סידור

{בס"ד מודיעין עילית יום ג' לסדר תולדות תשע"ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו"ע הפסוק (תהלים נא יז) ה' שפתי תפתח, דק' חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו"ל להתפלל על הלב.

ועוד הק' דמהו ופי יגיד תהלתך, כיון שרוב התפילה אינן אלא בקשות.

תשובה כתוב בסידור הגר"א אישי ישראל, בשיח יצחק ריש שמונ"ע וז"ל, וכ׳ עוד המ״צ ותקנו לומר ה׳ שפתי תפתח לפי שצריך האדם להלביש חרדה בבואו לפני מלך גדול ונורא.

עד שמרוב הפחד לא יהי׳ לו פתחון פה לדבר, ואח"ז הביא שם ל' האלשיך ר"פ ואתחנן [מלבד מה שנביא לקמן] וסיים וזה שתקנו לנו אנשי כנה"ג לומר בתחילת התפילה ה' שפתי תפתח, כי מרוב הפחד והמורא והבושה לא אוכל לפתוח שפתי, והראני מה שאדבר לפניך כי מעצמי אני ירא לגשת ולבקש מלפניך, או לתאר לך שבח או תהילה, רק שהדבר אשר תשים אתה בפי אותו ישמור פי להגידם עכ"ל.

והדברים מבוארים יותר בסידור הגר"א לרבי נפתלי הירץ ובס' הגאון, שעל האדם הבא להתפלל יש ללבוש אימה ופחד, עד שיהא כאלם לא יפתח פיו מרוב חיל ומורא, וע"ז תקנו ה' שפתי תפתח, ר"ל ע"י נס יפתח הקב"ה שפתיו ויתפלל, ע"ש בס' הנזכר מה שהביא המעשה בזה.

אכן הנהגה זו תיתכן רק לצדיקים וחסידים שבכל דור ודור, או אף רק לחסידים הראשונים משנים קדמוניות, אך יש זה באופ"א גם לדידן ע"פ מ"ש בכתר ראש להגר"ח מולוז'ין עמ"ש הקדמונים (ר"ל בחובת הלבבות) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה שאע"פ שאינה כקרבן בהמה, מ"מ הו"ל כמנחה שהיא קרבן שאין בו רוח חיים, ומדבריו מבואר שעיקר העיקרים בתפילה הוא להתפלל, ר"ל להוציא הדברים בפה, והכונה היא תוספת הדבר, וממילא שייך שפיר מה דאשכחן שתקנו לבקש רק על הפה והשפתים.

ועוד יש לידע כי חובה גמורה לו לאדם לידע מה הוא הולך ואומר לפני ה', כדאיתא בס' קהלת, אל תבהל אל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברך מעטים, ולכך צריך להתפלל שיהיו הדברים שגורים בפיו, שאוי לו לאדם שמדבר בפני המלך ואינו יודע מהו מדבר.

ובר"פ ואתחנן כתב האלשיך, וז"ל, וגם על זה פקח עיניו עזרא הסופר ובית דינו, וישימו פתח דברינו בכל תפלה, פסוק אדני שפתי תפתח כו' להעיר לבב אנוש על ככה, שהחי יתן אל לבו לפני מי הוא עומד, כי צריך לבקש מאתו יתברך יודיענו מה נאמר לו.

ובזה ישקיף וירא לשית לבו ונפשו אל הדברים אשר ידבר נאותים אל קונו, ולא יחטיא.

והמה בחרו בפסוק הלזה, שהוא מכוון ומיוחד אל הענין שהוא שם אדנות, אשר הוא פתח שער התפלות, וממנו נבקש פתוח יפתח שערי שפתותינו, בדרך נכון לבא תפלתינו בפתחי שערי תפלה לאל עליון גואלנו עכ"ל.

ועוד מצאתי בס' פנים יפות לבעל ההפלאה ז"ל, בר"פ ואתחנן וז"ל, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר.

י"ל מלת לאמר על דרך שאחז"ל [ברכות ד ב] המתפלל צריך שיאמר בתחלה ה' שפתי תפתח, וענינו כי התפלה היא כאילו עומד בהיכל המלך ומבקש מן המלך, ואם יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר סביביו נשערה מאוד, ויכיר בשפלות האנושי יאחזהו הפחד והרעדה לאין תכלית עד כי יהיה כאלם לא יפתח פיו, לולי העזר מאת ה' לפתוח פיו וז"ש [ישעיהו סה, כד] טרם יקראו ואני אענה, שצריך עזר מאת הבורא להיות התפלה שגורה בפיו כמו שיבואר עוד, וזה שתקנו לומר בתחלה ה' שפתי תפתח שצריך להתפלל בתחלה שיענה ה' שיוכל להתפלל, וז"ש עוד הם מדברים ואני אשמע, כיון שהתפלה היא שגורה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת כמ"ש ר' חנינא [ברכות לד ב] אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז"ש דהמע"ה [תהלים יז, ו] אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי וגו', דהיינו כיון שזה שאני קראתיך הוא בעזרתך כי תענני שאוכל להתפלל לפניך, ע"כ הט אזנך לי כיון שתפלתי שגורה ממך, וז"ש ואתחנן אל ה' בתחלה שיענני ה' שתהיה שגורה בפי לאמר עכ"ל, ומבואר גם בדבריו ענין זה שיש להתפלל שתהיה התפילה שגורה בפי.

ודרך חדשה ראיתי בדרשות ר"י אבן שועיב (פ' ויהי ביום השמיני), וז"ל, ואמרו כי זה הוא מנוסה, וכל שכן המתפלל שצריך לכוין אם ירצה שיועיל לו, ועל זה תקנו בתחלת התפלה ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

שהוא ההגיון החצוני, ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי שהוא ההגיון הפנימי, ואם הוא מחשב בדברים עולמיים היאך יאמר והגיון לבי, ואולי ההגיון הוא מתועב ומשוקץ לשם ית' עכ"ל.

ולפי דבריו מבואר דסגי בזה שמתפלל יהיו לרצון וכו' דממילא ש"מ שהתפלל בכונה.

ובענין הקושיא הב' הנה כתב האלשיך על הפסוק בתהילים שם, וז"ל, ה' שפתי תפתח כו'.

אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד, שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים.

או יאמר, וימשכו כל שאר המקראות, כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל, נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע, אמר במה אקדם ה' להחזיק לו טובה על זה.

אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות, מלבד שאם אבא לספר, יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (ברכות לג ב).

עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות, כי אפילו אין בי כח לאחת, כי ה' צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת, ומה גם עתה רבות, אשר שאלתי מאתך ותקיימם עכ"ל.

ונראה עוד דכיון שאמרו ז"ל בברכות ל"ב א' לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, א"כ א"ש מה שיש לנו מתחילה להתפלל על אפשרותינו לומר השבח, כיון שכעת אנו אוחזים בכך, ועדיין לא באנו לידי אמירת הבקשות, ויתכן שזהו כונת הרוקח בפירושי סידור התפילה [מד; מה] בריש שמונ"ע, (עמוד שיד; שטו), וז"ל, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך אנו מבקשין לפני המלך הגדול ה' שפתי תפתח כמו שכתוב ושפתי רננות יהלל פי, שמנענע בשפתיו, כך שכתב, ואומר שפתי תפתח שלא אשגה בתפילתי, ואז פי יגיד תהילתך.

יסדיר אדם שבחו [של הקדוש ברוך הוא] ואחר כך יתפלל, זהו ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך עכ"ל.

{בע"ה מוצש"ק פ' תולדות}

ע"ד מה ששאל הגרמ"ד הלוי סולובייציק שליט"א על מ"ש אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו, דצ"ע כפל הלשון הרחמן המרחם, הלא כיון שהוא רחמן פשיטא שממילא הוא מרחם, והו"ל למימר הרחמן רחם עלינו.

תשובה לפי פשוטו הראשון הוא הוראה על מידותיו של הקב"ה, והשני הוא מן הבקשה, ר"ל כמו שהנך מרחם על אחרים, למה ניגרע שתרחם אתה גם עלינו.

אכן ראיתי עוד שכתב הרוקח זללה"ה בפי' סידור התפילה [מא, אהבה רבה עמוד רעח] וז"ל, אבינו אב הרחמן, גבי אב שייך רחמים כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו.

ו'המרחם', ואתה הוא המרחם.

רחם עלינו.

וג' אבות בכאן, אבינו מלכינו א' אבינו ב' אב ג' כנגד ג' אבות, שיזכור לנו כי בחר בנו עבורם שנא' ותחת אשר אהב את אבותיך ויבחר בזרעם אחריהם, לכך כאן ג' רחמים, הרחמן המרחם רחם, וב' חמלה וא' חנינה.

ותן בליבנו להבין שנבין דבר מתוך דבר בהלכה.

ולהשכיל להצליח בדברי תורה.

ולשמוע בדברי תורה עכ"ל.

ומבואר בדבריו בכללם, ב' ענינים בטעם דבר זה, הראשון שיש כאן ב' בחינות של רחמים, האחד מה שהוא אב ודרכו של אב לרחם (כדאיתא בפסיקתא דר"כ פיסקא אנכי אנכי), ועוד שהקב"ה הוא, שהוא רחמן.

ואכן האבודרהם ג"כ הזכיר הפסוק שהביא הרוקח, וז"ל (ברכות קריאת שמע), אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ע"ש (תה' קג, יד) כרחם אב על בנים רחם ה' על יריאיו ע"כ.

והענין השני המבואר בדברי הרוקח, הוא שנזכרו כאן ג' מיני רחמים בדוקא, כנגד ג' האבות.

ועוד שם לעיל מינה בחלק סודות התפילה עמוד רעו איתא וז"ל, אהבה רבה, י"ג אהבה בשיר השירים, אהב"ה בגימטריה אחד.

באהבה ג' אבות אבינו מלכינו, אבינו, אב, כנגד ג' אבות שיזכור לנו כי בחר בנו עבורם, ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו, לכך באו כאן ג' רחמים הרחמן, המרחם, רחם, וב' חמלה וא' חנינה עכ"ל, הרי לנו ביאור גם ע"ד הפשט וגם ע"ד הסוד בביאור כפילות הלשון.

מה שהקשה כת"ר על מה שייסד הפייט בתפילת גשם ושיחת להורו לשפוך דמו כמים, דהרי בפסחים ט"ז א' אמרי' מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר, ופרש"י אבל דם המתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח ואינו נשפך לאיבוד כמים וכו', וא"כ אינו מובן איך אמרו ביחס ליצחק לשפוך דמו כמים.

תשובה - זה צ"ע דהגם שאמרו חז"ל כי מתחילה לא היה בציווי אלא העלאה בלא שחיטה, מ"מ הרי אברהם גופיה נתכוין שיהיה כקרבן בלא זריקה, כמו שאמרו שאמר על האיל אח"כ יה"ר שיהא כאילו היה יצחק על כל דבר ודבר, ונזכר שם גם זריקה, וא"כ לפי מה שרצה אברהם לשפוך דמו, הרי לא היה כמים, ובפרט לפי מה שיסדתי בחידושי בפ' הפועלים שאם נתחדש ליצחק דין שחיטה הרי נתחדש לו דין זה לגבי הנ"מ בזה, וא"כ גם זריקה היה כדין לפי מחשבת אברהם.

ובדוחק י"ל דלא אזלי' בתר מחשבתו, דבאמת היה כאן שפיכת דם כמים, כיון שלא היה כאן מצוה באמת וכנ"ל.

{וז"ל במדבר רבה (פרשת שלח פרשה יז) אמר אברהם רבון העולמים אי אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן אמר לו הקדוש ברוך הוא הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית (בראשית כב) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל ושנו רבותינו אילו של אברהם נברא בין השמשות נטלו אברהם והעלהו עולה תחת בנו כמו שאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה חסר המקרא מהו תחת בנו אמר אברהם רבון העולמים תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך נטל האיל והפשיטו ואמר כך תהא רואה כאלו עורו של יצחק הפשטתי לפניך נטלו והספיגו אמר כך תהא רואה כאלו יצחק מסתפג לפניך שרפו ואמר כך תהא רואה כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח ע"כ.

}

וראיתי בחי' הגרש"ר הירש ז"ל בפ' וירא בראשית פרק כב פסוק ט כתב, אין זו דרך הקרבן להישחט על המזבח.

נראה שאברהם רצה לשחוט את בנו באופן שלא יותיר לו דבר לעשותו, לאחר שישלים את המעשה הגדול.

לפיכך רצה לשחוט את בנו על מערכת העצים, כדי שאחר - כך יאכלו הלהבות את גוף ילדו עכ"ל.

והנה לפי ביאורו ע"ד הפשט נראה שלא סבר שהיה כאן מצות זריקת דם וצ"ע, ואם כך סבר הפייט ג"כ א"ש דכיון שלא הוצרך לדם לזורקו ולא הוחשב להתקבל בכלי חשיב ליה כנשפך דמו.

והעיקר נראה כי לא לעולם דייק הפייט בלישניה כ"כ, וכן בפי' אברבנאל בראשית פרשת וירא פרק כב כתב, ומה שנראה לי הוא בא' מב' אופנים.

האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ"ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים.

ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ' שנה עכ"ל.

וגם הוא ז"ל הזכיר בלשונו שפיכת דם כמים.

שאלה

אשמח לקבל מידע-

בעניין תנור עם מערכת "ניקוי עצמי" (פירוליטי).

האם מהני לעניין פסח גם לכתחילה

ישר כח!

***

תשובה

בע"ה

י"ט טבת ע"ז

שלום רב

יש מן הפוסקים שנקטו לכתחילה להתיר תנור ע"י הסקה גבוהה (ראה מנח"י ח"ג סי' ס"ו וח"ד סי' י"ב סק"א), ויש שנקטו מעיקר הדין אם כי יש ענין להחמיר, ויש שנקטו למעשה להחמיר להצריך לכתחילה לפיד לליבון, (ראה משנ"ב מהדורת דרשו ח"ה סי' תנ"א על המשנ"ב סקי"ג, וכן שו"ת עם סגולה ח"ד סי' ל"ט, שהבאנו מהדעות בזה).

אמנם בצורת הניקוי שהזכרתם איני יודע התייחסות הפוסקים לפעולה זו, דאם באמת הניקוי הוא כליל על כל חלקי התנור, בזה יתכן שהיו מן הפוסקים שהיו מתירים לכתחילה להשתמש בזה, וכמו"כ אם מצב החימום שהזכרתם בחמש מאות מעלות המציאות היא שהניצוצות ניתזין ממנה כמדומה שיתירו בזה דהו"ל כליבון ממש לכאורה, אמנם יש לשאול את הפוסקים ולדעת מהי דעתם בענין זה, ואנכי לא ראיתי התייחסות לשאלה זו.

והנני לצרף מתוך מה שכתבתי שם (אם כי יש מן הדברים שטעונים תיקון): הנה אמנם מעיקר הדין אפשר להכשיר מבשרי לחלבי ולהיפך, אך מנהג בני אשכנז הוא לא להכשיר כלל מבשרי לחלבי ולהיפך,.

.

.

אכן בכמה אופנים מסוימים בלבד אפשר להכשיר באופן כזה יעויין במהרש"ם ח"ב סי' רמ"א ובמ"ב שם.

אמנם כתב הגרי"א דינר [הבית בכשרותו עמ' ל"ג] שלא לעשות כן בלא הוראת חכם, שהרי מאוד מצוי ששיירי החלב או הבשר דבוקים מאוד ובכמות גדולה וקשה להוציאו מידי דופיו, וגם בהכשרתו לפסח הסתייגו הפוסקים מלנהוג כן למעשה, גם אם יש להתיר מעיקר הדין.

בתנור העשוי מתכת ג"כ הורו כמה מגדולי הפוסקים דאמנם מעיקר הדין מועיל הסקתו בחום גבוה (עיין מנח"י ח"ג סי' ס"ו סק"ג, שם ח"ד סי' י"ב סק"א, מנח"ש מהדו"ת סי' נ"א, קובץ מבית לוי ח"א עמ' ל', וע"ע חוט שני פסח פ"י סק"ב), ויש שהורו לכתחילה שיש ללבנו עם לפיד (הגריש"א – סידור פסח כהלכתו ח"א פ"ח הערה 11).

בתנור שנטרף הורו גדולי הפוסקים (הו"ד בס' הבית בכשרותו עמ' ל"ג וע"ש עוד עמ' ל"ב) דסגי בהפעלה בחום הכי גבוה, מ"מ כאן יתכן שצריך ג"כ ניקוי כאן באם עינינו רואות שבלא ניקוי לא נעלם כל מה שהיה עד כה.

ולסיכום על מנת להכשירו מעיקר הדין יש בעיקר להסיקו בחום הגבוה לשיעור זמן ומלבד זאת לודא שלא נותר כלום מעברו.

אם יש שהזכירו ענין של המתנת 24 שעות יתכן שהוא לשופרא דמילתא [מאחר וכל ההכשרה של התנור אינו ממש לכתחילה].

***

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
לימוד פרקי אבות לאחר מועד פסח עד לשבועות השנה קיים שינוי יש המתחילים כבר בשבת הקרובה ויש המתחילים בשבוע האב יש הלומדים ויש עוד מנהגים.

}

תשובה

יום שני י"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

שלום וברכה

א.

מהם המנהגים?

המנהג כבר מובא באבודרהם סדר ימי העומר עמוד רמה; ארחות חיים ח"א הלכות שבת סו; כלבו סוס"י מ וכן בטור בסי' רצ"ד כ' שבספרד אומרים פרקי אבות בשחרית בשבת [וע"ש סי' רפ"ו ומש"כ עליו הב"ח והט"ז שם בריש הסימן].

וכתב בעל המדרש שמואל בהקדמה הטעם, שבאותם הימים שבין פסח לשבועות מתחיל האדם לאכול ולשתות ולעסוק ברפואות כדי שיהיה בריא כל השנה, ורומזים לו: כשם שאדם חש לתקן את גופו ובריאותו, כך יחוש לתקן את נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים, שהם התרופה האמיתית לנפש, שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא.

ועוד טעם נוסף כתב במדרש שמואל שם שכן מצא כתוב: שבעצרת ניתנה התורה, והלומד תורה צריך קודם לדעת את דרך לימודה ואיך יתנהג בה אחר לימודה, לכן תיקנו ללמוד מסכת אבות קודם עצרת כדי שיהיה כל אחד מישראל מוכן לקבל את התורה בלב שלם ולהתנהג בה כדת וכשורה.

ועוד הביא טעם נוסף, ימי הספירה הם כימי אבלות, שאין נושאים בהם נשים ולא מסתפרים, ולכן יכנסו ללבו דברי המוסר, ועוד הביא טעם נוסף, ימי הספירה הם ימי דין, כי בהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ולכן ראוי לו לאדם לרעוד בימים אלה.

ומפני שלב האדם שבור באותם הימים, אם יקרא דברי מוסר יכנסו הדברים בלבו אז יותר מאשר בשאר הימים עכ"ד.

טעם נוסף, בעת ההיא זמן תענוגות בני אדם, לזאת תיקנו לומר דברי מוסר ויראת ה', להשיב לב האדם לעבודת הבורא יתברך (אר"ח סימן רצב ס"ק ה; הובא בכה"ח שם ס"ק כב, עיין ילקוט מעם לועז, ויקרא, עמוד רעז ורעח שהביא עוד טעמים בזה).

כתב בעל שו"ע הגר"ז בפסקי הסידור וז"ל, נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת במנחה ואומרים לפניו משנת כל ישראל ואחריו משנת רבי חנניא בן עקשיא ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ ע"כ.

וע"ע בנו"כ על הרמ"א בסי' רצ"ב איזה קדיש צריך לומר.

והמנהג לומר אחר מנחה כ"כ במחז"ו סימן קמא בשם רב שלום שר גאון, הפרדס לרש"י סימן ד, ובסידור רב עמרם גאון.

הטעם: לפי שמשה רבינו נפטר בשבת אחרי מנחה, ופרקי אבות פותחים ב"משה קיבל תורה מסיני"; כלומר: הרי אנו מספרים בכבודו ובשבחו, שכן אחר שמת אדם נוהגים לספר בכבודו ובמעשיו, ובכך תהיה לו מנוחה טובה (פרדס לרש"י שם; סידור רב עמרם גאון).

ובמחז"ו סי' תכ"ד כתב הטעם, לפי שעמי הארץ נאספים לקרוא בתורה במנחה, ומשמיעים להם מידות תרומיות השנויות במסכת זו, והמקיים מילי דאבות נקרא חסיד.

בסידור יעב"ץ, מנהגי פיורדא, ח"ס שבת סל"ו ועוד לומר לפני עלינו, וכ"כ ארחות חיים מלוניל סדר תפילת מנחה של שבת ס"ז, וכך נהגו ברוב בתי הכנסת הותיקים בירושלים.

ובמקצתם אמרו אחר עלינו, וכ"כ בסידור עבוד"י עמ' 265.

ועיין קובץ בית אהרן וישראל קובץ קמ"ד עמ' קי"ז.

ועיין עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו חיקור דין א יט מה שכתב דבר חידוש שם בענין אלו פרקים אומרים.

אכן ראיתי במנהגי ק"ק האג (זכור לאברהם תשנ"א, אות ו') וז"ל, בתפילת מנחה אמרו ברכי נפשי או פרקי אבות לפני אמירת ובא לציון.

ובמנהגי ברלין (זכור לאברהם תשס"ב תשס"ג, אות שעא), בשבת אחר הפסח במנחה אומרים פרקי אבות ואומרים עד ר"ה.

וכתב במנהגי מהרי"ל [ימים שבין פסח לשבועות, ממנהגי מהרא"ק, אות א], בשבת שלאחר פסח אומרים אב הרחמים לאחר ברכת החודש.

ובמנחה מתחילין לומר פרקים.

פרקים מתחילין לעולם במנחה שבת הראשון דלאחר פסח.

ובכל שבת אומרים אחד.

ובסיומם חוזרים לומר שנים יחד.

וחוזרין ומשלשין עוד שנים יחד ומסיימין קודם י"ז בתמוז.

ויש מקומות סימן אב"ג דבשלישית אומר ג' יחד.

ויש ארצות כמו באושטרייך אומר פרקים רוב ימי הקיץ וסימן שלהן נפ"ש ר"ל פ' נשא סיום ראשון.

פנחס סיום שני.

שופטים סיום שלישי.

ואומר פרקים בשבת ערב שבועות אכן שבועות בשבת הנהיג מהר"י סג"ל במגנצא שלא לומר פרקים, ולא חש אם מסיים אחר י"ז בתמוז.

ואמר בפעם שלישית ג' יחד.

ואומר יש מקומות שאומר ג"כ בשבת שחל בו שבועות.

ובכל שבתות שבין פסח לשבועות אומרים אב הרחמים.

וברכי נפשי מתחילין מיד בשבת שאחר סוכות ואפילו קודם ר"ח עכ"ל.

ב.

מהו המנהג המקובל כיום לעשות למעשה?

כמדומה שרוב הקהל לא נוהגים כיום לומר פרקי אבות, ואכן אין בזה חיוב מעיקר הדין, ברם הנוהגים לומר אומרים בכפוף למובא בלוחות השנה המצויים מידי שבוע [לוח א"י, עתים לבינה וכדו'].

וכבר כתב הרמ"א סימן רצב ס"ב, אבל אומרים פרקי אבות בקיץ ושיר המעלות בחורף, וכל מקום לפי מנהגו עכ"ל וכעי"ז בלבוש שם.

בלוחות המצויות המנהג להתחיל פרקי אבות כבר בשבוע זה בשבת הסמוכה לשביעי של פסח מאחריה, והראוני עוד שבלוח דבר בעתו האריך מאוד בזה.

עוד בענין מנהג אמירת פרקי אבות בשנת תשע"ו

שאלה

 {עש"ק פ' נשא ד' סיון ע"ו
בס"ד
שלו' רב לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מה המנהגים ומה המנהג הרצוי בלימוד פרקי אבות בשבת זו פרשת נשא,שהיא השבת השביעית לפני חג מתן תורתנו? (פרק א' ללומדים עד רה"ש, ושוב פעם פרק ו' - קנייני התורה, מסכת דרך ארץ זוטא פ"א ואולי עוד אפשרויות)
לתשובת מע"כ הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים.

הקט' אהרון}

תשובה

בס"ד

‏יום שישי ד' סיון תשע"ו

לכבוד הרב אהרן נ"י

שלו' רב

הנה ראשית כל כפי שהראת דבר זה תלוי במנהגים, וכמו שהביאו המלקטים בכל שנה שיוצא כך בא"י שבת ראשונה שאחר הפסח ביום שחל אחרון של פסח בחו"ל, דהנה סדר הפרקים נקבע לפי בני חו"ל, ולכן כאן בא"י אין מדוקדק לגמרי החשבון בזה, אכן בפועל כמדומה שהמנהג הרווח כאן בא"י [ללומדים פרקי אבות] הוא לקרוא פרק א' לפי הסדר, וכמו שהוא בלוח עתים לבינה, ולכאורה היה מסתבר שעל אף שיש ענין ללמוד מעניני מתן תורה לפני שבועות כהכנה לקבל קדושת החג, מ"מ מנהג זה של אמירת פרקי אבות הוא קבוע ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ובלאו הכי א"א לבטל את המנהג מחמת ענין.

אכן ראיתי בלוח דבר בעתו (תשנ"ה), שהאריך בזה שם, והביא בזה מראי מקומות דבאמת יתכן שהמנהג הוא לקרוא פרק אחר וכפי שהזכרתם, וז"ל שם, עמא דבר לקרוא בא״י פרק א', (ומוותרים על הסימן ״נפש״, ר״ת ״נשא, פינחס, שופטים (המובא כבר במחז״ו), שבשבתות אלו מתחיל מחזור קריאה חדש, ומסתפקים בכך שברוב השנים אכן נשמר סדר זה (וראה ״שבת בשבתו״ גליון 319), ברם לדעת רבים (בסדר רב עמרם, עבור שנים, תיקון יששכר, הובא בכנה״ג או״ח תצ״ב וכו', ע"ש בדבר בעתו), יש לקרוא בשבת זו פרק ראשון ממס׳ דרך ארץ זוטא לפי שדבריו מעין פרקי אבות], ויש לכך הד בשם ״שבת דרך ארץ״ שכינוה לשבת זו, ע״ש ״דרך ארץ קדמה לתורה״].

בזה״ש (ח״א וצב) העיר שהשיטה הנ״ל אינה אלא למ״ס שא״א פרקי אבות אלא עד חג-השבועות, אבל למנהגנו, האומרים אותם עד ר״ה, אפשר להתחיל היום את המחזור השני של פרקי אבות.

ברם בבפל״ש (ה, לג) מנמק שהטעם הוא שבני א״י ישתוו בשבוע הבא עם בני חו״ל וכו', עכ"ד, וע"ש עוד דעות ומנהגים מה שהביא בזה בדבר בעתו שם.

וכמדומה שדי בזה לע"ע.

ומ"מ המנהג הוא לקרוא פ"א דאבות, ובודאי שהרוצה להוסיף פ"א דמס' דר"א זוטא תבוא עליו ברכה.