קריאת שמע

אסור כמו שכבר הערתי בתשובה אחרת [ד"ה האם מותר ללכת לישון סמוך לעלות השחר https://shchiche.com/121688 ], שהרי מביא עצמו לידי ביטול מצוה חיובית, וכל מה שדנו הפוסקים רק לענין זמן שכבר הגיעה חיוב התפילה לענין ללכת לישון עם שומר היינו האם יש לחשוש שירדם ולא יקום באופנים המבוארים בתשובה לגבי אם מועיל שומר לשינה [ד"ה האם מותר לישון כשהגיע זמן תפילת מעריב ועדיין לא התפלל אם ממנה שומר שיעיר אותו משנתו https://shchiche.com/4265], אבל אם יודע שלא יקום פשוט שאין שום היתר ללכת לישון במצב כזה, וילך לישון במצב שלא יגיע לחשש איסור, כגון שימנה מישהו שיעיר אותו או שישן שינת ארעי במניח ראשו בין ברכיו באופן שיודע שלא יגיע לחשש איסור או שישאר ער.

וזה דבר פשוט שאדם צריך ליתן עד חומש נכסיו שלא יעבור על מצות עשה כמבואר ברמ"א סי' תרנו, וכ"ש שאסור לו בידים לגרום לעצמו לעבור על דברי תורה וכן לגבי נזיקין מצינו שאדם אסור לו לישון סמוך לדברים שיזיקום וכן מצינו לגבי שינת ארעי שאסור לישון שינת ארעי באופן שיש לחוש שמא ירדם ושמא ישן שינת קבע ויעבור איסור וכן מצינו שאסור להניח תפילין בלילה לחלק מהדעות שמא ישן אע"פ שאם ישן ויפיח יהיה א'ו'נ'ס גמור וכך בודאי הפשטות שאדם צריך להזהר שלא ללכת לישון במצב שיפסיד על ידי זה קריאת שמע ותפילה.

ועי' בבה"ל סי' קח ס"ח דמבואר מדבריו שם שצריך ליתן עד חומש להספיק תפילה בזמנה.

וראה עוד בדבר יהושע ח"א סי' ב ס"ק ט ד"ה אך זה דוקא ובבית אפרים יו"ד סי' נד ד"ה ואחרי הודיע , ותשובות והנהגות ח"ב סי' נ ד"ה ולפי דרכינו ויש בזה עוד אריכות בשמעתא עמיקתא אות יט עמ' א, וציין שם לנכון דאין להביא ראיה לניד"ד מהמפליג קודם ג' ימים דשם מבואר בפוסקים דאין בזה חילול, ועוד יש להוסיף דשם הא'ו'נ'ס הוא הגעה למצב של היתר גמור ולא א'ו'נ'ס מחסרון דעת.

ויש לציין גם למה שכתבו האחרונים שאם לא יוכל להתפלל כהוגן גם בליל הפסח לא יספר עד שתחטפנו שינה, עי' חיים לראש למהר"ח פלאג'י (קה ע"ב)  וסידור עמודי שמים להיעב"ץ (מז ע"ב) וכה"ח (סי' תפא סקי"א).

גם בשעת הדחק שאפשר לקרוא ק”ש מעלות השחר, מ”מ יוצר אור לא יברך אז אם עדיין לא הגיע הזמן משיכיר בין תכלת ללבן [שהוא זמן ציצית ותפילין הכתוב בלוח ויש בזה הרבה שיטות כיצד לחשב זאת], ובדיעבד אם בירך אז יוצר אור לא יחזור ויברך אחר כך.

מקורות:

דעת השו”ע סי’ נח ס”ג שבשעת הדחק מותר לברך גם ברכת יוצר אור משעה שמותר לקרוא ק”ש בשעת הדחק (דהיינו מעלות השחר), אבל כמה אחרונים חולקים ע”ז כמו שהביא במשנ”ב שם, וכן בביאור הלכה בריש הסימן שם הרחיב עוד בשיטתם, ומשמע שמסקנת המשנ”ב שאין לברך יוצר אור אז [עד זמן משיכיר בין תכלת ללבן], גם אם יודע שלא יוכל לברך אחר כך יוצר אור, מכל סיבת א'ו'נ'ס שלא תבוא, דספק ברכות להקל, בפרט שרבו האוסרים בזה לומר קודם הזמן וכנ”ל.

וכן משמע לשון הבה”ל הנ”ל שלגבי דעת השו”ע נקט “לדעת השו”ע” ולגבי דעת שאר אחרונים נקט “לפי מה שפסק המג”א והפמ”ג” וכו’, ומשמע שסבר שדבריהם הם לפסק הלכה דאפי’ בשעת הדחק אין לומר.

וגם בני ספרד בסב”ל אין נוהגים כדעת מרן כמ”ש בכה”ח סי’ קכד בשם החסד לאלפים, ולכן גם בני ספרד לא יברכו יוצר אור קודם הזמן בכל גוני.

אולם ראיתי בענייננו שבכה”ח סקי”ט נראה שנקט כדברי השו”ע להלכה.

ובדיעבד באמר יוצר אור קודם הזמן לא יחזור ויאמר אחר כך דאנו מחמירים שלא לומר ספק ברכות, וכמו שכתב להדיא הביאור הלכה בסוף סעיף ד’ עי”ש.

ולא נכנסתי כאן לנידון אם ההיתר להמחבר הוא באקראי או גם בדרך קבע אם הוא שעת הדחק כיון שהאחרונים לא פסקו כהמחבר וכנ”ל, עכ”פ לבני אשכנז, ועי’ בלבוש מה שכתב בזה.

נלענ"ד דאין כוונת רבינו יונה שזהו פירוש כל אחד מג' שמות הללו היה הוה ויהיה, דאדרבה שם אלהינו אין פירושו מלשון זה, כמ"ש בטוש"ע או"ח סי' ה.

ויש לציין עוד דלשי' הגר"א אפי' שם ה' אין צריך לכוון בו היה הוה ויהיה דא"צ לכוון [עכ"פ בעלמא מלבד פסוק זה של ק"ש] אלא רק קריאתו בלבד, עי' בבהגר"א על השו"ע שם ובמה שהובא משמו במעשה רב.

ואפי' אם נפרש בכוונתו של הגר"א שפסק כמו שלמד הוא בדברי רבינו יונה (כמו שיתבאר להלן) דבשמות של פסוק זה מודה שצריך לכוון גם כתיבתו היה הוה ויהיה וכפשטות מה שכתב וכן עיקר דקאי על כל דברי רבינו יונה (וכן נקט המשנ"ב בדעתו ואכמ"ל), מ"מ בשם אלהינו כו"ע מודו דאין מחוייב לכוון בזה היה הוה ויהיה (ולהלן יתבאר דעת הגר"א בביאור שיטת רבינו יונה).

אלא כוונת רבינו יונה לפי נוסחת הספרים לענ"ד היא דג' שמות שנאמרו בפסוק זה באו לרמז כנגד היה הוה ויהיה, ואינו פשט אלא רמז, וכמו שנזכר בגמ' לכוון גם על ממשלתו של הקב"ה בז' רקיעין וד' רוחות משום שזה נרמז בח' וד' של אחד, ומ"מ כל זה אינו לעיכובא, כמבואר בכתב וחותם לזקני הרע"א על הגמ' שם, וגם להחולקים על הרע"א בדינו לענין כוונת התיבות (והרחבתי בזה בתשובה אחרת), וס"ל שצריך לכוון כל תיבה, מ"מ מודו דאין כוונת הרמזים מעכבת, דאפי' היה הוה ויהיה אינו לעיכובא בדיעבד כמו שהורו הפוסקים.

ומש"כ הר"י ובכל אחד ואחד מג' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה [עכ"ל], אין הכוונה שבכל אחד מהם יאריך עד שיכוון בכל אחד היה הוה ויהיה, אלא הכוונה שיאריך בכל אחד בשיעור שיספיק לכוון בין כולם ענין היה הוה ויהיה שנרמז במה שנזכר ג' שמות.

ולפו"ר אם איתא לפירוש זה נמצא לכאורה דהר"י אינו סובר שצריך לכוון כתיבתו (היינו כתיבת שם הוי"ה שהוא היה הוה ויהיה כדעת הטושו"ע) דהא משמע מדבריו שבלא שיקפיד על דבר זה אינו מכוון היה הוה ויהיה, ודוחק לומר דבא לכלול עוד פעם לכוון בין הכל.

ולכשתמצא דבעוד מקומות שאנו כופלין ג' פעמים אנו מכוונין כנגד היה הוה ויהיה כגון ג' גמולות וג' טובות בהטוב והמטיב של ברכהמ"ז (ברכות מט) הם כנגד היה הוה ויהיה, דהוא הטיב היינו היה והוא מטיב היינו הוה והוא ייטיב היינו יהיה, וכן ה' מלך (בב' סגלין) כנגד הוה, ה' מלך כנגד היה, ה' ימלוך לעולם ועד כנגד יהיה, ופסוק זה בנוסח זה אינו במקרא אבל ישנו במסכת סופרים פי"ד ה"ח ובפרקי היכלות.

וכן אי' באותיות דר"ע נוסח א' אות ה' (מהדורתי עמ' מט) אהיה אשר אהיה, אמר הקב"ה במדת אמונה בראתי את העולם ובמדת אמונה אני מנהיגו ובמדת אמונה אני עתיד לחדשו, והיינו כנגד היה הוה ויהיה.

וכך יהיה הפירוש לפי נוסחת הספרים בדברי רבינו יונה.

אבל יעוי' בביאהגר"א על השו"ע שגרס בדברי רבינו יונה ב' שמות במקום ג' שמות, וביאר דדוקא בק"ש צריך לכוון גם כתיבתו אבל בשאר מקומות סגי לכוון קריאתו לבד.

וכך נקט להלכה עכ"פ נקודה זו שבשאר מקומות א"צ לכוון פירוש כתיבתו.

ולענין ק"ש עי' במעשה רב שכתב דא"צ לכוון בכל השמות רק אדון הכל, ולא נזכר שם שבק"ש הדין אחר, ואדרבה הלשון בכל השמות משמע שבא לכלול דבר שלא היה נלמד אם היה רק אומר שם ה'.

ומאידך גיסא במשנ"ב ועוד אחרונים למדו בדעת הגר"א שמודה בפסוק ראשון של שמע כמו שביאר הגר"א בדעת רבינו יונה, וכן הגיהו והוסיפו חלק ממגיהי מעשה רב כמו הר"י משקלאב.

אם כי קצ"ע דאח"כ שבא להוכיח כדברי הר"י לא הוכיח כדבריו לענין ק"ש אלא לענין מה שסובר דבעלמא א"צ, ואולי יש ללמוד מזה דלא פסק כהר"י לענין ק"ש, אבל יש לומר דמה שלא כתב טעם לשי' הר"י גבי ק"ש היינו משום שכבר נתבאר הטעם של הר"י בעצמו כמו שהביאו הגר"א בקיצור, וגם דלא נחית להביא ראיה אלא רק במה שבא הגר"א לחלוק על הטושו"ע ולא לענין ק"ש שבזה מודה להם.

אחר שכתבתי כ"ז ראיתי מאמר שכתב חכ"א בנושא, והעיר שם (מוריה תנד תנו עמ' שעט) שכך הגירסא בכל כת"י ודפוסים ראשונים ברבינו יונה ג' שמות ולא ב' שמות, ולא נתקררה דעתו עד שהעיר שבכת"י של ליקוטים מביאור הגר"א אי' ג"כ בשם רבינו יונה ג' שמות ולא ב' שמות.

ובא שם להפוך כל הקערה על פיה וליישב גם דברי המעשה רב הנ"ל לפ"ז, דבאמת הגר"א אינו מפרש דברי רבינו יונה שיש לכוון בשם ה' היה הוה ויהיה בקריאת שמע וגם הוא עצמו לא סבר כן, אלא דקאי על פרש"י עה"ת דמפרש ה' אלהינו ה' אחד מענין היה הוה ויהיה, דה' שהוא אלהינו עתה יהיה יחיד לעתיד, וממילא בשמות אלו נזכר היה הוה ויהיה.

ועדיין צל"ע לפי גירסא ופירוש זה מה כוונת הגר"א שהטור למד שיטתו מדברי רבינו יונה, דאם גרסי' בדברי רבינו יונה ב' שמות ולא ג' שמות צל"ע היאך שייך ללמוד מזה דשם ה' בעי כוונת היה הוה ויהיה באמירתו ואילו שם אלהינו א"צ באמירתו כוונה זו.

ועוד צל"ע דבבהגר"א שלפנינו שם נזכר ב' פעמים ענין זה שב' השמות מורין על היה הוה ויהיה, פ"א בהביאו דברי הר"י ופ"א במה שמפרשו אח"כ, ואטו טעי המדפיס ואזיל תרי זמני.

אין לעשות כן.

מקורות:

הנה נחלקו הפוסקים אם מותר לדבר אחר ברכת המפיל או לא, וציינתי הדברים באיזהו מקומן [בתשובה ד”ה האם אפשר לומר ברכת המפיל מי שאינו הולך לישון] דהמג”א ומשנ”ב וחזו”א והנו”כ על השו”ע משמע שתפסו דקאי על השינה ולכן נקטו בפשיטות שאסור להפסיק, ואילו לפענ”ד בתוס’ דברכות יא ע”ב לפו”ר לא משמע כן וכן הראוני שהעירו כמה אחרונים, אע”פ שיש לתרץ דברי התוס’ שם.

והנה מכיון שהנידון לפי שיטת המחמירים הוא על הפסק בין הברכה לפעולה א”כ אין היתר להפסיק לצורך משניות מאחר שהוא הפסק בין הברכה לפעולה שהוא דרגת ההפסק הכי חמורה הקיימת בדרגות ההפסק כמ”ש המשנ”ב, ועכ”פ במשניות שאין המשניות מענין השינה כמו אידך שאר פסוקי התחנונים הנהוגים.

ולהדיא מבואר במג”א סי’ קלט ס”ב דהנידון אם ק”ש לאחר המפיל כדעת הרמב”ם רפ”ז מהל’ תפילה, או קודם המפיל כדעת הטושו”ע תלוי בנידון אם ק”ש שעל המיטה הוא כדי להגן או מד”ת, דאם הוא כדי לישן מתוך ד”ת אסר שם לאומרו אחר המפיל (ועי’ א”ר שהחמיר יותר), ואף דהוא מחודש לומר כן על ק”ש כיון שהוא מסדר התקנה לומר ק”ש לפני מיטתו מ”מ לומר כן על שאר ד”ת אינו מחודש.

והואיל דאתאן לזה יש לציין השייך לזה, דיעוי’ ברש”י בפ”ק דברכות ריש דף ה דמבואר שם שהת”ח כשהולך לישן לא פסיק פומיה מגירסה עי”ש, ואולי שם מיירי בהרהור אבל ברש”י שם שהזכיר ענין גירסא משמע דלמד שהוא בדיבור דגירסא היא בדיבור כמבואר בע”ז יט ע”א, ומ”מ אין הכרח שהת”ח הנזכר שם מברך המפיל דהרי בברכות ס ע”ב עם ברכת המפיל נזכרה גם ק”ש שעל המיטה ואילו הת”ח הנזכר בפ”ק הנ”ל מבואר שם שאינו אומר ק”ש שעל המיטה, א”כ מנ”ל שאומר המפיל, ואף שיש לחלק בין ברכה לק”ש דברכה היא תקנה וק”ש היא לד”ת או לשמירה (עי’ מג”א קלט) ולא הצריכו בת”ח, מ”מ אינו מוכרח.

ובשולי הדברים יש לציין שדנו הגרח”ק והגראי”ל האם המפיל הוא סילוק מברכה”ת למי שבירך המפיל ולא עלתה בידו להירדם וחזר ללמוד, עי’ כאיל תערוג חלק ההלכה עמ’ קכא מה שהובא בזה.

במקרה זה שמדובר בקטן נראה שאם הקטן רוצה מותר להקל, דהרי יש כמה פוסקים שאפשר לסמוך עליהם, שהם פשטות התוס’ וחיי”א ומהר”צ חיות ועוד אחרונים בדעת התוס’, וכך פשטות הדין לדידן דנוהגים כהר”ן בברכה”ש לברך גם כשלא עשה, כגון הנותן שכוי ושעשה לי כל צרכי בת”ב, ובפרט דבקטן לכו”ע אין חשש לא תשא בברכה לבטלה, ובקטן יש לצרף גם דינא דהותר לו להתלמד כמ”ש בסי’ רטו, ואם כן בכל גוני המפיל יעלה לו להתלמד, והוא גם צורך מצוה, וגם גדול שאומר קים לי כהמתירין נראה דא”א למחות בידו.

ובודאי שחכמי זמנינו שדנו על היסח הדעת בהמפיל לא דנו באופן שמיקל בלימוד אחר המפיל, ויתכן שלכך בראשונים לא נמצא ההתייחסות לשאלה זו אע”פ שהוא שכיח טובא משום שהם סברו כפשטות דברי התוס’ וכפשטות הר”ן שאין בזה איסור כלל בלימוד אחר ברכה”ת וכפשטות הגמ’ בפ”ק דברכות שם וכפשטות הירושלמי שחוזר וקורא ק”ש כמה פעמים עד שנרדם והביאוהו הרמ”א והפוסקים.

לגבי לומר תנאי מראש מסתבר דלשי' החזו"א וסייעתו שמועילה אמירה כזו מעיקר הדין במעשרות ובעדות א"כ יועיל גם כאן, ועי' בדעת נוטה [הל' ק"ש תשובה יד] שכ' הגרח"ק שאמר לו החזו"א שיתכן שיועיל תנאי זה פ"א בכל ימי חייו וכ"ש יועיל בניד"ד שמתנה להדיא על דעת תנאי פלוני.

ומעין זה אמר לי הגרח"ק זצ"ל בביתו לענין שמי שאומר על סממני הקטורת שאם לא אמר כלום הוא כמו שכתוב בסידור.

עי' בתנאי הגאון מבוטשאטש לענין כוונת השמות, וגם שהוא מחודש לומר שלענין כוונת השמות יועיל, משום ששם אמירה בלא כוונת התיבות היא ביזיון גם אם מכוון שאומר על דעת דבר פלוני, מ"מ לעיקר הדברים שיועיל לדברים הנצרכים כוונת המטרה של הדברים מבואר בדבריו ג"כ ענין התנאי על דעת דבר פלוני.

יש לציין לדברי הרמ"א בהל' נדרים דתנאי המועיל במחשבה א"צ תנאי כפול והוא דבר המסתבר, דבדברים מסויימים דמוכחא מילתא א"צ תנאי כפול באופנים המבוארים, עי' בקידושין מט ע"ב ונ ע"א ובתוס' שם, ויש לציין גם לדעת הרמב"ן בב"ב קכו ע"ב דרק בבין אדם לחבירו בעי' תנאי כפול, וכן הובא בשם החזו"א שא"צ בניד"ד תנאי כפול (ראה ארחות רבינו ח"ג עמ' רה ודרך אמונה תרומות פ"ג הי"ח בבה"ל ד"ה התורם ודעת נוטה שם הערה 14) וכן נקט בשלמת חיים סי' נ, נא, וסי' פ, נט, וכעי"ז בצי"א, ודלא כמ"ש בסידור הגר"א [דיני ק"ש אות ז] בשם הגר"י מסלנט.

לכתחילה יקרא ג’ פרשיות (כמ”ש המשנ”ב בשם הפר”ח וחי”א) או עכ”פ ב’ פרשיות וגם יזכיר יציאת מצרים שג”כ יוצא בזה (עי”ש בשוע”ר).

מקורות:

הנה אמנם כתב הרמ”א (בסי’ מו ס”ט) שיקרא שמע ישראל עם פסוק ברוך שם, והמשנ”ב שם סקל”א הביא שאר הדעות בזה, דיש אומרים שיקרא כל פרשה ראשונה ולמעשה יותר טוב לחוש לדעות שיקרא כל ג’ פרשיות כיון שב’ פרשיות הראשונות יש אומרים שהן מדאורייתא ופרשה שלישית שיש בה הזכרת יצירת מצרים לכתחילה יש להזכירה בזמן ק”ש כמ”ש בגמ’ לענין רבי בברכות יג ע”ב שהובא בטור כאן (וכמ”ש בסי’ סג סקט”ז) אבל הרמ”א אזיל כמאן דאמר שרק פסוק ראשון מדאורייתא כפשטות דעת רבי הנ”ל לפי מה שהביא הטור בשם ר’ יהודה החסיד (ע”פ חיי אדם כלל ח ה”ז שציין לו המשנ”ב שם).

ושאלת למה אין הרמ”א מודה שיש לקרוא שאר פרשיות בזמנן עכ”פ מדרבנן.

אבל הרמ”א גופיה (וכן המשנ”ב) מיירי רק מטעם ספק (שמסתפק אם לא יספיק לקרותה בזמנה והזמן יתאחר) דבספק דרבנן א”צ לחוש, אבל באופן של ודאי (כגון שהזמן עובר ויודע שודאי יעבור הזמן) יש מקום לדון שמא גם הרמ”א מודה שיצטרך לקרוא כל הפרשיות.

והנה לגבי פרשת ציצית כתב המשנ”ב [סי’ נח סקכ”ז ע”פ שאג”א סי’ י, וע”ע סי’ סז סק”ג וסי’ ע סק”כ] שזמנה כל היום, ויש לעיין לפי זה לדעות שאומרים שפרשה ראשונה [מלבד פסוק ראשון] ושניה ועכ”פ האומרים שפרשה שניה דרבנן, מה יסברו בזה.

ויעוי’ בגמ’ בברכות ובתוס’ שם וכן בתוס’ דסוכה דמבואר שם שהסוברים שפרשה שניה דרבנן סוברים שובשכבך ובקומך קאי על ד”ת וכן לענין פרשה ראשונה להסוברים כן וגם להסוברים שפסוק ראשון דאורייתא והשאר לא עי’ רפ”ב דברכות.

ויש לעיין היאך תקנוהו חכמים אם תקנוהו כפרשת ציצית שזמנה כל היום דהא דרבנן והא דרבנן, או שתקנוהו כמו פסוק ראשון (ופרשה ראשונה לסוברים שכולה דאורייתא) מאחר שנאמר בפרשיות אלו ובשכבך ובקומך.

ויש לציין דהאמוראים שסוברים דכל פרשה ראשונה דרבנן ובכל זאת הזכירו לענין זה ב”ש וב”ה במתני’ בפ”ק ענין ובשבכך ובקומך א”כ מבואר דיש לנהוג כפסוק זה אע”ג דמדאורייתא קאי רק על ד”ת מ”מ רבנן אסמכוה וא”כ ה”ה גם בפרשה שניה דמאי שנא כיון ששניהם אסמכתא.

ואולי מדבריהם נשמע גם להסוברים שכל פרשה ראשונה דאורייתא ורק פרשה שניה דרבנן אעפ”כ אסמכוה על ובשכבך ובקומך, ואף שיש לטעון דלפי שיטה זו אין הכרח מהמשנה אלא על פרשה ראשונה מ”מ מסתבר דאסמכוה על ובשכבך ובקומך ולכן תקנו דוקא לקרוא פרשה זו ולכן יש לקרותה בזמנה.

וגם לא מסתבר שאם תקנו חכמים כל פרשה ראשונה כהשלמה לפסוק ראשון שיהיה עליו דינים נפרדים מפסוק ראשון.

וכן משמע במשנ”ב סי’ נח הנ”ל שנקט שמעיקר הדין החיוב המוטל על מי שהפסיד זמן ק”ש הוא רק לקרוא פרשת ציצית שזמנה כל היום ולא הזכיר שלדעות שנקט כמותן הרמ”א כאן יהיה עליו חיוב לכה”פ לקרוא שאר ק”ש חוץ מפסוק ראשון אחר כך (ואגב יש לציין דאם אכן איתא ששאר הפסוקים כל היום היה יותר מסתבר שגם פסוק ראשון יצטרך לקרוא אחר כך מעיקר הדין מדרבנן דלא מסתבר שמונח כאן בתקנה לקרוא רק מפסוק שני), או לכה”פ פרשה שניה, אלא משמע דהתקנה הוא שיקראום בזמנם וכיון שעבר הזמן הפסיד זמנם.

(ולגוף דברי המשנ”ב שם יל”ע שתפס בפשיטות שזמן ג’ שעות הוא דאורייתא גם בזמנינו ומשמע שם שאין שום תיקון אחר ג’ שעות למה שעבר על הדאורייתא, ואכמ”ל לענין זה בתשובה זו).

ולכן לאור כל הנ”ל נראה דמכיון שהחשש הוא רק מחמת ספק חשש לדאורייתא ולא לדרבנן.

ואע”ג שהשע”ת סקי”ד [בדבריו “ומש”כ דלא כמג”א” וכו’] הזכיר שיש מצב יותר רחוק מספק דיש לחשוש שמא א'נ'ו'ס ולכן לדעת השע”ת טוב שבכל יום יקרא בלא כוונה לצאת כדי שבמצב שיאנ’ס ולא יקרא ק”ש יצא בזה עכ”פ להסוברים מצוות א”צ כוונה, מ”מ שם הוא דרגת ספק קלה יותר וכאן מדובר שיש כבר ספק ממשי, ואעפ”כ אין כאן ודאי ולכן א”צ לחשוש יותר מזה.

ולולי דמסתפינא הו”א ליישב כל הסוגי’ באופן חדש דשמא סבר ר”י החסיד [בעל השמועה שהביאו ממנו הטור והרמ”א דין הנ”ל] דאמירת קרובץ הוא כעוסק בתורה ברבים עכ”פ לריה”ח גופיה שתורתו אומנתו, וממילא כשהיה אומר קרובץ היה נוהג כמו שהיה נוהג ר”י הנשיא בזמן לימוד ברבים שהיה אומר רק פסוק ראשון אבל בלאו הכי לא היה יוצא בזה, ודוק שהוא מתיישב בלשון הטור, ואע”ג דר”י הנשיא לא היה אפשר וכאן אפשר מסתמא לקרות הכל ביחידות בלא שימתינו לו הציבור, מ”מ לזה אהני מה שכאן החשש הוא ודאי ולא ספק.

פשטות דברי הרא”ש ומסברא נראה שאין צריך, וכ”ש במקרה שאין עשרה שקוראים באותו הזמן ק”ש שבזה א”צ לחשוש כלל.

מקורות:

מקור דין זה [בב”י בשם הרא”ש דלהלן] שצריך היחיד לקרות ק”ש עם הציבור הוא מהגמ’ גבי בעל קרי בברכות דף כ ע”ב שלא יהא בטל מדבר שהציבור עסוקין בו.

והנה באופן שאותם המיעוט שקורין את שמע אין בהם עשרה זה מסתבר שאין להם דין של ציבור לחייב את שאר המרובים, דהא כל יחיד שקורא ק”ש אין מחוייבין לקרות עמו, וגם אם המיעוט הם עם הש”ץ הרי הש”ץ אין לו כח אלא מכח הציבור ואם אינו מתפלל עם הציבור אינו שליח ציבור.

(ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סי’ סה שהביא נידון אם בציבור של קטנים צריך לקרוא עמהם או לא, ומסתבר שא”צ, דאין להם דין ציבור ואין הגדול נמשך אחריהם, שהנצרך לקרוא אחר קטן את ההלל תבוא לו מארה כדתנן בפ”ג דסוכה, וכ”ש שמבואר בסוגיות דתינוקות לית להו מחשבה ודיבור בחלק מהאופנים, וממילא אין נראה ככופר אם אין עושה כהקטנים, אבל כאן שאין אפי’ ציבור של גדולים בזה הוא יותר קל אף מציבור של קטנים, ובפרט שיש כאן עוד ציבור של גדולים שאינם קוראים, ועי’ בגמ’ בברכות כא ריש ע”ב אבל יחיד וציבור אימא כמאן דלא צלי דמי, ומההו”א שמעי’ שיש סברא כזו, דאמנם ההו”א רצה לחייבו להתפלל שנית אבל עכ”פ חזי’ דיחיד לגבי ציבור יש חשיבות לציבור יותר מציבור לגבי ציבור ויחיד לגבי יחיד כמבואר בגמ’ שם).

אבל הנידון הוא באופן שהמיעוט יש בהם מנין, והנידון האם מאחר שיש כאן מנין שמקבלים עליהם עול מלכות שמים הו”ל כעין מעות לא יוכל לתקון (בחגיגה ט ע”ב) שלא נמנה עמהם, או כעין הקורא ק”ש ואינו מניח תפילין שהוא כמעיד עדות שקר בעצמו שאומר וקשרתם ואינו קושר תפילין כמ”ש המשנ”ב בסי’ כה בשם התוס’ בטעם הדין, או כעין מ”ש המשנ”ב סי’ קט סק”ה שכשאומרים מודים ואינו כורע עם הציבור נראה ככופר והוא מיוסד על התוס’ בברכות כא ע”ב שאם אינו כורע עם הציבור נראה ככופר במי שהציבור משתחוין לו, וכעי”ז כתב המשנ”ב לענין עלינו בשם היעב”ץ שאם לא יכרע כשאומר ואנחנו כורעים נראה ככופר.

וגם כאן הרי כ’ השו”ע סי’ סה ס”ב בטעם דין זה שהיחיד צריך לקרות עם הציבור כדי שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו.

וא”כ כשאינו משתתף עם הציבור ג”כ הו”ל ככופר אע”פ שיש כאן ציבור של רבים שאינם משתתפים עמהם, או דילמא דמכיון שרוב הציבור אינם קוראים ק”ש (ולענין תקנות ציבור אזלי’ בתר רוב ציבור כמבואר בשו”ע הל’ נדרים וכמבואר בגמ’ דבגזירה בעי’ שפשט ברוב ציבור) א”כ כל יחיד טוען שהוא כפי הציבור שאינו קורא ק”ש עכשיו.

והנה לשון הרא”ש [פ”ג דברכות סי’ יד הובא בב”י שם] בלשון הגמ’ הוא כדי שלא יהיו כל העולם עסוקים והוא יושב ובטל, ומשמע מזה דאם רוב העולם אין קורין ק”ש אין חיוב על כל יחיד לקרות עמהם.

וכנ”ל במקום שיש כמה מניינים במקום אחד (כגון בכותל המערבי) ויש ציבור אחד שהגיעו למודים ויש אדם שאוחז בשמונ”ע ואינו יכול לענות עמהם (דאילו בקדושה יש מהפוסקים שהזכירו לענות גם כשהוא בחדר אחר ואפי’ בשמונ”ע שיכול לשתוק לשמוע ולצאת לדידן בסי’ קד ס”ז, ועי’ אגרות וכתבים בשם החזו”א), ומכיון שאינו יכול לענות ורק מחוייב לכרוע מחמת שנראה ככופר כמבואר במשנ”ב סי’ קט שם, א”כ באופן שהציבור שלו אינו כורע עכשיו עכ”פ כשרוב העומדים במקום אינם שייכים לאותו הציבור ואינם כורעים א”כ לכאורה יכול לומר שנגרר אחר הציבור שלו, וכאן הוא קל יותר מכיון שיש כאן ציבור הניכר בפני עצמו, ויל”ע בכל זה.

והנה דעת התה”ד סי’ ג [הובא בב”י שם] שהעוסק בפסוקי דזמרא בזמן שהציבור קורין שמע אינו נראה ככופר, מ”מ מסקנת התה”ד אינה ברורה דהתה”ד רצה להביא ראיה שלא יקרא ממה שאסור לו להפסיק ודחה הראיה, ועדיין אפשר דרק דחה הראיה שרוצה לאסור עליו אבל לא דחה הראיה שמחוייב בזה, אם כי דברי התה”ד גופיה צ”ע מברכות שם דף כאן ונגרוס בפירקא אחרינא וכו’ שלא יהא יושב ובטל מדבר שהציבור עסוקין בו, ודוחק ליישב דרצו לומר שאין בפירקא אחרינא שם דא”כ יאמר שבח בלא אזכרה (ע”ד מ”ש להלן בדף כב ע”א עי”ש) וכמו”כ במשנ”ב סקי”א לא פסק שיטת התה”ד עי”ש.

והנה התה”ד שם הזכיר סברא לומר דלא חשיב ככופר אם קורא פסוד”ז משום שכ’ הגאונים שאם יושב בד”א של המתפלל ואומר דברי תפילה מותר לישב דבזה אין נראה ככופר, וחזי’ שיש כאן גם ענין של יחיד ויחיד, אולם כמובן שא”א להביא ראיה מזה דהכל לפי הענין, דשם רק מבקשין מהיחיד שלא יישב ויזלזל בד”א של היחיד האחר שמתפלל אבל אין מבקשין ממנו שיתפלל יחד עם היחיד רק שאם מתפלל יחד עם היחיד אין היחיד המתפלל מעכב עליו שלא לישב.

עד חצי שעה קודם עה”ש מותר, ומאז ואילך טוב שיאמר הברכות קודם כדי לחשוש להמחמירים בזה, ומעה”ש ואילך אסור [אלא אם כן מעמיד שומר להדעות שמועיל כמו שהארכתי בתשובה אחרת].

ואגב אורחא יש לומר שאם משער ויודע שאם ילך לישון עכשיו לא יקרא ק”ש בזמנה ולא יתפלל תפילה בזמנה או שיעבור על אחת מכל איסורין שבתורה מחמת זה תוך שנתו, מסתבר שאסור להכניס עצמו בידיים לידי מכשול (וכמו שמצינו כיו”ב בדיני נזיקין בישן לדעת ואכמ”ל).

מקורות:
יעוי’ בשו”ע סי’ פט ס”ז מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך למנחה שלא גזרו אלא סמוך לשחרית שהוא דבר המצוי עכ”ל.

וכתב שם המשנ”ב סקל”ו בשם הא”ר דמשעלה עמוד השחר גם זה אסור, ור”ל שאז הוא כבר זמן שחרית ולא סמוך לשחרית.

ועוד הביא המשנ”ב שם מהפמ”ג דאילו דין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, ור”ל שזה חמור יותר מלהסתפר וליכנס למרחץ שמותר עד זמן שחרית.

ועוד הביא המשנ”ב סקל”ז דיש מחמירים במלאכות שרגילים להשכים ולעשותן קודם עה”ש, והיינו כמו שנתבאר שם דטעם ההיתר להסתפר ולהיכנס למרחץ הוא משום שאינו מצוי אבל מה שמצוי לא התירו, ולפי מה שנתבאר בסי’ ע’ בביאור הלכה (שהמשנ”ב בסי’ פט שם מציין לדבריו בבה”ל שם) לכל סתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי שהוא דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה”ש, ונקט המשנ”ב בסי’ פט שם לחשוש לשיטה זו לענין שיאמרו ברכת השחר קודם, אבל לגמרי לא החמיר וכדמבואר בבה”ל בסוף סי’ ע שם שהמחמירים הוא הדה”ח ושלא סבר המשנ”ב כדעה זו אלא שסיים שם דלדינא צ”ע.

וצע”ק דבסי’ פט סקל”ו הנ”ל סתם המשנ”ב בפשיטות כפמ”ג דדין ובורסקי הם כמו סעודה שאסור להתחיל גם חצי שעה קודם עה”ש (ורק להסתפר וליכנס למרחץ מותר) ואילו בסי’ ע’ סקכ”ג סתם המשנ”ב לעיקר כהדעות המקילות לענין ישיבה בדין ובורסקי שדינם כמו להסתפר וליכנס למרחץ דמותר עד עה”ש (ואמנם המשנ”ב בסי’ פט שם ציין לסי’ ע אבל עדיין צ”ע).

וביותר יל”ע דהרי בסי’ פט סקל”ז הביא הדעות המחמירים לענין מלאכות שדרך להשכים ולעשותם דבהם יש מחמירים, וציין בזה לבה”ל בסי’ ע, והרי שם בבה”ל מבואר דאותם המחמירים סוברים דכל המלאכות כמו דין ובורסקי אסורים עד עה”ש ונקט להלכה דלא כמותם (דבמשנ”ב סי’ ע סקכ”ג פסק להדיא דלא כמותם, וגם בבה”ל שם על אף שסיים בצ”ע מ”מ מבואר דעיקר דעתו דלא כהמחמירים, וגם בסי’ פט סקל”ז נקט לחשוש להחמירים לענין לומר ברכה”ש קודם אבל לא חשש לגמרי לדעתם לאסור הדבר לאחר הברכות דברכות אינו מספיק כמ”ש הרמ”א בסי’ פט ס”ג דטוב להחמיר בזה).

א”כ נמצא דהפמ”ג שמחמיר בדין ובורסקי לכאורה סובר כהדה”ח הנ”ל וא”כ המשנ”ב הרי אינו סובר כמותו ולמה הביאו.

ומיהו על זה היה אולי איזה מקום ליישב (ולהלן יתבאר דאינו נכון) דהפמ”ג מחמיר רק בדין ובורסקי ולא בשאר המלאכות, והדה”ח מחמיר גם בשאר המלאכות, הלכך בזה אין סתירה במשנ”ב ממה שפסק כהפמ”ג ולא כדה”ח.

אבל גם לפי תי’ זה עדיין צ”ע מסי’ ע סקכ”ג ששם פסק המשנ”ב כדעת רוב האחרונים דמותר בכל העניינים המבוארים בשו”ע שם להתחיל עד עמוד השחר, וזה כולל גם ישיבה בדין ובורסקי, וא”כ הוא דלא כהפמ”ג שהביא בסי’ פט סקל”ו.

ומלבד זה גם עצם התירוץ לומר דהפמ”ג מיקל בשאר מלאכות יותר מהדה”ח אינו פשוט כ”כ, דהא אחר שהביא המשנ”ב דברי הפמ”ג ציין לעיין בבאה”ל הנ”ל בסי’ ע ושם נזכר רק דעת הדה”ח דמחמיר בכל מלאכה (היינו חוץ מלהסתפר ומרחץ ובורסקי, ועי’ בבה”ל מה שהביא דעת הראב”ד בהכל סמוך לשחרית נפסקה להלכה).

וביותר, דהרי הפמ”ג גופא הרי מחמיר יותר מהדה”ח, דהרי בבה”ל הנ”ל בסי’ ע מבואר דמודה הדה”ח לענין בורסקי שהוא כמו התספורת להתיר תוך חצי שעה ואילו במשנ”ב סי’ פט סקל”ו בדברי הפמ”ג נקט דבורסקי הוא כמו סעודה דאסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, וממילא גם לענין ישיבה בדין ושאר מלאכות, חדא דהרי הזכיר כמו במנחה, ושם נזכר להדיא גם לענין ישיבה בדין, ועוד, דאם נימא דהדה”ח מחמיר בשאר מלאכות ומיקל בבורסקי והפמ”ג מחמיר בבורסקי ומיקל בשאר מלאכות א”כ נמצא מחלוקת הפוכה.

א”כ נמצא דהפמ”ג אינו מיקל יותר מהדה”ח, ושוב ראיתי בפמ”ג בפנים להדיא בא”א סקט”א שכתב וז”ל, הא בשאר מלאכות דין ובורסקי וסעודה אסור לשחרית כמו סמוך למנחה עי’ ב”י עכ”ל.

ומיהו צע”ק דאם הפמ”ג אכן מחמיר בשאר מלאכות כהדה”ח א”כ למה חילק המשנ”ב דבריהם והביא דברי הפמ”ג בסקל”ו ודברי הדה”ח בסקל”ז, ואולי היה מקום לומר דהמשנ”ב חשש יותר להחמיר בישיבה לדין ובבורסקי דלא תסגי בברכות יותר משאר מלאכות שבזה הקיל בברכה”ש, ולכן הזכיר רק דין ובורסקי, ואם נימא הכי חילוק זה עצמו צ”ב, ואולי החמיר יותר במלאכות שנזכרו להדיא במשנה לענין סמוך למנחה כיון דדעת הראב”ד (המובא בבה”ל הנ”ל) דסמוך לשחרית הוא כמו סמוך למנחה.

אבל במשנ”ב וכן בבה”ל סי’ ע שם מבואר להדיא דלא חשש לא לדעת הראב”ד ולא לענין בורסקי סמוך לשחרית.

ובמשנ”ב סי’ פט סקי”ז כתב בשם השל”ה וחשק שלמה דקודם אור הבוקר שרי לעשות מלאכה, והביא שם בשם הא”ר דמ”מ אין לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות וביאר המשנ”ב כוונתו דהיינו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר עכ”ד, ובזה נמצאו דברי המשנ”ב כאן בסקי”ז כמו שכתב בסקל”ז לחשוש להמחמירים הנ”ל במלאכה בחצי שעה הסמוכה לעה”ש לענין שיברך הברכות קודם לכן.

ומחומר הקושי’ צ”ל דמה שהביא דברי הפמ”ג הוא לענין לעיין מה שכב בבה”ל סי’ ע ששם לא נקט להלכה כדעה זו, ומה שחילק דברי הפמ”ג בנפרד מדברי הדה”ח אולי משום דהפמ”ג באמת מחמיר יותר מהדה”ח כמו שנתבאר.

ולענין שינה יל”ע אם נדמה לאכילה או למלאכה, דבאכילה מצינו דין שצריך לפסוק בעלות השחר, כמ”ש בסי’ ע סקכ”ג ע”פ השו”ע סי’ פט ס”ה, ובשינה אין דין זה, והטעם שהחמירו באכילה יותר משום אסמכתא דלא תאכלו על הדם, כמ”ש המשנ”ב בסי’ פט סקכ”ח, וכמו כן יש לדון דבאכילה יש חומר מיוחד מחמת שהוא דרך גאווה קודם התפילה כמבואר בסי’ פט סקכ”א ובבה”ל שם ס”ג ד”ה ולא לאכול, וא”כ אין ללמוד חומרא מאכילה לשינה.

מצד שני יש לדחות הראיה דלעיל מה שמצינו שבאכילה החמירו יותר משינה לענין שבשינה א”צ להפסיק דיש לומר ששינה אינו דומה ממש לאכילה דשינה אין תלוי בדעת האדם אם להמשיך לישון ולכן הותר להמשיך לישון וגם שהכל שינה אחת (ומיהו עי’ חוט שני הל’ ר”ה עמ’ נ לענין שינה בר”ה שכתב דאם ניעור משנתו אחר עה”ש יכול לחזור לישון עכ”ד, וכ”ש בשאר ימים), אבל באמת מבואר במשנ”ב הנ”ל בסי’ פט סקכ”ח דחומרא להפסיק באכילה בעה”ש הוא חומרא מיוחדת לענין אכילה משום אסמכתא דלא תאכלו על הדם, א”כ להדעות שאכילה חלוק משאר דינים לענין חצי שעה קודם עה”ש יש לומר דכל דבר שאינו אכילה אינו בכלל חומרא זו.

(ולפי מה שנתבאר כך גם הכרעת המשנ”ב ברוב מקומות [היינו בסי’ ע סקכ”ג שמיקל לגמרי ושם בבה”ל שנראה עיקר דעתו להקל לגמרי וסיים בצ”ע, ובסי’ פט סקי”ז שמחמיר ע”פ הא”ר לקרוא הברכות, ובסי’ פט סקל”ז שחשש להדה”ח רק לענין לומר הברכות קודם, אבל לא מה שהזכיר שם בסקל”ו דברי הפמ”ג דכנראה אינו להלכה ומחומר הקושי’ צ”ל כנ”ל שסמך על מה שציין אחר שהביא דברי הפמ”ג לדבריו בבה”ל בסי’ ע’] דבשאר מלאכות רק יחוש לומר הברכות, ובאכילה אסור לגמרי).

והנה במשנ”ב סי’ פט סקכ”ז כתב המקור לדין איסור אכילה תוך חצי שעה (שבזה כו”ע מודו גם החולקים על הדה”ח לענין שאר מלאכות) בשם הדה”ח ורע”א מדין לולב בסי’ תרנב ס”ב ברמ”א, וא”כ יש לדון אם לענין לולב ושאר מצוות מותר לישן סמוך לחצי שעה או לא, ושם לא נזכר להדיא הדין בזה, אולם בבה”ל בסי’ תרנב שם כתב דכל מה שאסור בחצי שעה שקודם מנחה הנזכר בסי’ רלב אסור גם בחצי שעה שקודם לולב [וכ”כ הכה”ח שם סקט”ז, ומאידך עי’ הלכות חג בחג ד’ מינים פ”י בהערה בתחלת הפרק], ומוכח שם שגם כל מה שאסור בחצי שעה שקודם ערבית עי”ש, וממילא מוכרח משם שגם שינה אסור קודם.

(וצע”ק דבסי’ פט סקכ”ז הביא המשנ”ב שמדין לולב לומדים לשחרית שהוא קודם ק”ש וא”כ למה למד רק לענין אכילה, ובאמת הדה”ח שהביא דין זה למד לשחרית גם מלאכות אחרות, אבל אפי’ הדה”ח הרי מודה בתספורת ומרחץ, א”כ כאן קל יותר משם, א”כ מנ”ל לאסור אכילה, וצ”ע לפי שעה.

ויש להעיר עוד סתירה לענין טעימה קטנה דהמשנ”ב לענין לולב החמיר לכתחילה ולענין ק”ש הקיל לכתחילה בחצי שעה שסמוכה לעה”ש).

ועי’ מה שכתבתי עוד בתשובתי לענין לישון קודם קידוש [בד”ה האם מותר לישון לפני קידוש וסעודת ליל שבת].

ומאידך גיסא אולי יש לטעון דשינה חמור יותר מכל דבר אחר דשינה אינו תלוי בדעתו לקום והחשש שמא ירדם (עי’ סוכה כו ע”א) הוא חשש יותר מכל שמא ימשך בכל עניין אחר התלוי בדעת האדם, ויל”ע?.

והנה המשנ”ב בסי’ רלה סקט”ז הביא פלוגתת הפוסקים לענין סמוך לערבית אם דינה כמו סמוך למנחה או שאין איסור כזה אלא רק בזמן ערבית גופא, ולשיטת האוסרים מלאכות סמוך לערבית נקט שגם לישון אסור סמוך לערבית, ובפשטות רק לפי שיטתם כך הוא אבל להמתירים שאר מלאכות סמוך לערבית (ואוסרים רק משהגיע זמן ק”ש, והיא שיטת הא”ר שם) גם שינה יהיה מותר אז.

ולפ”ז גם בענייננו קודם חצי שעה יהיה מותר לכו”ע, ובתוך החצי שעה לכאורה יהיה תלוי בפלוגתת הפוסקים הנ”ל (היינו הרמב”ם והראב”ד והדה”ח ופמ”ג ושאר פוסקים) אם סמוך לשחרית נאסרו שאר מלאכות או לא, דלשי’ הרמב”ם שלא נאסרו שאר מלאכות א”כ גם שינה לכאורה תהיה מותרת, וכמו שנתבאר שא”א ללמוד שינה מאכילה דבאכילה יש חומר מיוחד וכמו שנתבאר עוד מתפילת מעריב דשינה אינה חמורה משאר מלאכות כמו שנתבאר לעיל ע”פ מה שנקטנו בדעת הא”ר בערבית, ולהמשנ”ב בסי’ ע שנקט כהרמב”ם בכל דבר מלבד אכילה א”כ יהיה מותר לישון.

אולם להפמ”ג והגה”ח שהחמירו בחלק מהדברים כל חד לפום מה שנתבאר יש לדון מה יסברו בזה.

והדעת נותנת דהפמ”ג לפי מה שהובאו דבריו לעיל מחמיר בכל דבר מלבד תספורת ומרחץ שהתיר המחבר להדיא.

ואילו הדה”ח שתלה המשנ”ב שיטתו [היינו המשנ”ב שביאר כן דעת המחמירים בסי’ פט סקל”ז וציין לדבריו בבה”ל סי’ ע ששם נתבאר שהמחמירים הוא הדה”ח] בטעם ששאר מלאכות שרגילין לקום להם קודם עה”ש לכן גזרו דאין כאן הטענה שאינו מצוי כמו מרחץ ותספורת, א”כ שינה שאינו מצוי כ”כ כיון שאז בד”כ הוא זמן הקימה מהשינה ולא התחלת השינה (אע”ג דאמרי’ בברכות ט דאיכא דגנו בההיא שעתא מ”מ אינו רווח לכולם) א”כ בשינה לכאורה לא גזרו אז ודמי למרחץ ותספורת, עכ”פ לפי מה שהגדיר המשנ”ב דעתו בסי’ פט שם שהחומרא היא בדברים שרגילים לקום ולעשותם קודם אור הבוקר דר”ל דברים שדרך לעשותם אז כהתחלת היום החדש ולא שינה של השלמת יום האתמול, ובפרט דמשמע דהמשנ”ב לא כלל בחומרת הדה”ח כל מיני מלאכות שבעולם.

אולם לפי מה שהביא דברי הדה”ח בבה”ל סי’ ע משמע שהחמיר בכל מלאכה מלבד מרחץ ותספורת, שהרי ביאר שם את לשונו של הדה”ח בדוחק מחמת זה עי”ש.

ומ”מ לפי מה שחש המשנ”ב בסקי”ז להא”ר בשאר מלאכות בחצי שעה שסמוך לעה”ש שיאמר הברכות קודם (ובענין מש”כ בסקל”ז יש לדון בזה דאפשר שאין שינה בכלל כמשנ”ת) א”כ גם להמשנ”ב אם הולך לישון לפני עה”ש תוך חצי שעה לעה”ש יתכן לחוש שיאמר הברכות קודם דלא יהיה בכלל מה שאמרו בגמ’ לאחר שנתעסק זה בעסקיו וכו’, ואע”ג דשינה היא צרכי הגוף ואינו ממש עסק מ”מ אין ראיה דאין זה בכלל, ובפרט לפי מה שנתבאר דאחר עה”ש אסור [כמו מזמן ק”ש של מעריב] ובפרט לפי מה שנתבאר דיתכן שמה שחשש המשנ”ב לומר הברכות בשאר מלאכות הוא מחמת דיש מחמירים מחצי שעה שקודם עה”ש, א”כ הרי לפי מה שנתבאר יש מחמירים אז גם בשינה.

ולחדד הדברים נזכיר בזה דבין המחמירים יש ג’ דעות, דיש דעת הראב”ד שמחמיר בסמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, ולדעתו לא חיישי’ אפי’ לחומרא, דהרי השו”ע ומשנ”ב מתירים תספורת ומרחץ בחצי שעה הסמוכה ולא מצריך המשנ”ב אפי’ לומר הברכות (דלהדיא חומרת אמירת הברכות בסקל”ז לא נזכרה על זה), ויש דעת הדה”ח דלפי מה שנתבאר יש ב’ צדדים להבין בדעתו, ולדעתו חיישי’ לחומרא לומר הברכות כמ”ש המשנ”ב בסקל”ז, ויש דעת הפמ”ג שמחמיר יותר מהדה”ח אבל מודה להקל במה שהיקל השו”ע להדיא.

ולפי מה שנתבאר דבשינה בחצי שעה הסמוכה לעה”ש הפמ”ג לכאורה מחמיר והדה”ח יש סתירות לכאורה בדעת המשנ”ב בדעתו אם נימא דמחמיר הדה”ח בשינה או לא, א”כ אינו חמור כ”כ כמו שאר מלאכות בזמן זה שבזה חשש המשנ”ב לומר הברכות כמשנ”ת, דכאן יש עוד צדדים להקל כיון שאינו ברור שהדה”ח יחמיר בזה כמשנ”ת ושיטת הפמ”ג לא הזכיר המשנ”ב להקל ואדרבה יתכן דמה שציין לבה”ל בסי’ ע’ אחר שהביא דברי הפמ”ג כוונתו לציין למה שנקט שא”צ להחמיר בזה.

לענין יר”ש שבא לצאת כל הדעות יש לדון אם צריך שלא לישן כלל מחצי שעה הסמוכה לעה”ש, ולמעשה נראה שא”צ, דהרי יש כאן ס”ס, דיש לצרף גם דעת התה”ד המובא ברמ”א בסי’ פט שציינתי לעיל שמתיר בכל גווני אחר אמירת הברכות, ובס”ס משמע בבה”ל בסי’ קסח שא”צ יר”ש להחמיר כמו שביארתי בתשובה אחרת, ואע”ג דהתם מיירי בברכות מ”מ מסתמא הוא גם כאן.

בגוף הדברים הנ”ל דנמצא שאסור לישון אחר עה”ש לכו”ע יל”ע דבגמ’ בברכות דף ט’ אמרי’ דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ויל”ע דאטו ברשיעי עסקינן.

ויש ליישב ג’ תירוצים בזה.

א’ יש ליישב דשם מיירי במעמיד שומר על שנתו לפי הצדדים דמהני שומר בשינה ובתשובה אחרת הארכתי בזה.

ב’ יש ליישב דשם מיירי במתפללין קודם לנה”ח בדיעבד.

ג’ יש ליישב דזמן ק”ש ובקומך אינו תלוי בכשרים דוקא, דגם מלכים או בני מלכים שעמדו בג’ שעות אין בהכרח שהיו רק בישראל, ואמנם דוד בדף ד’ קאמר דרכן של מלכים וכו’, ומשמע דאינו מובן מאליו שכל מלך ישראל יעשה כן, ועי’ בראשונים בפרק ערבי פסחים גבי אגריפס המלך שאוכל בט’ שעות וכו’ עי”ש מה שכתבו בזה, ועי’ עוד בחידושי למס’ ברכות מה שכתבתי על הבני מלכים עצמם אימתי היו קורין ק”ש.