זרע

{עש”ק פ’ וישלח ע”ו}

מה שהקשה כת”ר מ”ט היה טענה על יעקב שלא השיא את דינה לעשו שהיתה מחזירתו למוטב, דהרי לא היה לעשו חלק בארץ.

תשובה לא הבנתי קושייתו כלל, דמי הזכיר כאן חלק בארץ, דאטו אם לא היה לו נכסים היתה מקובלת הנהגתו יותר, וכ”ש שהיו לו נכסים הרבה כמ”ש בתוה”ק ס”פ וישלח כי היה רכושם רב וגו’, ומה בכך אם לא היה לו חלק בארץ, והיא אשה בכלל שלעולם לא יהא לה חלק בארץ.

וג”כ אם היה עשו חוזר למוטב היה נכנס ג”כ בגדר האומה הנבחרת, שמתחילה בירר לו שלא יהא האומה הנבחרת, וברח מפני שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, וכבר הארכתי בזה במקו”א, ומה שהביא ממ”ש ביבמות ק’ ב’ לא תנסיב עכו”ם ושפחה דלא ליזיל זרעך בתרך, לא הבנתי קושייתו, דלא היה כאן לא גויה ולא שפחה, והו”ל להביא מה שארז”ל כי ביצחק ולא כל יצחק, דעשו אינו בכלל זרע אברהם, אך גם זה יש לדחות דאי משום הא הו”א דלא דוקא למעוטי עשו דעשו היה לו עוד תקוה לשוב וכנ”ל, אלא שמבנו או מבן בנו היה א’ עכ”פ שלא יהיה מן הזרע הנבחר לקיים כי ביצחק, ומיהו גם בלא זה ל”ק וכנ”ל.

ותו לא הבנתי דאדמקשה מצד זה, עדיפא ליה להקשות יותר מזה דאטו היתה דינה מחוייבת לינשא לצורר כזה בשביל שתחזירו למוטב, ושמא אינה אוהבת את הנהגתו, אטו יש חיוב להנשא לו כדי להחזירו למוטב.

ותו הרי כבר הזהירו חז”ל שלא להתחבר לרשע אפילו כדי להחזירו למוטב (עיין מכילתא דר”י ומכילתא דרשב”י ר”פ יתרו), כ”ש שלא להינשא עמו.

אלא הטענה היתה על יעקב שלא היה לו לערב עצמו בדבר, ואם היתה דינה מתרצית בדבר לא היה לו למחות בכח, וגם דמותר לו לדבר על לב דינה שלא להינשא עמו, אך מ”מ לא היה לו למנוע הדבר בכח.

ואחר כ”ז שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א שאמר ע”ז בשם הגרא”מ שך זצוק”ל שצדיקים נענשים גם כשעושים מה שצריכים לעשות, והיינו שכ”ז היה עונש לפי גודל דרגתו של יעקב אבינו, וביאר שעונש יעקב היה על מה שנטל את לאה שהיתה זיווגו של עשו, וכבר כתבו כתובה, ולכך היה עליו טענה שהסתיר את דינה ממנו.

קרא פחות

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו}

שאלה כתב ט”ז או”ח סי’ נ”ג סק”ג, וז”ל, בטור כתוב בשם הרא”ש שאין מעלות הש”ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ’ רש”ל מ”מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל ולעד”נ מדכתב הרא”ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש”מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ”ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ”ל עכ”ל.

וצ”ע דסוגיא ערוכה היא דאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לילת צדיק בן רשע [וכמו שפסקו מ”א ומ”ב].

תשובה אין כונת הט”ז שהוא עדיף עבור טובת הציבור, אלא שטוב לקרבו כדי לחזקו, והדבר מבואר בלשונו.

וזו א”צ לפנים.

וכן הפמ”ג משב”ז סק”ג כתב ע”ד הט”ז, ומ”ש הט”ז וכו’ עיין מ”א אות ח’, ובראש השנה ויום הכיפורים טוב ליקח ש”ץ צדיק בן צדיק ואין ראיה מבזוי משפחה דמכל מקום צדיקים הם ע”כ לשון הפמ”ג, וכנראה שבר”ה חיישי’ טפי לטובת הציבור שספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, אך מ”מ לעולם אי”ז טובת הציבור.

וכמו שביאר הפרישה את דברי הרא”ש הנ”ל המובאים בטור, וז”ל, ונראה דלגירסא שלפנינו הכי פירושו טוב לקרוב להשם יתברך אף שהוא מזרע רחוקים ומייתי ראייה ממה שכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב דהקדים רחוק לקרוב והיינו כשהרחוק איש צדיק והקרוב קרוב במשפחה ורחוק רחוק במעשיו ע”כ.

והנה בחידושי מהרש”ל לטור (הובא בפרישה) כתב וז”ל ומכל מקום בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס אם שניהם שוים וראוי אף לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל.

ואיני יודע אם הט”ז מודה לזה.

קרא פחות

עש”ק הנ”ל ג’ מרחשון ע”ו בס”ד

מה ששאלת ע”ד התוס’ (בנדה נ’ ב’ ד”ה תרנגולתא בפי א’) דס”ל דהנקבה של אותו המין מותרת וזכר שלו אסור, דהשתא כמה הכניס נח לתיבה, אי שבעה או שנים.

ורצה כת”ר לומר ע”ז איזה פלפול.

תשובה – ראשית כל יש ז”ל התוס’ שם, תרנגולתא דאגמא – הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע”י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד’ סימנים דמנשר ילפינן.

עכ”ל.

והנה התוס’ לא ניחא להו כלל לפרש כן, וכמו שכתבו ומיהו נראה וכו’ וזהו לשון של חזרה, וגם בחולין ס”ב ע”ב ד”ה תרנגולתא, הכריעו כחזרתם כאן ולא הזכירו צד שני, וכן הריטב”א כתב כן בשם ר”י, [ר”ל שהוא היה בעל התוס’], וא”י מה מטעם יש לחקור אחר ראשונות וקדמוניות אם התוס’ לא ס”ל כך, וכ”כ הערל”נ שם בשם התוס’, אכן שו”ר שהגרא”ו ז”ל בקובץ שמועות חולין סי’ כ”ז נקט שכ”ד התוס’ כמ”ש כת”ר והדרנא בי.

אכן אכתי נראה שאין כאן מקום לדון בזה כיון דבגמ’ שם נקטו למסקנא דגם נקבתו אסורה דחזיוה דדרסא ואכלה, והנה נח פשיטא דעשה כפ”ד המסקנא שהכל עשה ע”פ רוה”ק וחכמה עליונה לידע מה טמא ומה טהור, וראיתי חכ”א (דברי יואל פ’ נח ע’ קל”ב) שכתב דרק אח”כ נעשה להיות עוף טמא כיון שנעשה דורס ע”י שהשחיתו בני האדם דרכם באותו דור, כמו שמצינו בדור המבול שהשחיתו דרכן ע”י הבנ”א, ובמחכת”ר, חדא כבר כתב רש”י חולין ס”ב ב’ ע”ז חזיוה דדרסה ואכלה – ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי’ לקמן בפ’ כל הבשר (חולין דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (חולין דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת.

עכ”ל רש”י, ומבואר דהיה כאן טעות ממש ולא שנשתנה אח”כ.

ועוד א”כ בדור המבול כל הבהמות היו אסורות באכילה לפי דבריו, דכיון שהשחיתו המינים דרכן נעשו טמאים, ומיהו רש”י שם כתב שהכניס לתיבה רק מאותן שלא השחיתו, וא”כ צ”ל דאזלי’ בתר הפרט ולא בתר המינים, ולפ”ז אם נמצא תרנגולתא דאגמא א’ שלא השחיתה דרכיה כלל יהא מותר לאוכלה לפי דבריו, ואלו דברי תימה.

אכן ראיתי שבס’ משך חכמה בראשית ז’ ג’ וז”ל, גם מעוף השמים שבעה (שבעה זכר ונקבה) לחיות זרע על (פני) כל הארץ.

‘בטהורים הכתוב מדבר’, רש”י.

והא דלא כתב בפירוש “מעוף הטהור”, אתי שפיר לפי מה שכתבו התוספות בנדה דף נ’ דתרנגולתא דאגמא, הזכר טמא והנקבה טהורה, יעוין שם.

אם כן, במין כזה צוהו להביא שבעה, מפני שאף שהזכר טמא, אכן הוא “לחיות זרע על (פני) כל הארץ”, ובנקבה הנולדת תהיה טהורה.

וכן מדויק הפסוק, שכאן נזכר “לחיות זרע”, ודו”ק ע”כ, אכן הדברים תמוהים כמ”ש.

וראיתי הובא מקובץ ירושלים (שי”ל בוורשא) תשובה מהג”ר יצחק זעליג מסוקולב זצ”ל אל הגאון ר’ מנחם זעמבא זצ”ל, ובתו”ד כותב הרב מסוקולוב זצ”ל על דברי המשך חכמה הנ”ל: רשמתי בצדו: לפי ענ”ד דברי שגגה הם שהתוס’ בחולין ס”א ע”א ד”ה “כל” כתבו שהדורס שהוא סימן טומאה נמסר להם מנח, הגם שמשמעות התוס’ משמע שבעת שרצה להקריב מהם קרבנות בדק את כולם, אבל אחר שגם הטהורים באו מעצמם אל התיבה, וכלפי שמיא גליא מקודם שהיא דורסת, לא הי’ באים כלל כיון דשניהם טמאים.

ור’ פפא שלא הי’ יודע אם דורסת אמר דעתו שהנקיבה טהורה בסימני’, אבל אם הי’ יודע וראה שהיא דורסת, בוודאי הי’ חזר בו, כי נח מסר להם שכל עוף טהור אינו דורס כמ”ש התוס’ שם וז”ב ואמת.

שנית לחיות זרע באמת די בשנים שנים מכל מין, כתחילת בריאתם שלא נברא יותר מזכר ונקיבה מכל מין, והטהורים שבאו שבעה, הי’ כדי להקריב מהם קרבנות, ואם הזכר לעולם טמא למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקיבה די בזכר אחד.

ולפי דברי הילקוט שמעוני פ’ נח אות נ”ג כי עד המבול הי’ עופית טמאים רובא יותר מן הטהורים, ומעת המבול עשה ה’ שיהיו הטהורים רוב, ועיין בזית רענן שם ובעופות דאגמא אין הטהורים רוב, דהזכרים שבהם לעולם טמאים.

שלישית אם הזכר טמא קיי”ל דאין הטהור מוליד מטמא, וגם בעופות כן הדין וכמ”ש הח”ס חיו”ד (סי’ ע”ד), אך להטיל ביצים די באמת בחימום בעלמא, דחזינין שיש אפי’ ספנא מארעא בלא זכר כלל, א”כ לא גרע מה שמחמם אותה הזכר של אגמא אפי’ שיש לו כל סימני טומאה שתוכל מזה להטיל בצים, אבל חימום מאינו מינו של טהור שוב הרי רק כספנא מארעא דאינו מוליד.

ועוד בזה דבאמת בשו”ת מהרי”ט ח”א סי’ נ”א בסופו מביא ראי’ נכונה דאין הסימנים גורמים הטומאה, רק הסימנים מראים שהם ממין הטמא, וראייתו מבכורות ה’ ע”ב בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, ובהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, חזינן דאין הסימנים מטמאים או מטהרים עיין שם.

ולכאורה לר’ פפא שסובר בתרנגול דאגמא כיון דיש לו סימנים נשאר עוף טמא, ואף דהביצה טרם שיצא ממנה האפרוח בודאי מותרת באכילה כדין היוצא מהטהור, אעפ”כ אחר שנעשה אפרוח בסימני טומאה נאסר, ואפשר שזה באמת כונת קושיית התוס’ שם שאיך יחלוק ר”פ על סתם משנה בכורות ה’ ע”ב, וע”כ צ”ל כתי’ התוס’ שם דעוף תולדתו היא מהביצה, אשר נעשה מתחלה עפר לגמרי, וביאתו לעולם היא הוי’ חדשה לגמרי של עתה, ואינו בכלל יוצא מהטמא או מהטהור לגמרי, ואין בו אלא התהוות חדשה של עתה, ע”כ אף שהתרנגולת ישבה על הביצים ויצא אפרוח זכר, ומסתמא ביצה זו שנעשה ממנה אפרוח זכר היא מין זכר בתחילתו, אלא שמותרת מטעם יוצא מן הטהור, והיא רק גרמה רק החימום שתסרח הביצה ותצא עוף של אינו מינה, שוב גם בזה הוי כספנא מארעא.

והרמב”ן בפ’ תזריע [עהפ”ס] וילדה לפי דבריו שם שדוקא לידת אשה נותנת כח הזרע שהולד יוכל לזרוע אח”כ, ומביא טבעיות החכמים שספנא מארעא אינו מוליד, וכוונתו אפי’ אם הלידה הוי מספנא מארעא.

וכן שמעתי מחכמי הטבע שאותם האפרוחים שנולדו מביצים ע”י מכונה של חימום, לא ע”י חימום תרנגולת אינם יכולים להוליד, ובחו”ל ישנם עופות כאלה לרוב עתה, והמעיין ברמב”ן היטב יראה שכוונתו על סוף הלידה ספנא מארעא לא על הולדת הביצים המוזכר בגמ’.

ואני מסופק אם איש הנולד ע”י ניתוח הבטן כנהוג עתה, אם יש לו כח זריעה של הולדה, כי בביצים השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא ביצה ד’ ו’ ע”ב, ועדיין לא שאלתי בזה את חכמי הרופאים עכ”ד.

ובקובץ בית שמואל (סי’ כ’) כתב חכ”א ליישב קושיותיו של הרב דסוקולוב הנ”ל על המשך חכמה ואלו דבריו: מה שמקשה כ”ג דלחיות זרע די בשנים מכל מין וכו’, ואם הזכר לעולם טמא והנקבה טהורה למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקבה די בזכר אחד עיין שם, לא קשה דהא הנקבות ראויין לבא שבעה, משום דראויין להקרבה, אז באו ג”כ הזכרים נמי שבעה, משום דזוג זוג באו בתיבה לא מצד עצמו, אלא דאם אחד מהם כמו הנקיבה באה להתיבה מצד הקרבה, באו הזכרים במנין שבעה מצד לחיות זרע על פני הארץ, וזה שמדייק הגאון לחיות זרע על פני הארץ.

גם מה שמקשה כ”ק, אם הזכר טמא איך טהור מוליד מטמא וכו’ אמת דאינו מונע מלהטיל ביצים וכו’ דהוי כספנא מארעא, אבל חימום מאינו מינו דאינו רק כספנא מארעא אינו מוליד עיין שם במאי דמאריך שם.

לא קשה.

דזה שטהור אינו מוליד מטמא, דוקא היכא דאינו במציאות כלל, אבל היכי דהם מין אחד כמו תרנגול ותרנגולת דאגמא, אף על גב דזה טמא וזה טהור מוליד, וכן טהורים אפילו דאם אינם מינם, אם הם טהורים מולידים זה מזה דנקראים מינו בזה שהם טהורים (כן מצינו לגבי דשילמ”ת דאינו בטל מטעם דהיתר בהיתר נקראין מין במינו, יעיי”ש בר”ן נדרים בפרק הנודר מן המבושל).

גם מה שמסתפק כ”ק אם איש הנולד ע”י ניתוח הבטן כנהוג עתה אם יש לו כח ההולדה, וראייתו מהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא בביצה דף ו’ ע”ב, לכאורה לא דמי, דהתם לא היו להביצים כח הולדה כלל, ולא נגמרה כחם לצאת לאויר העולם וביצים כמותם אין להם כח הולדה, אבל איש הנולד ע”י ניתוח הבטן.

הולד רוצה לצאת, אלא אדרבא מפני גדלו הרחם צר ואין יכול לצאת מן הבטן, ומשום זה מוכרח להוציאו ע”י ניתוח, לא גרע מולד שיצא מן הבטן מאליו שיכול להוליד ע”כ.

זה הבאתי מספר דעה”ד בנדה שם, וראה שם מה שהאריך בזה עוד.

קרא פחות

כתיב [דברים פרק ל פס’ יט] העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, והקשה כת”ר מה שייך אתה וזרעך, דמה יש לזכות ע”י המצות לבנים.

תשובה – באמת איתא בסנהדרין [דף קד ע”א]: ברא מזכי אבא אבא לא מזכי ברא דכתיב ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל אין יצחק מציל את עשו השתא דאתית להכי אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו ע”כ, ומשמע דלא מהני ולא מידי אב לבן במצות שעשה.

אכן יש לידע שאי”ז פשוט כך כלל דהרבה אופנים נמצא דאבא ג”כ מזכי ברא, וכמו שנראה.

א) והנה לפרש מקרא דידן לכאורה א”צ ליכנס לכל אופנים הללו, שכן המשך המקרא הוא [דברים פרק ל פס’ כ]: לאהבה את ה’ אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.

היינו שתהא א”י ניתנת להם, ופשוט שזוהי קללה העוברת מאב לבן, כיון שאם האב גלה לחו”ל גם הבן גולה לחו”ל שזהו מקומו מעיקרא, ובפרט לפי’ הת”י וז”ל: ותתכנשון בסוף גלוותא ותיתבון על ארעא דקיים יי לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב למתן להון.

פי’ ותתאספו בסוף הגלות ותשבו על האדמה שנשבע יי לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.

וא”כ ודאי תוספת זכות תהא לאבות, דע”י שיבואו האבות לא”י יזכו הבנים ג”כ להיות שם.

אם כי בקרא דלעיל גופיה פי’ הת”י דמיירי על עולם הבא, אכן אפשר דלעתיד לבוא כשיבנה בהמ”ק וישובו הגליות קרי ליה עוה”ב.

ב) ואמנם גם לפי פשוטו א”צ לבוא רחוק כ”כ, דבודאי אם האב שומר מצות כדין ומלמד את בניו וב”ב אחריו לשמור דרך ה’, הבן ירצה עכ”פ ברצונו להיות הולך בדרכי אביו, ומאידך אם האב מזלזל במצות הבן עלול ג”כ לילך בדרך זו, וזהו עצה עבור כ”א שמשקיע בחינוך הילדים שידע שבדוגמא שלו ילדיו רוצים להמשיך.

[ויש להוסיף שבזמנינו רבים משתמשים בה בעצה זו בדרשותיהם, ואפשר שגם כאן המכוון ע”ז].

ג) והנה באמת אשכחן כמה אופנים דאבא מזכה ברא בפועל בדין של מעלה וכמ”ש, וראשית כל נביא בזה האופן הנזכר בסנהדרין שם הואיל ואתאן לזה, וז”ל הגמ’ שם, דמקשי’ התם [דף קד ע”א]: ומפני מה לא מנו את אחז [פי’ בין המלכים שאין להם חלק לעוה”ב], אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שמוטל בין שני צדיקים בין יותם לחזקיהו, ר”ל דאהני זכות שניהם יחד, וע”כ גם זכות האב אהני לזה דאל”כ הול”ל מפני שהיה אביו של חזקיה, ולא הו”ל להזכיר יותם.

ד) הנה בכ”מ אשכחנא בחז”ל שבנים מתים כשהם קטנים, וכמ”ש בחז”ל בשבת לב ב שבעון נדרים ומזוזה וביטול תורה בנים מתים כשהם קטנים, ועיין שם עוד בדף קה א, וכן במדרש רבה ותנחומא [פ’ קרח], נזכר שבעון המחלוקת מתים אפי’ יונקי שדים, הובא ברש”י שם, וכתב שם בפי’ ר’ חיים פלטיאל, וק’ בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים ומאי תימ’ אית בדבר, וי”ל זהו תימ’ (שלא מתו) [שמתו] מגדולם ועד קטנם שאף הגדולים יצאו מעונש מיתת אביהם ולכלל עונשים לא באו כגון גדולים (מי”ח) [מי”ג] ופחות מכ’ שנים, ועוד לא מתו כאן בעון נדרים.

ובספרי כי תצא פיסקא רפ: איש בחטאו יומתו, אבות מתים בעון עצמם ובנים מתים בעון אבותם [נ”א עצמם].

ובמדרש זוטא [רות פרשה א]: וימותו גם שניהם.

אל תאמר עין צרה אינו מכה אלא באבות, ללמדך שעין צרה מכה אף בבנים.

אמר ר’ חייא בר אבא עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעון האב, מכאן ואילך איש בחטאו ימות עכ”ל.

וז”ל הרמב”ם [בהלכות תשובה פרק ו הלכה א]: פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב”ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה, והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים, בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב”ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא עכ”ל.

לפ”ז י”ל דלמען תחיה אתה וזרעך היינו שלא ימותו בעונך.

ה) הנה אשכחן שיועיל זכות האבות לבן ועון האב לבן כשאוחזין מעשה ידיהם בידיהם, וז”ל הגמ’ ברכות ז’ א’, כתיב פקד עון אבות על בנים וכתיב ובנים לא יומתו על אבות ורמינן קראי אהדדי ומשנינן לא קשיא הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ע”כ.

ובמסכת סנהדרין [דף כז ע”ב]: ואף בעונות אבותם אתם ימקו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אתה אומר כשאוחזין או אינו אלא כשאין אוחזין כשהוא אומר איש בחטאו יומתו הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

ובפסיקתא דרב כהנא [פיסקא כה – סליחות]: פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר י”ד), לארבע דיוטות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, בזו יין ובזו שמן, ובזו דבש ובזו מים, נפלה דליקה באחת מהן הם מכבות זו את זו אבל אם היו כולם של שמן כולן נשרפות, כך בזמן שהם תופשין מעשה אבתם דור אחר דור דור אחר דור הם נידונין על ידם, אבל אם היו משורגין דור אחד צדיק דור אחד רשע, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וג’ (דברים כד: טז).

באותה שעה שמח משה וא’ אין בישר’ קוצץ בן קוצץ { פי’ רשע בן רשע, ע”פ זית רענן על הילקוט, לבעל המגן אברהם.

}עכ”ל.

ובמסכת סוטה דף לא ע”א, מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה איכא הא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור הכא כתיב לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי והתם כתיב ולשומרי מצותיו לאלף דור התם נמי כתיב לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה.

ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ ועושה חסד לאלפים יכול ליוצאי ירך בלבד ת”ל לאלף דור.

יאמר זה שאלו כן הייתי אומר הא אינו עושה אלא לאלף דור ומנין לאלפים ולאלפי אלפים ת”ל ועושה חסד לאלפים.

לאהבי למי שעושה לפני מאהבה.

ולשומרי מצותי למי שעושה לפני מיראה להודיעך כמה מעלות יש בין העושה מאהבה לעושה מיראה וללמדך שמדת הטוב מרובה יותר ממדת הפורענות על אחת חמש מאות.

וברש”י שמות [פרשת כי תשא פרק לד פס’ ז]: פקד עון אבות על בנים, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ה) לשונאי.

ועל רבעים, דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים.

וכתב הרא”ם בפרשת בחקותי: בעונות אבותם אתם כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

כאילו אמר ואף בעונות אבותם, כשהם אתם, דאם לא כן מאי אתם.

אבל בתורת כהנים שנו: “ואף בעונות אבותם אתם ימקו – והלא כבר הבטיח המקום ברוך הוא לישראל שאינו דן אבות על ידי בנים, ולא בנים על ידי אבותם, שנאמר (דברים כד, טז): ‘לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות’ אם כן למה נאמר ‘ואף בעונות אבותם אתם ימקו’, אלא בזמן שהם תופשים מעשה אבותם דור אחר דור, הן נדונין על ידיהם”, משמע דמכח קושית המקראות אמרו זה, וכן בפרק קמא דברכות (ברכות ז א), ולא ממלת “אתם”.

ויפרשו מלת “אתם” עם עונם, לא עם הנשארים, כאילו אמר: ואף בעונות אבותם עם עונם יחד, ימקו.

והמהר”ל בספר תפארת ישראל [פרק לח] כתב: אבל יש בזה דבר מופלג ועמוק.

כי הרשע כאשר הוא בעל חטא, הוא יוצא מן הראוי והיושר, לסור מהיושר ולהיות חוצה.

ובשביל כך דבק הרשע ברע, כאשר יוצא מן היושר.

כי היושר הוא הטוב, וכאשר סר מן היושר הוא הרע.

וכאשר דבק האדם החוטא ברע, דבק הוא וזרעו היוצא ממנו ברע.

ולפיכך משלם חטא האבות אל חיק הבנים.

ודבר זה עד ד’ דורות.

וזה כי יש לזרעו של אדם כח פנימי.

ודבר זה מבואר בחבור גבורות ה’ (פט”ו) אצל “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” (שמות א, כב).

כי כח זרע של אדם כחו פנימי, כמו שתראה בפרי, אשר הזרע בפנים.

ושם בארנו באריכות.

והחוטא, כאשר חוטא דבק הוא וכח זרעו בחיצונות, הוא הרע.

ולפיכך הרע מגיע לבנים עד ד’ דורות, כנגד החיצונות, שהם נגד ארבעה צדדין, שדבק בו כח זרעו ברע, שיוצא מן מדרגה הפנימית.

ולפיכך העונש נמשך עד ד’ דורות בלבד.

אבל הצדיק, שהוא וכחו דבק בטוב ובחסד, הוא וכח זרעו דבק במדרגה העליונה מאד, עד התחלת העולם.

וכבר התבאר למעלה (פל”ד) כי העולם נברא בב’.

ונתבאר שם הטעם למה נברא העולם בב’ דוקא, כי דבר זה ראוי לעולם, כמו שהתבאר.

ועד שם מגיע מדרגת הצדיק, ולפיכך “נוצר חסד לאלפים” (שמות לד, ז).

הרי כי ההפרש שיש בין הרשע ובין הצדיק; כי הרשע משלם לו עד ד’ דורות, שכך ראוי מצד עצמו של כח הזרע.

שהרשע, הוא וכח זרעו דבק ברע.

ותראה כי הענף האמצעי היוצא מן האילן, אשר אינו נוטה מן האמצעי, הוא נמשך ביותר עד אלפים.

ואשר נוטה מהאמצעי, הוא נוטה לחוץ לד’ צדדין.

ולפיכך החוטא כחו עד ארבע דורות, אשר דבק ברע כמו שהתבאר.

וכן הצדיק הוא לפי מדרגת דביקותו בטוב, כמו שאמרנו.

והבן הדברים האלו עכ”ל המהר”ל.

וחזינן שאם אוחז מעשה אבותיו זוכה לשכר הגמול כאביו, ומאידך אם יחטא פעמים שיזיק לבן אם אוחז מעשה אביו כנ”ל, וע”ז אמר הכתוב למען תחיה אתה וזרעך.

ו) והנה הרבה פעמים נזכר בחז”ל ענין הכללי של זכות אבות, נלאיתי מלהביאם.

ופשוט שמה שהאב מוסיף בצדקו, שיועיל זכותו גם לבן, ולכאורה זהו ענין אחר ממחזיק מעשה אביו דלעיל, שהוא שכר גמור, אלא כאן הוא כעין פירות המעשים, וראיתי לשון האלשיך בזה [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ יט]: וזה תעשה למען תחיה אתה וזרעך.

והוא כענין מאמרם ז”ל (מדרש שמות מד, ג) אם קבלו האבות פירות מעשיהם בעולם הזה מה היה נשאר לבניהם אחריהם, באמור משה זכור לאברהם כו’ וכמה דורות שאכל זכות אבות.

וזה יאמר פה מה שלא תאכל פירות בעולם הזה יסכון לך למען תחיה אתה וזרעך כי פירותיך יועילו לזרעך עכ”ל.

ובמסכת אבות דרבי נתן [פרק לו]: ר”ג אומר הרי הוא אומר למען ירבו ימיכם וימי בניכם (שם י”א כא) ואומר לא יומתו אבות על בנים (שם כ”ד ט”ז) כל זמן שהאב מאריך ימים הבן מאריך ימים.

אין האב מאריך ימים אין הבן מאריך ימים.

ובאמת ענין זכות אבות לכאורה הוא גם כשאין אוחז מעשה אבותיו, כדמשמע בעלמא, ומאידך ענין עושה חסד לאלפים הוא באוחז מע”א, דומיא דמשלם וגו’, דמיירי רק באוחז, ויש להוכיח כן גם מדאמרי’ מרובה מידת הטוב א’ מחמש מאות, ואם איתא דמידת הטוב גם באין אוחזין הוא תשלום גמור א”כ מרובה בלא שום צד השואה בעולם כיוןדמדת הרע הוא רק באוחזין מעשה אבותיהם.

ז) הנה בודאי יש מיתות שנענשין ע”ז גם בניו, וגם אם לא בכל כרת, אבל לכה”פ בחלקן, וז”ל התוס’ ברפ”ק דיבמות [דף ב ע”א ד”ה אשת אחיו]: לרש”י שאומר דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים אלא לריב”א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי כו’ ע”ש.

וזהו למען תחיה אתה וזרעך, שלא ימותו בעונך.

ח) עוד יש לציין בזה מה דאי’ בפרשה זו גופה לעיל מינה בפסוק ט”ז וחיית ורבית וברכך ה’ אלהיך וגו’, ופרש”י הרי החיים, ור”ל דבכלל הברכה שמתברך ע”י קיום מצוות ה’ הוא שיתרבו מצוות ה’, וכדכתיב לא יהי’ בך עקר ועקרה, וכן כתיב בפ’ כי תבוא וברך פרי בטנך וגו’, ובקללות אח”ז נאמר איפכא.

א”כ גם ביאור קרא דהכא נכלל בפירושו כך, שאם יקיים מצווות ה’ יחיה הוא וזרעו, שיתרבה זרעו ויחיה.

ט) עוד אציין מה שרמז הרמב”ן בשער הגמול על סוד העיבור, וז”ל: (תורת האדם שער הגמול – קיט): אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סו”ד העיבו”ר שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.

ועוד כתב (קכ): וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה, ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו.

אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סו”ד העיבו”ר, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים עכ”ל הרמב”ן.

עוד ברמב”ן שמות פרק כ פס’ ה, והסו”ד הנסת”ר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ח), עכ”ל.

ולחביבות דברי הרמב”ן הנני מעתיק כל לשונו בבראשית שם, ואם ילאה הקורא בזה יוכל לדלג ע”ז (עד דברי ה”ר שם טוב להלן), וז”ל שם: ויבם אותה והקם זרע לאחיך – הבן יקרא על שם המת, לשון רש”י.

ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י).

ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן.

ולא אמר הכתוב “ויאמר אונן” אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע.

אבל הענין סו”ד גדו”ל מסודו”ת התור”ה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע.

והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת.

והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה.

ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.

ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו.

וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקדוש ברוך הוא להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי.

והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל.

וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות.

והמשכיל יבין עכ”ל הרמב”ן שם.

והנה הרמב”ן סתם ענין זה של סוד העיבור והשאיר הענין בגדר סתום.

אכן על אף שאין לי עסק בנסתרות אך מ”מ שייך לעמוד על אפס קצהו מתוך הדברים שכתב תלמידו ה”ר שם טוב בן גאון ז”ל בס’ מאור ושמש שלו { דף לז ב.

הובא ברמב”ן מהדו’ מוסד ר’ קוק שם, ובשער הגמול מהדו’ סופר סוף או’ לב עמ’ נט.

}וז”ל: כונת הרב ז”ל על מה שכתוב דור הולך ודור בא, ובבהיר ‘שכבר בא’, ועוד אמר לי מורי מדכתיב (שם ח י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו כלומר שהדור שהולך עתה בא בעוון האב, כי נפקד עונו לבא פעם שנית על הבן הזה שבא עתה.

הנה ה”ר שם טוב חפץ להטיב עמנו אבל הוסיף סתימה על סתימתו וכיסוי על כיסויו, אכן לע”ע שכבר נתפרסמה חכמת האמת בעולם אפשר להבין קצת הענין, דהנה בשבחי האר”י ז”ל הובא משמו ענין זה של העיבור דהיינו שנפשו של אדם שמתה מתעברת באדם חי.

מובא שם על האר”י שקם לא’ ע”ש שנתעברה בו נשמת רב דימי ע”ש.

אף דהרמב”ן ז”ל לא נתכוין דוקא למצב זה שנכנסת הנשמה בחיי הגוף, אכן בכלליות כונתו על ענין זה של הגלגול, ובזה מבוארים הדברים.

מה שהובא מס’ הבהיר דור הולך ודור בא, ‘שכבר בא’, ר”ל שכבר היה מתחלה ועתה שב.

מה שהובא על הפסוק ‘רשעים קבורים ובאו’, פי’ שהיו קבורים ובאו בגלגול, ‘וממקום קדוש יהלכו’, ר”ל שעלו לב”ד של מעלה ופסקו עליהם ד”ז.

מה שהובא על ענין היבום בהקשר לסוד זה, היינו כדאי’ בזוהר חדש פ’ כי תצא שנשמתו באה בולד ע”ש, ולכך גינו כ”כ שם מי שאין משאיר בן בעוה”ז, כיון שאין המשך לנשמתו.

וזהו שהובא בענין פוקד עון אבות על בנים, כיון שהבן הוא מנשמתו של האב.

והראני עוד יד”נ גיסי הג”ר יהודה בלומנטל שליט”א עוד לדברי המקובלים (הוב”ד בס’ שומרי אמונים) דמש”כ בפ”ק דברכות צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע [א”ה זהו ההו”א בגמ’ שם, אבל לק”מ], הכונה שנשמתו בגלגולה הראשון היתה כך.

והנה הרמב”ן כתב לשון חזקה מאוד בשער הגמול.

שאחר שהאריך מאוד בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כתב שם אח”ז דכל מי שיודע ענין זה של סוד העיבור לא יהיו לו כל הקושיות שיש לו, ואומר עוד שגם מי שאין יודע סוד זה מ”מ יוכל לסמוך שיש תירוץ, וכמו שהובא לשונו לעיל, והדבר מעניין איזה סוד הוא שיוכל בהנף יד לתרץ כל קושי זה שהאריך בו הרמב”ן טובא כ”כ לעיל מזה שם הרבה.

ולפ”ז באמת הכל מתיישב כיון שהצדיק יוכל להיות גלגול הרשע והרשע יוכל להיות גלגול הצדיק, וכ”א יוכל להישפט ע”פ גלגולו הקודם [עיין בזוהר ר”פ משפטים].

והנה הדברים פרוסים ומחוורים כשמלה, עד שאכן נראה כי לזו היתה כונת הרמב”ן בכל דבריו הללו.

מה שהסתיר הרמב”ן ענין זה הוא משום שסבר שזהו ענין של נסתרות, ואין מוסרין אלא לצנועין, יתכן ג”כ משום שהיו לפניו מפקפקים ע”ז, ולא רצה ליכנס לויכוחים, ובלא”ה עיקר הסוד בודאי הוא יותר עמוק וזהו רק שער ומפתח לזה.

ונשוב לענינינו, דהנה נתבאר בדברי הרמב”ן ז”ל שיש מצב של גלגול הנשמה שיוכל הבן ליענש בעון האב משום שהוא המשך מנשמתו, וזהו למען תחיה אתה וזרעך כדי שיוכל הבן לזכות לטוב ה’ בזכות אביו ולא ליענש עליו.

וזה שייך לפוקד עון אבות דלעיל.

קרא פחות

{עש”ק פ’ חיי שרה מודיעין עילית ק”ס יע”א
מה שהקשה כת”ר עמ”ש רש”י (בראשית כג א) ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי.

שני חיי שרה – כלן שוין לטובה עכ”ל.

ומבואר שלא חטאה כלל.

וכ”א בב”ר פנ”ח א’, ד”א יודע ה’ ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א”ר יוחנן כהדא עגלתא תמימה ע”כ.

ומבואר שלא חטאה כלל.

}

והקשה כת”ר ממ”ש רמב”ן בראשית טז ו ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה’ אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי עכ”ל.

ומבואר לדעת הרמב”ן ששרה חטאה אז וא”כזה סותר את דברי המדרש שלא חטאה כלל.

תשובה – הנה מה שהבין שתמימותה היה בכך שלא חטאה מעולם, הנה לכאורה אי”ז מוכרח, דיתכן שחטאה וחזרה בה, דאל”כ הא איכא מ”ד בשבת נ”ה ב’ דאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וגם אי נימא דכאן פליג ע”ז הא ע”כ איכא מ”ד כזה, וא”כ דברי הרמב”ן אינם קשים.

אכן בפי’ ה”ר חיים פלטיאל ז”ל נזכר הל’, ובא זה להשמיענו שלא חטא[ה] מאומה וכו’.

וכן מדברי הרמב”ן שכתב שנלמד רק מ’שני חיי שרה’, שכולן שוין לטובה, א”כ מסתבר דהכונה על כל השנים ועל כל רגע ורגע מן השנים, אכן יש את הדעה הנ”ל.

וראיתי בס’ משיבת נפש עה”ת כאן שכתב, ולא בא הכתוב כאן להודיע צדקתה של שרה כ”א לסמוך לה “ותמת שרה בקרית (ה)ארבע” שדרשו רז”ל אל תקרי קרית ארבע אלא קריאת ארבע, ר”ל ארבע תיבות והוא שאמר[ה] “ישפוט השם ביני וביניך” ומסרה דינה לשמים ואיכא דיינא בארעא ב”ד של שם ועבר, ועל זה חש[י]ב הזכרת שם.

והודיענו בכאן [אף על פי] שצדקת היתה ולא חטאה כל ימיה מ”מ נקנס עליה מיתה מחמת הזכרת הש”י לבטלה.

וכבר סמכו על זה “כל המוציא שם שמים לבטלה הרי זה נעקר מן העולם”.

ודרשתי, כי ראיתי רבים נכשלים בהזכרת הש”י לבטלה בזמן הזה בעו”ה, והודעתי שגם יש עונש במי שמזכירו בלשון לעז כמו שמבואר במרדכי פ”ק דשבועות.

ועוד נ”ל ראיה מסוטה שמשביע אותה בלשון (שמכירה) ולא הוציא מן הכלל הזכרת הש”י שהשומע מפי חבירו צריך לנדותו, (ואין שומע נזהר בה), [ואין נזהרין בזה] ואפילו במדינת ורנקי”ן שוואבי”ן שרגילים לישבע בשם המיוחד בלשון עברי אדנ”י וכו’ עכ”ל, וע”ש שהאריך, ומ”מ חזינן שהיה בידה איזה חטא.

ואכן לא מצאתי לע”ע דברי רז”ל שהביא על קרית ארבע וכו’, ועיין בתיקונים (תיקון י”ח ל”ד ב), אך מ”מ מבואר כנ”ל.

אכן לענ”ד נראה דגם דברי הרמב”ן וגם דברי המדרש קרית ארבע, הם דלא כהב”ר שדורש שהיתה שרה בלא חטא.

וכה”ג אשכחן לעיל בר”פ לך גבי אברהם בענין נסיעת אברהם מארץ ישראל מפני הרעב, כתב הרמב”ן ז”ל וזה לשונו, ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בהשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחלה מפני הרעב, עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות.

[ועל] המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא, עכ”ל הרמב”ן ז”ל.

{וראיתי בס’ החפץ חיים החדש עה”ת שהובא שם ששאלו התלמידים לפני מרן הח”ח ז”ל כיון ששייך לדרוש לשבח למה דרש לגנאי, כיון דקי”ל דורשין לשבח, ואמר להם שהיה לו מדרש לזה.

[ואיני זוכר אם אמר כן בודאות או ע”ד הסתברות].

ונענה שם א’ שכן איתא בזהר.

ומ”מ יש מדרשות חלוקות שכן י”א שהיה זה מרצון ה’, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בר”ר מ, ו) א”ר פנחס בשם ר’ אושעיא אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, והרמב”ן עצמו הביא זה (עיין ס’ מעשי ה’ מעשי אבות לנכדו של מהרי”ק פ’ לך), ובפרקי דר”א מבואר אף שהיה זה א’ מי’ נסיונות, וה”ה כאן י”ל שסמך הרמב”ן על מדרש אחר וכתב כך, ומ”מ זהו דלא כהב”ר.

וכן לגבי מה שאמר אברהם אחותי היא כתב הרמב”ן שהיה בזה חטא.

והגם שכתב שלא נשתתפה שרה בזה, אך הרי נאמר באבימלך (בראשית כ, ה) שהיא אמרה ג”כ אחי הוא.

וכן לגבי צחוק שרה בר”פ וירא יש מדרשים שדרשו זה לגנאי, ובתנחומא שופטים סי’ יח, איתא וז”ל, וכשבא הקדוש ברוך הוא להוכיחה אמר לאברהם למה זה צחקה שרה וגו’ ולמה כך בשביל שלא ישנאנה ויהא שנאה בין אברהם לשרה ע”כ.

וכן במדרש הנקרא בראשית רבתי (יח, יב – יג) איתא, א”ר יהודה בר סימון בשעה שצחקה שרה אמנו ואומרת שהיא ראויה לילד אלא אברהם אבינו זקן, א”ל הקדוש ברוך הוא אתם (מזקינות) [מילדות] עצמכם (ומתילדות סברו כן) [ומזקינות חבריכן] ואני זקנתי לעשות נסים, הה”ד למה זה זה צחקה שרה [וגו’], לפי שלא האמינה האף פגע בה לפיכך נקצרו ימיה ע”כ, ומבואר בזה שחטאה שרה.

ובהכרח מבואר כנ”ל דע”כ יש מדרשות חלוקות ושלו’.

}

*

קרא פחות

{שאלה – כתיב [דברים פרק לב פס’ לז] ואמר אי אלהימו צור חסיו בו.

ובתרגום אונקלוס ויימר אן דחלתהון תקיפא דהוו רחיצין ביה.

אכן בתרגום ירושלמי ואמר עתידין אומיא למימר האן הוא אלהא דישראל תקיפא דאתרחצו ביה.

וכעי”ז בתרגום יונתן ויימר סנאה האן הוא דחלתהון דישראל תקיפא דרחיצו ביה.

פי’ ויאמר שונא היכן הוא יראתם של ישראל החזק שבטחו בו [מס’ כתר יונתן].

ומבואר שיש כאן מחלוקת אם הוא שם קודש או חול.

וכן בספרי והובא ברש”י לקמן, נחלקו בזה ר”י ור”נ, וז”ל המדרש תנאים לדברים פרק לב פס’ לז, ואמר אי אלהימו ר’ יהודה ור’ נחמיה ר’ יהודה דורשה כלפי ישראל ר’ נחמיה דורשה כלפי האומות.

ר’ יהודה דורשה כלפי ישראל ואמ’ אי אלהימו אשר חל’ זב’ יא’ עתידין הן ישראל לאמר לאומ’ העולם היכן האלהות והלגיונות והקסריות שלכם אש’ חל’ זב’ יא’ שהיו מעלין להם אנונה ושוקלין להם דילאטומה ומעלין להן סולדיא.

יקומו ויעזרו אתכם אין כת’ כן אלא יקומו ויעזרכם.

ר’ נחמיה דורשה כלפי האומות ואמ’ אי אלהי’ זה טיטוס הרשע בן אשתו של-אספסינוס שנכנס לבית קדש הקדשים וגידד שתי הפרוכות בסייף וחירף וגידף ואמ’ אם אלוה הוא יבוא ויעמוד לבניו ע”כ.

ובגיטין נ”ו ב’ אי’ גבי טיטוס כדעה בתרייתא דהכא שהוא ל’ קדש, [וכ”א בשמות רבה טו טז ואיכ”ר פתיחתא כה ותנחומא צו אות יב].

אכן בע”ז כ”ט ב’ משמע כר”י שהוא ל’ חול ע”ש ובתוד”ה ישתו.

ובראשונים מפרשי התורה נחלקו בזה הרבה זה אומר בכה וזה אומר בכה ונלאתי מלהביאם ע”ש.

ובקסת הסופר ועוד פוסקים כתבו שהוא ספק, ויש לקדשו בתנאי.

ויש להסתפק מה יהיה הדין בכתב א’ ל’ ע”ד שהוא חול ונזכר שהוא ספק קדש והמשיך השאר ע”ד שהוא קדש} אמר המשיב, שיניתי קצת מלשון השואל וסגנונו משום שלא היו הדברים ברורים לי כל צרכי.

ויסלח לי השואל והקורא.

{.

האם השתא יהא מותר למחוק אותיות א’ ל’ כיון שכתבן ע”ד שהם חול, ואת”ל דשרי מה יהא דינן של שאר אותיות שנכתבו בקדושה אם גם הם שרי למוחקן.

}

תשובה – הנה בשם קודש שנכתב לשם חול שרי למוחקו כמ”ש הט”ז יורה דעה סימן רעו ס”ק ב וז”ל, משמע דאם כתב שם במקום אחר בטעות דהיינו במקום שאין מקום השם שם וכתבו לשם קדושה הוה קודש וצריך גניזה דלא גרע משם הנכתב על ידות הכלים כמ”ש בסעיף י”ג והוא פשוט אבל שם שנכתב שלא בכוונה אין בו קדושה כמ”ש בהגמי”י פרק ו’ דהלכות יסודי התורה בשם רא”ם עכ”ל.

אלא הטעם שנסתפק השואל בכאן כנראה משום שהרבה מן התנאים ומפרשי התורה פירשוהו לשם חול א”כ כיון שהסופר נתכוין לשם חול ש”ד דבודאי יש לזה גם משמעות של חול וסגי בזה שהסופר כיון.

ומשמע דאם כיון בכל השם לחול פשיטא ליה להשואל דשרי למחוק והיינו כנראה מטעם זה.

משא”כ שאר שמות יש עכ”פ לאסור למחוק מטעם התנאי שעשה בתחילת הכתיבה.

והנה כל יודע ידע שסברא זו אינה תקיפה כ”כ, דכל הכותב ס”ת ע”ד התורה וחכמים כותב, וגם אם שכח לקדש השם לא נתכוין לאפוקי נפשי’ לבר מרבנן, ולהצד דקי”ל להלכה דשם זה קדש ודאי דאסור למוחקו, אלא דהיה השואל סבור דלא סמכי’ על התנאי כלל גם לא לחומרא, ואעפ”כ כיון שסוף השם נכתב לשמה וכדינה יל”ע בזה.

והנה באמת יש דעות בפוסקים דהתנאי שעשה בתחילת הכתיבה מהני לגמרי לשמות המסופקין, והנה בהלק”ט שם כתב וז”ל, שאלה יש שמות בתורה שנפל בהם ספק אם קודש או חול ויש שדרשו בהם קודש וחול כגון אלהים לא תקלל (סנהדרין ס”ו) כיצד יכתוב הסופר: תשובה יסמוך בזה על מה שקדש כל השמות בתחלת הספר דקרבנות של צבור סכין מושכתם למ”ש { עי’ בט”ז יו”ד סי’ רע”ד בשם סמ”ג.

דב”ש סי’ ע”ו זרע אמת ח”ב סי’ קכ”ז.

}.

והנה לדעה זו סגי בודאי בדיעבד ואם יש לחוש בדעה זו בדאורייתא א”כ ודאי שאין למוחקן, ושמא היה השואל סבור דהתנאי אהני רק ע”ד ודאי ולא ע”ד ספק, ולא נהירא, וכנראה עיקר שאלת השואל היתה באופן שכתב לשם חול בודאי ולא ספק.

ובאמת ספק זה הי’ שייך בכל השמות, להסתפק באופן שלא קידשו אם מהני התנאי, וכן להסתפק באופן שלא קידש תחילתו אם מהני לזה שקידש סופו, והנה באופן שלא קידשו כתב הש”ך יורה דעה סימן רעו ס”ק א’, וז”ל והב”ח פסק דאם נתכוון וכתב לשם קדושה אף ע”פ שלא הוציא בשפתיו אינו פסול בדיעבד ע”ש וכ”פ הרב בא”ח סי’ ל”ב סעיף י”ט דסגי בדיעבד כשמחשב שכותב האזכרות לשמן הואיל והוציא בתחלת כתיבת הס”ת בפיו ע”ש וע”ל ר”ס רע”ד עכ”ל.

ובכה”ג שלא התחילו לשמה, ג”כ יל”ע כנ”ל בכל השמות כשגמרן לשמה ולא התחילן לשמה אי סגי בזה שיחשבו כאילו כתבן לשמן, ודנו בפוסקים בזה, וז”ל שו”ת הלכות קטנות חלק א סימן סז: ומה ששאלת עוד על פ’ הסופר שכך היה ווסתו שלא היה זוכר לקדש השם אלא אחר שהיה כותב אות ראשונה מהו.

תשובה מההיא [מס’ סופרים פ”ה ה”ב] דהיה מתכוין לכתוב את ה’ וכתב יהודה עושה מדלית הא וכו’ אין ראיה אבל מההיא (שבועות ל”ו) דכתב א”ד מאדנות יש ראיה דפשטה קדושה למפרע עכ”ל.

ועי’ שו”ת הרמ”ע מפאנו סי’ ל”ו שכ’ דקדושת השם ישנו מתחילה ועד סוף ואינה משתלמת אלא בסוף ועיין בעקרי הד”ט יו”ד סי’ ל’ אות י”ב.

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רע”ו סק”ג הביא דבריו של בעל הלק”ט ג”כ, והוסיף עוד וז”ל, שכותב לשם קדושת – עיין בספר בני יונה שכתב דאם כתב ב’ או ג’ אותיות מן השם בסתם ולא קדשם לשם השם ונזכר כשרצה להשלים אותו וקידשו כשר דקידושו וגמרו באים כאחד (והביא שכ”כ בתשובת הלק”ט וכ’ ואף על פי שאין למידין הימנו מ”מ מצטרף לדעת אחרת) אבל אם בתחלה הוציא כוונתו למלה אחרת כגון שהיה לו לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה ונזכר קודם הד’ האחרונה שצ”ל כאן השם וגו’ לשם השם לא מהני ועיין בספר משנת חכמים לאו ג’ שכתב כן בשם הרמ”ע מפאנו סימן (ל’) [ל”ו] דאם לא קידש את השם אלא לבסוף דמהני והביא ראיה מהא דהיה צריך לכתוב השם כו’ דהא מהני אם עושה מד’ ה’ ע”ש וע’ מ”ש לקמן ס”ק כ”ד בשם הלבוש ותפל”מ דהתם מיירי שידוע שקידשו משמע דלא סבירא להו הכי עכ”ל.

ולהלכה פשיטא שיש לו לחוש בדאורייתא לכמה דעות וצדדין שיש לחוש להן כמשנ”ת, ולא למחוק השם.

 

קרא פחות

{בס”ד }

כ”ג מרחשון תשע”ו

כולל יששכר באהליך מודיעין עילית

{לכבוד הרה”ג רבי מתתיהו הלברשטט שליט”א}

מה ששאל בס”ד במ”ש בפרק קמא דסוטה (סוטה י א), ‘בפתח עינים’, דהיינו בפתח שכל העינים מצפות לראותו, ופרש”י, מצפות לראותו – שהיו רגילין להתקבל שם וללון והיה חביב עליהם.

וצ”ע כיון שאברהם לא היה חי אז.

תשובה – ע”ד פשוטו נראה כי היה בית אברהם מדור טוב לזכרון והיו כל הבריות נזכרות במעשים הטובים שנעשו בו, והיו מצפות לראותו, ואפשר עוד שהיו שם עדיין יורשיו או תלמידיו והיו ממשיכי דרכו ליתן אוכל לנפשם של כל רעב וצמא ועיף במדבר.

[וע’ תוס’ סוכה כ”ד ב’ ד”ה על].

ויש לציין דמצינו ביאורים אחרים מפרש”י שם, ולפי’ המזרחי לק”מ, שפי’ בפ’ וישב, והיא מערת אברהם אבינו עליו השלום עכ”ל, ר”ל מערת המכפלה, ולפירושו לק”מ, ויעויין במהרש”א שם שכתב שלא ידע מ”ט לא רצה המזרחי לפרש כפרש”י בגמ’, אכן להנ”ל י”ל דה”ט שלא פי’ כן כיון שאברהם לא היה חי אז וכנ”ל.

ופי’ מחודש מצאתי בפי’ המיוחס להרע”ב עה”ת שם (הנקרא עמר נקא), שפי’ כינוי הוא לאבר ההולדה כלומ’ שהיתה תאבה ליכנס בפתחו והיינו לידבק בזרעו של אברהם שכל עינים צופות לראותה שהכל תאבים לידבק בו והיא ישבה שם ליזקק ליהודה שהוא מזרע אברהם עכ”ל, ולדבריו ג”כ לק”מ כיון דלא מיירי באברהם עצמו אלא בזרעו.

וכן במדרש אי’ (ב”ר פה ז) שאמרה יהי רצון שאזקק לזרע אברהם, וכ’ עלה בעל הטורים בפתח עינים אשר.

ס”ת למפרע רמ”ח כמנין אברהם.

וז”ל האלשיך אומרו בפתח עינים שאמרו ז”ל שלא מצינו מקום ששמו פתח עינים אלא שהוא זרע אברהם שהכל פותחין בו עיניהם, ועדיין קשה שלא על אברהם ידבר פה, וע”ש שהאריך הרבה.

קרא פחות