ויכולו

{יום א' ערב חנוכה ע"ו
מודיעין עילית}

כתב הב"י או"ח סי' תרפ"ג, כל שמונת ימי חנוכה גומרין את ההלל - וכתוב בשבלי הלקט סי' קע"ד, שהטעם משום דחלוק בנרותיו כל יום חלוק משלפניו הרי הוא כחג שחלוק בקרבנותיו, ועוד טעם אחר, לפי שהנס נתחדש בכל יום, ועוד שהרי קוראים בנשיאים ובכל יום נשיא שלו חלוק משל חבירו, אם כן כל נשיא צריך לגמור ההלל על קרבנותיו ואין ראוי לחדש קריאה בלא קריאת ההלל ע"כ.

ותמה כת"ר מה ענין הלל דחנוכה שנקבעה חנוכה על נס המנורה, כמ"ש שבת כ"א ב' ורש"י שם, לענין קרבנות הנשיאים.

ועוד הרי חילוק הנרות הוא למהדרין מן המהדרין, ומה ענין הקרבנות שבכל יום יש דין אחר לקרבן.

תשובה הגם שעיקר ההלל בחנוכה אינו על הנשיאים, אלא על הודיית נס פך השמן כדמשמע בגמ' שם, מ"מ השמחה היא גם בעבור הנשיאים, וכמו שכתב הרמ"א סי תר"ע, וי"א שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח ע"כ, וכתב המ"ב, ר"ל בכ"ה בכסליו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין הקב"ה בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב"ה עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית עכ"ל.

ומקור דבריו הם מהא"ר, וז"ל { על לשון הלבוש שם.

}, דבאותן ימים וכו', דברי תימה הן דבמדבר היה בניסן ככתוב בפרשת פקודי (שמות מ יז), ורמ"א (ס"ב) לא כתב לתיבת שבמדבר, וי"ל בחנוכה שבימי חשמונאים (מלבושי יו"ט סק"ד), ובאמת שכבר כתבתי בס"ק א' כן מכל מקום נ"ל כוונת הלבוש כדאיתא במדרש (פסיקתא רבתי פרשה ו אות ה) דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב"ה עלי לשלם לו לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי ע"כ וא"כ דין ימים אלו כאילו היה חנוכת המזבח שבמדבר ע"כ.

וז"ל הפסיקתא שם, אמר רבי חנינא בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה אחד בניסן כמה שכתוב וביום החודש הראשון באחד לחדש תקים משכן אהל מעד (שמות מ' ב') וכו', ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה מלאכה בו, לאו, מהו ותשלם אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו מה שילם לו הקדוש ברוך הוא חנוכת בית חשמונאי ע"כ.

וי"ל דתקנו ההלל וההודאה בחנוכה דומיא דחנוכת הנשיאים, דלמדין חנוכה מחנוכה, וז"ל הפסיקתא רבתי פ' ב', מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל' א'), שבע חנוכות הם, חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים (בראשית ב' א') ואין ויכלו אלא לשון חנוכה דכתיב ותכל כל עבודת (שמות ל"ט ל"ב), חנוכת משה דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים (במדבר ז' א'), וחנוכת הבית דכתיב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל' א'), וחנוכת בית שני שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלהא וגו' (עזרא ו' י"ז), וחנוכת החומה שנאמר ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז), וזו של עכשיו של בית חשמונאי, וחנוכת העולם הבא שאף היא יש בה נרות כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' (ישעיה ל' כ"ו) עכ"ל.

ומה שהקשה כת"ר שלא יתקנו כנגד המהדרין, לא הבנתי מה נתקשה בזה, דמנ"ל שלא תקנו כנגד המהדרין, ובגמ' קאמר דילפי' מפרי החג, אכן ראיתי שהפמ"ג כתב להקשות כן ולפ"ז צ"ל שאי"ז עיקר הטעם, וכן המ"ב לא העתיק טעם זה, ומ"מ י"ל לפי מה שנתבאר באחרונים שמצות המהדרין בחנוכה היא מעיקר תקנתה (עיין בית הלוי עה"ת לחנוכה ד"ה והמהדרין, שוע"ר סי' רס"ג קו"א סק"ה, כלי חמדה פ' וישב סק"ד ד"ה אמנם מחורתא בשם השפ"א).

{יום ג' ה' כסלו פ"ק מודיעין עילית יע"א}

מה ששאל מ"ט עונין אמן אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ואין ממתינין לגמר הדברים.

תשובה בפשט הענין נראה שהוא ע"פ מ"ש זכר צדיק לברכה (עי' יומא ל"ט ב'), ואמרו ז"ל כיון שהזכירו בירכו, לגבי אברהם, וה"ה כאן כיון שהזכירו שמיה רבא משבחין אותו, [אע"ג שהאחרונים (שנביא לקמן) כתבו ד'שמיה רבא' הראשון אינו נוטריקון שם יה, מ"מ זהו איזכור לשמו], יעויין באג"מ או"ח ח"ד סי' ע' סקי"ג, שכבר ביאר ענין זה, וז"ל, הש"צ שכח לומר ויכולו וברכת מעין שבע ובאמצע הקדיש אחרי עניית הקהל אמן יש"ר יהא שמיה רבא נזכר.

ודאי יש לו לגמור קדיש זה בלא תתקבל, וגם רק חצי קדיש שהוא לגמור בדאמרן בעלמא ואמרו אמן, כמו שעושין בחול שאומרין חצי קדיש אחרי שמונה עשרה כשאין אומרין תחנון, וכשאומרין תחנון אחר תחנון רק חצי קדיש, וקריאת התורה רק חצי קדיש, דהוא מטעם דלא נגמר סדר התפלה שהוא אחר ובא לציון והכא נמי הא לא נגמר סדר התפלה עוד מכ"ש דהא אף בקדיש לא הי"ל להפסיק, שלכן שפיר הורה כתר"ה בזה, אבל אם נזכר קודם בעגלא ובזמן קריב שעדיין לא נתחייבו הקהל לענות אמן יש"ר נראה לע"ד דכיון דליכא הזכרת שם שמים יש לו להפסיק תיכף כשנזכר, לא רק לאלו שאין אומרים ויצמח פורקניה שעדיין לא גמרו שום ענין ממש, דהא אף למחזור וויטרי שהביאו התוס' ברכות דף ג' ע"א ד"ה ועונין שביהא שמיה רבא פי' דזו תפלה שיהא שם י"ה רבא, דהוא שימחה בקרוב זרעו של עמלק ע"י מלך המשיח, לא מפרש כן בריש ביתגדל ויתקדש שמיה רבא, אלא הוא תפלה אחת עם בעלמא די ברא.

ומה שעונין אמן אחר שמיה רבא הוא משום דכיון דמובן דכוונת התפלה דיתגדל ויתקדש הוא בעלמא די ברא דרק בעולם שברא שייך שיתגדל ויתקדש יותר לכן שייך גם כאן לומר אמן ומסתבר לי שאין חיוב ממש לענות אמן זה מהאי טעמא דמאחר דגמר התפלה הוא אחר בעגלא ובזמן קריב הרי יענו ע"ז אמן, והיה מקום לומר בשביל זה שאין להפסיק באמן זה בפסד"ז בפסוקי דזמרה כדאמרתי זה כבר שהיה מקום לומר כן והוא טעם גדול, אבל למעשה כיון שברמב"ם הוזכר שכל העם עונין אמן וגם כל ישראל נוהגין כן אמרתי שיש לענות, אף שלטעמא יותר היה נראה שאין לענות מפני שאין זה חיוב ממש.

אלא אפילו לאלו שאומרין ויצמח פורקניה שאיכא איזה גמר ענין גם בויקרב משיחיה נמי אין זה הגמר ממש, דלכן כיון שאין בזה הזכרת שמות לבטלה יש לו להפסיק לומר ויכולו וברכת מעין שבע ולומר קדיש דתתקבל, ואם נזכר אחר שכבר גמר כל הקדיש נראה דאחר שיאמר ויכולו וברכת מעין שבע יאמר עוד הפעם קדיש שלם דתתקבל מאחר דברכת מעין שבע הוא תפלת צבור ואף שיש לחלק מאחר דהקהל הא לא אמרו אותו וגם לא יצאו בו אולי שאני מ"מ כיון שליכא הזכרת שם יש להצריך לומר קדיש דתתקבל עוד הפעם עכ"ל האג"מ.

ומבואר שכבר שייך לומר אמן אע"ג שעדיין לא סיים הברכה.

[ועיין שו"ת דרכי נועם או"ח סי' י"א].

פשוט שמכמה טעמים לא עשו כדין דהנה ברכה לבטלה הוא איסור ודאי ומחלוקת הראשונים אם איסור דאורייתא או איסור דרבנן (עיין שו"ת רע"א ח"א עמ' ע"ט, וכן נקטו המ"א ובשו"ת בית יצחק ושו"ת אחיעזר ואחרונים, והחזו"א נקט דגם הר"מ מודה להתוס' שהוא רק איסור דרבנן וכנ"ל בפשטות הסוגיות לפו"ר, ומ"מ לכו"ע הוא עכ"פ איסור ודאי).

משא"כ ויכולו דמדינא דגמ' אין בזה חיוב, כדאמרינן בשבת קי"ט ב' כל האומר ויכולו וכו' משמע שאינו חיוב, וא"כ אם יפסיק בברכתו כעת עובר ודאי איסור לקיים הידור מצוה.

ועוד דיכולין הציבור לומר ויכולו אחר כך, ואף אחר הקדיש, וגם א"צ לומר בצבור ולכמה פוסקים סגי ביחיד וגם להסוברים דילחיד לא סגי עכ"פ בשנים מהני לעדות (עיין משנ"ב סי' רס"ח ס"ק י"ט וחזו"א או"ח סי' ל"ח סק"י), והגם דעיקר הדעה דהוא בתורת עדות, וכן מוכח מהמאירי ושלה"ג שם (כמ"ש בשיח השדה), ובעי שנים כמ"ש הגר"א, יוכלו לעשות שנים יחד אחר כך, ובלאו הכי רוב הציבור א"צ לחזור, שבקידוש עושין בשנים ויאמרו מעומד אם נוהגים לומר מיושב בשאר השנה (כמש"ש במ"ב), וכונתי לעיקר הדין שא"צ לחזור שהרי בלאו הכי יאמרו אח"כ, ולא שכך יעשו, דבודאי טוב שהציבור יאמרו כשהם עדיין מכונסין, אלא שגם אם לא היה אפשר שהציבור יאמרו כלום אח"כ, מ"מ אין להפסיק הש"ץ מברכת מעין שבע מאחר שכל יחיד אומר בביתו.

ועוד דבהרבה ראשונים מבואר דמצד הדין אין צריך לומר ויכולו בליל שבת אחר שמונ"ע, ורק גזירה משום יו"ט שחל בשבת (כ"כ בתוס' והרא"ש ומרדכי והגהות מיימוני וסה"ת, וכ"ה בש"ע שם סי' ח'), ומה"ט כתב החזו"א שם שלא יקצר תפילתו לומר ויכולו עם הציבור דלהאריך בתפילה מעלה היא ונזכרה בגמ' ברכות ל"ב ב' משא"כ לומר ויכולו אחר התפילה הידור בעלמא הוא, [וע"ש שהסתפק בענין יו"ט שחל בשבת שאז הוא מעלה באמת ולא רק מטעם גזירה כמבואר בשו"ע].

מ"מ נתבאר דלדידהו אין טעם מעיקר הדין לומר ויכולו אחר התפילה בסתם שבת, ואע"פ שברוקח (הוב"ד במ"ב סי' רע"א ס"ק מ"ה) הביא משם מדרש לאומרו ג"פ, וע"ש בא"ר סקי"ב שהביא עוד טעמים לדבר, מ"מ אינהו פליגי ע"ז וגם הטור פליג על מדרש זה כמבואר במ"ב שם, וגם הרמ"א לקמן שם ס"י דס"ל דויכולו דקידוש בישיבה אפשר דפליג ע"ז, דהא כ"ז הוא מטעם שאמרו בבהכנ"ס א"צ לעמוד (כמש"ש במ"ב סקמ"ז), ואי נמי אית ליה להטור דברי המדרש שהביא הרוקח ס"ל דבתרי אידך ויכולו אין דין עדות, והגם שמנהגינו לעמוד גם בויכולו בקידוש כמ"ש במ"ב סי' רס"ח שם הידור יתירא הוא [ומיהו על החפץ חיים גופי' כתבו שנהג לישב וכן נהגו החזו"א והגרי"ז מבריסק].

אלא שאפשר לומר דכיון שהתחיל ברוך אתה ה' שלא מדעת הציבור אמרי' לי' לתקוני שדרנוך ולא לעותי.

וכ"כ בשו"ת שו"מ מהד' ו' ח"ה סי' כ"ב ובהליכ"ש פי"ד מהל' תפילה ה"י לגבי ש"ץ שהתחיל להתפלל תפלת חול.

אבל נראה דלא דמי דמכל הפוסקים בשאר דינים גבי ש"ץ מוכח דבעלמא לא אמרינן הכי, וכמ"ש הש"ע סי' קכ"ו ס"ג על ש"ץ שטעה ביעלה ויבוא בשחרית אינו חוזר, וע"ש ברמ"א ובמ"ב, וכ"ש הכא דזהו הברכה שתקנו והוא מעיקר הדין.

לכך נראה דשלא כדין עשו מי שהפסיקוהו מלסיים הברכה ויסיים הברכה, ושם יאמר ויכולו (ואם יזכור רק באמצע קדיש ע' אג"מ ח"ד סי' ע' סקי"ג), ואפשר שיש לצדד שיכולין ציבור לאומרו אחר זכר למעשה בראשית דומיא דיחיד בתוך תפלתו, אבל לכאורה א"צ בזה, דציבור לא אמרי לזה בברכה וכיון דמעלה היא הבו דלא לוסיף עלה.