הכבוד (או לרוח שמתפללין לשם) מזרח אע”פ שבחלק ממקומותינו אינו מזרח וכן מה שקורין לרוח מערבית בשם מעריב אע”פ שעיקר התיבה באה מברכות של תפילת ערבית, וכנ”ל יש הרבה לשונות שנשתקעו שהכונה לענין אחר לגמרי ובפרט והמפורסמות אינן צריכות ראיה דלשונות וכינויים כאלו היו בכל הדורות ובכל המקומות בכל מקום לפי עניינו.

ועד”ז יש להבין שכבר נתברר להדיא בהרבה לשונות פוסקים ראשונים ואחרונים דכינוי דל”ת הוא כינוי לצורת הקשר של ד’ ריבועים, והאריכות בזה הוא אך למותר אחרי שהרבה מהלשונות הובא בספר פרי אליעזר על קשר של תפילין, בין הראשונים שהזכירו צורת הקשר עד שפירשו שהוא “כמין דל”ת” למרות שיוצא מרובע, ובין הראשונים שהזכירו “מרובע כמין דל”ת” או “מ”ם כמין דל”ת”, ובין המפרשים שהזכירו היאך נרמז הדל”ת בד’ ריבועים, ויש עוד לשונות שלא הובאו שם, אבל זה ברור שכך היתה צורה זו נקראת בקרב הקהילות בחו”ל “דל”ת” ולא עוד אלא שמקרוב זה כמה שנים מצאתי איש אחד שבא מקהילה בחו”ל וכמדומה שעדיין קורא לד’ מרובעים דל”ת באופן פשוט כמו שזה תיבה בלשון שלו ולא בכינוי כלל, והרבה לשונות מוקשים בפוסקים מתיישבים לפי יסוד זה.

וגם לשון המשנ”ב ס”ס לב ס”ק רלג כידוע תמוה מאוד בניד”ד שהוא סתור מיניה וביה כמו שהעירו בהרבה חיבורים אבל אם נפרשנו ע”ד האופן שנתבאר כל דברי המשנ”ב בזה מיושבין כמין חומר דוק ותשכח.

וכמובן שגם עיקר תמיהת הרב מחשוף הלבן ושאר החכמים הנזכרים בפנים התשובה מיושבין לפ”ז.

ולפני כמה שנים אמר לי הרב בעהמח”ס “קשר הדל”ת של תפילין” דאפי’ אם יהיו כמה עשרות ראשונים שכ’ דהקשר שהוא מרובע מ”מ יש מ”ח ראשונים (וה”ה יותר) שהזכירו שהקשר הוא דל”ת, ולהמבואר זה אינו נידון כלל דכל הראשונים שהזכירו שהוא מרובע הם עצמם הזכירו שהוא דל”ת.

וכבר דור אחד לפני בעהמח”ס הנזכר היה הרה”ג שרגא פייבל פרנק מעיה”ק ירושלים שג”כ כתב חיבור בזה שלדעתו צריך דוקא דל”ת ולא מרובע וכסימוכין לדבריו הביא כל לשונות הראשונים המובאים בב”י סי’ לב שכתבו ש”יוצא כמין דל”ת” ומזה הסיק שהוא דל”ת, ומכח זה הושיב ע”ז מושיב ב”ד לפסוק לדינא שכל מי שעושה קשר מרובע הוא מנהג רע ואף נקט שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין, כמבואר בספרו שם, ולא טרח כלל לבדוק סדר עשיית הקשר בכולם שהוא יוצא מרובע וא”כ מה שהוא מעתיק מלשונותם שהוא יוצא כמין דל”ת התכוונו לענין אחר לגמרי ממה שהבין וכמשנ”ת.

*

השלמה לדין אמירת ברכה לצורך ללמד

נתבאר דגם להסוברים שיש בזה משום לא תשא מ”מ ללמד מותר דלא עדיף משבועה גופא שאין איסור דאורייתא כשעוד מכוון לשבועה, ויש להוסיף עוד דכאן קיל יותר דהרי היכא דמוכחא מילתא שאומר השבועה להתלמד לאו כלום קעביד (ועי’ נדרים סג ע”ב יו”ד סי’ ריח ס”ב), ומיהו שם שמים לא התירו בשבועה אבל איסור לא תשא לית בזה דמוציא ש”ש אינו עובר בלא תשא אלא באיסור עשה כמבואר בגמ’ תמורה ורמב”ם וכמו שנתבאר בתשובה אחרת, ולצורך לימוד ברכה אי”ז לבטלה.

*

השלמה לתשובה לענין ברכת שהחיינו על נכד

ובגוף דעת הב”ח שאפשר לברך שהחיינו רשות על דבר שמחה העירני הרב מושקוביץ דבבה”ל ס”ס רכג מבואר ג”כ כעי”ז עכ”ד, אולם שם הבה”ל נקט כן רק באופן המסויים אחר כמה צירופים שצירף גם סברא זו, וגם שם דייק הבה”ל בלשונו דלא שיכול לברך אלא שאם יברך לא תהיה ברכה לבטלה, וה”ה בענייננו יש מקום לומר שיש בזה צירוף אם ירצה לברך, ולענין צירוף בלאו הכי יש כבר דעת הב”ח שסובר כן להלכה שאפשר לצרפו.

*

השלמה לתשובה על צורת מגן דוד

יש”כ להרה”ג נעם אלימלך ארן שהראני כמה מקורות לענין זה בספר רזיאל ובכתבי בעל היערות דבש ובדילוגי התורה, והנה לגוף הענין היא מציאה גדולה שהראה מקורות נכבבדות לענין זה, ומ”מ עדיין יש להגביל הענין שכן ספר רזיאל לא נתברר טיבו ויש שם דברים שנשתרבבו הקטרות ותפילות למלאכים ואמנם יש שטענו שהוא מכתבי הרוקח או מבית מדרשו אולם כבר העירו שיש דברים שיוחסו לבית מדרשו בטעות שנמצאים שם דברי הנראים ככשפים וע”ז של או”ה כמו ספר הרזים הקדמון שהו”ל מרגליות מכת”י שג”כ חלקים ממנו מובאים בחיבורים המיוחסים לבמ”ד של רבינו הרוקח, וכמובן שא”א להקיש וללמוד דבר מדבר דיש לומר שבירר משם הדברים הטובים בלבד ורימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה טו ע”ב), ומאידך רזיאל צריך בדיקה כל הנמצא בו, ובענין כתבי הייחודים או קמיעות של הגה”ק ציס”ע רשכבה”ג בעל היערות דבש לענין קמיעין אלו כבר רבו הדיבורים בהם וכבר חזר בו וקיבל עליו לבטל קמיעות אלו בעצת גדולים ואיני כדאי לעסוק בענין זה ובמופלא ממך אל תדרוש, ולענין דילוגים שבתורה ג”כ הדבר צריך בדיקה כל דילוג לחוד כיון שכידוע הדבר שנוי במחלוקת ואין לי דעה לכאן או לכאן (אף שלפו”ר שראיתי דברי המדלגים היה נראה שיש בזה בנותן טעם מ”מ ראיתי מפקפקים באמיתת דילוגים אלו והדברים צריכים בדיקה), וגם צריך בדיקה בפני עצמו אם הדילוגים שם מוכרחים לצאת בצורת מגן דוד או שהוא מעריכת העורך.

ואמנם כמו שנתבאר שטוב שנמצאו מקורות לעניינים המגן דוד דלא נימא שבכדי נקשר לעמנו בלא מקור ובלא טעם, אבל כמו שנתבאר בפנים הדברים שמ”מ סמל זה יותר היה מצוי בכתבי מיסטיקה מפוקפקים אפי’ מאו”ה ובסמלים שנקשרו לעמנו בקצה המחנה ומחוץ למחנה ואילו בבמ”ד הופיע מעט ביחס למה שהיה צריך וראוי להימצא סמל שהוא כביכול סמל ישראל בבתי כנסת ובגדי ישראל וכיו”ב.

*

השלמה לתשובה על מחצלת קנים של רפיא

יש להוסיף דכתב הרמ”א בשם הכלבו דבמקום שמסככין בתים במחצלת קנים היא אסורה משום גזירת תקרה ומבואר בזה דאין צורה מסויימת שחכמים לא גזרו עליה משום גזירת תקרה אלא כל מה שאינו משמש לתקרה כלל באותו המקום לא גזרו עליו.

ונראה דגם אם במקום ייצור המחצלת משמש לתקרה לא גזרו עליה במקום אחר שאינו משמש שם לתקרה דגזירה זו אינה פסול בעצם החפץ כמו שמצינו בנסרים שיש בהם ד’ טפחים דפסולים אפי’ הפכן על צידיהן וכ”ש שלא כמו עשאה בסתמא במקום שסתם מחצלאות לשכיבה שפסולות בכל מקום כיון שמטמאות מדרס, אלא כאן הוא רק גזירה שלא לסכך בדבר העומד לתקרה אם הוא עומד לתקרה, וזה משתנה לפי המקום ולפי הזמן כדמוכח ברמ”א הנזכר בשם הכלבו.

ומעין זה מצינו לגבי גזירת חבילה שאם התיר אגדן הסוכה כשרה, וא”צ לנענע כמו בפסול דאורייתא.

ובמקום שמשתמשים לתקרת בתים רק בקני במבוק שלמים ולא בקנים פרוסים, אין טעם לומר שיהיה דינו כמו בקנים שלמים, דהרי עשה מעשה בגוף דבר ושינה צורתו באופן שאינו מצוי לשמש תקרה במקום זה, ולא גרע משינוי מעשה דמועל בכמה עניניים בסוכה, כמו בדש השיבלים שאז הכשיר הידות ע”י שינוי מעשה כמבואר בסוכה יד ע”א ובשו”ע, ושינוי מעשה מועיל להכשרת הסכך, וכן נטילה אחת מבינתיים טעם ההיתר נזכר משום דעביד מעשה, וכ”ש שכאן ניתן הסכך על הסכך רק אחר עשיית המעשה.

בענין תפילת החיד”א (עבודת הקדש כף אחת אות לא) שהיא השבעה כנגד עין הרע, הנה מקור הענין שיש לחש שהאדם מדבר כנגד עין הרע הוא כבר בגמ’, ושאלתם כמה שאלות.

מה ששאלתם במה שפירט כל מיני עיניים וכל מיני בעלי עינים למה לא פירט החיד”א עינא דישראל לחוד ועינא דגוי לחוד כמו שפירט שאר מיני עיניים כל אחד לחוד, נראה דהוא משום שלא רצה להוציא לעז על עם קודש שיש בהם מזיקים ולכן לא פירט, וגם שיש בזה חוסר כבוד להתפלל כנגד עין ישראל בפרט דאיכא בי דינא בארעא (עי’ ב”ק צב ע”ב), וגם שרוצה להתפלל מכח שומר ישראל וא”כ אינו מתפלל כנגד ישראל אחר ומכח כל זה לא הזכיר עינא דישראל וממילא לא הזכיר עינא דגוי ג”כ שכל הדברים כאן דבר והפכו.

ונראה עוד דענין זה של ריבוי העינים שהזכיר החיד”א סובב על מה שאמרו ז”ל מלאך המות מלא עינים ור”ל שכל מיני עין הרע באים דרך הסט”א וממילא אינו כדאי להזכיר בתוך כ”ז עינא דישראל.

אבל אה”נ לולא דיש טעם בדבר היה מפרט דישראל לחוד ודגוי לחוד, ולומר גוי בלבד ג”כ לא רצה דאז משמע שישראל אינו בכלל המזיק בעין הרע וזה הרי אינו נכון.

מה שכתבת על מה שהזכיר החיד”א שם עינא עקימא אם בא לרמוז בזה להמבואר בתק”ז קלב ע”א ובאור יקר להרמ”ק שם סי’ יב דאיבר עקום הוא מחמת חטא וקלקול אם כאן כוונה לזה, אפשר שכ”ה, ומ”מ אינו מוכרח שהרי הזכיר גם עינא ישרה, בכלל כל הדברים כאן שנזכרו דבר והפכו, ומ”מ אפשר דעינא ישרה הזכיר אגב עינא עקומה שהוא עיקר הדבר בזה אבל אינו מוכרח דנזכרו שם הרבה דברים שהם דבר והפכו.

אם ההשבעה שהזכיר החיד”א הוא שמשביע את העין או את השר שלהם, יש לציין לדברי הראשונים בענין גינאי נהרא בפ”ק דחולין דהיינו שמשביע את השר (עי’ תוס’ חולין ז’ ע”א ד”ה אמר), ובגוף הענין שהוא השבעה לסט”א יש לציין שוב למה שכתבתי בקטע הקודם לענין מלאך המות מלא עינים, ועי’ בן יהוידע נדה כד ע”ב ובעוד הרבה ספרים ומקובלים שדברו מענין זה של מלאך המות מלא עינים שהוא עין הרע.

ועוד בענייני השבעות עי’ בספר אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות לר”י החסיד.