אם הדופן השלישית היא לכל הפחות ז' טפחים מבואר ברמ"א סי' תרל ס"ג ומשנ"ב סקי"ז שכשר, והוא מותר אפילו לכתחילה, כמבואר בסי' תרלא סקט"ו. ולגבי אם יש ענין להחמיר בזה שהמחיצה תהיה שלמה, תשובה בודאי שיש ענין כדי לצאת דעת הרמ"א ...קרא עוד

אם הדופן השלישית היא לכל הפחות ז' טפחים מבואר ברמ"א סי' תרל ס"ג ומשנ"ב סקי"ז שכשר, והוא מותר אפילו לכתחילה, כמבואר בסי' תרלא סקט"ו.

ולגבי אם יש ענין להחמיר בזה שהמחיצה תהיה שלמה, תשובה בודאי שיש ענין כדי לצאת דעת הרמ"א בסי' תרל סוף ס"ה ועי"ש במשנ"ב סקכ"ו ובבה"ל הדעות בזה.

ולענין אם הענין הוא ג' מחיצות או ד' מחיצות עי' ברמ"א ומשנ"ב שם, ובחי"א כלל קמו ס"ג ופמ"ג סי' תרמג משב"ז סק"ד ושל"ה סוכה נר מצוה אות ד בשם מטה משה עמוד העבודה דיני סוכות סי' תתצב כתבו שטוב לעשות ד' מחיצות.

ומ"מ לכו"ע אינו לעיכובא.

ובמקרה שהדופן השלישית אינה ז' טפחים אלא רק על ידי לבוד עי' משנ"ב ריש סי' תרל בשם המג"א (ועי"ש עוד במג"א סק"ג ובבהגר"א שם) ובשעה"צ בריש סי' תרל בפלוגתת הלבוש ולבושי שרד, ועוד במשנ"ב ס"ג, ובתשובה אחרת [ד"ה סוכה שיש לה דופן אמצעית] הרחבתי בדעות בזה, והענין הוא שבאופן כזה לחלק מהפוסקים יצטרכו צורת הפתח לכל אורך הדופן השלישית, מכיון שמחיצת שתי בלא ערב הניתרת על ידי לבוד היא מחיצה גרועה ואינה מועלת לכל הדופן לחלק מהפוסקים.

ובאופן שיש מחיצת שתי שבו העומד מרובה על הפרוץ י"א דאינה נחשבת מחיצה גרועה כמבואר שם, ובאופן שיש מחיצת שתי שבו פס ד' הוא תלוי בפלוגתת האחרונים אם חשיב מחיצה גרועה לפי פשטות דברי השעה"צ בס"ה (לפי מה שמבארים אותו ע"פ החזו"א ולא לפי מה שמבארים אותו ע"פ האבנ"ז) וכמו שציינתי בתשובה הנ"ל.

קרא פחות
a code examplea factual summarya list of ideas? * **What is the topic?** Space explorationa mischievous fairya news articlea poema social media post) * **What are you interested in learning from the text?** (e.g.a storya witty AI assistant? * **What is the scenario?** Am I helping you on a quest? Are we having a casual conversation? * **What is my goal?** Should I be entertainingcodecode examplescookingetc. * **What type of object are you trying to deep copy?** A simple object with primitive values might be straightforwardfactual information) * **What are you trying to achieve?** (e.g.informativeJavaJavaScriptor helpful in a specific way? Once I have this informationPlease provide me with more context or information about what you would like me to do. For example: * **What do you want me to generate?** A storyPlease provide me with more context or information so I can assist you. For examplePlease provide me with more context or information so I can understand what you'd like me to do. For example: * **What kind of text do you want me to analyze?** (e.g.Please provide me with the complete context or details of what you'd like me to roleplay. For example: * **What kind of character should I be?** A wise wizardPlease provide me with the context or the passage you want me to analyze. I need more information to understand what "this" refers to. For examplePlease provide me with the image so I can analyze it and tell you what I see. I need more context to understand your request.poemtell me: * **What topic are you interested in?** (e.g.the sentimentwriting promptsמשהסוכהסוכותערבתשובה

נראה דיש לחשוש למשנ"ב והאחרונים המחמירים בזה, אבל יכול להאריך את הדופן הדרומית עם צוה"פ (או בעומד מרובה) אחרי שכבר יש בה כשיעור. מקורות: הנה הנידון כאן באופן שאין ב' דפנות שלמות בסוכה והנידון האם בעינן ב' דפנות שלמות או דילמא דסגי ...קרא עוד

נראה דיש לחשוש למשנ"ב והאחרונים המחמירים בזה, אבל יכול להאריך את הדופן הדרומית עם צוה"פ (או בעומד מרובה) אחרי שכבר יש בה כשיעור.

מקורות:

הנה הנידון כאן באופן שאין ב' דפנות שלמות בסוכה והנידון האם בעינן ב' דפנות שלמות או דילמא דסגי שיש ב' דפנות שיש בכל אחת מהן כשיעור, ואפי' דבב' דפנות כשיעור לחוד לא סגי (דזה מפורש בסוגי' דפסל היוצא אחר סוכה [המובא בסי' תרלא] דלא סגי בכה"ג אם המשך הסוכה אינה כנגד דופן), מ"מ עדיין יש מקום לומר דסגי בב' תנאים, האחד שיש ב' דפנות שכ"א מהן יש בה שיעור סוכה והב' שיישב באויר ב' דפנות, אבל ב' דפנות שלמות לכל אורך הרוח שלהם לא בעינן.
אלו צדדי הספק.

ויעוי' בביאור הלכה סי' תרל ס"ב ד"ה שיעמיד שהביא בשם הר"ן סוכה ב ע"ב דבפחות מב' דפנות שלמות ושלישית טפח וצוה"פ, פחות מזה לא מהני אפי'  אם יעשה כל הדפנות על ידי צוה"פ עכ"ד, ומלשונו משמע שזה הוא תנאי דבעינן ב' דפנות שלמות, כלשון הגמ' שנים כהלכתן ושלישית אפי' טפח, ולפ"ז לא סגי במה שיושב בכל מקום באויר ב' דפנות, אלא בעינן להכשר סוכה לכל הפחות ב' דפנות שלמות והשלישית צוה"פ כדיני דופן שלישית כמבואר בסי' תרל ס"א וס"ב (וכשיש בה שיעור סוכה א"צ צוה"פ, עי' משנ"ב סקי"ז), ויש לציין דגם אילו הוה מכשרינן צוה"פ בכל הדפנות (ועי' בהמשך הבה"ל הנ"ל דיש צד שמדאורייתא מועיל ורק מדרבנן אינו מועיל), מ"מ כאן ג"כ אינו ברור שנחשב צוה"פ אפי' הדפנות מגיעות לסכך, יעוי' במג"א סק"ב ומשנ"ב סקי"ג, אלא אם כן יעשה צורת הפתח חדשה.

ואולי יש לדון ולהכשיר מדין מבוי שאינו מפולש בצירוף פס ד', עי' בשו"ע ס"ד שם בשם הר"ן, והיינו שנחשיב העומד כנגד הדופן הצפונית החיצונית כמי שעומד במבוי שאינו מפולש כיון שעומד באויר ב' מחיצות, וממילא סגי להחשיב הדופן הפנימית הדרומית כפס ד' להכשירו, אבל למעשה אינו שייך לכאן דשם סו"ס מוקף מחיצה מכל רוחותיו, עי"ש בשעה"צ מה שפסק דברי מג"א, ובלאו הכי אפשר דמיירי בחצר המועלת, עי' להלן בשו"ע ס"ז (וע"ע בריטב"א סוכה ז ע"א), אבל פשטות הר"ן [ממה שכתב "ולא הצריכו פס ד' אלא בסוכה שהיא מפולשת ואין דופן אמצעי כנגדה", עי"ש] דסגי בכל דופן שלישית כנגדן (גם לפי מה שלמד המג"א בדבריו) ולאו דוקא במבוי או החצר שיש בו דיני חצר ומבוי, וכן משמע בבית מאיר, וממילא צע"ג בענייננו אם יש לטעון כן ג"כ, ולכאורה בענייננו כ"ש כיון דבניד"ד המחיצות דעריבן הוא במקום כשר ועדיף מהנידון בר"ן שם דהעריבן הוא מחוץ לסוכה, אבל יש לדחות דבמקרה של הר"ן סו"ס עומד באויר ג' מחיצות משא"כ כאן שעומד באויר ב' מחיצות בלבד, ועוד יש לציין דהמקרה של הר"ן עדיף מהמקרה שלנו דבמקרה של הר"ן יש ב' דפנות עריבן לדופן האמצעי משא"כ כאן שיש רק עריבן פעם אחת (עי' במשנה אחרונה שם שהביא פלוגתת אחרונים בדעת הר"ן לפי ביאור המג"א אם דבר זה הוא תנאי בהיתרו של הר"ן או לא), וצריך להתיישב בדבר.

והנה ברמ"א סי' הנ"ל ס"ה מבואר שאף שפירצה אינה פוסלת בפחות מעשרה כשעומד מרובה על הפרוץ מ"מ צריך שלא יהיו הפרצות בקרנות כדי שיהיו המחיצות מחוברים כמין ג"ם, והג"ם הוא כמו האות רי"ש שלנו, וכן מבואר במשנ"ב שם דסגי לענין דין הזה של הרמ"א שיהיו ב' דפנות בלבד מחוברות זב"ז וא"צ דוקא ג' הדפנות, והוא פשוט ע"פ דיני דופן שלישית שנתבארו לעיל בס"ג.

אבל עדיין אין בזה כדי להכשיר סוכה דנן, דהרי המשנ"ב כאן מיירי באופן שיש ב' דפנות שלמות דבאופן זה אם הדופן הג' עשויה כדינה אין צריך שתהיה מחוברת לדופן האמצעית, אבל ב' הדפנות גופא צריכות להיות שלמות כמבואר במשנ"ב כאן סקכ"ב.

ולכן הפתרון שב' הדפנות המחוברות יהיה בהם עומד מרובה על הפרוץ ויהיה בהם המשך עד סוף הסוכה או בצוה"פ בפירצה עד י' (לחוש להרמב"ם דיותר מי' לא מהני צוה"פ), ובזה גם להר"ן המובא בבה"ל הנ"ל בס"ב מהני צוה"פ אם יש כבר בדופן שיעור סוכה כמ"ש בשעה"צ סקכ"ד, ובזה מהני אפי' בפרוץ מרובה כל שהפרוץ הוא עם צוה"פ (כן מוכח דאילו עומד מרובה א"צ לבוא לחידושו של השעה"צ הנ"ל, ומה שכ' כן השעה"צ סקכ"ה רק לדעת החולקים על הרמב"ם היינו משום דבא להשמיע חידוש זה בפירצה יתר מי', דהכי קאמר השעה"צ דכיון דלהרמב"ם בפירצה פחות מי' הדין דמהני צוה"פ אפי' פרוץ מרובה א"כ גם להחולקים יהני בכה"ג אפי' ביותר מי', דוק ותשכח שזו כוונת דברי השעה"צ, ואילו לשי' רמב"ם מה שפרוץ פחות מי' המרובה על העומד ניתר בצוה"פ לא הוצרך השעה"צ לאשמעי' דאל"כ אלא תאמר שמתיר רק בעומד מרובה א"כ צוה"פ מאי אהני, ולא הוצרך השעה"צ לאשמעי' דין זה אלא רק ליותר מי' להמכשירים בזה ע"י צוה"פ, דוק ותשכח, וקיצרתי).

ויש להוסיף דבריש סי' תרל בשעה"צ הביא פלוגתת הלבוש ולבושי שרד אם צוה"פ בעי על כל הדופן או לא, בדופן ג' הניתרת ע"י צוה"פ, והמשנ"ב להלן נקט כהלבושי שרד להקל בזה, והחזו"א החמיר בזה, אבל גם להמחמירים הוא רק מצד דצוה"פ בטפח שוחק הוא מחיצה גרועה כיון שניתר בשתי בלא ערב על פי צוה"פ וכמ"ש בבהגר"א בס"ג, וכדעת המג"א בריש הסי' (הובא שם במשנ"ב וכן להלן בס"ה במשנ"ב) דלבוד לא מהני בשתי בלא ערב אלא רק אם יש ד' דפנות, ולהחזו"א אפי' בד' דפנות לא מהני מחיצת שתי בלא ערב, הלכך כיון שיש כאן מחיצה גרועה לא מהני בלא צוה"פ על כולו, דכך צריך לצאת גם לדעת המג"א בסק"ג לענין מחיצה אמצעית בטפח שוחק דלשיטתו הוא רק אם יש בו לבוד לב' הדפנות שבב'  הצדדים, והוא משום שהוא מחיצה גרועה כמבואר שם וביד אפרים ועי"ש בבהגר"א, אבל אם האמצעי היה פס ז' סגי גם להמג"א בב' דפנות דעריבן ושלישית שכנגדן שלמה ומרוחקת מהן, כמפורש בגמ' בסוגיא דפסל כמו שציינתי לעיל בריש התשובה, ולכך כ' הרמ"א בס"ג והמשנ"ב שם סקי"ז דלכל הדעות בשו"ע שם אם הדופן השלישית יש בה ז' טפחים א"צ צוה"פ אפי' להדעה בשו"ע שצריך צוה"פ לגבי טפח שוחק באופן המבואר שם, ומה שא"צ צוה"פ מבואר שם שהוא לא רק באופן של סוגיא דפסל שיש ב' דפנות שלמות דעריבן, אלא גם באופן שב' הדפנות השלמות הם זה כנגד זה והדופן השלישי עומד ברוח האמצעית בצד אחד מהם ובריחוק מחבירו (ראה שם משנ"ב סקי"ח).

ומ"מ שם קולת הרמ"א הוא באופן שלכה"פ הדופן האמצעית עומדת ליד דופן אחד מהדפנות בצדדין (דבלא זה חסר ב' עריבן), ובענייננו אם נאמר קולא זה הוא חידוש יותר מכיון שכאן הדופן הקטנה היא עומדת בפני עצמה שלא ליד שום דופן, ומ"מ הניד"ד הוא מעין הנידון שם, דגם בנידון של הרמ"א הדופן השניה מן הצד (שאינה נוגעת בדופן האמצעית) עומדת בפני עצמה, ומאידך גם במקרה שלנו יש עריבן מחמת ב' הדפנות השלמות (אחר שמחבר דופן דרומית עם צוה"פ עד סוף הדופן) ועי' מה שציינתי לעיל מהמשנ"ב סקכ"ה דסגי בב' דפנות עריבן, כל שהדופן השמאלית הצפונית עומד מרובה על הפרוץ, ואפי' אם בניד"ד נחשוש עוד מאיזה טעם שלא יהיה מ"מ עדיין יכול לתקן על ידי שיאריך הדופן השמאלית הצפונית עד הדופן האמצעית עם צוה"פ, ואז כמדומה דחשיב כאילו שלמה ע"פ מה שנתבאר לעיל מהשו"ע ורמ"א ומשנ"ב בסעי' ה' אחר שכבר יש בה ז' טפחים.

עד כאן ביררתי דעת המשנ"ב שסוכה כמו שלך לכאורה יוצא שלדעתו שפסולה כיון שאין ב' דפנות שלמות, ובפשטות ב' דפנות שלמות הכונה שלמות לגמרי כמו שהתבאר, והתיקון לזה על ידי הארכת הדפנות בצוה"פ, או אם עומד מרובה כדלהלן, אולם יעוי' בחזו"א סי' עה סוף סק"י שלפי דבריו סוכתך תהיה כשרה, אולם גם המבואר שם דמיירי באופן שב' דפנות אלו מוכשרות על ידי צוה"פ או עומד מרובה, ויעוי' בחידושים וביאורים סי' ב סק"ט וסקכ"ב מה שכתב.

והנה לשי' המג"א סק"ג היה לכאורה צריך לצאת דגם אם היו כאן ב' מחיצות שלמות מ"מ המחיצה הצפונית לא היתה מכשרת כיון שאינה תוך ד' לדופן (עי"ש באריכות וביד אפרים), אמנם למעשה גם להמג"א אין כאן חסרון דכל מה שהחמיר המג"א הוא רק כשהמחיצה השלישית משלימה שיעור על ידי לבוד באופן שהיא מחיצה גרועה, משא"כ בניד"ד דלא פליג המג"א להחמיר, עי"ש בבהגר"א, דהחסרון מצד שניתר על ידי לבוד.

ולענין שי' המג"א בריש הסימן דבלבוד לא מהני אם אין ד' דפנות (והחזו"א מחמיר גם בד' דפנות) אם יש מחיצה גרועה של שתי בלא ערב, הנה ברמ"א ס"ה גבי  ג"ם משמע דאם יש עומד מרובה מהני עומד מרובה גם בב' דפנות, בחשבון הדברים, (דלולי דמהני עומד מרובה בעלמא בב' דפנות בג"ם לא הוה להרמ"א לומר דבכה"ג במקום קרנות לא מהני), וכן מבואר בחזו"א  סי' עה סקי"ז שפס ד' טפחים אינו בכלל מחיצה של שתי, ועי' משנ"ב סי' תרל סקכ"ג  ושעה"צ סק"כ, ובפשוטו יש שם צד שבעומד מרובה אפי' בפס פחות מד' חשיב מחיצה מעולה, ועי' באריכות במשנה אחרונה שם ובהערה קסט וקעג וספר הסוכה ח"ב פנ"א הערה יא ובירורים סי' ח, וצל"ע ברש"י עירובין טו ע"ב גבי כלי בהמה, וצריך להתיישב בדבר ובסוגי' שם.

הוספה

לגבי מה ששאלת על מקרה כזה שהדופן השמאלית היא גדולה ויש בה עומד מרובה על הפרוץ הדין הוא כדלהלן:

הנה ב' דפנות דעריבן הם לעיכובא, כמבואר בגמ' פ"ק דסוכה וכך נקט המשנ"ב סקכ"ה דבעי' לכה"פ ב' דפנות שהן מחוברות, ולכן הדופן השמאלית מכיון שאינה מחוברת אינה יכולה להיחשב עריבן כיון שיש רווח בקרנות דלהמשנ"ב אינו מועיל, ולכן אי אפשר להכשיר על ידי שנחשב אותה עד סופה כאילו היא קיימת, דלענין עריבן אינו מועיל כיון שיש כאן רווח ומשמע להדיא בחשבון הדברים ברמ"א בס"ה דגם מה שיש כאן עומד מרובה אינו מועיל.

ואילו הדופן הימנית הקצרה יותר הנה היא לכשהיא לעצמה אינה דופן שלימה ואינה יכולה להשלים אחת מב' הדפנות העיקריות בסוכה המתירות את הסוכה בדין שתים כהלכתן, אלא רק כדופן שלישית תוכל להיחשב אחר שיהיו כבר ב' דפנות שלמות מלבדה.

אולם באמת יש מקום לומר דבמקרה שהדופן השמאלית העומד שלה מרובה (ורק יש רווח בינה לבין הדופן האמצעית) תיחשב הדופן העיקרית השניה כדופן שלמה כיון שיש רוב עומד ואילו הדופן הימנית תועיל לענין עריבן, דלענין העריבן א"צ שיהיה דוקא הדופן השלמה מב' הדפנות השלמות כמבואר ברמ"א ס"ג ובמשנ"ב שם סקי"ז וסקי"ח לגבי סוכה מפולשת דגם הדופן האמצעית שאינה דופן שלמה יכולה להיות דופן.

כ"ז באופן שהדופן השלישית היא אכן עומד מרובה על הפרוץ ועי' מה שכתבתי בתשובה בפנים לענין זה בסוף הקטע המתחיל ומ"מ שם קולת הרמ"א.

רוב התשובה מתייחסת לשאלה ברמה הרעיונית לפי המתואר בתחילת התשובה ולא נכנסתי לפרטים שיש עומד מרובה על הפרוץ בדופן השמאלית למרות שהתייחסתי לזה בדרך אגב בקטע הנ"ל, ועכשיו בהוספה הנוכחית דנתי בשאלה הזו להדיא.

וע"ע מה שכתבתי בד"ה ולכן הפתרון ושם הוא פתרון אפשרי, אבל עכשיו הוספתי הנידון לגבי הפתרון השני.

ויש לשים לב לגבי עומד מרובה על הפרוץ שנכנסים בזה לנידון האם הולכים בכל דופן לגופו או בכלל הדפנות יחד או עכ"פ בכלל ג' הדפנות ועי' במשנ"ב ופוסקים בנידון זה.

עוד הוספה

מה שהעיר כת"ר על מה שכתבתי מתחילה במהדו"ק [בקטע ד"ה אולם באמת] שדופן הקצרה היא פסולה לאו דוקא אלא ר"ל שפסולה להיחשב כאחת מב' הדפנות השלמות כהלכתה, והכונה שאינו מב' מחיצות העיקריות שבהן תלוי כשרות הסוכה, ותיקנתי כעת הלשון כדי שלא ישמע שיש כאן צד פסול בדפנות אלו.

לגבי מה שהערתם על סוכה מפולשת שהוכשרה בפס ד' בדופן אמצעי כמ"ש בסי' תרל ס"ג דאם נימא דבעינן ב' מחיצות שלמות א"כ גם בסוכה זו לא תוכשר אלא אם כן ב' המחיצות האחרות מב' צדדיה יהיו שלמות לאורך כל הסוכה [כפשטות דברי הבה"ל בדעת הר"ן], יעוי' בחזו"א הנ"ל בסי' ה סוף סק"י, דמבואר בדבריו דבעי' צורת הפתח בב' דפנות אלו או עומד מרובה ומלבד זה בעי' דהחיבור בין אמצעית לימנית יהיה באופן של עריבן בתנאים המבוארים שם שצריך שיהיה עריבן בפס ז' או בפס ד' על ידי לבוד וכל שאר ב' דפנות אלו סגי להתירן על ידי עומד מרובה או צוה"פ.

ויתכן לדחוק בדבריו דסגי באחד מהם אבל צריך לדחוק שם בשביל לפרש כן דהרי מתחילה בא לשלול שא"צ ששניהם שב' הדפנות בצדדין שכהלכתן יהיה עומד של זה כנגד עומד של זה או פרוץ של זה כנגד פרוץ של זה, כל דאיכא ז' עומד והשאר יהיה ע"י צוה"פ או עומד מרובה, עכ"ד, ודוחק לומר דמה שחזר ואמר כל דאיכא וכו' כבר מדבר רק על דופן אחת מב' דפנות אלו, וצל"ע למעשה.

לגבי מה שהערתם שיש כאן בעיה להכשיר את הדופן השמאלית כשרובו עומד שהרי כנגד הפרוץ שבו עדיין אין כאן סוכה כלל, והיאך שייך שדופן ייחשב פסל היוצא מן הסוכה כשאין דופן זה ממשיך דופן של סוכה שלמה, ואם כן היאך שייך לומר דין פסל היוצא מן הסוכה יחד עם דין עומד מרובה, כיון שכל העומד כאן מתחיל רק כשכבר כלה הדופן הימני שכנגדו.

הנה יתכן שמה מפריע לכת"ר הוא שיש כאן ב' דינים יחד, דיש כאן דין פסל עם דין רובו כעומד יחד, ויש דעת רע"א ואחרונים דאין אומרים ב' דינים בסוכה בהדי הדדי כמו שציינתי בתשובה אחרת (לגבי הנידון על סוכה שחציה תחת מבנה).

אבל אינו מוכרח דבגמ' הובאו כמה שיטות בביאור ענין פסל ועל ביאור זה הקשו בגמ' דפשיטא ורק אמרו דס"ד שלא עשה למטרת ישבת סוכה קמ"ל שלא, וא"כ אינו ממש שנתחדש דין בפסל היוצא מן הסוכה לענין זה, אלא רק גלויי מילתא שלא נימא שהסיח דעתו חלק זה מהסוכה (וכ"ש אם הדופן הימנית היא שבעה טפחים בדיוק שאז גם להמבואר בגמ' שם אפי' ס"ד אין בזה, עי"ש ברש"י, וגם יש ללמוד מהנ"ל לענייננו בארוכה ימנית יותר מז' קצת דאין כאן פסול אלא שהיה צד שחשיב שלא עשה ההמשך לחלק מן הסוכה).

וגם דין עומד מרובה מצינו שהוא טוב יותר מדין לבוד לענין סוכה ג' דפנות להמג"א (עי' בפנים התשובה כאן), אם כי זה אינו ראיה, דלא כל דבר שכשר להמג"א בג' דפנות אינו בכלל דין בסוכה (לענין נידון הרע"א הנ"ל).

ויתכן דכוונת כת"ר בדינים כאן מצד דהלכתא גרעתא לדופן שלישית ואוקימתה אטפח כמ"ש בגמ' פ"ק דסוכה, ומקשה היאך שייך לצרף הלכתא דגרעתא לשלישית עם הלכתא דעומד מרובה של דופן שכנגדה, ואמנם יש לפלפל בזה, אבל להלכה הוא כמבואר מתוך דברי השו"ע סי' תרל ס"ה שסוכה מתכשרת גם בצירוף דינא דשלישית אפי' טפח בצירוף דינא דעומד מרובה בדופן אחרת, וא"כ גם בענייננו מה בכך שאנו משתמשין בהדי הדדי בב' דינים אלו.

וכי תימא דכאן הוא גרוע יותר מכיון שבאותו דופן גופא אנו משתמשים בב' הלכות אלו, מ"מ אינו באותו דופן גופא, דהרי שלישית אפי' טפח אנו משתמשים בדופן ימנית (והוא יותר טוב מטפח דהוא ז' טפחים) ולענין עומד מרובה אנו משתמשים בדופן שמאלית, וגם אם יש דעות (כדלהלן בהמשך הדברים) שגם הדופן של טפח מתחשב עם כל הסוכה לענין שלא יהיה פרוץ מרובה, מ"מ הוא חומרא שנאמרה בדופן זה ולא קולא דלולא דין זה הוה עבדינן פורתא ותו לא מידי.

ואמנם יש נידון אחר שצריך בהחלט לדון כאן בגדרי עומד מרובה על הפרוץ בדופן עצמו (היינו ברוח הצפונית עצמה), האם סגי במה שרוב רוח שמאלית צפונית היא בעלת מחיצה כדי לומר שרוח צפונית העומד שבה מרובה על הפרוץ או דבעינן שיהיה פס ד' בתחילת דופן צפונית (במערבית שבו דהיינו בקרובה לדופן אמצעית מערבית), כדי שיהיה התחלה לדופן צפוני ורק אז חשיב עומד מרובה על הפרוץ.

והנה במקרה הפוך שהסכך ממשיך הלאה למזרח אחר שמסתיימת כל הסוכה לא שייך לומר כאן שרוב רוח צפונית יש לה דופן כדי להחשיב אחר סיום הדופן צפונית והלאה כאילו יש כאן דופן שהרי אינו שייך לסוכה כלל כיון שאינו באויר מחיצות כלל, אבל בניד"ד גם בלא פס ד' מ"מ היושב בקרן צפונית מערבית יושב באויר ב' מחיצות דעריבן דהיינו מחיצה מערבית ומחיצה דרומית שישנה שם.

ולכאורה נכנסים כאן לשאלה מה הגדר של עומד מרובה ולפ"ז יצטרכו לבדוק אם צריך המשך לדופן (אולי לכה"פ ד' טפחים דלא ליתי אוירא וכו' עי' עירובין טו ע"ב ועי' מג"א ריש סי' תרל) בסוף הדופן.

ויתכן ששאלה זו תהיה תלויה בנידון האם העומד מרובה על הפרוץ הוא בכל דופן לגופו או בכל הדפנות (דבבה"ל סי' תרל ד"ה העשויות נקט בפשיטות דבעי' עומד מרובה בכל הרוחות, וכן דעת העה"ש סי' שסב סעי' כג כט וסי' שסג סי"ז, ואילו בסי' שסא בשעה"צ סקי"ד וסי' שסב במשנ"ב סקמ"ה ושעה"צ סקכ"ט ובבה"ל שם ס"ח ד"ה פרוץ משמע דאזלי' בכל דופן לגופיה, ויתכן דתרתי בעינן, ועי' חזו"א סי' עה סק"ג מש"כ כן בדעת רש"י), ומ"מ אף אם נימא דבזה אזלי' בכל דופן לגופיה מ"מ אכתי יש מקום אולי לומר דההסתכלות היא כללית על הרוח ולא דוקא על מחיצה וצל"ע.

ויעוי' במשנ"ב סי' תרל סקכ"ה לענין פירצה בקרנות דמבואר שם מתוך דבריו שאפי' כל הסוכה פרוצה בקרנותיה חוץ מקרן אחת (ששם עריבן המחיצות) הוא כשר, כל עוד שיש כאן מחיצות עשויות בכשרות בעומד מרובה, אע"ג דבס"ה לכשנחשב הדברים במוחינו נמצא דיש כאן רוח מערבית שפרוצה במקצתה בקרן צפוני שלה ורוח דרומית שפרוצה בקרן מזרחי שלה, ורוחות מזרחית וצפונית שפרוצות באיזה אופן שיהיה בקרנותיהן, ולו יצוייר שקרן מערבית של דופן צפונית פרוצה ג"כ, מ"מ סגי במה שקרן מערבית דרומית שלמה, והרי אין כאן פס ד' כלל לקרן מערבית של דופן הצפונית הפרוצה, ומבואר מזה דא"צ פס ד' בתחילת הדופן (דהיינו בקרן המערבית של הדופן הצפונית) כדי לשייך לסוכה את הדופן הצפונית הזו, ואז יתכשר אפי' בסוף קרן צפונית במזרחה כנגד היכן שפרוץ כנגדו ברוח דרומית בקרן מזרחית שלו.

ומבואר מזה דחשיב שיש כאן ב' דפנות שלמות לכה"פ [שהוא לכה"פ הכשר סוכה כמ"ש הבה"ל לעיל ס"ב ד"ה שיעמיד בשם הר"ן] כיון שיש כאן רוב עומד בהנך ב' דפנות, אע"ג שאין פס ד' בתחילת הדופן.

 

 

קרא פחות

לכתחילה רק בערב יום טוב ובדיעבד כשלא הספיק להניח שוב בערב יום טוב יכול לסמוך גם על מה שהניח לפני כן (שו"ע סי' תקכז סי"ד ומשנ"ב שם סקמ"ד), ולענין ליל ערב יום טוב הוא יותר קל מכיון שהרבה מפוסקי זמנינו ...קרא עוד

לכתחילה רק בערב יום טוב ובדיעבד כשלא הספיק להניח שוב בערב יום טוב יכול לסמוך גם על מה שהניח לפני כן (שו"ע סי' תקכז סי"ד ומשנ"ב שם סקמ"ד), ולענין ליל ערב יום טוב הוא יותר קל מכיון שהרבה מפוסקי זמנינו התירו, אבל יותר טוב לעשות ביום לצאת ידי חובת כל הדעות, ובדיעבד בכל גוני יצא גם בלילה דאפילו קודם לכן בדיעבד יצא וכנ"ל.

מקורות:
לענין ליל ערב יו"ט כתב בשבט הלוי (ח"ט סי' קכד סק"ד) שבשעת הדחק יכול לסמוך על זה אך אם לבו נוקפו לא יברך על זה, והגרח"ק (אליבא דהלכתא גליון צד עמ' מ) כתב דמי שהניח בלילה טוב שיעשה שוב בלא ברכה, והגריש"א (אשרי האיש ח"ג עמ' מב ס"ח) נקט שיכול לעשות עירוב תבשילין בליל ערב יום כמו ביומו, וכ"כ בתשובות והנהגות ח"ו סי' קכב, ועי' במ"מ שציין באליבא דהלכתא שם, ספר עירוב תבשילין הערוך פי"ג, תשובת הגרח"ק בעזרת אליעזר הל' יו"ט, משנת יוסף סוגיות או"ח ח"ב או"ח ס"ג סוף ענף א, ועוד רבים.

קרא פחות

הנה עיקר יסוד הדברים שיש ימים שאסור להקיז בהם דם כבר נזכר בגמ' [שבת קכט ע"ב] לגבי ערב חג העצרת ושמחמת זה גזרו על ערבי שאר ימים טובים, והובא ברמ"א על השו"ע [או"ח סוף סי' תסח ס"י]. ויעוי' שם בגמ' לעיל ...קרא עוד

הנה עיקר יסוד הדברים שיש ימים שאסור להקיז בהם דם כבר נזכר בגמ' [שבת קכט ע"ב] לגבי ערב חג העצרת ושמחמת זה גזרו על ערבי שאר ימים טובים, והובא ברמ"א על השו"ע [או"ח סוף סי' תסח ס"י].

ויעוי' שם בגמ' לעיל מינה, דמצב הסכנה שיש אז הוא משום שלפעמים האומן מוציא מהדם קרוב לסכנה, וא"כ הרי מצינו כשאדם בסכנה ריעא מזליה כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפ"ק דחגיגה דף ה' ובב"ר עה"פ וקרהו אסון, ואם נימא דזה הטעם כאן גם לענין הימים שאין מקיזין בהם שהוא מחמת שהוא בסכנה וריעא מזליה, א"כ שייך רק בתרומת דם אבל לא בבדיקת דם שהוא מעט דם כל שהוא ברוב בני אדם.

ומאידך גיסא נזכר שם בגמ' שאחר הקזה אדם חלש מאוד, וכן מבואר בגמ' בתענית גבי אבא אומנא וכן ברש"י קידושין פב ע"ש, ואם נימא שזה כולל גם הקזה כל דהוא מכיון שזה מחליש א"כ ה"ה גם בדיקת דם שהוא גם מחליש.

ויש לציין דבגמ' שם הלשון הוא וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת, דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו ע"כ, והלשון טבח לדמייהו קשה דמה שייך טביחה בדם, אבל הכוונה ברורה דר"ל שאחר שיוצא דם מן הגוף יש כאן ריעותא לאדם שאותה הרוח רעה רוצה להיתפס בה, ואע"ג דביום מתן תורה הראשון לא הקיזו דם והיה רק דאי לא קבלו וכו' הוה טבח וכו', אעפ"כ נקט דמייהו משום דשייך לענייננו.

ויעוי' במשנ"ב ס"ס תסח סקל"ח שדן לגבי כוסות רוח והזכיר שם שיש מתירים כוסות רוח מלבד הושענא רבא שהוא יום הדין, ובשם החק יעקב והחיי אדם הוסיף שם שעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר, וכשיש צורך משום סכנה ע"פ רופא עי"ש מש"כ שם.

ובמקומות שהזהירו האחרונים מהקזת דם פשיטא שאינו חמור משאר ערב יו"ט שנזכר בגמ' להסוברים שהוא קל בכוסות רוח.

אולם כוסות רוח הוא קל יותר מבדיקת דם, וכמ"ש הערוך השלחן סי' הנ"ל ס"ג שדם של כוסות רוח אינו בא ממש מפנימיות הגוף כמו דם הקזה, ואפשר דזה גם כוונת השוע"ר שם סכ"ג שכתב דכוסות רוח אינו דומה לדם הקזה ממש.

ומשמע ממה שהתירו רק כוסות רוח שכל הקזה אחרת אם מעט ואם הרבה אינה טובה בימים אלו, וע"ע סנהדרין קט ע"ב ודוק.

אולם יעוי' מה שהובא בשם הגר"ש ואזנר [בקובץ מבית לוי בענייני ניסן עמ' לז] להתיר בבדיקת דם שמוציאים מעט דם, ואולי ההיתר שלו מיוסד על ענין המבואר בגמ' בשבת שהזכרתי בריש התשובה על הסכנה שיש בהוצאת ריבוי דם, ואפשר דמצרף ג"כ מש"כ המשנ"ב שם שומר פתאים ה' שהוזכרה סברא זו לגבי מקום שיש בו צורך רפואה, ואפשר דמצרף עוד גם מה דבלאו הכי הרבה מהרפואות הנזכרים בגמ' אין נזהרין האידנא כמ"ש התוס' בכמה מקומות וגם כאן שנהגו (כמ"ש הרמ"א שם) מ"מ הבו דלא לוסיף עלה, ואפשר דגם לפי הטעם שהוא מחליש מ"מ זיל בתר טעמא דלהרבה בני אדם הקזה כל דהוא אינו מורגש חולשה כ"כ, (ומי שמרגיש חולשה אפשר דאה"נ יהיה אסור בזה דהא אפי' בניתוח שם נקט שעדיף שלא לעשות ביום זה), ואולי מקורו מריש פ"ה דכריתות (דף כ ע"ב ואילך) בסוגי' דדם הקזה ובגדרים המבוארים בראשונים שם שלמד מזה דדם פורתא אינו בכלל הקזה סתמא.

אמנם מפשטות האחרונים שהתירו רק כוסות רוח מהטעמים שביארו כנ"ל, משמע שהקזה גמורה אסרו בכל גווני.

קרא פחות

יש כאן כמה בעיות בסילוק והעברת החזן, וכמו שיתבאר. ראשית כל מכיון שהם אומרים שרוצים לסלקו ולשלחו לנפשו בלא לשלם לו, והדין שמכיון שהתחייבו יצטרכו לשלם לו כמבואר במשנ"ב סי' נג סקנ"א בשם האו"ז, ועי"ש סקנ"ד לענין ממתי חשיבא התחלה, וצ"ע ...קרא עוד

יש כאן כמה בעיות בסילוק והעברת החזן, וכמו שיתבאר.

ראשית כל מכיון שהם אומרים שרוצים לסלקו ולשלחו לנפשו בלא לשלם לו, והדין שמכיון שהתחייבו יצטרכו לשלם לו כמבואר במשנ"ב סי' נג סקנ"א בשם האו"ז, ועי"ש סקנ"ד לענין ממתי חשיבא התחלה, וצ"ע למעשה עד לאיזה זמן יצטרכו לשלם לו.

כמו"כ יש בזה בעיה נוספת, אחר שכבר הסכימו והתרצו לחזן שכיר המתפלל בניגונים האחרים א"כ החוזר בו במשא ומתן אחר שסבר וקיבל בלא ששום דבר השתנה הוא מחוסר אמנה כמבואר בחו"מ סי' רד ס"ז הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו וכו', וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר וכו', ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו עכ"ל.

ואמנם ברמ"א באו"ח סי' נג סי"ט מבואר דביחיד שסבר וקיבל אין לו רשות למחות אח"כ ומשמע לפו"ר (ועי' להלן) שציבור כן יכולים למחות גם אחר שקבלו, אבל אולי שם מיירי מצד הדין, ולא נחית שם לענין אם נקראים מחוסרי אמנה אחר שחוזרין בהם.

ומצד שני יש לטעון דאם הציבור עצמו חזר בו הוא שינוי משמעותי עבור ועד בית הכנסת שחשיב לגבם כמו שהשתנה הדבר, אבל למעשה הם שליחים של המתפללים, ונמצאו המתפללים נוהגים שלא כהוגן, וכמבואר בחו"מ שם ס"ט שאם רבים אמרו עליהם לעמוד בהם גם לענין מתנה מרובה שביחיד אינו נחשב, דרבים צריכים לעמוד בדיבורם, וכתב שם הסמ"ע סקי"ד מפני שבזה סמכה דעתו דלא יחזרו בו הרבים, גם מפני שאינו מגיע על כל אחד כי אם דבר מועט עכ"ל, וכ"כ הנתה"מ שם, ויל"ע בזה.

ובביאור הגר"א בחו"מ שם ציין למש"כ הרמ"א שם בסו"ס קסג דכל דברי הקהל אינם צריכים קנין, ומ"מ יעוי"ש ברמ"א שכ' דאם הקהל שפטרו אחד ממסים, פטור וא"צ קנין וכו' אבל יכולין למימר שלא פטרוהו רק לשנה, ומ"מ בענייננו א"א לטעון כן משום שמבואר בפוסקים שא"א לסלק חזק שמינוהו והחזיק במינויו (ועי' משנ"ב סי' קנג סקי"ב).

וצ"ע דלפי הצד שאצל רבים נחשב כמו שהיה ממש קנין א"כ באיזה אופן מיירי הרמ"א באו"ח הנ"ל דמבואר בדבריו ששייך חזרה אצל רבים, ואם תאמר דמיירי כשמשלם כמ"ש המשנ"ב הנ"ל בשם האו"ז, יש בזה דוחק, וצל"ע.

ושוב אחר העיון במשנ"ב שם נראה דלא למד הרמ"א דבא למעט אופן שחוזר אחר שמינהו אלא שהשתנה אחר שמינהו המצב כמבואר שם ובזה הציבור נאמנים והיחיד לא, אבל אם הוא בלא שינוי מצב י"ל דגם הציבור אינו יכול כלל אא"כ ישלם.

ג' אם ועד בהכנ"ס אינו מסכים ורק הציבור רוצים יש בעיה נוספת של תקנת הקהילות שתקנו שהציבור לבד לא יוכל לסלק ממונים ובכל מקום לפי מנהגו, כמבואר בנו"כ בפמ"ג ובמשנ"ב סי' נג סוף סקנ"א ועי' עוד שם סקנ"ג.

וד' יש בעיה נוספת בהעברת חזן מכיון שהאידנא הקפידו שלא להעביר חזן מפני החשד אא"כ נמצא בו פסול כמ"ש בב"י ושו"ע או"ח סי' נג סכ"ה ומשנ"ב שם סקע"ג ושו"ת חת"ס יו"ד סי' שמה (ד"ה ובענין), והמקור לזה מרשב"א ע"פ דינא דמערבין בבית ישן לפי' התוס' בגיטין ס ואו"ח סי' שסו.

מ"מ למעשה הבעיה הראשונה לא תהיה אם ישלמו לו, וכן הבעיה השניה לא תהיה ג"כ אם ישלמו לו, ולענין זה סגי בפיצוי שיתרצה בו, הבעיה השלישית לא תהיה אם ועד בהכנ"ס יסכים לזה, והבעיה הרביעית הוא דבר שצל"ע אם מועלת מחילת הש"ץ לזה, ומסתמא אינו יכול למחול, דכמה דינים נאמרו מפני חשד כמו בענייני צדקה וכו' ואין אדם יכול למחול, ולגבי שבועה דחשד מצינו דשייך מחילה אבל שם חיובי שבועה הוא ממונות שאפשר למחול עליהם, ומה דבסי' שסו נקטו הלשון בגמ' ושו"ע מפני דרכי שלום אינו מוכרח שיכול למחול.

ועי' משנ"ב סי' נג סקע"ג בשם המג"א, אין להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב.
ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד ע"כ, וכ"ש שכאן כחו עדיף שאין שום פגם בקולו ועושה ניגונים מצויינים ואף הם סברו וקבלו ורק חזרו בהם ורוצים ניגונים אחרים ולאו כל כמינייהו לחזור בהם.

ומש"כ המשנ"ב דישמשו שניהם כאחד היינו משום החשד (שנזכר באותו הסעיף), ועי' במשנ"ב סי' שסו סקכ"ה דטעם קצת אינו מועיל לשנות מפני החשד אלא אם כן יש טעמא רבה, וניגונים וכיו"ב אינו טעמא רבא.

ויעוי' עוד ברמ"א סי' נג סכ"ה בשם תשובת הרשב"א סי' ש דחזן שרוצה להעמיד בנו תחתיו ואין קולו ערב כמותו אין הקהל רשאי לסלק בנו, וכ"ש בענייננו שאינו בנו אלא הוא בעצמו וכ"ש בענייננו שקולו ערב רק שהקהל מבקש ניגון אחר (וניגון החזן הוא ג"כ ניגון מקובל בקהילות כל שהם), וכ"ש בענייננו שכבר נתרצו וכבר עברו כמה שנים.

היוצא מכל זה שאם ירצו לחזור בהם מצד הדין יצטרכו להגיע להסדר עם הש"ץ לפי האופנים שנתבארו, ומצד התקנה שא"א לסלקו לא יוכלו גם לסלקו אלא למנות אחר עמו (כגון זה לשחרית וזה למוסף), וצל"ע אם מועיל מחילת החזן בשביל לפתור גם ענין החשד.

אם ההסכם מראש ביניהם רק לזמן עי' משנ"ב סי' נג סקנ"ד, ויש לציין דבזה גם חשדא ליכא ע"פ המבואר בברכ"י או"ח סי' שסו ומשנ"ב שם סקכ"ו ודוק, ומ"מ בזמנינו המנהג שאם לא התנו להדיא שלאחר זמן יסלקוהו לא מהני מה שההסכם היה רק לזמן, דבלאו הכי המנהג שגם אחר כך אין מסלקין אותו, עי' משנ"ב סקפ"ומה שהביא בשם החמדת שלמה סי' ז וח"ס סי' רו .

לפעמים ראוי לחזן לוותר, יעוי' ברמ"א ומשנ"ב סי' תקפא וסק"ט וסקי"א, אבל במקרה שלך שאין מריבה או תלונה מצד הקהל והוא מרוצה להם כמו שכתבת א"כ כל עוד שלא נגרם מזה לחץ ומתח ורוצים רק לידע הדין מה נרצה לפני ה' א"כ הנרצה כאן הוא שהקהל יבליגו לחזן ומי שקשה לו בניגונים שאינו מורגל בהם יכול לילך ולהתפלל בביהכנ"ס ששם מזמרין בניגונים שלו.

קרא פחות

יש להתיר. מקורות: הנה צוואת ריה"ח הוא כולו חידוש ואינו מוסכם שיש להקפיד ע"ז (עי' מה שהובא בפת"ש אה"ע סי' ב ס"ו), וגם המשנ"ב סי' רס הביא כן בשם יש מקומות שמקפידין בזה, ואפשר דר"ל שתלוי במנהג, ומאחר שכולו חידוש הבו דלא ...קרא עוד

יש להתיר.

מקורות:

הנה צוואת ריה"ח הוא כולו חידוש ואינו מוסכם שיש להקפיד ע"ז (עי' מה שהובא בפת"ש אה"ע סי' ב ס"ו), וגם המשנ"ב סי' רס הביא כן בשם יש מקומות שמקפידין בזה, ואפשר דר"ל שתלוי במנהג, ומאחר שכולו חידוש הבו דלא לוסיף עלה, דכל מה שאינו מפורש בצוואה אין לאסור, ומאחר שיש דיני תספורת שאין נוהגין בהסרת שיער הפנים, כמו בחוה"מ כמבואר בגמ' ושו"ע, ממילא אין להחמיר לענייננו, וכעי"ז הביא בספר וישמע משה בשם גדולי ההוראה לענין אחר דכל מה שאינו מפורש בצוואה אין לאסור, ועי' גם בפת"ש שם הביא מאיזה פוסקים להקל בעניינים אחרים בצוואה כשיש בס"ח משמע שהחמירו רק באופן מסויים לענין חיתון עי"ש.

ויש להוסיף על זה דהנה מאחר והרבה מן הצוואה יש מקום לנסות לבארה ע"פ סברא, וא"כ אף אני אנסה לומר חלקי בזה, דהנה מצינו ב' סוגי תקנות שגזרו חז"ל שלא להסתפר, בדיני אבלות כגון שבת שחל ת"ב ובאבלות דז' קרובים  ומאידך בדיני כבוד המצוה כגון חוה"מ ומשמר שבבהמ"ק, והנה אם נדמה תקנה זו לתקנות חז"ל א"כ לענין אבילות אין שייך כאן כלל, (ואדרבה על אף שמביאין קרבן חטאת עי' בפ"ק דשבועות מ"מ הלוויים הביאו חטאת וגילחו שערם בר"פ בהעלותך דשיער הוא דין כמ"ש בזוהר), אלא יש לומר דהוא כמו בחוה"מ שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול כדאמרי' בפ"ג דמו"ק וכן במשמר תקנו שלא ייכנסו למשמרתם כשהן מנוולין כדאמרי' במס' תענית.

ויעוי' במעשה רב דאי' שם שהגר"א לבש בר"ח הכובע של שבת משום שהוא מדאורייתא עכ"ד, ותדע דקרבנות ר"ח נאמרו בפרשת ר"ח יחד עם קרבנות המועדות, ויש בר"ח שעירי חטאת כמו במועדות, ואסור באיסור מלאכה כמו במועדות כמ"ש בגמ' במגילה כב ועי"ש בתוס', וכמו כן יש בפוסקים שכ' להוסיף בסעודה בר"ח כמו במועדות.

והנה בשבת א"א לתקן שיסתפרו בכל ערב שבת כי אין צורך בכך וכמ"ש המשנ"ב בסי' תקנא שמטעם זה א"א להתיר האידנא תספורת בע"ש באופן המבואר כיון דבלאו הכי אין מסתפר בכל ערב שבת עי"ש, אבל בער"ח שייך לתקן תקנה כזו ועכ"פ לענין שאם צריך שיסתפר שלא ייכנס לר"ח כשהוא מסופר דומיא דרגל.

א"כ אפשר דמהך טעמא ציוה ריה"ח שלא יסתפרו בר"ח, ואם נימא הכי א"כ ודאי יהיה הדין שלהסיר שערות הפנים בר"ח יהיה מותר כמו שמצינו בחוה"מ כמ"ש בשו"ע הל' חוה"מ.

ואם נימא הכי דזה טעם צוואה זו א"כ עיקר הצוואה בזה הוא להסתפר קודם ר"ח וישמע חכם ולא תקנו זו אלא מפני זו, וצל"ע למעשה.

והי' לי עוד דברים בזה ומ"מ פשטות הענין לענייננו שאפשר להקל בזה במקום הצורך.

קרא פחות

בענין שאלותיך בדברי הרוקח תחילה אביא לשונו על מנת שהדין ודברים דלהלן יובנו גם להמעיינים בעתיד בתשובה זו ואחר כך אכתוב דברי ע"ז. ז"ל הרוקח (בספרו סודי רזיא ח"א פתיחה אות ח), קח דלעת לחה בערב חג הסוכות סמוך למנחה, ושים ...קרא עוד

בענין שאלותיך בדברי הרוקח תחילה אביא לשונו על מנת שהדין ודברים דלהלן יובנו גם להמעיינים בעתיד בתשובה זו ואחר כך אכתוב דברי ע"ז.

ז"ל הרוקח (בספרו סודי רזיא ח"א פתיחה אות ח), קח דלעת לחה בערב חג הסוכות סמוך למנחה, ושים שעורים י"ב שורות כנגד י" חדשים.
ובכל שורה ושורה שים שלשים גרגרין מן השעורים וסימן (צ"ל וסומן) כל שורה ושורה בלשון הקודש בכל שורות ניסן אייר סיון תמוז וכל החדשים על כל שורה ושורה, וראה לאחר שיעברו כל ימי הסוכות על כל שורה ושורה כמה גרגרין צומחות כחשבון הגרגרין כך יהיה מטר בזה החודש, וכן תעיין בכל חודש וחודש שהוא מסומן ותבין בטוב, ואחר שתעיין החדשים כסדרן אז כתוב כך ניסן כך וכל צמחו, וכן כל החדשים, אז תבין כמה יהיה מטר בכל חודש וכמה ימים לא יהיה מטר, והסתר סודו ליריאיו עכ"ל.

הנה מה ששאלת למה דוקא שעורים אפשר משום ששעורים הם דין, ובסוכות הוא זמן דין על המים כדתנן בפ"ק דר"ה מ"ב, ועי' במאמר החכמה להרמח"ל ובברכות פרק הרואה.

ואפשר להמליץ על זה מה שאמרו בויק"ר פרשת אמור פרשה ל דסוכות נקרא יום הראשון (ויקרא כג, מ) משום שהוא ראשון לחשבון עונות אבל עד יום ערב סוכות במנחה הוא זמן שסרו עונותיו, ובגמ' שם אמרי' דשעורים הוא רמז לסרו עונותיו, והזמן הראשון הראוי לעונות הוא ליל סוכות כדאמרי' בפ"ח דיומא גבי עיו"כ שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והיינו חטא לחלק מהראשונים שם, וכמ"ש כי אמר איוב אולי חטאו וגו' וכמ"ש חז"ל דהיינו מחמת שהי' שם סעודה וקיצרתי, וכמ"ש בברכות לב ע"א אין ארי נוהם מתוך קופה וכו' אלא מתוך קופה של בשר, הלכך זמן שעורים הוא בערב סוכות במנחה.

ואפשר להמליץ ע"ז בדרך צחות דרב שעורים אחוה דרבא נזכר רק פ"א בש"ס במו"ק כח ע"א על מיתתו שהיתה קלה, ושם באותו עמוד גופא אי' שמיתת צדיקים מכפרת, והיינו על עון הדור כמ"ש בכתובות ח ע"ב וק"ל.

עוד יתכן דכיון דאפשר בשעורים ועביד בחיטין קא עבר משום בל תשחית, כמ"ש בגמ' האי דאפשר ליה בשכרא וקא שתי חמרא קא עבר משום בל תשחית, ועד כאן לא פליגי התם אלא משום דאיכא למאן דאמר התם בל תשחית דגופא עדיף אבל הכא לא שייך.

ומ"מ רוב הסגולות אין טעמן ידוע ואם היינו יודעים טעם כל סגולה שנזכרה בקדמונים לאמיתה היינו יכולים לחדש גם סגולות מליבנו כספר הרפואות שכתב שלמה המלך עליו השלום וזה כמובן שאין אנו בדרגא זו.

מה שצריך לסוכות מפני שד' מינים באין לרצות על המים כמ"ש בתענית ב ע"ב, וכדתנן במתני' בר"ה שם שאז הוא זמן דין על המים, ומכיון שסוכות הוא זמן הדין לכך ממתין מתחילת סוכות עד סופו עם אותה הדלעת כדי שבשעת דין יהיה סימן על הדלעת, דשעה שהדין חל אז הוא זמן המסוגל להחיל הסימן, וכעין מ"ש לדעת האר"י שהבוכה בר"ה הוא סימן טוב ויש טעם בזה שנשמתו מרגשת.

מה שמתחיל מניסן מנין החדשים אע"פ שהסדר הוא מתשרי היינו משום דמצוה למנות מניסן כמ"ש החת"ס, ועי' ברמב"ן עה"ת שמות יב ב, ועי' בביאורי על המכילתא דרשב"י שם, ועי' באריכות בקובץ בית אהרן וישראל שציינתי שם מה שהביאו בזה.

לגבי מה שדנת אם אפשר לעשות החכמה על ידי אבטיח, יש לציין דברע"א באה"ע סי' ב בשם מהרי"ל כתב על רפואות שבגמ' שא"א לעשותן האידנא שאין בקיאין בעשייתן, ויש להוסיף דבכמה דברים כתבו התוס' והפוסקים דנשתנו הטבעין, ובפרט בענייני סגולות, דיש ראשונים שנקטו דסגולות שבגמ' הרבה מהם אין נוהגין האידנא, ומ"מ יש לחלק בין דברי הגמ' לדברי הרוקח.

לגוף השאלה האם אבטיח הוא ממיני הדלועין, יש שורש לנידון זה ויש בזה קצת מהרמב"ם ומאחר שחלק מדברי הרמב"ם בזה הם מספריו שפחות מצויין בידינו, ואפשר למצוא בזה מ"מ מדברי הרמב"ם בספר הצומח והחי במשנת הרמב"ם ערך דלעת, ועי' עוד קב ונקי על הירושלמי פ"ב דדמאי עמ' רכו, מ"מ לומר דקרא בגמ' הכוונה לדלעת הוא מחודש מאוד דיותר שייך לקרוא לאבטיח דלעת או להיפך בשם מושאל או לומר שהם מאותו משפחה אך לא לומר שאבטיח הוא דלעת אלא אם יימצא ראיה ברורה לזה (דיש כמה מיני דלועין עי' יו"ד סי' רצז סי"ד ממתני' פ"ק דכלאים).

מה ששאלת למה דוקא קרא ולא שאר דברים (הנזכרין בשלהי הוריות וכריתות מסימנא טבא וגדלי לעגל כדפרש"י) יש לציין דקרא הרגילות שמשתמשין בו חקלאי בשביל לגדל צמחים, אלא שהוא אסור באיסור כלאים כדתנן במתני' פ"ק דכלאים מ"ח ועי' בר"ש רפ"ז דכלאים ד"ה אפי' הבריכה בדלעת ותי"ט שם, וצע"ק דא"כ לכאורה נמצא דמיירי שעושה באופן שאינו כלאים וצ"ע.

מה שכתב הרוקח שכותב בלשה"ק שמות חדשים יש להעיר דשמות חדשים עלו מבבל כמ"ש בירושלמי, אבל הרמ"א בהל' גיטין קרי ללשון ארמי ג"כ לשה"ק, ועדיין יש לדחות דלשון ארמי סובר רמ"א בתשובותיו שניתן בסיני משא"כ שמות חדשים שעלו מבבל, ויש ליישב דכיון שהובאו הנך שמות חדשים במקרא ובמשנה הוא בכלל לשה"ק.

מ"ש שם ברוקח "וסימן" וכו'  ברור שצ"ל וסומן דבחלק מכתה"י לא כ"כ הקפידו על הגבולות הברורים בין ו' לי' כמו שצריך, וכמו שהבאת נוסחא אחריתא ששם אכן כן איתא וסומן, והוא בחולם, ואמרי' ברפ"ק דמגילה דף ב ע"ב דהיכא דאיכא מאן דתני דוקא ואיכא מאן דתני שיבוש האמת כמאן דתני בדוקא.

 

קרא פחות

יש להגיע לב"ד ולשאול, ומ"מ אציין כמה מ"מ ונידונים בזה, (ויש לבדוק כל דבר במקור), והיוצא מזה שלכאורה בדיני שמים מחוייב לכל הצדדים, ואילו בדיני אדם אם היה קנין גמור בזה כדין ישלם גם בדיני אדם, וכך פשטות הרמ"א בשני ...קרא עוד

יש להגיע לב"ד ולשאול, ומ"מ אציין כמה מ"מ ונידונים בזה, (ויש לבדוק כל דבר במקור), והיוצא מזה שלכאורה בדיני שמים מחוייב לכל הצדדים, ואילו בדיני אדם אם היה קנין גמור בזה כדין ישלם גם בדיני אדם, וכך פשטות הרמ"א בשני מקומות, ואם רק דברו ביניהם, יתכן שיהיה תלוי בכמה שיטות, ולפי שי' מסויימות תמיד יהיה חייב רק בדיני שמים, ובענייננו יש יותר מקום להחמיר מכמה טעמים כמו שיתבאר, ומ"מ יתכן שיצטרך בעה"ב להחזיר משהו ללקוח ולא לקחת מחיר מלא, אם משום שהשאיר לו אולם ריק שהיה יכול להשתמש בו ויש לזה שווי כל שהוא לחלק מהפוסקים, ואם משום שחסך ממנו הוצאות חשמל מים וניקיון וכיו"ב.

מקורות: מצינו שהגוזל בית ולא נשתמש בו אינו משלם שבת על זמן ששהה אצלו בסי' שסג ס"ו, (ובדיני שמים ודאי חייב עכ"פ בניד"ד, עי' בשער משפט סי' שיב סק"ב ובפת"ש שם).

אבל דין החוזר בו משכירות פועלים מצינו בב"מ עו ריש ע"ב שיש בזה חיובים, ונחלקו הקצה"ח והנתה"מ בגדר חיוב זה, דלקצה"ח סי' שלג סק"ב החיוב הוא רק באדם דאזיק אדם מדין שבת, ובשכירות בהמה פטור, וה"ה מסתמא בשכירות קרקע, אבל להנתה"מ שם סק"ג הוא אומדנא ותקנת חכמים לחייב באופן זה, ולכאורה ה"ה בשכירות קרקע, ויל"ע.

והנה בריטב"א בב"מ שם וכן בנ"י בשם הרמב"ן מבואר כעין דברי הנתה"מ בנוסחאות שונות, ולכן החת"ס חו"מ סי' קעח נקט בזה כדעת הריטב"א (ועוד יותר ממה שהתבאר בנתה"מ, עי' בחזו"א להלן), וכן הרא"ש סובר שחיוב זה הוא מדין גרמי, שגם לפי הרא"ש היה צריך לכאורה לצאת חיוב גם בענייננו.

והחזו"א בב"ק סי' כב סק"ג אמנם נקט שכמה ראשונים חלקו על הריטב"א לענין אחר שנתבאר בדבריו לחייב מי שמבטל כיסו של חבירו, ומ"מ גם החזו"א שם כמדומה דלא נחית בהגדרות הדין דלעיל לענין פועל והנפק"מ לענייננו, וע"ע בקצה"ח שם שי' מהר"ם.

וממילא עכ"פ במקרה רגיל של אדם ששכר בית וביטל את השכירות לפני שנכנס לבית הוא לכאורה תלוי במחלוקת ראשונים ונו"כ השו"ע והאחרונים כשלכאורה לפי הרוב המוחלט של השיטות הוא מחוייב (וגם בענין דעת הקצה"ח היחידי עד כה שודאי פוטר לכאורה, יעוי' להלן מה שאכתוב בזה עוד).

אולם העיר הרב חמ"ד צאהן (תורת חיים עמ' 21) דלכאורה יש טעם לפטור בשכירות בתים מחמת דינא דהרמ"א סי' שלג ס"ה דפועל שעושה בחינם יכול לחזור אפי' בדבר האבד, ומקורו של הרמ"א הוא ממהרי"ק שורש קלג סי' ב דרק בפועל שכיר מה שמחייב אותו בדבר האבד הוא התחייבותו על ידי אמירה שהשתעבד למלאכתו על ידי אמירה, ואילו בפועל בחינם לא אמרו כן, עי"ש שהאריך בזה.

אולם יש לדון בזה דשמא אינו מוכרח, דיש לומר שכל סברתו של המהרי"ק נפסקה רק לענין פועל בחינם דמצוה התכוון למיעבד ולאו מידי חסריה ולכן מכח אמירתו לא חייבוהו כלום אע"פ שנגרם על ידי זה נזק, אבל עצם המחייב בתקנה היא ההתחייבות על ידי אמירה, ולעולם שמא תקנו כן להתחייב גם באמירה של שכירות בתים כל היכא שחזר בו מאמירתו ונגרם נזק על ידי זה, (ומה שהביא שם ראיה ממה שאמרו לגבי פועל דידו כיד בעה"ב היא הנותנת דגם יד חצר אפשר שהיא כיד בעה"ב עי' בגמ' רפ"ט דגיטין אם חצרה משום ידה אתרבאי או משום שליחות, וכן לעניין קניינים דעת רש"י דשוכר קונה כמ"ש הסמ"ע סי' שיג ס"ג ושהרמב"ם שם חולק ובשו"ע יש סתירה כמ"ש שם, ואפי' לגבי מטלטלין דנו אם כליו של לוקח באופן המועיל (עי' סי' ר), ויש לדון בני"ד בכלים שכורים, ובנתה"מ שם משמע דלהסוברים חצר שכורה קונה לשוכר גם כלים מושאלים קונים לקונה, עכ"פ מה שנתבאר שיתכן לומר אותה סברת מהרי"ק בטעם התקנה שתקנו לחייב את הפועל, ואולם שוב נראה שעיקר ראיית מהרי"ק ממה שידו של פועל כיד בעה"ב משעת אמירה, אבל בבית צריך קנין, ממילא גם אם עדיין לא התחילה זמן הפעולה מ"מ הקנין חל, וצל"ע במהרי"ק בפנים, ועי' בתורת חיים שם מה שציין אסמכתא לחילוק זה בדברי הראב"ד המובאים בשטמ"ק ובמיוחס לריטב"א ר"פ השואל בתירוצו השני, דקניין פועל חל באמירה עי"ש, ובחילוקו הראשון לכאורה אינו סובר כהמהרי"ק שקנין פועל חל באמירה, וגם בתירוצו שני שם לכאורה חולק על המהרי"ק בשיטתו לגבי פועל בחינם, אבל יסכים לגבי פועל ששייך גמירת קנינו על ידי דיבור ובשכירות בתים לא, ומ"מ גם בראב"ד לא נתברר שדעתו דהמחייב בשוכר את הפועל הוא משום הקנין כהמהרי"ק, דשמא סובר כפשטות דעת הריטב"א והקצה"ח והנתה"מ שהוא מחמת טעמים אחרים, וגם צל"ע אם גם בזה נפסק כהמהרי"ק אם נימא שדעתו בבתים להקל, דשמא רק נפסק לענין מה שמיקל בפועל העובד בחינם דבזה יש יותר סברא לפטור וכנ"ל, ובפשטות אין לחלק כיון דבתר טעמיה דמהרי"ק אזלי', ועכ"פ בנידון דידן אם היה קנין על ידי סודר או שטר או העברת כסף לכאורה יודה המהרי"ק כיון דקנין הכא לא גרע מאמירה גבי פועל).

ועי' בתורת חיים שם עוד כמה מ"מ וצדדים בזה.

אולם בענייננו הוא יותר חמור מכיון שלא הודיע כלל לבעלי האולם על ביטול השכירות, ומצינו לענין הפועלים שהזמינם לביתו לעבוד בשעות פלוני כפי שיאמר להם, והגיעו לביתו והמתינו כל אותם שעות לעבודה ולא הגיע המעביד לומר להם מה לעשות, שלכאורה מחוייב בזה ע"פ המבואר בב"ק קטו ע"א וסי' שלה ס"ב, וכן לענייננו הבעה"ב העמיד לרשותו את המקום, ובפרט אם הטריח את הבעלים בידיים עבור זה, וא"כ יש לדון אם אפשר ללמוד מזה לשכירות קרקע באופן שביקש מחבירו להעמיד לרשותו קרקע לשימוש ולא השתמש בו ולא הודיע לחבירו כלום על זה, ולכאורה לפי סברת המהרי"ק והראב"ד בתירוץ השני הנ"ל לא יהיה אפשר ללמוד משכירות פועל לשכירות בית (שהיה בלא קנין מפורש) גם לענין זה, אבל אין ראיה להיפך ג"כ, וכן יש לדון במקרה שהטריח את בעה"ב להכין עבורו את המקום בכל מקרה לפי עניינו או במקרה שבעה"ב היה צריך להוציא עליו הוצאות ולכאורה לפי כל הנ"ל שההוצאות שהוציא בעה"ב להדיא בשבילו בהסכמתו לא יהיה לו שום טענה להיפטר מתשלומין.

וסיבה נוספת למה הוא חמור יותר מכיון שהאולם כבר עמד לרשותו וכבר התחיל המצב שיש לו רשות להשתמש וכבר יכול להשתמש באולם, ונמצא שחזר בו כבר באמצע זמן השכירות, ואמנם קנין לא היה כאן אבל כבר התחיל הזמן שסכמו ביניהם לשלם, דבשוכר היוצא באמצע שכירות יש בזה חילוקי דינים כמבואר בחו"מ סי' שיב ס"ז, ולפי המבואר שם באופן כזה שהחליט לבטל ממש באותו ערב ואין סיכוי שישיג שוכר אחר לאולם לערב זה יוצא שיהיה חייב, אבל יעוי' שם בשער משפט סק"ב ובפת"ש סק"ד ונחלת צבי שם ע"פ התוי"ט שאמנם אין מניחים אותו לצאת אבל אינו מוסכם שאם יצא על דעתו חייב בדיני אדם והוא מחלוקת האחרונים דלשער משפט חייב רק בדיני שמים כדין גרמא וראייתו מהרמ"א הנ"ל בסי' שסג ס"ו שהבאתי בתחילת התשובה, ואילו להפת"ש (ובספרו נחלת צבי ע"פ הפלפ"ח) חייב גם בדיני אדם, אלא שגם השער משפט ציין שכדומה שאין דנין כדבריו אלא מחייבין התשלומין.

ויש להעיר דברמ"א סי' שלד ס"א משמע להדיא לכאורה דאם יוצא באמצע השכירות שלא מחמת אונ'ס צריך לשלם על שאר הזמן (ועי"ש בנו"כ כמה ישלם), ואפי' אם מפסיק השכירות באונ'ס במיתת השוכר פסק שם שאם כבר שילם א"א להוציא מידו, ועי"ש בש"ך ובשאר נו"כ מה שכתבו להכריע בנידון של אונ'ס אבל בלא אונ'ס משמע שם שצריך לשלם.

ויש להעיר דמלבד מה שמבואר ברמ"א סי' שלד לכאורה דלא כהשער המשפט, מלבד זה גם בסי' שיב פשטות הרמ"א (שעליו קאי השער המשפט) הוא דלא כהשער המשפט, ומלבד זה השער המשפט הרי בא בזה לחלוק על הריב"ש בסי' תקו, והריב"ש עצמו הרי ודאי שאינו סובר כהשער המשפט, ועוד דהשער המשפט גופיה כתב שכמדומה שאין נוהגים לדון כדבריו, ומלבד זה כבר נתבאר לעיל דלכאורה לכמה פוסקים יש ללמוד משכירות פועלים לחייב גם בכה"ג, ואפי' אם נקבל דלהקצה"ח והמהרי"ק לא, אבל המהרי"ק הנ"ל לא מיירי לאחר קנין לאחר שכבר התחילה השכירות, ועוד דגם הקצה"ח ציינו לדבריו בריש סי' שטז שיתכן שבדבריו שם לא למד כמו שכ' בתור"ח שם בדעתו בדבריו בסי' שלג, ולא היה לי עדיין הפנאי לעיין בזה.

ולענ"ד כן מוכח גם ברמב"ם בהל' שכירות פ"ה ה"ה שאם המשכיר לא פטר את השוכר השוכר מחוייב לשלם עד סוף השכירות גם אם משאיר את הנכס ריק, שכ' שם הרמב"ם שאמר לו המשכיר למה תטרח להשכירו וכו' צא והניחו ואתה פטור, ומשמע להדיא שצריך מחילת המשכיר, וכן ממה שהביא הרמב"ם שם דעה אחרת שאינו יכול להשכירו ויתן שכרו עד סוף זמנו עד כאן לא פליגי אם יכול להשכירו אבל כו"ע מודו שיכול ליתן עד סוף זמנו, וכן מוכח יותר במשנה למלך שם ובאחרונים שהביא שם והם הדרכי נועם והמהראנ"ח סי' לח, שהיוצא מדבריהם דבזה כו"ע מודו שכל עוד שלא פטרו המשכיר אין השוכר נפטר מתשלומין רק דנחלקו האם מספיק שהמשכיר יפטור אותו בדיבור שכן דעת מהראנ"ח או שצריך קנין (וראיתי בחיבור אחד שציין עוד אחרונים לזה דמהר"י באסאן סובר שאין צריך קנין והקצה"ח סובר שאין צריך ולא היה לי הפנאי לאיין בזה, והוא באמת צ"ע דכפי מה שנתבאר עוד בתשובתי זו דעת הקצה"ח אינה ברורה כל הצורך ולא היה לי די הפנאי לזה לע"ע ומצווה לבררה).

וראיתי אחד ממחברי זמנינו שהביא בשם המחנה אפרים בהל' שכירות סי' ט שנראה שסובר כהשער המשפט (ולענין דיני שמים בגרמא יהיה תלוי אם נגרם היזק כמבואר בשער המשפט), אבל עיינתי בפנים המחנ"א ולפום ריהטא לא מצאתי שמדבר על פטור השוכר מתשלומין אלא רק הנידון בדיני קניינים האם יכול להקנות בחזרה את הנכס למשכיר בדברים בלא קניין (דהיינו שכל העברת נכס צריכה קנין אבל כאן יתכן שאין צריך קנין להחזירו לידי המשכיר אם ירצה למחול על רשות השימוש שיש לו בנכס).

ומ"מ במקרה שלנו בנידון דידן הוא בודאי חמור יותר שהרי חזר בו רק לאחר תחילת הלילה, והרי השכירות רגילה ונהוגה להתחלק לפי ערבים ולא לפי דקות (ויש להביא סמך לסברא זו ממש"כ הש"ך סי' שלד סק"ב מאחד מהתירוצים לפטור באונ'ס כ' וז"ל, ועוד נ"ל דאפי' אי אמרי' שכירות ליומא ממכר הוא אין היורשים צריכין לשלם דלכל יומא ויומא ממכר הוא עכ"ל, ומבואר שם להדיא לפני כן ואחרי כן דמיירי לענין אונ'ס, דבלא זה אפשר שאינו יכול לחזור, אבל גם אם נימא דאין חילוק בין אונ'ס לשלא באונ'ס או דנימא דניד"ד היה באונ'ס, לפי כל הצדדים לא הזכיר שם שבכל דקה ודקה ממכר הוא דשמא רק ליומא שהוא שייך להשכיר ליום אבל לדקה אחת לומר שישלם רק חלק אחד מן היום לפי ערך של הזמן שהשתמש ביום אולי לא, ויל"ע על דיוק זה), וממילא אם היה תחת רשותו חלק מהערב ולא חזר בו אפשר דבזה השער משפט מודה שלא מחלקים את השכירות לפי דקות או שעות, וא"כ יש מקום להחשיבו כמי ששכר כל אותו הערב, ויל"ע בזה, ועוד שהרי לא אמר לבעה"ב כלל שחזר בו עד לאחר שעבר זמן השכירות, וכמו שהתבאר.

ואם בנוסף לזה היה קנין הוא חמור יותר, כמו שנתבאר לעיל בחשבון הסוגיא, ועי' בספר מנחת צבי להרב שפיץ סי' א סקכ"ג.

ומ"מ העיר הרב רוזנטל (חניכי הישיבות עמ' 62) דאם היה הקנין בזמן שהיה האולם מושכר לאדם אחר נכנסים כאן למחלוקת הפוסקים, דהמל"מ פ"א מהל' מכירה ה"ח הביא ספק ופלוגתא אם שייך לעשות קנין שכירות ללקוח למחר, כשהמקום כרגע מושכר ללקוח אחר ועדיין לא פקעה שכירותו עד מחר, והש"ך סי' שיב סק"ג נקט בפשיטות דמהני, והפת"ש סיש שטו סק"א הביא בזה דעות באריכות ושדעת הנתה"מ לכאורה כהש"ך.

וכן אם חתמו יחד על כתב התחייבות כל שהוא הוא חמור יותר ויש לדון לפי מה שסכמו ביניהם.

וגם לפי שי' הקה"ח שלכאורה סובר באדם ששכר אולם וחזר בו שאינו נושא בנזקים, כיון ששבת הוא רק באדם שהזיק אדם, אבל באופן שלא הודיע כלל על חזרה מהשכירות אפשר שמודה שאין זה שייך לדיני שבת, אלא שחייב מכיון שסיכם על שכירות ולא חזר בו מההסכם בפני בעה"ב.

ויש להוסיף דיש אופנים מסויימים באופן כללי בדיני חזרה שהקילו בחלק מהמקרים אם החזרה היתה מחמת אונ'ס, עי' רמ"א בסי' שלד, אבל כאן נשמע שלא היה כאן אונ'ס אלא התחיל על ידי טעות והמשיך בפשיעה.

ואם כבר הקדים את השכר הוא חמור יותר שפחות מקילים בזה באופנים מסויימים, עי' ריש סי' שטז ובנו"כ שם ובפת"ש סי' שיב סק"ה.

ולענין כמה יצטרך לשלם וכמה לנכות מחמת שסו"ס יש רווח לבעה"ב שלא היה שימוש בחתונה, יעוי' בקצה"ח סי' שטז סק"א והנתה"מ שם ססק"ב שנחלקו בזה, ועי' עוד ש"ך סי' שלד סק"ב רק שצריך להחזיר לו וכו' וכן העתיק שם בבה"ט ססק"ב וכן ראה בהגר"א סק"ד ואם לא יחזיר וכו', ומ"מ באופן שאין שום סיכוי בעולם להשכיר תוך זמן קצר כ"כ ואין שום רווח ממה שהאולם פנוי לכאורה חוזרים לנידון הפוסקים האם הוא גדר של גרמא או גרמי ואם היא תקנה שנתקנה רק בפועלים.

ובספר חניכי הישיבות הנ"ל עמ' 63 העיר עוד בזה לדינא דיתכן שלכו"ע מה שבודאי הרויח ממה שהאולם היה ריק באותו זמן כגון חשמל ומים יצטרך בעה"ב להחזיר ללקוח.

ומ"מ גם כשמנכה כפועל בטל וכו' יש לדון באופן שלא הודיע כלל לבעלים למה ינכה לו כיון שהבעלים לא יכל לעשות שום שימוש בינתיים וזה עמד תחת שליטת השוכר ורשותו, ולענין מה שמנע מהבעלים פחת והוצאות יש לדון בזה במקור הסברא הנ"ל ומה הדין באופן כזה שלא הודיע כלל, וכן מה הדין בכל שכירות שאדם שכר אולם לשימוש כל שהוא והשתמש באולם ולא השתמש כלל בחשמל ומים ושירותים מה הדין בזה, האם מחוייב בעה"ב לנכות לו מהשכירות או לא, והוא נידון בפני עצמו שיש לברר אותו.

ולכן לסיכום הדברים אדם ששכר אולם והתכוון להשתמש בו ולאחר שהתחיל זמן השכירות החליט להימנע משימוש והשאיר האולם ריק ולא הודיע לבעלים על ביטול השכירות, קשה מאוד למצוא פטור ברור בפוסקים, בפרט שלפי כמה פוסקים בודאי שחייב עכ"פ את עיקר הסכום (מלבד הניכוי שהוא דבר שיש לעיין בזה בפני עצמו), ולכל הצדדים בדיני שמים ודאי חייב.

קרא פחות

נחלקו בזה האחרונים, דהמנ"ח נקט שבכל דבר לגופו, כמו באכילת כזית נבילה יש לשער באכילת פרס של כזית נבילה, ואפי' בשתיה לפי הסוברים שגם בשתיה השיעור הוא כדי אכילת פרס יש לשער באכילת פרס בשתיה, והחזו"א חלק על זה ונקט ...קרא עוד

נחלקו בזה האחרונים, דהמנ"ח נקט שבכל דבר לגופו, כמו באכילת כזית נבילה יש לשער באכילת פרס של כזית נבילה, ואפי' בשתיה לפי הסוברים שגם בשתיה השיעור הוא כדי אכילת פרס יש לשער באכילת פרס בשתיה, והחזו"א חלק על זה ונקט בהכל משערים באכילת פרס חיטין מיסב ואוכל בליפתן כמו שנאמר לגבי בית המנוגע בסוכה ו ע"ב.

וסוגיין דעלמא כהחזו"א בזה, (ודנו האחרונים בשתיית רביעית להדעות שההגדרה היא כדי שתיית רביעית בדבר שקשה לשתותו מהר כגון משקה חם וכן דנו פוסקי זמנינו לגבי משקה מוגז, ויש לציין דבדברים אלו במקרה המצוי בד"כ אפשר לצרף גם הדעות הסוברות שמעיקרא השיעור הוא כדי שתיית רביעית שיתכן שכן נקטו הפוסקים מעיקר הדין ואכמ"ל ויעוי' במשנ"ב לגבי ד' כוסות, ועכ"פ באופן זה יש שנקטו שאפשר לסמוך על זה).

ויש להוסיף עוד דלפי החזו"א א"ש למה שיערו בכל שיעור אוכל (כגון כזית וככותבת וכביצה ופרס גופיה, ולהרבה פוסקים גם ברביעית לגבי משקין) בכדי אכילת פרס, משום שחכמים שיערו שפרס של פת חיטין מיסב ואוכל בלפתן הוא שיעור סעודה האמורה לגבי זה (כמו שמצינו ששיערו במידות של כפולות של פרס לגבי עוד דינים, יעוי' במשנה ובגמ' בעירובין), וכל מידות חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל ובפחות מזה קורטוב אינו יכול לטבול (כמ"ש במשנה במנחות).

אבל להמנ"ח קשה דלמה ישערו כל דבר בשיעור של כדי אכילת פרס אם בכל גוני המדובר הוא של דבר אחר בכל פעם, כגון ככותבת וכזית וכביצה אוכלין ורביעית משקין, למה ישערוהו לגבי שיעור כדי אכילת פרס של אותו המין.

ומיהו גם להמנ"ח יש ליישב בדוחק ע"פ מ"ש בפ"ח דיומא לולבי גפנים בככותבת וכו' ומסיק שם לולבי גפנים פורתא וכו', אבל עדיין אינו מיושב דהא לגבי משקין מבואר שם דיתובי דעתא אין השיעור בזה, וכאן הרי הנידון לפי חלק מהראשונים הוא גם לגבי משקין.

ועוד דבשלמא התם ששיעור האכילה הוא למטרת ייתובי דעתא מבואר שיאמרו בכל דבר שהשיעור הוא בככותבת שזהו שיעור יתובי דעתא, אבל כאן הרי בכל דבר השיעור הוא למטרה אחרת דכזית הוא לגבי שיעור אכילה, וכותבת לגבי שיעור יתובי דעתא לגבי עינוי ביוה"כ, וכביצה לענין טעמא אחרינא כמ"ש בפ"ח דיומא (ושיעור נטילה להסוברים שתליא בכביצה הוא מחמת דיני טומאה הנלמדים מהטעם המבואר בגמ' שם), ממילא מה הטעם שישערו בשיעור של אכילת פרס בכל פעם.

ואמנם להחזו"א ההבנה בזה ששיערו בכל דבר בשיעור סעודה הקבועה לפי מה שהיה נראה לחכמים או מקובל בידם, אבל להמנ"ח נצטרך לחדש דבר חדש שבכל דבר שיעור אכילת הפרס מאותו המין יש לו גדר של שיעור אכילה חשובה של אותו המין בשיעור פרס ולפי שיעור זמן הלוקח לאכילה חשובה של אותו המין שיערו כל שיעור אכילה אחר שנידון לגבי אותו דבר, וזהו חידוש, וצל"ע.

ושמעתי מהגרצ"י אדלשטיין שליט"א שיש מקשים על החזו"א ממש"כ בפ"ק דסוכה שם לגבי חיטה ושעורה וכו' לשיעורין נאמרו חיטה לבית המנוגע דתנן הנכנס לבית המנוגע וכו', ולמה לא אמרי' חיטה לכל השיעורין שבתורה להחזו"א שאכילת פרס משערי' בפת חיטין בכל מקום ולא רק בבית המנוגע.

והשבתי לפני הגאון הנ"ל שכך הוא לשון חכמים בכל מקום לקרות ההלכות בשמם לפי מה שנאמרו כמ"ש חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, וכן יע"ל קג"ם, וכן ערב שדה ומחצה (ב"ב קיד ע"א), וכן קרא דקדושים תהיו (בזבחים), וכן ורמינן חבית אמקוה (קידושין עט ע"א), וכן בב"מ ופרקין המפקיד הוה, וכן בסנהדרין קז ע"ב הגיע זמן ליטול שכר שמונה שרצים ומפרש שם המפרש דהכונה לפרק שמונה שרצים, ולכן גם לענייננו הכונה חיטה לענין משנה דבית המנוגע ששם נשנתה להדיא דין כדי אכילת פרס בפת חיטין, והסכים הגאון הנ"ל לדברי.

קרא פחות

לענין מצה מטוגנת אם נחשבת מצה לענין איסור אכילת מצה, באחרונים הובאו כמה שיטות בזה (יעוי' בשעה"צ ובאול"צ דלהלן שנזכר בהם השיטות בזה, וכן במשנ"ב סי' קסח לענין ברכה).והשעה"צ (סי' תעא סק"כ) הביא הספק בזה, ורמז בדבריו לדבריו בסי' קסח ...קרא עוד

לענין מצה מטוגנת אם נחשבת מצה לענין איסור אכילת מצה, באחרונים הובאו כמה שיטות בזה (יעוי' בשעה"צ ובאול"צ דלהלן שנזכר בהם השיטות בזה, וכן במשנ"ב סי' קסח לענין ברכה).

והשעה"צ (סי' תעא סק"כ) הביא הספק בזה, ורמז בדבריו לדבריו בסי' קסח ששם לענין ברכה לא הכריע בנידון זה ונקט להחמיר מספק, ומשמע שדעתו להחמיר בזה גם לענייננו.

ולפ"ז יש שכתבו ששניצל שטוגן במעט שמן חשיב כמטוגן אבל בהרבה שמן בזה מודה המשנ"ב שחשיב כמבושל (הגרי"א דינר בשם הגרח"ק, ובדומה לזה כתב הרב ישראלזון חתניה דהגריש"א בשם גדולי ההוראה וכוונתו להגריש"א כמש"כ בהקדמה שם, אלא שכתב שם שהשיעור לטיגון שנחשב הרבה הוא כשהשמן בשביל הטעם של השניצל ולא רק בשביל שלא ישרף), ועי' גם באור לציון ח"ג פי"ג ג בסופו, ואף שלא נתבאר שם בלשונו האם הקובע הוא שאין מים או שהיה רק מעט שמן (נפק"מ לטיגון עמוק), ונראה כסתירה מיניה וביה, אבל בטיגון במעט שמן מסכים להנ"ל לאסור, ומ"מ בסי' קסח מבואר בחילוק בזה בין שמן מועט לשמן עמוק.

ולענין המנהג כהשיטה הנוקטת לברך שהכל על שניצל, גם לפי שיטה זו הובא בשם הגרח"ק שם שאין לאכול שניצל בערב פסח, שאע"פ שהקמח טפל לשניצל לענין דיני עיקר וטפל בברכות מ"מ אין לאכלו בערב פסח כיון שקמח המצה ניכר בעין, ואפשר להוסיף בביאור הדברים שאע"פ שלענין עיקר וטפל הכרעת הבה"ל ריש סי' ריב דהטפל מוציא העיקר גם כשהטפל ניכר בפני עצמו, מ"מ הוא רק דין בהגדרת חובת הברכה על הטפל שהברכה המחוייב לברך עליה הוא כמו על העיקר, אבל לענין איסורי אכילה אם יש עיקר שהוא מותר באכילה וטפל שהוא אסור באכילה אין הטפל מתבטל לעיקר כשהוא ניכר בפני עצמו, דמוטל עליו להפרידו כמבואר בפוסקים ביו"ד ובש"ך כללי ס"ס, והטוב"י החמירו מכח זה גם ספק דחסרון ידיעה (ואמנם לא בכל מקום נאמר דין זה של מחוייב להפרידו ואכמ"ל אבל באופן שהאיסור ניכר ועומד בפני עצמו והוא שיעור הניכר מחוייב להפרידו, וק"ל).

ויש לציין דכל הנידון המבואר כאן הוא על כל ערב פסח ולא רק משעה עשירית, דדין שעה עשירית נאמרה לענין מצה עשירה, אבל מצה כשרה לליל הסדר אסורה כל היום כמבואר ברמ"א סי' תעא, ומצה מטוגנת הצד לאוסרה (שכך נפסק) הוא כמצה כשרה ולא כמצה עשירה כדמוכח מדברי המשנ"ב והשעה"צ שם.

ואע"פ שיש כאן צירופים שהיה אפשר לצרף להקל לאכול שניצל מכח ס"ס מ"מ הצירופים הם קלושים מידי מכיון שטיגון נפסק שיש להחמיר ולגבי התבטלות לשניצל לענין איסורי אכילה (אפי' ביומא קגרים) היא סברא שאינה מוכרחת.

 

הרחבת דברים בנידון תוריתא דנהמא

ומה שטענת על פירורי המצה שאין כאן תוריתא דנהמא, יש לבאר את הענין דהנה לכאורה הרי יש כאן קושי מסויים, שהרי לפי הצד שהטיגון אינו מבטל את מצב הפירורים היה צריך לברך על הפירורים המוציא, וכמו שנקט הבה"ל שבטיגון יאכל רק בתוך הסעודה.

ואף שהפירורים בטלים לשניצל לענין הברכה, כמש"כ הגרח"ק הנ"ל, ומקורו מהחזו"א, כמו שהובא בחוט שני (ברכות עמ' רה רו) ובהגריש"א (שיעורי ברכות עמ' תכב) ועוד ספרים (ראה ביאורים ומוספים על המשנ"ב סי' רח סק"ז) שסבר החזו"א שהפירורים בטלים לעוף, אבל עדיין יש בזה קושי דהרי לכאורה לפי הצד שיש צורך לברך ב' ברכות על שניצל ומזונות על דבר אחר (כמו שהובא בתחילת פרי אליעזר בשם הגריש"א ובספרים אחרים הובאו שמועות אחרות בשמו, ויש לציין דלפי המובא בביאורים ומוספים סי' קסח בשמו ברוב הספרים מובא שאפשר להקל בשהכל ושיר"ש יחמיר גם במזונות על דבר אחר, וגם את מה שהובא כמעט בכל הספרים בשמו לכאן ולכאן אפשר ליישב על דרך זה) היה צריך לחשוש ולאוכלו רק בתוך הסעודה כמש"כ המשנ"ב בסי' קסח סקנ"ו על טיגון, ובפרט דהחזו"א או"ח סי' כו סק"ט נקט שאין טיגון כבישול, וא"כ אם יש ספק למה סגי לברך מזונות על מאכל אחר כיון שהצד שאינו מתבטל על ידי הטיגון הוא צד שמחייב אותו בהמוציא.

ואולי מה שנקטו קצת מהפוסקים לחשוש ולברך מזונות הוא רק לחשוש לדעת החיי אדם [עי' ביאה"ל ריש סי' ריב] שאין הטפל מתבטל מלבד כשהוא אינו ניכר, (ופת דמליח מיירי שקשה או שאי אפשר לאכול המליח בלא הפת כמ"ש המשנ"ב סי' ריב), אבל לא לחשוש לצד שטיגון אינו מבטל ברכת המוציא, וזה צ"ע למה, דהרי המשנ"ב חשש יותר לצד שטיגון אינו כבישול מאשר לדעת החיי"א כמבואר בלשונו שם בסי' קסח לגבי טיגון ובבה"ל ריש סי' ריב לגבי שי' החי"א.

ושמא משום דבשניצל אכן הרגילות היא שהשמן ניתן לטעם וממילא לא חששו להמוציא, ומאידך לגבי הנידון שהפירורים יתכן שנעשו לטעם בפני עצמו יותר חששו, ולכן לברך על מזוונת בנפרד חששו, אבל גם לפי ביאור זה צ"ע למה לגבי ערב פסח כן הזכיר הגרי"ש במפורש שהשניצל אסור באכילה אלא אם כן השמן נעשה לטעם, ונמצא שחילק בזה בין אם השמן ניתן לטעם או רק שלא ישרף התבשיל, ואילו לגבי ברכת השניצל לא הזכיר שאם נעשה בטיגון של מעט שמן שלא לטעם אלא רק שלא ישרף התבשיל יש לאכלו רק בתוך הסעודה, והוא דוחק גדול.

ומ"מ יש לציין דמה שנקט הגרי"ש שמעיקר הדין אין חיוב להחמיר לברך מזונות בנפרד על הפירורים, ורק יר"ש יחמיר, אם הוא משום חומרת החי"א א"ש טובא, דהרי הביה"ל באמת הכריע דמעיקר הדין אין חיוב לחשוש להחי"א, ורק לרווחא דמילתא אמר הגרי"ש שיר"ש יחמיר את שי' החי"א, אבל אם נאמר שיש קשר בין זה לדברי המשנ"ב בסי' קסח על הספק בטיגון אינו מובן למה קשור ליר"ש, אבל לפמשנ"ת אינו קשור לספק שכתב המשנ"ב לגבי טיגון, דאם משום זה היה לכל אחד להיזהר בכלל מלאכול השניצל מחוץ לסעודה.

אבל עדיין צ"ע כנ"ל למה באמת לא הזכיר שאין לאכלו מחוץ לסעודה, וכ"ש הוא שאם יש צד שמאכל כזה חייב בברכהמ"ז הרי יש דעות בראשונים ובפוסקים שג' ברכות דאורייתא, וגם לריטב"א ושעה"צ שיוצאים יד"ח דאורייתא בעל המחיה אבל בבורא נפשות ודאי שלא, וממילא יש כאן שאלה של דאורייתא.

ואולי סבר הגרי"ש שלחייב מזונות ליר"ש הוא יותר אפשר לפטור בקל מאשר לחייב לאכלו רק בתוך הסעודה שלא נחשב שאפשר לפטור הברכה בקל וממילא בזה יש לסמוך על סברת הביה"ל להכריע שגם בדבר הניכר אמרי' עיקר וטפל וממילא לא יתחייב לברך על דבר אחר המוציא אלא רק מזונות.

ואם נאמר כן נמצא שיש כאן הגדרה חדשה של הכרעה בברכות מסופקות, שלחייב לברך על דבר אחר מזונות נחשב אפשר לתקן בקל ואילו לחייב לברך על דבר אחר המוציא לא נחשב אפשר לתקן בקל, ואילו מצד החשש דאורייתא על ברהמ"ז צ"ל שסבר שיוצאים בעל המחיה הבהמ"ז דאורייתא במצב כזה (כמו שיתבאר מיד), וממילא כשמתקן על ידי מזונות ועל המחיה מתקן גם הצד של דאורייתא שיש לבהמ"ז על פירורי השניצל מכח ספק ספק ספקא (דהיינו שמא אין כאן תוריתא דנהמא ושמא יש כאן עיקר וטפל ושמא יצא כבר חיוב הבהמ"ז בברכת על המחיה).

והנה במשנ"ב סי' קסח סקנ"ו דן דבבישול חשיב שאחר הבישול אין תוריתא דנהמא, ובטיגון הכריע שא"א לסמוך על זה, ומבואר שטיגון לחוד לא מועיל לבטל תוריתא דנהמא אלא מספק בלבד, ומלשונות פוסקי זמנינו נראה שלא הבינו שכלתה תוריתא דנהמא מפירורי המצה שבשניצל, מעצם צורתו כרגע במראה העינים לאחר הטיגון, דהא לאו מהאי טעמא קאתו עלה, שכן מה עוד השתנה כאן בצורה של המצה חוץ מעצם מה שהדבר עבר טיגון, שהרי המצה קיימת בצורתה רק שטוגנה, ולכן גם כשדנו הפוסקים הנ"ל, לא דנו על הצד להתיר בערב פסח אלא מצד שהדבר עבר טיגון שבזה יש צד להמשנ"ב שדינו כבישול שמעצם הגדרתו נחשב שאיבד תוריתא דנהמא (ולמרות זאת לא קבלו להתיר בערב פסח משום שטיגון הכריע המשנ"ב להחמיר שלא להחשיבו שינוי כבישול) או מצד שהוא בטל לבשר, אבל לא מצד תוריתא דנהמא, וכ"ש להדעות שיש לחשוש ולברך מזונות על שניצל.

ובאמת שהגדר של תוריתא דנהמא לא נתבאר כל הצורך, האם בעינן שהלחם ישתנה מצורה שהיתה קודם, או מרקם הלחם, או צבע הלחם, ומה הדין באופן שהלחם השתנה לצורת לחם אחרת, ומה הדין באופן שהלחם השתנה לצורת לחם שהיתה רק בזמן חז"ל ואינה קיימת היום, ומה הדין כשהלחם השתנה לצורת לחם הנהוגה רק במקומות מרוחקים או אצל מיעוט העולם, ומה הדין כשעד אחד אומר יש לו תוריתא דנהמא ועד אחד אומר אין לו אשה אומרת יש לו וכו' ואתא מעיקרא אתא לבסוף וכו', ואם רוב בקיאין ואם רוב שאצל אפיה מומחין הן וכו', ואחד אומר יש לו או אין לו ואחד מומחה אומר איני יודע, ומה הדין ברוב בני אדם אומרים יש לו תוריתא דנהמא ומיעוט אומרים אין לו או להיפך, ומה הדין אם במאכל עשירים יש לו תוריתא דנהמא ובמאכל עניים אין לו מה הדין בזה לעשירים ולעניים וכנ"ל להיפך, ולפו"ר על אף שיש לדון כדרכה של תורה בכל נידון לגופו אבל לא ראיתי שנקבעה בזה הגדרה ברורה, ויעו' במשנ"ב בשם הנו"כ בסי' קסח ס"י שהזכירו אפי' לגבי קניידלעך שברכתו מזונות משום בישול ולא חשבו על כך שאין בקניידלעך תוריתא דנהמא מצד עצם צורת הדבר (אף שיש לטעון שבישול יותר קל לומר כיון שהגדרתו הובררה בפוסקים שנחשב שאין לו תוריתא דנהמא), ומאידך גיסא אם נתלבנו המים אי' בשו"ע סי"א שאין כבר בפירורין תוריתא דנהמא אפי' בלא בישול, ובבישול בלבד כבר חשיב שאין תוריתא דנהמא כמ"ש שם המשנ"ב סקנ"ו, וצל"ע הגדרים בזה.

ויעוי' בחזו"א או"ח סי' כו סק"ט שנקט להדיא שפירורי מצה המדובקים ומטוגנים יחד (מצה ברויט) לא אבדו תוריתא דנהמא, ואזיל לטעמיה לעיל בנידון טיגון אבל נתברר להדיא כאן על ניד"ד ממש, (וגם החולקים על החזו"א לא מצינו שחלקו בנידון תוריתא דנהמא במראה עינים לענין המצה ברויט אלא בהגדרה הכללית של הגדרת דבר המטוגן שדינו כדבר המבושל בין כשנראה ובין כשלא ע"ד מה שנתבאר בפוסקים לענין נתלבנו המים), ואמנם יש בזה דעות (ועי' בביאורים ומוספים סי' קסח סקנ"ו מה שהביאו מעוד פוסקים בזה), ואולי לפי אותם דעות באמת בניד"ד יהיה מותר לאוכלם בערב פסח, ויל"ע, אבל פשיטא שלפי הדעות שנזכרו שם שהטעם לברך על מצה ברויט מזונות הוא דמצרפים שמצה עצמה ג"כ אין לה תוריתא דנהמא א"כ צירוף זה לא יועיל להתיר לענין אכילה בערב פסח אם הוא עדיין תוריתא דמצה גם אם תוריתא דנהמא אין כאן.

רק שיש לדון מצד פריך שכידוע הוא חלק מג' תנאי הגדרת פת הבאה בכסנין, שהאחרונים נחלקו האם השו"ע פסק את ג' התנאים בתורת ודאי או בתורת ספק, והביאור הלכה הביא חלק מהם (והרבה לא הביא) והכריע להקל, ואומרים שלעצמו החמיר, ויל"ע בהגדרת תוריתא דנהמא לפ"ז, דהרי מצה היא ג"כ פריכה (ויש אכן שנקטו שגם המצה אין לה תוריתא דנהמא מלבד זמן שדרך לקבוע עליה סעודה כגון בפסח או בסעודה שלישית), ומה שיעור השינוי על ידי הטיגון שייחשב פריך יותר, ומה הדין אם נחרך שלא על ידי טיגון וגם אז נעשה פריך, דזה פשוט שאינו נפקע מתואר מצה על ידי זה דכמה מצות יש שפריכות, וגם פוסקי זמנינו נחלקו ודנו אם יכול להיעשות שלם לאחר אפייה על ידי חריכה.

עיקרי הדברים שנתבארו כאן שהנידון העיקרי בניד"ד אם יש תוריתא דנהמא או לא תלוי בנידון איך להתייחס לדבר המטוגן ותליא בשי' האחרונים ובהכרעות המשנ"ב והחזו"א, ולפי שניהם נמצא שיש לחשוש שהשניצל נחשב שאין לו תוריתא דנהמא עכ"פ באופן שלא טוגן בהרבה שמן.

קרא פחות