איסור ברכה

שמעתי טענה לטעון שלא עבר איסור כלל דכיון שלדידיה לא זכר שראה תוך ל' יום ממילא הו"ל לגביו כמו שלא ראה מכיון שהקפידא שלא לברך תוך ל' יום הוא מצד ההתפעלות וכיון שאינו זוכר שראה ממילא יש לו התפעלות כמו שלא ראה, כך שמעתי מקום לטעון.

אולם יש לדחות טענה זו, חדא דהרי מעולם לא תקנו חכמים על מי שראה תוך ל' יום שיבוא ויברך, וגם אם יש לו התפעלות הרי לא היתה תקנה לברך באופן כזה.

ועוד דהרי התפעלות אינה רק סקרנות של חסרון ידיעה המתמעטת אם ראה תוך ל' יום אלא גם הרגל שאם ראה תוך ל' יום מורגל לראות דבר זה קצת ולכן אינו מתפעל ומאחר שתוך ל' יום ראה א"כ הרי  סו"ס יש בו הרגל לראות הדבר גם אם אינו זוכר כרגע שראה הדבר.

ויש לציין שאם ראה ועבר עליו היום ועדיין עומד בראיה ראשונה מצינו בכה"ג לגבי קריעה שפטרו הגרשז"א מקריעה (הבאתי בתשובה על אם מותר לנסוע לכותל המערבי עם נהג מונית) והיינו משום שכבר נסתיים היום שראה ולא קרע ואינו צריך לקרוע על היום שלאחר מכן, ואם היינו מחייבים גרידא מצד ההתפעלות היה צריך לחייבו מכיון שלגבי התפעלות אין חילוק בין אם הי' שקיעה"ח או לא, דמאחר שאם לא הי' שקיעה"ח היה צריך לקרוע דחשיב כמו תחילת הראי' א"כ ה"ה הכא.

אלא דיש לדחות דיש לומר דלעולם עכשיו אין התפעלות ואם לא נשתנה היום חשיב תחילת הראיה עם המשך הראיה כראי' אחת וקורע מחמת תחילת הראיה משא"כ באופן המדובר שם השינוי מיום ליום מחלק לב' ראיות ואז אינו יכול לקרוע מחמת ראיה ראשונה.

אין בזה כל חשש.

מקורות: ראשית דיש כמה שכתבו שימים אלו הם ימי שמחה, עי’ רמב”ם פ”ג מהל’ חנוכה ה”ג וראב”ע במדבר י י ומגילת אנטיוכוס בסופו וע”ע משנ”ב סי’ תרע סק”ט בשם המהרש”ל ביש”ש דב”ק פ”ז סי’ לז, ובהרחבה במ”מ שציינתי בהערותי על המגילה שם (אוסף מדרשים הוצאת זכרון אהרן) אות כ’.

שנית דהרי גם להלכה שצריך לומר שירות ותשבחות ואז ייחשב סעודת מצוה כמ”ש הרמ”א סי’ תרע ובמשנ”ב שם אבל עדיין מצטרף לזה מה שהוא חנוכה, וכמבואר בחי”א כלל קנד ס”ה דטוב לעשות סעודה מצד הנס ורק כשאומרים שירות ותשבחות הוי סעודת מצוה עכ”ד, אבל בסתם יום חול לא כתבו הפוסקים לעשות סעודת מצוה, וגם לכאורה לא מועיל שירות ותשבחות בסתם סעודת יום חול, עי’ בחת”ס על השו”ע שם ובסי’ שלג ואולם עי’ בפמ”ג סי’ תרע א”א סק”ד שאמנם נראה שמסברא גם סבר כן אבל נשאר מחמת זה בתמיהה על המג”א סק”ד בשם המרדכי פסחים פ”ד סי’ תרה עי”ש.

ושלישית אין בזה שום חסרון ח”ו להיות שמח בנס ושמח בהקב”ה ומה שפקפקו חלק מהפוסקים הוא רק בריבוי סעודות שזו הנהגה שאינה טובה כשהיא שלא לצורך כמ”ש בפסחים ת”ח המרבה סעודתו וכו’ ועי’ ברמב”ם בהל’ דעות בהנהגת ת”ח, אבל שמחה גרידא למה לא, ואמרי’במד”ר  ובפסיקתא נגילה ונשמחה בך בך בתורתך בך בישועתך בך בכ”ב אותיות שבתורתך.

וגם לפי מ”ש בר”פ אין עומדין אסור לאדם למלאות פיו שחוק מ”מ אם שמח מחמת מצוה שרי כמבואר שם ט ע”ב וגם יכול להתכון בברכה שישמח לעתיד כדאמרי’ בפסיקתא ובמד”ר צדיקים לא שמחו בעולמי שנאמר ישמח ישראל לעתיד.

ויש לחדד הדברים שאדם מותר לברך חבירו בכל עת שיהיה שמח ולא רק בחנוכה.