הירשם כדי להצטרף לקהילה שלנו!
עליך להתחבר כדי להוסיף פוסט.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על שאלה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על תשובה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על משתמש זה.
אם יש לך שאלה בהלכה כאן תוכל לשאול ולקבל מענה מדוייק ומפורט.
קו תוכן למידע ומענה: 03-6703111 להוראות שימוש
שכיחא שאלות המצויות בהלכה
הדין מבואר ביו”ד קצד ד ששיליא בפני עצמה מחייבת י”ד ימי טומאה ושיליא לאחר ולד תוך כ”ג יום אינו מחייב בעוד י”ד ימי טומאה, אבל כ”ז בולד חי, אבל לאחר נפל השיליא מחייבת בעוד י”ד ימי טומאה משום ספק ...קרא עוד
הדין מבואר ביו”ד קצד ד ששיליא בפני עצמה מחייבת י”ד ימי טומאה ושיליא לאחר ולד תוך כ”ג יום אינו מחייב בעוד י”ד ימי טומאה, אבל כ”ז בולד חי, אבל לאחר נפל השיליא מחייבת בעוד י”ד ימי טומאה משום ספק נקבה.
קרא פחות
הדבר מעיקרו אסור להיעשות אך במקום צורך גדול ואין ברירה אחרת יש להקל בשינוי מפני כבוד הבריות, אבל לא באופן של הצעה אלא של כיסוי מקומי בלבד. מקורות: הנה דין זה של איסור הושטה גופא אינו מוסכם ...קרא עוד
הדבר מעיקרו אסור להיעשות אך במקום צורך גדול ואין ברירה אחרת יש להקל בשינוי מפני כבוד הבריות, אבל לא באופן של הצעה אלא של כיסוי מקומי בלבד.
מקורות: הנה דין זה של איסור הושטה גופא אינו מוסכם בראשונים שהוא אסור מן הדין דלהרמב”ם שרי ועי’ באור זרוע, וכ”ש אם הנידון כאן באופן של זריקה שלדעת כמה פוסקים הוא קל מהושטה [רשב”ץ ח”ג נח, כנה”ג בהגה”ט יו”ד קצה ט ומהריק”ש על השו”ע שם], ובזה היה מקום לדון מה הדין לצורך, אולם כאן יש חשש לאיסור נוסף של הצעת המיטה, שאסור מדינא דגמ’, ואיך נתיר מסברא דבר כזה לפי מקום הצורך, וכן מצינו במישוש הדופק דגם הרמ”א לא התיר [קצה יז] אלא במקום פקו”נ, אם כי אי משום הא היה מקום להציע פתרון שתכסהו בלא מצעים אלא בכיסוי באופן מקומי כשדי בכך, אבל גם בזה אפי’ אינו אלא רק הושטה הרי פוסקי זמנינו נקטו להחמיר בהושטה אפי’ בשעת הדחק, ומהם האג”מ והשבה”ל והאול”צ דלא כהציץ אליעזר [עי’ מ”מ בזה בס’ אבני שוהם על השו”ע שם], ואולם החיד”א ביוסף אומץ ספ”ה התיר לצורך מצוה בזריקה, אבל לדידן דנהגי’ כהרמ”א שאוסר זריקה שמא יש מקום לומר דה”ה אפי’ לצורך מצוה, וכ”כ הרבה אחרונים ופוסקי זמנינו שלא להקל בזה [ומהם הבית יצחק ודרכי תשובה ושבט הלוי ועוד כמה פוסקים, ראה מ”מ בזה באוצר הלכה על השו”ע קצה ב], וכן ראיתי שדנו כמה אחרונים לענין סומא שיכולה לסייע בהליכתו בשינוי ע”י מקל ובמקום חשש שיפול יכולה לסומכו [עי’ דברי הגרשז”א ועוד כמה אחרונים באוצר הלכה על השו”ע שם עמ’ קלז], ויש שהקילו במקום הפסד ממון גם לתפוס מידה באופן שאינו הושטה [עי’ שם עמ’ קמב], וכ”ש הכא שיש כבוד הבריות, ויש להזכיר קצת בזה דין טבעת בקידושי נדה שדנו הפוסקים מה יעשה והיאך יעשה ומ”ט, וזה הזכרתי רק כסניף, כיון שרבו הדעות בזה, וכן יש לציין מה שהרבה אחרונים הקילו לענין שימוש חולה שמותר אפי’ אין בו סכנה [עי’ מ”מ רבים באוצר הלכה קצה סט”ז עמ’ רכז רכח], ואע”פ שאין למדין זמ”ז מ”מ בחולה מצינו שהקילו חז”ל כמה דברים וכן בכבוד הבריות, וכיון שראו האחרונים לחדש להקל בכה”ג כל שאינו מטעם חיבה והוא צורך גדול, א”כ בצירוף מה שזריקה קל והקילו בו במקום צורך גדול יש להקל כנ”ל גם בניד”ד בשינוי ובלא נגיעה ובלא דרך הצעה ועל דרך שנתבאר בסומא כנ”ל.
קרא פחות
בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי’ בריש ס’ הרוקח ובשע”ת לר”י ש”ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי’ עוד במנחת יהודה לר”י פתייה תלמיד הבא”ח, מה שהביא דברי האר”י ומה שהוסיף ע”ז, אכן בזמנינו ...קרא עוד
בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי’ בריש ס’ הרוקח ובשע”ת לר”י ש”ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי’ עוד במנחת יהודה לר”י פתייה תלמיד הבא”ח, מה שהביא דברי האר”י ומה שהוסיף ע”ז, אכן בזמנינו כבר כתב מרן הסטייפלר דאין הסיגופים נוגעים להיום שהדורות חלושין, ויוכל להרבות בהתמדת התורה, ולחזור על הלימוד דצער חזרת הלימוד הוא מועיל במקום הסיגופים.
והנה הורו רבותינו, כמו מרן הגרח”ק שליט”א, שאדם הנכשל באיזה חטא עליו ללמוד היטב ההלכות הנוגעים לזה, כמו אדם הנכשל בהלכות שבת ילמד הלכות שבת, אמנם כאן בעניניו הוא אונס גמור, ויש לדעת האם צריך כפרה עבור זה.
והנה בזמן שבהמ”ק היה קיים אם אדם היה חוטא גם בשוגג היה מביא קרבן, והטעם הוא משום שגם בחטא שוגג היתה עליו איזה תביעה, וכמו שכתב הרמב”ן וביאר הענין עוד בחיי עולם להקה”י, דאם היה האדם ירא מאוד מן העבירה לא היה נכשל גם בשוגג, וכמו אם היה יודע שיש בעבירה זו מחלת סרטן היה בודק הרבה יותר, אמנם אם היה הוראת חכם יש בזה דין אחר, וקי”ל גבי חטאת שיחיד שעשה בהוראת ב”ד פטור, אבל אם עשה בהוראת חכם שלא בב”ד אי”ז פוטר אותו, ומיהו יתכן שאולי בודאי שיהיו אופנים שחשיב אונס גמור ואפ”ה צריך להביא קרבן חטאת, וכמו בענינינו שנשמע מהמעשה שיש כאן אונס גמור.
ואיתא בקידושין דף פ”א ב’, וז”ל, ולא ידע ואשם ונשא עונו כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים ע”כ.
וכתב ברש”י כל הדווים, שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון.
הנה יש לציין דיש מקומות שמצינו פטור מקרבן בעשה כהוראת ב”ד, אבל יש בזה כמה הגבלות, דלא מיירי בב”ד שאינן מומחין וגם לא מיירי בטעות במציאות, כמבואר בסוגי’ דיבמות גבי הורו ב”ד ששקעה חמה וכו’, וא”כ ממה שהעושה הוראה ע”פ חכם צריך להביא קרבן מבואר דצריך כפרה בזה, ואמנם כאן היה אונס גמור כיון שהיה כאן גניבת זהות, ומצינו פוסקי זמנינו שכתבו שאפשר להסתמך על תעודת זהות בתורת חזקה, ממילא אין צריך לחשוש לגניבת זהות, והו”ל אונס גמור.
ואע”פ שבאונס גמור אין קרבן חטאת, דבשוגג קרוב לאונס אין חטאת, וכ”ש באונס ממש, מ”מ משמע כאן שבאונס כזה ג”כ שלא היתה צריכה לחשוש לזה גבי המקרה שם אעפ”כ צריך כפרה.
והטעם שגם באונס גמור צריך לישא עונו הוא משום שהיה כאן ‘קלקול’, וכמו לענינינו הנה בבא על הגויה יש קלקול [עי’ בזהר ובזוה”ח פ’ בהר שהנבעלת לגוי קשורה בו ככלב ומגברת מידת הדין שהיא מצד הדין והגוי מצד הדין, ובזהר אי’ שהכהן גם בא מצד הדין ואכמ”ל], ולהכי יתכן שא”צ כפרה, אלא יתפלל מלפני ה’ שלא ימציא לו מכשולות שוב, ובגמ’ מבואר שיש הבטחה לאדם המיישר דרכו שלא יבוא לידי חטא, כמו מי שלא חטא ג”פ הובטח כן, והיינו ששמר עצמו ג”פ כשהיה יכול לבוא לידי חטא, וכן המזכה את הרבים אי’ בספ”ג דיומא שאין חטא בא על ידו.
והנה אם היה מדובר כאן בישראל הייתי אומר דאולי אפשר שא”צ כפרה מכל וכל, וגם לא לצאת ידי שמים, דהנה איסור זה של הבא על הגויה שלא בפני עשרה הוא איסור דרבנן, וגם לא היה כאן שום חילול ה’ מכיון שלא נודע שהיא גויה, וידועים דברי הנתיבות המשפט דבכל איסור דרבנן לא שייך עבירה בשוגג, דעבירה בשוגג שייך רק בדאורייתא, ואיסור דרבנן שייך לעבור רק במזיד, [וכמו שמצאנו שספק דרבנן לקולא ג”כ].
אבל מכיון שמדובר בכהן אי”ז פשוט כלל, דהנה איתא בתמורה כ”ט ב’, דאמר אביי זונה עובדת כוכבים אתננה אסור מ”ט כתיב הכא תועבה וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה”נ אין קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה מ”ט דאמר קרא לא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו זונה ישראלית אתננה מותר מה טעם דהא קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה לוקה משום זונה מ”ט דהא זרעו מיוחס אחריו ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ”ט ילפי מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף זונה עובדת כוכבים בלאו ומה אתנן זונה עובדת כוכבים אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור עכ”ל.
ופסק הרמב”ם בפי”ב מהל’ איסו”ב ה”ג ופי”ז ה”ו שכהן הבא על הגויה חייב משום זונה, ודעת הב”ש סי’ ו’ סקט”ז וסי’ ט”ז סק”ג בדעתו שגם אם לא זינתה הו”ל זונה, אך הביא דעת התוס’ ביבמות ס”א א’ ד”ה אין דרק אם זינתה, אכן המג”א סי’ קנ”ג ס”ק מ”ח ס”ל בדעת הרמב”ם התוס’ דרק אם זינתה.
אכן מ”מ איכא איסורא אחרינא, כדדרשינן בקידושין ע”ח א’ מקרא דכי אם בתולות מזרע ישראל וגו’, ודעת הראב”ד בפי”ח מאיסו”ב ה”ג והרשב”א בימות ס’ ב’ ד”ה אמר דמהתם ילפינן לאיסורא דגיורת לכהן, וס”ל דהאיסור מה”ת כמבואר בדבריו שם, אע”ג דיחזקאל אמרה, וכן מבואר מדברי הראב”ד שם פט”ז ה”ב.
ומ”מ גם אם היה רק מדברי קבלה קי”ל לדידן בהל’ מגילה דדברי קבלה הו”ל כדאורייתא, (ואכמ”ל בענין זה כעת).
וע”ע תוס’ סנהדרין פ”ב ב’ ד”ה ואידך וע”ז ל”ו ב’ ד”ה משום באיסור גיורת שנלמד מעמיו.
ולהכי בכהן א”א לומר כן, וגם דינו של הנה”מ איני יודע אם הוא מוסכם.
קרא פחות
שאלה {כבוד הרב שליט”א ביהי רצון שלאחר אמירת תהילים אי’ ‘ולאסורים פקח קוח’. רציתי לשאול- פשט פשוט, מה הכונה (והאם מצאנו עוד כמותו או דומה לו). [שאלתי רבים, ועדין לא זכיתי למענה] ישר כוחו} תשובה בע”ה יום שלישי כ”ב סיון תשע”ו אחר ...קרא עוד
שאלה
{כבוד הרב שליט”א
ביהי רצון שלאחר אמירת תהילים אי’ ‘ולאסורים פקח קוח’.
רציתי לשאול- פשט פשוט, מה הכונה (והאם מצאנו עוד כמותו או דומה לו).
[שאלתי רבים, ועדין לא זכיתי למענה]
ישר כוחו}
תשובה
בע”ה
יום שלישי כ”ב סיון תשע”ו
אחר השלום והברכה
מקור המילים הם בישעיהו ס”א א’, וז”ל, רוּחַ אֲדֹנָי ה’ עָלָי יַעַן מָשַׁח ה’ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ עכ”ל.
וכתב רש”י וז”ל, פקח קוח – פקח את מלקוחם ושבים והתירם עכ”ל, היינו התר את מה שנטלו מהם וגזלום שזהו ‘קוח’.
וראה אברבנאל שכ’ כעין דברי רש”י וז”ל, ולאסורים בכור עוני יקרא פקח קוח רוצה לומר פתיחת המאסר כי הגלות והשעבוד הוא מלקוח ולכן פתיחתו וביטולו יקרא פקח קוח ע”כ.
ועוד כתב בספרו משמיע ישועה מבשר טוב השלישי – נבואה י”ב, וז”ל, ולכן תהיה תרופתו לקרא דרור לשבויים שהם ישראל, ולאסורים בכור עוני וגלות יקרא פקח קוח רוצה לומר בפתיחת המאסר, כי הגלות והשעבוד הוא לקיחה ולכן פתיחתו ובטולו יקרא פקח קוח ע”כ, [וע”ש ההמשך].
אכן האבן עזרא כתב, וז”ל, פקח קוח, מל’ אחת ועי”ן ולמ”ד הם כפולי’, כמו סחרחר [תהל’ ל”ח י”א] או ירקרק [ויקרא י”ג מ”ט] אדמדם [שם] והוא שם עכ”ל, ולפי פירושו פקח קוח הוא צחות הלשון והעיקר הוא פקח את מאסרם.
וכן כתב ברד”ק וז”ל, פקח קוח – שתי מלות וענינה מלה אחת, ופירוש פתוח המאסר, ויש לפרשו כענין שתי מלות ושיקראו לאסירים פקח, רוצה לומר שיפתחו ממאסרם, וכן יקראו להם קוח, ר”ל שילקחו מהגלות, ואאז”ל [ואדוני אבי ז”ל] פירש כי שם המאסר קוח לפי שהם נלקחים ונכלאים בו, כאלו אמר פתחו בית המאסר ויצאו האסירים, ויונתן תרגם ולדאסירים אתגלו לנהור עכ”ל.
וכן כתב ברד”ק בפירושו לתהלים ט, א, וז”ל, ופירוש על מות, שהוא שתי מלות כמו מלה אחת, מן עֲלָמוֹת שיר (מזמור מו, א).
וכמוהו שתי מלות ועניינן מלה אחת: פְּקַח קוֹחַ (ישעיה סא, א), יְפֵה פִיָּה (ירמיה מו, כ), לגאי יונים (מזמור קכג, ד) עכ”ל.
ועוד כתב כן ברד”ק תהלים מח, טו, וז”ל, ומצאנו כמו מלה זאת שכתבו שתי מלות שעניינם ענין אחד ומלה אחת, עגלה יפיפיה (ירמיה מו, כ), הבוז לגאיונים (מזמור קכג, ד) פקח קוח (ישעיה סא, א), שהם שתי מלות ועניינם מלה אחת עכ”ל.
מאידך כתב במצודת דוד וז”ל, ולאסורים – לנבאות על האסורים בגולה שיפתח מאסרם וילקחו מן הגלות.
וביאר במצודת ציון, פקח – ענין פתיחה כמו פקוח אזנים (ישעיהו מב).
קוח – מלשון לקיחה עכ”ל.
וראה מה שכתב בהכתב והקבלה [לתלמיד הרע”א] בראשית כד, וז”ל, ואפשר לפרש מלת ויקח לשון אסירה וקשירה, מענין ולאסירים פקח קוח (ישעיה ס”א) שמלת קוח להריק”ם שם לבית המאסר, ומזה ישמשו רבותינו (כלים פרק ט”ז מ”ד) לשון קיחות, על אזני הכיס שסוגרים אותו בו (שלוסס) ומזה לדעתי ישומש לשון לקח על הדבור הנאה המתקבל על הלב, הטתו ברוב לקחה (משלי ז’) כי בזה יתקשר ויתחבר דעת השומע ורצונו עם דעת המדבר ורצונו להסכים עמו, ומזה מכניס את התורה בשם (לקח טוב נתתי לכם, יערוף כמטר לקחי) דבאמצעות התורה יתקשר ויתאחד רצון האדם ונפשו עם דעת קונו עכ”ל הכתב והקבלה.
וכדברי הריק”ם שהביא, כ”כ בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת כלים פרק טז מ”ד, וז”ל, וכבר פירש אחד המפרשים פקח קוח התרת השנצים, כלומר הסרת האזיקים, ועושה אותן שתי מלים פקח קוח, ויהיה קוח שנצים מן אמרם קיחותיו וקיחותיה עכ”ל, וכ”כ שם הר”ש בשם גאון והערוך, וע”ש בתפא”י בועז אות ב’.
ונסיים במאמר חז”ל [ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקצב], וז”ל, דבר אחר צח לישראל, ואדום לגוים שנאמר מדוע אדום ללבושך, וכן הוא אומר ימינך ה’ נאדרי בכח וגו’, ואומר ונודעה יד ה’ את עבדיו וגו’, ואומר משא דבר ה’ בארץ חדרך, חד לגוים, ורך לישראל, כיוצא בו ולאסירים פקח קוח מפקח לישראל ומקהה לגוים עכ”ל.
כלומר דדרשינן פקח קוח לב’ דברים, לשון פקיחה והטבה ופתיחת העול והצער, ולשון ‘הַקְהֵה’ לאו”ה.
יום שישי י”ב אייר תשע”ו לכבוד הג”ר גבריאל יוסף לוי שליט”א ר”מ דבאר התורה, שלום רב מה ששאל כת”ר האם לפני מתן תורה קידשו ע”פ הראיה או ע”פ חשבון, הנה גרסי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ה’ (פ’ החדש) ובפסיקתא רבתי פ”ב (פ’ ...קרא עוד
יום שישי י”ב אייר תשע”ו
לכבוד הג”ר גבריאל יוסף לוי שליט”א ר”מ דבאר התורה,
שלום רב
מה ששאל כת”ר האם לפני מתן תורה קידשו ע”פ הראיה או ע”פ חשבון, הנה גרסי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ה’ (פ’ החדש) ובפסיקתא רבתי פ”ב (פ’ החדש), ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן לשעבר אלה מועדי י”י (ויקרא כ”ג), מכאן והילך, אשר תקראו אתם (שם), אמר להם (נ”א א”ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי עכ”ל, ר”ל דדין קידוש החדש ע”פ הראיה נתחדש רק אז בזמן משה רבינו, אבל עד אז לא קידשו ע”פ הראיה אלא ע”פ חשבון, וכ”א בירושלמי בפ”ק דר”ה ה”ג, ר’ קריספא בש”ר יוחנן לשעבר אלה מועדי ה’ מכאן ואילך אשר תקראו אותם.
אמנם החזו”א באו”ח סי’ ק”מ סק”ג האריך להסתפק בזה, אם קודם יציאת מצרים קדשו ע”פ החשבון או על פי הראיה, ולא פשט לה.
ודבריו הביא תלמידו הגדול הגר”ח קניבסקי שליט”א בספר שקל הקדש הל’ קידוש החדש פ”ה ה”ג סקי”ב, וז”ל וקודם מ”ת אין אנו יודעין איך קבעו אם ע”פ הראיה או ע”פ חשבון ע”כ, וחזר ע”ז בבהה”ל פ”ט שם ה”ד גבי קביעת המועדים בזמן עקידת יצחק, וכתב שם י”ל דאז קדשו ע”פ הראיה וכו’.
אמנם נתבאר כאן לפשוט זה, והצעתי הדברים לפני מרן שליט”א והשיב במכתב ‘יש”כ’.
ואכן בהרבה מדרשים נגעו בזה, ועוד איתא בירושלמי וכעי”ז בפסיקתא שם, אמר ר’ סימון כתיב [תהילים מ ו] רבות עשית אתה ה’ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, לשעבר רבות עשית (פי’ את חשבונות קידוש החדש), מכאן והילך (פי’ מיצי”מ ומ”ת) נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (פי’ מסרת חשבונותיך אלינו).
א”ר לוי למלך שהיה לו אירלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו.
(פי’ אף כאן כיון שנראו ישראל לכך ניתנה להם גדולה זו של קידוש החדש).
אמר רבי יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו.
אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו.
אמר רבי חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו.
אמר ר’ יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו.
ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו.
(פי’ כ”א הי’ רגיל למשול המשל בדבר א’, עתוס’ פ”ק דמו”ק דף ה’ א’).
ובשמו”ר פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים אמרו לו לדוד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ במדרש שכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה.
ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וז”ל, בשמנה ועשרים באלול נבראו חמה ולבנה, ומנין שנים וחדשים וימים ולילות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורים היו לפני הקדוש ברוך הוא, והיה מעבר את השנה ואח”כ מסרם לאדם הראשון בגן עדן, שנ’ זה ספר תולדות אדם, מנין עולין בו תולדות בני אדם, וחוה מסר לחנוך ונכנס תוך העבור ועבר את השנה וכו’, ונח מסר לשם, ונכנס בסוד העבור, ועבר את השנה וכו’, ואברהם מסר ליצחק ונכנס בסוד העבור ועבר את השנה לאחר מיתתו של אברהם אבינו, שנ’ ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, על ידי שנכנס בסוד העבור ועבר את השנה וברכו ברכת עולם, ונתן ליעקב את כל הברכות, ומסר לו סוד העבור, וכשיצא יעקב לחוצה לארץ בקש לעבר את השנה בחוצה לארץ, הרי יצחק עבר את השנה וכו’, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור, והיו מעברין את השנה בארץ, מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל במצרים, שנ’ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, וכשם שנתמעטו העבורים מישראל בארץ מצרים, כך הם עתידים להתמעט בסוף מלכות רביעית, שנ’ ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר אמור להם עד עכשו היה לי סוד העבור, מכאן ואילך שלהן הוא עכ”ל.
ומבואר בהפרקי דר”א דמתחילה כבר היו מעברין את השנים.
ואמנם בזה י”לדלא פליג לגמרי על שאר המדרשים, דהנה נזכר מתחילה שנים וחדשים וימים ולילות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורים היו לפני הקדוש ברוך הוא, ואח”כ לא נזכר שמסר חדשים, וכמו שבאמת לא מסר ימים ולילות, א”כ אפשר דמודה הפרדר”א שלא נמסרו חשבונות חדשים לאבות הראשונים עד יציאת מצרים, ורק עיבור החדשים נמסר לאבות, וא”כ מסר רק שנים ולא חדשים, ומה שאח”כ גבי יציאת מצרים לא הזכיר הפרדר”א חדשים, היינו משום דכבר לא מיירי בזה אלא במה שנשתכח מישראל עיבור השנים במצרים.
אבל מ”מ ע”כ פליג הפסיקתא על הפרדר”א במידי, דהא איתא בפסיקתא התם בזה”ל, דאמר ר’ סימון בחשבונותיך אלינו, שכל אותן שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמנה שנה עד שלא יצאו ישר’ ממצרים היה הקדוש ברוך הוא יושב ומחשב חשבונות ומעבר עיבורין ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישר’ ממצרים מסרן להם, הד”ה דכתיב ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר (שמות י”ב א’), מהו לאמר, אמר להם מכאן והלך הרי הן מסורין לכם, החדש הזה לכם (שם י”ב ב’), ע”כ.
ומבואר שם דגם את השנים הי’ הקב”ה מקדש, וכן מבואר שם דכל השנים היו כך ולא רק כמה שנים שנשכח הסוד מהם, ולהפרקי דר”א עכ”פ מיהא את השנים היו ב”ד שלמטה מקדשין עכ”פ עד שנשכח מהם, וא”כ בהכרח דהפרדר”א אזיל דלא כהפסיקתא, וכפי שכבר נתעורר ע”ז הרד”ל שם סק”ד.
ובאמת לא הבנתי הא דכתב אלי מו”ר הגרח”ק שליט”א כנ”ל שהרי הכל גלוי לפניו, ושגרתי מכתב נוסף לפניו דהשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.
וע”ז השיב שוב, ‘יפה העיר ויש”כ’ עכ”ל.
[כ”ז מחיבורי על המכילתא דרשב”י פי”ב א’ בפסוק החדש הזה לכם, ועיין עוד שם באריכות].
{בס”ד י”ז חשון ע”ו, עש”ק וירא} שאלה – איתא בבראשית רבה פרשת וירא פרשה מט ד, [בראשית יח, יט] כי ידעתיו למען אשר יצוה, ר’ עזריה בשם ר”י מתחלה צדק לבסוף משפט, הא כיצד אברהם היה מקבל את העוברים ...קרא עוד
{בס”ד י”ז חשון ע”ו, עש”ק וירא}
שאלה – איתא בבראשית רבה פרשת וירא פרשה מט ד, [בראשית יח, יט] כי ידעתיו למען אשר יצוה, ר’ עזריה בשם ר”י מתחלה צדק לבסוף משפט, הא כיצד אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו, אמרו ליה מה נאמר, א”ל אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו, אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזיל, ואי לא הוה מקבל עליה ובריך, הוה א”ל הב מה דעלך, ואמר מה אית לך עלי, הוה א”ל חד קסיט דחמר בעשרה פולרין, וחד ליטרא דקופר בי’ פולרין, וחד עיגול דריפתא בי’ פולרין, מאן יהיב לך חמרא במדברא, מאן יהיב לך קופר במדברא, מאן יהיב לך עיגולא במדברא, מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו הה”ד לכתחלה צדקה ולבסוף משפט, למען הביא ה’ על אברהם וגו’, עכ”ל.
וצ”ע דכיון שמתחילה נתן להם שלא על דעת תנאי זה א”כ איך יוכל לבסוף לתבוע מהן תשלומין, וא”כ לא היה כאן ‘משפט’ אלא כפיה שלא כדין.
תשובה – יתכן שלא היתה כונתו אלא לבקשם שיברכו, אך לא שאם לא היו מברכים היה נוטל מהם ממון, ובפועל לא היה מי שלא בירך.
ועוד נראה דכיון שהיה ידוע ומפורסם המנהג בביתו של אברהם, כל הנכנס לשם לבקש לאכול נכנס על דעת שחייב לאברהם לברך לה’ או לשלם באופן זה, דהנה בלשון המדרש לא נזכר כלל שנתן להם את האוכל אלא שהיה מקבל אותם והם היו אוכלים ושותים, יתכן שהיו המאכלים מונחים ע”ג השלחן, ויתכן שהיו שכירים שהיו נותנים לפניהם את האוכל [‘מלצרים’], ובכל כה”ג מקובל המנהג בבתי ההארחה שיש תשלום בסוף שכל המבקש מן השכיר או נוטל מהמאכלים הוא על דעת שישלם ובבית אברהם נטלו משום שידעו שלא יהיו צריכים לשלם, אך זה לא פטרם מחיובם השני.
עוד נראה לפמ”ש שם במדרש, מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו, פי’ כשהיה רואה שצרתו צרה היה אומר ברוך וכו’, והיינו שהיה כופה אותו לברך.
ולכפות אדם לעשות המוטל עליו אין בכך שום איסור (עיין יש”ש רפ”ג דב”ק), דהנה הם היו כופרים והיו בלא”ה מחוייבים להודות שהקב”ה ברא העולם, ובכה”ג מותר לכפותם, וגם לולא כך המינים מורידין ואין מעלין ומותר גם להורגם וא”צ לבוא לזה.
עש”ק פ’ כי תצא תשע”ה בגדר מצות ושימח את אשתו, שחידש ספר החינוך מ”ע תקפ”א תקפ”ב שלא יצא למסחר ולא למדינה אחרת ע”ש, ותמהו עליו האחרונים איך יוכל לחדש מצוה בלא מסורת חז”ל, ע”ש במנ”ח וז”ל, ומנ”ל להרהמ”ח וכו’ כיון דלא ...קרא עוד
עש”ק פ’ כי תצא תשע”ה
בגדר מצות ושימח את אשתו, שחידש ספר החינוך מ”ע תקפ”א תקפ”ב שלא יצא למסחר ולא למדינה אחרת ע”ש, ותמהו עליו האחרונים איך יוכל לחדש מצוה בלא מסורת חז”ל, ע”ש במנ”ח וז”ל, ומנ”ל להרהמ”ח וכו’ כיון דלא מצינו זה בש”ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מעצמינו מפשט המקרא רק פירוש קבלת חז”ל וכעת לא מצאתי בר”מ ואין עולה על זכרוני בשום פוסק ד”ז דחתן שנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים כמ”ש הרהמ”ח ודברי הרהמ”ח צ”ע כעת עכ”ל.
ויש לידע דאי”ז חידוש של ספר החינוך דכ”ה גם בשאר מוני המצוות, וכ”א בס’ המצוות להר”מ (עשין רי”ד ל”ת שי”א) ובעוד מוני המצות כמו שציין במקורות וציונים על הר”מ שם, וגם החינוך עצמו הזכיר שיש אומרים וכו’ וזוהי הלכה בפרטי הדין הזה ע”ש, ומבואר דאי”ז חידוש שלו.
ואע”ג שלא נזכרו עיקר פרטי המצוה בש”ס לק”מ, דתלמודא לא מיירי אלא גבי מלחמה דעלה קאי אבל ה”ה דהיא מצוה כללית, על כל דבר כדמפרש קרא, וכתיב ושימח את אשת וזיל בתר טעמא.
ואף שי”א שאין נוהגת מצוה זו בזה”ז, עיין בחת”ס, מ”מ בלשונות הראשונים מוני המצות ז”ל משמע לכאו’ שאין חילוק בזה.
ובגדר מצות השמחה, אף דברגל משמחה בבגדי צבעונין, כדאי’ בפסחים ק”ט א’, מ”מ לא מסתבר שזוהי מצות ושמח את אשתו לקנות לה בגדי צבעונין בכל יום ויום משנה ראשונה, אלא היינו לשמחה בדברים ולדבר עמה ולא לפרוש מעמה.
וכלשון החינוך מצוה תקפ”ב, שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר, שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין, וכו’.
וכתב עוד, ועובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה ביטל עשה זה עכ”ל.
ועיין עוד במושב זקנים ובעה”ט ובשאר הראשונים כאן ובבראשית ג’ ט”ז דהיינו לשמוח בעניני תשמיש, וכמבואר מדברי הת”י והתי”ר כאן בפסוק ו’, ויעויין בארחות רבינו ח”א מ”ש שבתחילת הנישואין יש יותר להרבות בתשמיש.
והנה יש לידע בזמנינו היום אשר מנהג ישראל הכשרים כולן שתורתן אומנתן, האם יש לשמח את אשתו גם על חשבון הת”ת ומהו השיעור, ידוע מ”ש החז”א דמ”ש אל תרבה שיחה עם האשה לא בשנה ראשונה דברו, ונראה דמילתא דפשיטא היא דכיון שציותה התורה לספר עם האשה לא יתכן שיזהירו חכמים היפך מזה, דאדרבה כמה שידבק עמה טפי מעלי, וכלשונו שם בסה”ח, וז”ל, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו ויוכשרו הוולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו עכ”ל.
והנה ז”פ שכ”ז הוא גם על חשבון תורתו, דאם הוא מחוייב אליה ואסור לו לצאת אף למסחר, לאו כל כמיניה שיפרוש מלדבר עמה משום שרוצה לעסוק בתורה, וכ”ז בעומדת וצווחת אבל הרבה תנאים ואמוראים אשכחנא שיצאו מיד אחר הנישואין ללמוד תורה, והויא כעין לצאת ימים מועטים בהסכמתה דשרי כמובא בסה”ח וה”נ שרי, ואמרינן התם בכתובות חדש יהיו בלבנון וכו’ עי”ש, והצורך לנסוע ממש בזמנינו שייך פחות מאז מכמה טעמים, אך כל שהוא בביתו אם ישמח את אשתו בגבול ובקצבה ודאי שפיר עביד ואין לו לחוש בזה.
[ויתכן ג”כ שעיקר דברי החזו”א הם על חובת מיעוט השיחה ואף התיבות, שכן מוטל על האדם שלא ישיח עם האשה ולמעט כמה דאפשר, עיין בעירובין סוף דף נ”ג, אבל מ”מ על לקבוע זמן לשיחה זהו ענין בפ”ע, ואין אגרתו לפני כעת].
ובענין אם נגמר מיד אחר כלות השנה או לא, הנה לגבי הפטור שיש לו מן המלחמה לא נראה ששייך חילוק בזה בין בנ”א, וכן לגבי שהשמחה במעונו בזמן הש”ס בכתובות ח’ ב’, לא מסתבר שיוכל להמשיך אחר יב”ח גם אם שמח טובא, וכן מצינו בכל שיעורי התורה וחכמים דכל מידות חכמים כן, בארבעים סאה הוא טובל ובמ’ פחות קורטוב אינו יכול לטבול בהן, ולגבי דינא דהכא ג”כ י”ל דדין ושמח תם אחר יב”ח, אכן כל ערום יעשה בדעת ודרשינן טעמא דקרא ופעמים שהצורך לזה מתמשך עוד ומה לי משום הא ומה לי משום וידעת כי שלו’ אהלך, וכולהו תרי”ג מצוות תרי”ג עטין נינהו כדאי’ בחז”ל, ועשית הישר והטוב עי”ש ברמב”ן.
אשה כשרה עושה רצון בעלה
יש להסתפק מה נכלל בגדר המצוה לעשות רצון בעלה, דלכאורה הכל בכלל.
וראיתי מובא בשם הקה”י זצ”ל דמ”ש אשה כשרה עושה רצון בעלה היינו דוקא רצון בעלה ולא שגעון בעלה, ר”ל שאם בעלה מבקש דבר שאינו בקו הנורמה אין ענין בזה שתשמע לו.
ויש להעיר על דברים אלו, דהרי המעשה דבבא בן בוטא בגמ’ דנדרים ס”ו ב’ מיירי על שטות גמור, דהנה בבא בן בוטא החשיב לה למצוה מה שסברה שקיימה את צואת בעלה לזרוק את הנרות על ראש בבא, וזהו שטות גמור, וצ”ע.
{מוצאי יוה”כ תשע”ו לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’} אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד ...קרא עוד
{מוצאי יוה”כ תשע”ו
לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’}
אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד עכשיו, רק יקח לו זמן ומתכוין לפרוש מהם מיד כשיוכל, האם ימחלו לו גם העבירות שלא הצליח לפרוש מהם או לא.
ואת”ל שלא, מה לגבי כפרת יוה”כ.
אשמח לקבל תשובה חזרה.
ועוד שאלה שמטרידה אותי, במ”ש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממ”נ אם זה תלוי בבחירתו מה ההכרח שיבחר ברע, מלבד שזה לא מסתבר, כי יש בחירה, א”כ גם א”צ תשובה ע”ז, וצ”ע.
{יתן ה’ וכו’ אשמח מאוד בהשתתפותך
ידידך יוסף דוד אנקוה
בע”ה י”ב תשרי תשע”ו עש”ק פ’ האזינו
לכבוד ידידי החתן היקר והנעים הרב יוסף דוד נ”י}
תשובה
א) הנה לגבי שאלתך הראשונה, לכאורה זה יהיה תליא מהו המפריע והסיבה שאינו יכול לעזוב את אותה העבירה, דהנה אם מדובר כאן באונס לכאורה מילתא דפשיטא היא שא”צ לחזור בתשובה ממה שהוא מוכרח לעבור את אותה העבירה באונס, ולמשל מי שהוא חולה מעים שאין יכול להניח תפילין, פשיטא שיכול לחזור בתשובה על מה שפ”א כשהיה בריא לא הניח תפילין, [ר”ל לדעות שעבר איסור ע”ז, עי’ במ”ב סי’ ל”ו ואכמ”ל, ומ”מ עבר איסור מצד הק”ש בלא תפילין], והקבלה לעתיד שלו היא שמקבל ע”ע דלכשיבריא שוב שיניח תפילין תמיד, דאטו מי שאנוס שוב לא יוכל לחזור בתשובה אם עבר אותה העבירה שעליה נאנס כעת ג”כ.
וגדולה מזו כתב באלף המגן סי’ תר”ו סק”ג בשם ס’ יפה ללב, י”א דאם חבירו שחטא לו אינו בעיר, וקיבל עליו בלבו לפייסו כדבעי, אזי מכפר לו יוהכ”פ.
ואולי הספק באופן שהוא נהנה ושמח מהעבירה שעובר באונס, והנה ידוע שיש בזה נידון אם בכה”ג עבר איסור, ואכתוב כעת הזכור לי ע”ז, דלדעת החלקת יואב אין עובר איסור בזה, ואילו לדעת השבט מוסר עובר בזה איסור עוד טפי ממזיד, שבזה מכעיס להקב”ה יותר, אכן שוב זה אינו קשור לענינינו, דממ”נ למ”ד שעובר בזה איסור א”כ אינו חוזר מזה, ואם ירצה לחזור צריך ג”כ לקבל ע”ע שלא לשמוח בעבירה, היינו לקבל ע”ע שיהרהר בחומר העבירה ובמי שציוה עליה עד שתצא השמחה הזרה הלזו מלבו, ולמ”ד שאין עובר בזה איסור אין עליו חיוב מצד הדין לחזור מזה וכנ”ל.
וכנראה הספק הוא באופן הנהוג בזמנינו, שכאשר מחזירין בתשובה אדם שלא נהג מצות כלל, נזהרין שלא לחייבו במצוות מיד יותר מדי, וכנראה שלפי הנסיון של המחזירים בתשובה הוכח דבד”כ מי שאין עובר התהליך כסדר אינו עומד במקומו אח”כ אלא נשבר ונופל ממדרגתו, וראיתי בס’ מנחת תודה שדן מרן הגרח”ק שליט”א במי שהחזירוהו בתשובה מה יעשה מיד, ואמר דהמצוה הראשונה שיעשה הוא להשלים כל הפרשיות של שנים מקרא משמחת תורה עד עתה, [למאן דס”ל הכי בשו”ע], אמנם אין להוכיח מזה הרבה דלא ס”ל מזה, די”ל דלא כיון לנקוט דוקא האופן המציאותי והאקטואלי, וגם אפשר דישנם אשר יכולין לשוב מיד, ובזה מיירי הגרח”ק, ומ”מ יש להצדיק דרך זו ע”פ דברי הגרי”ס זצ”ל באור ישראל לגבי התשובה שלנו אשר היא ג”כ בהדרגה, וע”ז מסתפק השואל שיחי’ האם זוהי סיבה טובה ומספקת, דחשיב כאונס כיון שא”א לחזור בתשובה בלא תהליך זה, וממילא דינו ככל הני דלעיל שאין האונס מעכבן מלעשות תשובה או לא.
והנה אינו לפני כעת הס’ אור ישראל לעיין בו מ”ש בגדרי התשובה בזה, אכן כמדו’ שלפ”ד מרגע שנתן אל לבו לקבל ע”ע ענין תהליך התשובה חשיב קבלה גמורה, וכבר נודע בשער בת רבים מש”כ המבי”ט בס’ בית אלהים דסגי ברצון והחלטה וכו’, ע”פ מש”כ בקידושין מ”ט ב’ המקדש ע”מ שאני צדיק גמור אפי’ רשע חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו.
ויש ראיה לזה קצת מלשון רבינו יונה בשע”ת שער ב’ סי’ י’ לגבי מי שמקבל ע”ע לשמוע דברי המוכיחים, וז”ל: כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם.
והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר.
ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה.
וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח): “וילכו ויעשו בני ישראל” (שמות יב, כח), וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד.
ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.
שנאמר (שמות כד, ז): “נעשה ונשמע – ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני “נעשה ונשמע”, שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה.
ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע עכ”ל.
וז”ל כמוה”ר יחזקאל לוינשטין ז”ל אור יחזקאל עמ’ ע”ד בשעה שמשתדל לבקש איזה דרך לתשובה, כבר יצא מדרכי החטאים, ואינו שנאוי משוקץ ותועבה, ויש לו תקוה להגיע לאהוב וחביב עכ”ל, ואמנם אי”ז מדבר בדרגות התשובה הגמורה.
ואיתא בפסיקתא רבתי פיסקא שובה: שובה ישראל, משל למה הדבר דומה, לבן מלך היה רחוק מאביו מהלך מאה יום, אמרו לו אוהביו חזור אצל אביך, אמר להם איני יכול, שלח אביו ואמר לו הילך מה שאתה יכול לפי כחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך, כך אמר הקב”ה שובו אלי -היינו המעט שאתם כן יכולים- ואשובה אליכם, ואני אשלים לכם תשובתכם ע”כ.
ב) בענין שאלתו השניה, בפי’ המקרא [קהלת פרק ז פס’ כ] כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, האם אין בחירה, הנה קודם העיון נראה לבאר ע”ד הפשט בב’ אופנים, ידוע מה שדנו הראשונים בענין הקו’ על ידיעה ובחירה, שהקשה הרמב”ם בהל’ תשובה דמחד יש בידו לבחור ומאידך הקב”ה יודע מה שעתיד להיות, וע”ש ובראב”ד, והרמב”ן ז”ל בשער הגמול נקט באופן פשוט שיש בחירה ביד האדם ואעפ”כ הקב”ה יודע במה הוא עתיד לבחור ולא נסתר ממנו כלום, וצ”ל שהכל ברור במה יבחר לפי תהלוכות נפשו נטיותיו וכוחותיו, אך מ”מ חשיב בחירה עדיין, והקב”ה יודע זאת בודאי מכל מקום מכח ידיעה ולא מכח זה, ולפ”ז גם מ”ש כי אדם אין צדיק וכו’ אי”ז סותר ענין בחירה מה שיש לו עבירות וכנ”ל, [ועיין בשפתי חיים להרב פרידלנדר מ”ש בענין ידיעה ובחירה].
ובאופ”א י”ל דכך הוא ההכרח, ואע”פ שבכל עבירה בפ”ע יש בחירה מ”מ חומר הנסיון מכריח שבואי יהיו עבירות שיכשל בהן, ואפשר דב’ הדעות בספ”ה דשבת דף נ”ה ב’ פליגי בזה האם אין אדם וגו’ דוקא הוא או לאו דוקא.
וכמש”ש התוס’ ארבעה מתו בעטיו של נחש, והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו’ ברוב בני אדם קאמר עכ”ל, ומבואר דאין זה דין שנגזר על האדם אלא משפט תהלוכות נפשו, וזהו להך מ”ד התם, ופליגי שם.
והנה באמת יש להוכיח מכמה מקומות דבודאי יתכן שאדם יעבור נסיון שלא יוכל להנצל ממנו, ואפשר דמ”מ היינו קרוב לאונס ולא אונס גמור.
וז”ל הגמ’ סוכה נ”ב א’, בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו, שהוא מסית את האדם הסתה שהיא למעלה מיכולתו, ואי’ התם, אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה.
ועיין סוטה על מ”ד לעשות צרכיו נכנס [ואה”נ ההיא מטרוניתא אמרה לר’ יוסי בן חלפתא שלא יתכן שעמד ע”ע כדאי’ במדרש].
וע”ע בקידושין פ’ במעשה דר”ע חסידא חזי דאנא בשרא וכו’, ומבואר שזהו יצה”ר שאין ביד האדם לעמוד כנגדו, ויש עוד לשונות בראשונים ע”ז.
ובמסכת חגיגה דף ט”ז א’, והאמר רבי אלעא הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה, ונחלקו הראשונים שם וי”א דאה”נ יעשה מה שמוכרח ובלבד שלא יחלל ש”ש.
וביומא דף י”ט ב’, דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקדוש ברוך הוא מאי אמר אמר ליה לפתח חטאת רובץ ופרש”י – יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.
והנה כ”ז אפשר לתרץ כנ”ל דמיירי בקרוב לאונס ולא שיש אונס ממש דא”כ אין בחירה, וראיתי בא’ מספרי הראשונים ז”ל על המידות שכתוב שם, דהקב”ה ברא את האדם באופן חמרי שא”א לו לינצל מן העבירות, והטענה על האדם היא רק שעליו לשוב מן העבירה שנכשל בה, שלא ישאר עמה.
ועתה עינתי במפרשים ז”ל על הפס’ כי אין צדיק וכו’, וראיתי דלדעת האלשיך שם [וע”ש גם באב”ע] הכונה גם על איזו פניה בלתי טובה, ע”ש שהאריך וסיים, וקל וחומר הדברים אם בחשבו שעושה טוב חוטא בהעדר החכמה, מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה עכ”ל.
[ואגב ראיתי בס’ הגאון דבתחילה כשבא הגר”ח לפני הגאון ז”ל לשאול אם לפתוח הישיבה שתק הגר”א, ורק אח”כ בפעם אחרת הורה לו שיש לפתוח הישיבה מיד, וביאר דבאמת מעיקרא הי”ל לעשות כן, אלא שמרוב להיטותו הי’ חשש הגר”א שמא תהי’ לו פניה בזה, ורק אח”כ כשלא היה להוט כ”כ הורה לו להקים הישיבה, ועיין באבן שלמה ספ”ח].
אכן לכאורה שייך להוכיח דלא כהאלשיך ממ”ש בפ”ק דזבחים [דף ו’ ב’] ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ופרש”י, שאינו מחוייב עשה – שלא עבר עשה, ומבואר דהוא בודאי יותר מסתם פניה וצ”ע.
וז”ל רב סעדיה גאון ז”ל, בס’ האמונות והדעות מאמר ה’, ואם יאמר אומר, מפני שמצאנו בתורה (במדבר כ”ח כ”ב) ושעיר חטאת אחד לכפר עליכ’, ידענו כי אי אפשר בלתי חטא, נאמר כי זה נכתב על האפשר, ואם יחטא יכפר לו בו, ואם לא יהיה לנו עליו הגמול.
ואם יאמר, איך אמר, (קהלת ז’ כ’) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, נאמר לא אמר זה כי אם על היכלת, כי אין אחד מן הצדיקים יכול לעשות טוב אלא הוא יכול לעשות רע, אבל הוא בורר בטוב ומגבירו על הרע.
אבל המקצר היא המיקל במצות עשה, והוא שנאמר עליו עובר על מצות עשה, והוא המקל בתפילין ובצצית ובסכה ולולב ושופר והדומה לזה, והוא במעלה הזאת מן החטא.
אך החוטא הוא העובר על מצות לא תעשה, אבל לא על החמורו’, ובאי זה צד נדע שאינם חמורו’, מפני שלא הגדילו ענשם בעול’ הזה, והוא נקר’ עובר על מצות לא תעשה, והוא כמי שמקל בנבלה וטרפה ושעטנז ובעוננות ובכחש, והדומה לזה שענינו במעלה הזאת מן החטא.
אבל המזיד הוא שעובר על החמורות, והם שיש בו כרת בידי שמים, ומיתה בידי שמים, וארבע מיתות בית דין, ובזה נדע כי הם חמורות, כמו העריות וחלול שבת והאכילה ביום הכפורים, וחמץ בפסח, והדומ’ לזה, הוא במעל’ הזאת מן החטא.
אבל הכופר הוא העוזב העקר, ר”ל בורא הכל יתברך וית’ וכו’ עכ”ל.
[ע”ע מגן אבות לרשב”ץ על מס’ אבות פ”ב מט”ז, ד’ י”א, ד’ ט”ו].
ובספר העיקרים מאמר ד פרק לח, הנה יפול בענין העונש שאלה חזקה וקשה מאד, והיא כי אחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז’ כ’), יתחייב לפי זה שיהיו כל האנשים נדונין בעונש בלתי בעל תכלית על איזה חטא שחטאו או מרו פי השם אף על פי שיתחלפו באיכות העונש, ואם כן אפוא מי הוא זה ואי זה הוא שימלט את נפשו מעונש נצחי לפי המדה הזאת, ואיך יזכה ילוד אשה לשכר הנפשיי הן שיהיה זמניי או נצחי, ויותר קשה מזה מה שנמצא לרבותינו ז”ל (סנהדרין י”ז ע”א) שאמרו שהעונש הוא זמניי, אמרו דינן של רשעים בגיהנם י”ב חדש, ובשכר אמרו שהוא נצחיי, כמו שהוכיחו זה מלעולם יירשו ארץ.
ומה שנראה לי בזה הוא כי כמו שבשכר אף אם הדין נותן שיהיה זמניי ישוב נצחיי על צד החסד כמו שבארנו, כן בעונש אף על פי שהדין נותן להיות נצחיי הנה הוא ישוב זמניי על צד החסד, וזהו שאמר הכתוב על העונש הזמניי המגיע מהשם יתברך על הרשעים שהוא מגיע על צד החסד, אמר המשורר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס”ב י”ב – י”ג), יאמר כי ממה שנזכר בתורה שהשם יתברך אינו מנקה לרשעים אבל משלם עונם אל חיקם, שמענו שתים, האחת כי עוז לאלהים לעשות משפט ברשעים ולתת לאיש כדרכיו, כמה שאמר הכתוב ועוז מלך משפם אהב (תהלים צ”ט ד’), ובזה המשפט בעצמו שהוא עושה ברשעים שמענו כי עם ה’ החסד, וזהו שסמך לזה ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר כי במה שאתה משלם לרשע עונש זמניי כמעשה העבירה שעשה שהיה זמניי, נראה שאתה מתנהג עם האדם במדת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל השם יתברך שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית, כמו שבארנו, ויאמר שבעונש שנראה שהוא מגיע אל הרשע בעולם הזה על עבירות שבידו שמענו שתים, כי עוז לאלהים לעשות משפט בעוברי רצונו, ושהוא מתנהג במדת חסד במשפט הזה, אחר שהוא מעניש אותו עונש זמניי כמעשה העבירה שהיה זמניי, וזה כדי שינצל מעונש נצחי בעולם הבא עכ”ל.
שאלה בס”ד לכבוד הגאון האדיר והנפלא, בלעה”ר כל רז לא אניס ליה כש”ת מו”ה רבי עקיבא משה סילבר שליט”א נעימות בימינכם נצח, וכט”ס, בחמלת ה’ עלי חקרתי כמה שאלות, ואשמח לקבל תשובותיו הנפלאות בס”ד. א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב”י, ...קרא עוד
שאלה
בס”ד לכבוד הגאון האדיר והנפלא, בלעה”ר כל רז לא אניס ליה כש”ת מו”ה רבי עקיבא משה סילבר שליט”א
נעימות בימינכם נצח, וכט”ס,
בחמלת ה’ עלי חקרתי כמה שאלות, ואשמח לקבל תשובותיו הנפלאות בס”ד.
א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב”י, ולא תפוחי אדמה, וכדומה.
ב) למה לא שרף רשב”י את מלכות רומי לפני שנכנס למערה.
ג) מה עדיף, האם לומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, או להספיק לספור בציבור.
ד) אדם שהבטיח לבחור כובע מתנה לבר מצוה, וכעת יש הנחה בחנות מסויימת, ההפרש למי.
ה) מה שגוזזים אצל רשב”י השערות, האם מספיק חלק מהשערות והשאר אפשר בבית, או שעדיף כל השערות לגזוז במירון.
ו) כהן שנמצא בגליל ונוהג שלא נושא כפיו, האם יש עניין שילך למנין אחר לשמוע ברכת כהנים.
ז) כהן בעל מום שלא נושא כפיו, או זקן, האם יש עניין שילך לשמוע ברכת כהנים.
ח) חולה שמתנגד להוספת שם, האם חל השם שהוסיפו לו.
ט) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, האם דוקא בעניין אחד, או אפילו שצריך עניין אחר לגמרי.
י) במירון השנה הסתפקתי, מה עדיף לכהן האם לעבור דרך שיש שם חשש של צניעות, או דרך שיש שם חשש טומאה.
יא) ליווה פצוע בתאונה ל”ע לרכב אבלונס, ונודע אח”כ שמת כבר בתאונה, האם קיים מצוות לוויית המת.
יב) כהן שהוצרך לנקביו סמוך לשמו”ע של לחש, ועתה יש לו ב’ אפשריות, או ללבוש תפילין ויתפלל שמו”ע עם תפילין, אבל לא יספיק ברכת כהנים, או להתפלל שמו”ע בלי תפילין, ויספיק ברכת כהנים, מה עדיף.
יג) אמור אל הכהנים בני אהרן, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד, לנפש לא יטמא בעמיו וכו’.
יד) מתפלל בחדר סמוך לביהכ”נ שמו”ע עם הציבור, האם יש עניין שישאיר הדלת פתוחה קצת.
טו) שילם למוסדות ציקים מראש על ההסעה לבנו, ושוב המשטרה פשטה על המשרד מחשש לגניבות, והחרימה הציקים לעצמה, האם מותר לו לבטל הציקים, ואם צריך לשלם שוב עבור ההסעות.
טז) התאבד ל”ע, כי בא לו נסיון עצום של עבירה, ולא שהכריחו אותו, אלא יצרו תקפו לעבירה, האם זה בכלל מאבד עצמו לדעת.
יז) סירס עצמו ח”ו, בגלל שהיה לו נסיונות של עבירה, האם עבר איסור, והאם יש לו שכר מה שלא חוטא אח”כ.
יח) סימא עצמו ח”ו בגלל נסיון של עבירה, האם יש לו שכר אח”כ מה שלא חוטא, או שהתבטל הבחירה.
יט) לקח כדורים שיצרו לא יתקיף אותו בנסיונות, האם יש שכר מה שלא חוטא, או שהבטל הבחירה.
כ) כיבה חשמל בשירותים בבית הכנסת ביום, כדי לחסוך בחשמל לבית הכנסת, ובא אדם והדליקו שוב, וכידוע שברגע שמדליקים, צורך יותר חשמל, האם חייב בנזק זה לבית הכנסת.
כא) אינו יכול ליטול ידיו לברכת כהנים משום פצעים וכדומה, האם יש עניין שיניח על היד שקית או כפפה, או שלא יניח כלום.
כב) בחור מצוה האם חוזר לו עבירותיו, שהיה לו אצל אביו, עד הבר מצוה.
כג) ביצה קלופה שמניח בצאנט מלמעלה, האם יש חשש גילוי.
כד) יש נוהגים לבשל ג’ ביצים ביחד, משום דם, האם כשכבר בישלם קודם, ומניחם בצאנט, צריך שיהיה ג”כ דוקא שלש, ולא פחות.
כה) “את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'”, פסוק זה נכפל בתורה פעמיים, א’, בפרשת קדושים (יט ל), ב’, בסוף פרשת בהר.
וצ”ב.
כו) אכל מזונות וירקות, ובירך על המחיה על המזונות, האם זה היסח הדעת גם על הירקות.
כז) אדם שספר ספירת העומר בלילה, האם מותר לו לספור בבוקר שוב לפני ברכת התורה.
כח) ראיתי רכב שפגע וברח, האם מותר להסגירו למשטרה.
כט) אמר בטעות ברכת המפיל, אם מותר לו לאכול או לדבר, ויל”ע באופן זה אם נזכר שלא התפלל מעריב.
ל) באופן שחלץ לפני שמו”ע התפילין, מפני שיצא לצרכיו, וכדומה, האם יכול ללבוש לשמו”ע תפילין ר”ת.
לא) קיבל להתפלל ארבעים יום, האם יכול במקום שבת להתפלל במוצאי שבת.
לב) העניין לכתוב במכתבים הספירה, האם סגי שכותב” כגון, “תפארת שבנצח”,
לג) אם אמר בלילה רק “תפארת שבנצח” ששייך ליום זה, ולא ספר, האם יצא בדיעבד, שיוכל להמשיך לספור בברכה.
לד) אם חבירו שואל לו מה הספירה, ועדיין לא ספר, האם יכול לומר לכתחילה, היום [למשל] “תפארת שבנצח”.
לה) אם נוסע בלילה למירון, או לחיפה שיש דרך ארוכה, וחושש שלא ירדם, האם מותר לו לעשן גם לפוסקים שאסרו העישון מפני שמזיק.
לו) מה עדיף, האם להתפלל בציבור, או להתפלל בדמעות ביחידות.
לז) כתיב (ויקרא כה, נא-נב) “אם עוד רבות בשנים” וכו’, “ואם מעט נשאר בשנים” וכו’, לכאורה הול”ל “ואם עוד מעט בשנים”, דומיא דרישא.
לח) הציבור ספרו העומר, ואומרים עלינו, והוא עדיין לא ספר, האם יאמר בציבור עלינו ואח”כ יספור יחידי, או שיספור בשעה שהציבור אומרים עלינו, ואולי נחשב כסופר בציבור.
לט) הקונה חידוש מחבירו, האם שפתותיו דובבות בקבר על חידוש זה.
או רק לבעל המחדש, או לשניהם.
מ) המחדש שאלה בהלכה, האם שפתותיו דובבות על השאלה, או רק על תשובות, וחדושי תורה, שפתותיו דובבות.
מא) האם ראוי לצום בל”ג בעומר.
מב) האם יש עניין לקבוע מקום לתפילתו בשני מקומות, או שיש ענין לקבוע רק במקום אחד, וכשלא יכול להתפלל שם, יתפלל היכן שירצה.
מג) ראיתי פעם מנהג שלא לחלוץ התפילין של רש”י ולהשאירן גלוי כשמניח תפילין ר”ת.
ושאלתי, אם רוצה לאורר התפילין של רש”י מזיעה, האם יכול כן לעשות כך, ויניח תפילין של ר”ת אע”פ שיש ממולו התפילין של רש”י פתוחות.
מד) האם מותר לשבת במקומו של אביו בבית הכנסת, כשאביו נמצא בחו”ל, כדי לשמור על מקומו של אביו שלא ישתקע שם אדם אחר.
מה) שמע מהחזן “ביום” שאומר הספירה, והוא לא אמר לא בלילה ולא ביום, האם יכול להמשיך לספור בברכה.
מו) אוכל שועית בשבת, האם מותר לו להוציא מהשועית הקליפה הדקה, ולאוכלו, או שזה בורר.
מז) יש תיקון מהקדמונים לשבת ליד דבורים וכדומה, כדי שיעקצו אותו, וזה תיקון על העבירות.
ושמעתי שיש היום מקום שיש דגים שאוכלים בכפות הרגלים את כל הפצעים וכדומה, ושאלתי, מי שעושה כן, האם יכול לכוון גם על רפואת הרגל מהפצעים, וגם על תיקונים.
מח) במ”ב (סימן קכ”ח ס”ק כ”ד) כתב שכל כהן ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית עד שנוטל לברכת כהנים, שלא יפול בספק ברכה, ע”ש.
ולמה לא יוכל ליטול ידיו חצי שעה לפני ברכת כהנים, ואח”כ ישמור ידיו חצי שעה, וכשנוטל לברכת כהנים לא יפול בספק ברכה.
ולא יצטרך לשמור ידיו מהבוקר.
מט) אדם שאכל מאכלות אסורות, האם כדאי שיחליף דמו עם דם של צדיק, שיתרום לו כמה מנות דם, כדי שלא יטמטם לו הדם מה שאכל מאכלות אסורות.
נ) האיך אפשר לחולה שאין בו סכנה, לקחת מנה דם בבית חולים, הרי אולי זה מאדם רשע שאכל מאכלות אסורות, ובלוע בדמו מאכלות אסורות שמטמטם לבו של אדם.
נא) אם אני יגיד לכם בטלפון בערב שבועות שיש לי מ”ט שאלות כנגד מ”ט ימי הספירה, האם אני יוכל אח”כ לספור בברכה “היום תשעה וארבעים יום” וכו’, או לא,
מצפה מאד לתשובות הנפלאות כדרככם הבהירה, וזה חלקי מכל עמלי, ושכמ”ה, ואלפי תודות, וכט”ס.
בברכת כהנים באהבה רבה ובאהבת עולם כעתירת גמליאל הכהן רבינוביץ
מח”ס “גם אני אודך”,
ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים בס”ד
תשובה
בע”ה י”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית
לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א
שלו’ רב
בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות, וכו’.
והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד.
א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב”י, ולא תפוחי אדמה, וכדומה.
ת.
יעוי’ בפסיקתא דאי’ שם צריכין ישראל לחרובין עבדין תתובא, כדכתיב חרב תאוכלו (ישעיהו א, כ) חרובין תאוכלו, כלומר שכדי שיעשה האדם תשובה צריך לאכול חרובין, שהוא מדרך סיגופין של תשובה, וכידוע שיש סיגופים של רשעים החוזרים בתשובה, ומאידך גיסא יש סיגופין שמסגף הצדיק עצמו להזדכך טפי, והנה מאחר שרשב”י היה מזכך עצמו במערה, כדקאמר אוי לא אם לא ראיתוני בכך וכו’, ואמרו עוד בב”מ שלא יכל נכדו ליכנס אצל רשב”י ור”א בנו לפי שלא היה בצער מערה, פירוש שלא היה בזיכוך זה, והנה בודאי שזיכוך של רשב”י אינו זיכוך הנצרך לנו שלנו יש לתקן דברים קודם לכן, ורשב”י היה צריך לתקן דברים הדקים לזכך עצמו, אבל הסיגופים שנסתגף בזה היו רבים.
ואמרו חז”ל בתנדב”א כל ת”ח שעוסק בתלמודו ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו, והפליגו חז”ל במעלת המקיים את התורה מתוך הדחק, וזו היתה מעלת ר”ש.
ואפשר עוד דמה שהיה עליו לתקן היה על מה שדיבר כנגד הרומיים וגרם בזה סכנה לעצמו ואולי עורר חמתם מלבד זה, עי’ מה שאביא מהמהרש”א לקמן בעצם ענין הלזה, אם כי הוא סמך על אנשים ששם שלא יגלו הדבר, וכמו שלבסוף הקפיד על יהודה בן גרים ועשאו גל של עצמות, אבל מתחילה היה מחזיק ממנו שהוא אדם של צורה ואדם גדול כמבואר במו”ק דף ט’ עי”ש, ומסתמא סמך שלא יגלה.
[ויהודה בן גרים עצמו ג”כ לא סיפר אלא כדי ללמד מעשה רב ושיחת תלמידי חכמים, ולא חשב שיגיע לקיסר, ור”ש לא אמר שעכשיו כבר אינו אדם של צורה, אלא רק הקפיד עליו על מה שעשה].
ב) למה לא שרף רשב”י את מלכות רומי לפני שנכנס למערה.
ת.
כוונת כת”ר למה לא שרפם בהבל פיו, מאחר שהיה יכול לגזור והקב”ה מקיים גזירתו, כדכתיב ותגזר אומר ויקם לך וגו’ [איוב כב, כח], [עיין תענית כב ע”א], וכמו שעשה ליהודה בן גרים גופי’ כנ”ל, אבל באמת טובת ישראל האמתית כתהליך ההשתלשלות לתיקונם השלם הוא דוקא שלא לישא ראש בפני הרומאים בעוה”ז, ולא להלחם בהם ולהחריבם, יעוי’ במהרש”א בגיטין פ’ הניזקין מ”ש על מלחמתן של הנהו בריוני עם הרומאים, ומשם תדרשנו, ומה לי דרך מלחמה בזרוע ומה לי דרך רדיפת צדיק או דרך שמות הקדושים, מאחר שרצון ה’ שיהיו ישראל משועבדים תחתיהם.
ויעוי’ עוד בפ”ק דברכות ובפ”ק דע”א גבי הא דקאמר גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז, כו), ועי”ש בתוס’ דלאו אורחא דמילתא למיעבד הכי, וה”ה לעניננו.
ויש לידע עוד דכמה פעמים שאין רשות לצדיק לגזור כשהגיעה שעתו, עיין במדרש פטירת אהרן, הובא במדרש פתרון תורה פרשת חוקת, ועיין פטירת משה הובא בהנ”ל פ’ וילך, ובדב”ר פ’ ברכה, ועיין בתנחומא ישן פ’ ואתחנן, ועוד במה שאמרו עה”פ ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), וכן בענין החצוצרות עה”פ הקהילו אלי (דברים לא, כח) השתמשו חז”ל בביאור דבר זה בפסוק ואין שלטון ביום המות, ואע”ג דבהא מיירי בסמוך למיתה מ”מ הכל מאותו השורש המפורש במדרש פטירת אהרן הנ”ל שכיון שהגיעה שעתו של אדם אין חכמתו עומדת לו וכו’, וכמו כן הכל היה כאן לטובת ר”ש כמפורש בגמ’ דשבת שהיה ר”ש שמח מזה אח”כ.
ג) מה עדיף, האם לומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, או להספיק לספור בציבור.
ת.
עצם החשיבות שיש באמירת דבר זה ידוע, וכן אדונינו הגר”א כתב הסכמה לסידור אור השנים שהוא סידור שחידש הלשם ייחוד על הרבה מצוות, והוא גופי’ ז”ל הזכיר ענין זה להדיא בא’ ספריו ג”כ, ועייין מ”ש החיד”א [פני דוד דברים ג] וז”ל, ואפשר לרמוז כי כל התורה והמצוה הכל הוא ליחד קב”ה ושכינתיה בדחילו ורחימו וכאשר שגור בפי יראי ה’ בטרם לימודם או עשית המצוה יאמר נא ישראל לשם יחוד קבה”ו בדחילו ורחימו וכו’ ע”כ.
אמנם יתכן לומר דהכל לפי הענין, ולדוגמא מי שתורתו אומנותו דמעיקרא דדינא פטור מן התפילה, ועי’ מ”ש הראשונים על הפיוטים דאל יפרוש מן הציבור, כדי שלא יזלזלו וכו’, א”כ בודאי שאינו צריך לחדש עוד תפילות ובקשות, וכמו”כ לאידך גיסא מי שיאמר הלשם ייחוד רק משום מלומדה, ואינו מבין בזה כלום, ולבו רחק ממני, יש לעיין את רמת התועלת שיש באדם זה עם אמירה זו, אם כי בשאלה זו לא נכנסנו לפרטים אלו, דמיירי בסתם אדם שיש ודאי תועלת לומר לשם ייחוד.
[ואין אנו נכנסים לשאלה הידועה בענין טעות הייחוד של מקצצי בנטיעות שיחשבו שיש איזה פירוד, אלא שאומר לשם ייחוד ומכוין שכל דבריו על דעת חז”ל ואינו מהרהר שיש איזה צד פירוד שצריך לייחד זאת, ועיין בתשוה”נ ח”א סי’ קכב מה שדן בדברי הנוב”י, וכמו”כ אין אנו נכנסים לשאלה על מה שאומר כמו שכתוב בתורה, וכבר דנו בזה, עיין תשובות והנהגות, אור לציון, והלכות חג בחג מה שהובא בשם הגאב”ד דקלויזנבורג זצ”ל, ונניח שאומר כפי הנוסח ההגון לכו”ע].
ובעצם השאלה אם עדיף ספירה בציבור או ביחיד עם אמירת לשם ייחוד, הנה אם מדובר שאמירת הלשם ייחוד גורמת לו לכוון בספירה, א”כ יתכן שיש לדון שאלה אחרת, אם עדיף כונה בספירה או ספירה בציבור, ויש מקום לומר דהעיקר הוא כוונת הלב בעשיית המצוה, אבל אם מכוין בשוה עם ובלי האמירה, והנידון הוא רק על עצם האמירה גופה, א”כ לכאורה בציבור עדיף שיש בזה חשיבות ברורה מעיקר הדין, ויש הרבה מגדולי ישראל שלא הקפידו באמירת לשם ייחוד וכך היה המנהג בימי עולם ובשנים קדמוניות, משא”כ אמירת סה”ע בציבור הוא קבוע בכל מקום ומעתים קדומים.
וראיתי בתשובות והנהגות [ח”ב סי’ רמ”ח] בשם הנהגות החזו”א שנרשמו ע”י הגר”ח קניבסקי שליט”א שהתיר לספור ספירה עם הציבור לפני ק”ש וברכותיה, ועיין בתשובות והנהגות שם לעיל מינה מש”כ אבל עיקר ספירה בציבור לא מצינו ליה שורש, רק בקיצור של”ה וביושו”ה ש”ט פ”ח מבואר שיש בזה ענין, אבל לא מצינו דאלים לדחות דין תדיר ואינו תדיר עכ”ל התשוה”נ.
ועיי”ש מה שהאריך בנידון שם ומה שהכריע בזה.
אמנם לענינינו יש לדון כנ”ל.
[ובעיקר טענה הנ”ל עיין מה שהביא תשובת הגרח”ק ע”ז בספר ספירת העומר פ”ג הערה יט, ובגוף שאלה זו יש פלוגתא ולא באתי לדון בזה כאן].
ויש להעיר על מה שנתן מקור זה לספה”ע בציבור, דהא באליהו זוטא [סי’ תפט סקט”ו] ראיתי שהביא ג”כ ענין ספירה בציבור.
ומקורו מדברי השל”ה [פסחים נר מצוה ד”ה בחו”ל אות סד], שכתב וז”ל, בחוצה לארץ, במדינות פולין ופיהם וכל המלכות ובאשכנז, שנוהגין להתפלל ערבית הן עוד היום גדול, מכל מקום חדשים מקרוב באו, ויש חברותא קדושה המתחברים להתפלל ערבית בשעתו, כמו שראיתי בעיר ואם בישראל ב’פראג’.
אשרי מי שמתחבר להם, כי חביבה מצוה בשעתה (פסחים סח ב), מכל מקום אף אם לא אפשר בכל ימות השנה, ראוי למי שיש התעוררות בלבו להתחבר להם בימי הספירה, כי אז מצוה גוררת מצוה, קריאת שמע בזמנה, וגם ספירת העומר בצבור עכ”ל השל”ה.
והביאו גם הח”י סי’ תפט סקט”ז.
ועיין מש”כ בארחות יושר ערך תפילה שכל הדברים הנאמרין בציבור יש מעלה לאומרם בציבור ולא ביחיד.
ומ”מ לפי השמועה בשם הגרשז”א שיובאה להלן א”כ בדרך כלל אין שאלה זו.
ד) אדם שהבטיח לבחור כובע מתנה לבר מצוה, וכעת יש הנחה בחנות מסויימת, ההפרש למי.
ת.
לא הבנתי אם מזכה לו את הכובע לאחר הקניה מה יכול הבחור לתבוע, דהרי כובע הבטיח לו וכובע נתן לו, וגם אם יש הנחה לכאורה יכול לומר רצוני לקנות לך דוקא כאן, ואטו אם היה מזיק לו כובע ואותו כובע נכנס למבצע, וכי היה יכול הבחור לטעון שאינו רוצה כובע כזה כמו שהזיק לו במבצע, שרוצה שיקנה לו דוקא בחנות רגילה ששם הוא ביוקר, [ומיירינן שהשער עצמו לא נשתנה רק שיש הנחה בחנות פלונית, שאילו אם השער השתנה יש בזה סוגיות בפנ”ע ואינו שייך לכאן], דמ”ש בב”ק ר”פ החובל אסיא דמגן מגן שוי לא נאמר אלא על רפואה שהיא חכמה ואינה מלאכה אבל אם נותן לחבירו מוצר שאף מיוצר באותו המפעל [שהיה יכול ליתן לו משם בלאו הכי] מאי אכפת לן מהיכן קיבל המוצר, ויעוי’ בפסדר”כ דאיתא שם שלעתיד לבוא אם יהיה דין בין אנשים יהיו עולים לירושלים, ויהיו רואין בגבול ירושלים אבני חפץ כדכתיב וכל גבולך לאבני חפץ (ישעיהו נד, יב), ויהיה נוטל משם אבני חפץ קצת ונותן לחבירו ושואל לו האם יותר מזה אני חייב לך, והוא אומר לו אף לו כמו זה, וזהו השם גבולך שלום (תהלים קמז, יד).
ויל”ע בזה.
והנה כל דין הבטחה גם במתנה מועטת שעליו לתת את מה שהבטיח אינו אלא דין של תרעומת ומחוסר אמנה, עי’ שו”ע חו”מ סי’ רד, והנה גם בדין מחוסר אמנה של בעל מלאכה שאומר לו שיקח אותו לפעולה ואינו לוקח אותו ג”כ אם מצא בזולא הוא מחלוקת הפוסקים אם יש בזה מחוסר אמנה, וכמדומני שבשבט הלוי כתב דקי”ל כהמקילין בזה [וצריך לבדוק הענין כי אינני זוכר ד”ז בבירור], וא”כ כאן לית ביה מששא של מחוסר אמנה, ודין תביעה אין כאן כלל מצד דיני ממונות כמפורש בגמ’ דשבועות מלבד שו”ע חו”מ הנ”ל.
וגם אם שם קי”ל כהמחמירים מ”מ כאן יש לומר באומדנא שמי שהבטיח מתנה ומצא בזול אין לו שום כוונה שיפצה חבירו בהפרש של המחיר במה שהוזל, ולכן דעתינו יותר נוטה להקל בדבר זה ולמעשה ישאלו חכם.
ה) מה שגוזזים אצל רשב”י השערות, האם מספיק חלק מהשערות והשאר אפשר בבית, או שעדיף כל השערות לגזוז במירון.
ת.
באמת איני ראוי לדון בדברים כאלו, אבל אציין דלכאורה יש תועלת לגזוז כל כמות השערות, לפי המבואר בשו”ת אפרקסתא דעניא שהוא מטעם סילוק הדינים, וממילא אין טעם לומר שאין מעלה לגלח הכל.
וז”ל [ח”א סימן קסא], ולו”מ י”ל עוד טעם שייכות גזיזת השערות בל”ג בעומר, עפמ”ש בס’ הכונות דבל”ג בעומר הוא זמן סילוק או המתקת הדינים ע”ש, והשערות הם מסטרא דדינא, ועי’ זוה”ק [בהעלתך דף קנ”א ע”ב ד”ה קח את הלוים], לכן גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים ע”כ.
וכן משמע ממנהג האר”י שעשה שם משתה אחר הגילוח שגילח כל ראשו שם, אם כי אין הכרח שהוא בדוקא כן, וז”ל, מהרח”ו בשער הכוונות (דף פז ע”א), והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל”ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר”י ז”ל שהלך לשם בל”ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים.
וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך.
והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז”ל, הוליך רבינו האר”י ז”ל את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו’, וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ”ל ע”כ.
[ומה שיש רגילין ליקח הקטן אצל צדיק שיגלח השערות, ראיתי להגרח”ק שליט”א שנוהג לגלח כל השערות, ואין הכונה עד היסוד בלא להשאיר השער מתחת, אלא שאת בלוריתו של הילד שהוא כולל כל שערותיו מאחוריו הוא נוהג לגזוז כל מספר שערותיו, [ומדברי תלמידו שם הי’ נשמע בבירור שנוהג כך דווקא ולא באקראי, אלא דלא כל מה שנאמר בפה מעלין ע”ג כתב], וי”ל טעמו בדרך אפשר שאם יספר רק מעט באק מצדדי השערות הרי הוא משאיר בלורית, והאיסור העיקרי הוא על עושה המעשה כמבואר בפ”ג דמכות לענין גילוח הראש, ולכן חושש שלא לגזוז ולהשאיר הבלורית הנז’].
ו) כהן שנמצא בגליל ונוהג שלא נושא כפיו, האם יש עניין שילך למנין אחר לשמוע ברכת כהנים.
ת.
הנה זה ברור דמאחר וקיימא לן לעיקר הדין שצריך לישא כפיו, עיין משנ”ב [סי’ קכח ס”ק קסד בשם הפוסקים], א”כ לא נימא ליה להשאר בבהכנ”ס שנושאין בה כפים ולא לישא כפיו, דבאופן זה אליבא דהלכתא לכאורה הוה ליה כמבטל מצוות עשה, עיין פרי מגדים [משבצות זהב סוף סי’ קכח ד”ה וכהן].
ואם יעמוד מאחורי המחיצה להתברך כעצה שיובא להלן לגבי זקן ובעל מום, היה מקום לומר דהוא תרתי דסתרי, אמנם בזה נראה דאין תרתי דסתרי שהרי לא מצינו שתקנו חכמים להדיא שלא לישא כפיו אז דנימא שלבני גליל חשיב שנושא כפיו שלא כדין.
אם כי באמת יל”ע לגבי הנוהגים שלא כחזו”א בתענית ומתפללין במקום שנוהגין כהחזו”א, דהרי לדידהו הכהנים הנושאין כפיהן נושאין שלא כדין, אמנם גם בזה דעתינו נוטה דלא מסתבר שיש בזה תרתי דסתרי מאחר ומדאורייתא אין דין נשיאת כפים דוקא באופן זה ומה שחכמים תקנו מ”מ הרי מכוין לישא כפיו [עיין ביה”ל ריש סי’ קכח ד”ה דזר בסוף הדיבור ודוק], ואפילו איסורא ליכא כיון שעושה על דעת רבו והרי הכל דרבנן [וידוע גם דעת הנה”מ על שוגג בדרבנן וכאן אפשר דא”צ לזה], סוף דבר יש מקום גדול לומר מעיקר הדין שאין כאן תרתי דסתרי גם באופן זה.
ז) כהן בעל מום שלא נושא כפיו, או זקן, האם יש עניין שילך לשמוע ברכת כהנים.
ת.
בעצם הנידון אם שייך שיתברך נראה דהוא בכלל הברכה גם כן, דלא גרע מכלל שאר ישראל דמאי גריעותיה, וכן מבואר מדברי הפוסקים גבי בהכנ”ס שכולה כהנים, עיין שו”ע [סי’ קכח סכ”ו ומ”ב שם סוף ס”ק קא].
אמנם זקן שאינו נושא כפיו מחמת שהוא חלש אינו עומד בתוך ביהכנ”ס, כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קכ”ח ובמשנ”ב שם ס”ק י”ב, בזה עצתו אם רוצה להתברך שיוכל לעמוד מעבר למחיצה המערבית של בהכנ”ס, דבכה”ג מחד אין חשש מראית העין כיון שאינו עומד בתוך בהכנ”ס, ומאידך לגבי הברכה מהני דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת.
ולענין בעל מום הביא מחלוקת בזה בביאור הלכה שם סעי’ ל’ ולמעשה נוטה לכתחילה להחמיר לענין להיות בביהכנ”ס בזמן זה.
ח) חולה שמתנגד להוספת שם, האם חל השם שהוסיפו לו.
ת.
יעויין בשו”ע [אבן העזר סי’ קכ”ט סי”ח] שכתב, מי שנשתנה שמו מחמת חולי, אף על פי שקורין אותו תמיד בשם ראשון, מכל מקום שם השינוי עיקר, (אפילו הוא לעז ושם ראשון עברי), וכותבין אותו קודם, ואח”כ דמתקרי פלוני, שם ראשון, ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני, אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל, אינו כותב אלא שם ראשון בלבד.
ויש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות.
ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו, אותו שם הוא עיקר עכ”ל.
ומבואר דאם יש ב’ דברים אלו השם השני עיקר, והשני נכתב בלשון טפל.
ונראה דאם העולם קורין לו בשם זה לא מהני התנגדותו, ומאידך אם יחיד רוצה לכופו להחליף שמו ואינו רוצה בכך, בכה”ג אין היחיד יכול לכופו להחליף שמו ואינו חל.
אבל יש לדון באופן שלישי שהוחזקו רק חלק מהעולם לקרוא לו בשם החדש, אבל הוא עצמו חותם בשם הישן, [ואף דבפותא שרה כתבי’ וכל שום וכו’ אבל כאן שחותם באופ”א יש לדון], וכן יש לדון באופן שקורין אותו לתורה בשם החדש ואילו הוא חותם בשם הישן.
ועיין להרה”ג אהרן גולדברג שליט”א שהביא הרבה מ”מ מדברי הפוסקים בכל הענינים הנ”ל, וכשראיתי כל מה שהאריך במ”מ גמרתי בדעתי שאין עוד מה להוסיף בדברים שהוא דן בהם.
ומ”מ עדיין השאיר מקום לדון באופן שאומר בפה מלא דלא ניחא ליה בשם השני אפשר שגם אם קורין אותו כן לתורה מ”מ אין לזה תוקף, ולא דמי לשם שקורין אותו לתורה כנגד מה שחותם גרידא ואינו מתנגד, ואם מלבד שאינו מסכים כמו כן מעולם לא קראו אותו לתורה מאז חוליו ורק בבהכנ”ס מכריז שמשנה את שמו אפשר עוד דאין לזה שום תוקף, ולמעשה יש לעיין בזה.
ובכל גוני נראה שהתועלת במי שעושה דבר כזה יכולה שתהיה פחותה מן הנזק שיצא מדבר כזה ויש לחוש למכנה שם לפ”ד הפוסקים שקריאה בשם משפחה הוא בכלל זה.
ט) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, האם דוקא בעניין אחד, או אפילו שצריך עניין אחר לגמרי.
ת.
בגמ’ (ב”ק צב ע”א) אי’ המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר, משמע דוקא אותו הענין.
וביותר מבואר כן לפי חשבון המקראות במהרש”א עי”ש.
י) במירון השנה הסתפקתי, מה עדיף לכהן האם לעבור דרך שיש שם חשש של צניעות, או דרך שיש שם חשש טומאה.
ת.
אם מדובר בטומאה דאורייתא או כל טומאה האסורה מן הדין מאי ס”ד להתיר מכל טעם, וגם בצדיקים קי”ל שצריך להחמיר, ואם לא מדובר בטומאה האסורה מעיקר הדין צל”ע מה המקרה בדיור וממילא כל הצדדים בזה, ואם סבור כת”ר שיש מקור מעיקר הדין להקל במירון יותר מחמת שהוחזקה מערה כמו שיש שטענו יש להביא הראיות בזה, וכמדומה שמקובל בפוסקי זמנינו שחוששין מעיקר הדין לטומאה זו, ואחי הרה”ג שמואל אברהם שליט”א מתמצא בנושא טומאת אהל ויוכל לדבר עמו על זה.
יא) ליווה פצוע בתאונה ל”ע לרכב אמבולנס, ונודע אח”כ שמת כבר בתאונה, האם קיים מצוות לוויית המת.
ת.
אם מדובר כפשוטו שעזר ל”חולה” להגיע לאמבולנס והתברר שכבר אינו חולה אלא “מת”, א”כ לכאורה אין כאן מצוות הלוויית המת, שהוא מצוות כבוד, וכבוד הוא רק בדרך כבוד, וכה”ג אמרי’ בפ”ק דקידושין גבי הידור זקן יכול יעמוד מפניו בבהכ”ס ובבה”מ ת”ל תקום והדרת לא אמרתי אלא קימה שיש בה הידור, ולטלטל המת הוא סיוע של אמת לחולה אבל לא כבוד, ואה”נ הקבורה עצמה וכל הסיוע הוא ג”כ חסד וכשעושין כן למת [על דעת שהוא מת] חשיב חסד של אמת עי’ ברש”י ר”פ ויחי, ובכל גוני מהני מאחר שהספק מת צריך לבוא לבית החולים להבדק ע”י המומחה לוודא את מותו וממילא נמצא שסייע ביד מת זה לקבל את צרכיו המקובלים, ועוד נראה שאם צורת הליווי היתה בדרך שבא ללוותו לכבודו והתברר שהיה מת אפשר דמהני, ועי’ ברש”י סנהדרין מד ע”ב גבי מעשה דשמעון בן שטח ובעיא מיכסא שנתחלף מיטתו עם שב”ש, ולכן כבדו את מיטתו, והי’ נחשב לו שקיבל כבודו עי”ז, אע”פ שלהאמת לא נתכוונו כלל לכבד את מת זה ואדרבה היו מבזין אותו בלבם, כל שכן כאן שרצה ללוות את החולה וליתו לו הרגשה טובה על ידי זה, ולבסוף נתברר שהיה מת, ולפי מה שאנו מאמינים בהשארת הנפש אנו מאמינים שמין ליווי כזה יכול לעשות נחת רוח למת גם אחר פטירתו [עיין בסנהדרין מו ע”ב דקי”ל הספדא יקרא דחיי הוא], וא”כ יחשב לו להלויית המת ויל”ע.
ומ”מ נראה שמעלת חסד של אמת אין כאן אם נתכוין לסייע לחי, כיון שאם מסייע לחי אין בזה חסד של אמת, וגם מי שמחוסר הכרת חיים הרי בקל יכול להוודע לו לאחמ”כ שבשעת חליו פלוני טיפל בו וסייע לו.
יב) כהן שהוצרך לנקביו סמוך לשמו”ע של לחש, ועתה יש לו ב’ אפשרויות, או ללבוש תפילין ויתפלל שמו”ע עם תפילין, אבל לא יספיק ברכת כהנים, או להתפלל שמו”ע בלי תפילין, ויספיק ברכת כהנים, מה עדיף.
ת.
לפי מה שאכתוב להלן מסתבר שהאפשרות השניה עדיפא, ולמעשה יש לעשות שאלת חכם.
יג) אמור אל הכהנים בני אהרן, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד, לנפש לא יטמא בעמיו וכו’.
ת.
ראה מש”כ שם המהר”ם אלשיך [ויקרא כא, א] וז”ל, ראוי לשית לב אל כפל אומרו אמור ואמרת.
ועוד אומרו תחלה אמור אל הכהנים לשון רבים, ואחרי כן אמר לא יטמא לשון יחיד וכו’.
ובתשובתן שם על זה כתב וז”ל, וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל, אמור אל הכהנים דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם ואמרת גם אל היחיד לנפש לא יטמא וכו’.
וזה אומרו לא יטמא לשון יחיד, כי ישוב אליהם להזהירו גם לאחד אחד ע”כ.
ועיין שם מה שהאריך הרבה בדרוש זה, ומה שהביא עוד בשאלות שם.
ובאור החיים שם כתב וז”ל, אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם, לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים לומר שאזהרת רבים על היחיד הא למדת אזהרה למטמא ע”כ.
עי”ש עוד מה שהאריך בתירוץ שאלה זו [וע”ע בהרש”ר הירש שנראה כי גם נגע בקושיא זו].
יד) מתפלל בחדר סמוך לביהכ”נ שמו”ע עם הציבור, האם יש עניין שישאיר הדלת פתוחה קצת.
ת.
אם הכונה שעי”ז יהיה צורת חצר קטנה שנפרצה לגדולה פשיטא דמהני כדין הגמ’, וגם אם הצורה אינה כך, אלא שעי”ז יראה את בני בהכנ”ס, א”כ טוב שיצא עי”ז הצד בתשובת הרשב”א דמהני, ובכה”ג הדבר הטוב יותר הוא להתפלל עם הציבור ממש שבזה יותר ידי תפילה בציבור בודאות דאף ברשב”א עצמו אינו ברור כמבואר במשנ”ב.
טו) שילם למוסדות ציקים מראש על ההסעה לבנו, ושוב המשטרה פשטה על המשרד מחשש לגניבות, והחרימה הציקים לעצמה, האם מותר לו לבטל הציקים, ואם צריך לשלם שוב עבור ההסעות.
ת.
לכאורה הדרך הישרה בזה לבטל הציקים בידיעת הנהג או המוסד ולהביא להם חדשים, דמה שמביא להם ציק אינו פוטר אותו מלשלם להם כל שלא גבו מציקים אלו בבנק, ואטו אם חבל בחבירו ושילם לו בציק ונשרף הציק יאכל הלה וחדי, ומאידך גיסא לבטל בלי להודיע למוטב על הביטול יכול לגרום לו נזק, שאם המשטרה יחזירו לו הציקים הראשונים וילך להפקידן הם עלולים לגבות ממנו עמלה על ציק חוזר, ולכן הדרך הישרה היא כנ”ל.
ומ”מ לא מסתבר שהמשטרה תגבה הציקים, שכן היא בודאי לא בעלים על זה, אלא תחזיר למטיב או למוטב, ואם אני טועה יש לברר המציאות בזה, ויש לדון מי יצטרך לספוג ההפסד של עלות ביטול הציקים.
טז) התאבד ל”ע, כי בא לו נסיון עצום של עבירה, ולא שהכריחו אותו, אלא יצרו תקפו לעבירה, האם זה בכלל מאבד עצמו לדעת.
ת.
במעשים בסוף קידושין מבואר שטוב עשה, ואמנם בקידושין דף מ’ מיירי שהכריחוהו, וכן בגיטין נז ע”ב יש מעשה של המאבדים עצמם מחמת עבירה עי”ש, וזה היה בכפייה, אבל בקידושין דף פ”א גבי ר”ח בר אשי לא מיירי שהכריחוהו, אע”ג שזה היה לאחר מעשה, לכאורה כ”ש קודם מעשה, וגם במעשים שם בדף מ’ נראה שעיקר חשיבותם מחמת שכפו יצרם ולא מחמת מה שרצו לאנוס אותם.
וגם בעיקרא דמילתא יל”ע אם שייך חילוק בין גזירת המלכות ליצרו שתקפו.
אמנם בעיקרא דמילתא איכא פלוגתא בין הרמב”ן לחידושי רבינו יונה בס”פ בן סורר ומורה אם מותר לאבד עצמו כדי שלא יבוא לידי איסור א”א, ועיין גם בשלה”ג מ”ש שם שרב כהנא נתכוין לברוח ונפל מן הגג בלא מתכוין, וזה כדעת רבינו יונה שאסור לאבד עצמו כדי להנצל מג”ע.
ועיין מש”כ המהרש”ל בים של שלמה ב”ק פ”ח וז”ל, וק”ו שאסור בשעת הגזירה לשחוט את בניו, כדי שלא יטמאו אותם בשמד.
כי אפילו בעצמו אין אדם רשאי לחבול, ק”ו באחרים.
ומסתמא אם (אינם) ראוים וזוכים לכך יחזרו מעצמן, ועכשיו הן אנוסים, ופטורים לגמרי, וג”כ רוב האנוסים חוזרים אחר כמה שנים.
ולפעמים בניהם חוזרים.
ומ”מ יכול להצית את הבית, כדי שישרפו הוא ובניו בעת הגזירה, וזה אינו קרוי חובל בעצמו.
אלא כמו שהניח עצמו ליהרג, וזהו מותר ע”כ.
וכתבו בזה גם בבעלי התוס’ עה”ת עי”ש, ומה שכתב שיש חילוק בין מאבד עצמו ע”י גרמא כבר דנו בזה אם דבריו מוסכמים.
ובכל דין זה עיין משנת פקוח נפש סי’ עו מה שהאריך בנידון זה.
ובעבירה שאין בה יהרג ואל יעבור יש לדון בנפרד.
ולענין מאבד עצמו מחמת תשובה עיין שו”ת שבות יעקב ח”ב סי’ קי”א, ושו”ת זרע אמת או”ח ספ”ט.
יז) סירס עצמו ח”ו, בגלל שהיה לו נסיונות של עבירה, האם עבר איסור, והאם יש לו שכר מה שלא חוטא אח”כ.
ת.
לכאורה אין סברא שלא עבר איסור, ומה שאינו חוטא אח”כ יש לדון בזה, דאם כל מה שרוצה לקבל שכר הוא מחמת מעשה הסירוס שבזה הבריח עצמו מן הנסיון, א”כ הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, וגם לפי הסוברים שאין מצוה הבאה בעבירה בהכשר מצוה מ”מ כאן אחר כך לא היה לו נסיון בזה ומה שרוצה ליטול שכר הוא רק על מעשה ההכשר מצוה, גם אם יש בזה גדר הכשר מצוה, וממ”נ אם נימא שיש כאן מצוה בפועל מצד סחור סחור אמרינן לנזירא שיעשו משמרת וכו’ א”כ שוב יש כאן מצוה הבאה בעבירה.
ומ”מ מפורש בספר חסידים סי’ יח שאסור, ועי”ש במגיה שאינו סותר לדברי הריטב”א שהובאו להלן.
ושמא לפי דעת הרמב”ן דלעיל שיכול לאבד עצמו כדי להנצל מג”ע כ”ש שיהיה מותר לסרס עצמו, והס”ח אתיא כפ”ד ה”ר יונה שאוסר לאבד עצמו, ויל”ע.
יח) סימא עצמו ח”ו בגלל נסיון של עבירה, האם יש לו שכר אח”כ מה שלא חוטא, או שהתבטל הבחירה.
ת.
הנה זה ברור שעכ”פ נוטל השכר על מה שסימא עצמו, וידוע מ”ש בתשוה”ג והר”ן ועוד ראשונים שרב ששת ורב יוסף סימאו עצמם כדי שלא יבואו לידי עבירה, ועיין בסוף הספר ארחות חיים על צוואת דר”א מה שנדפס שם [במהדורת זכרון אהרן הוא בעמוד רלה], וקשה לומר שלא קבלו ע”ז שכר ועשו כן רק להנצל מעבירה ולפרישות בלא שכר שינתן להם על זה מן השמים.
יט) לקח כדורים שיצרו לא יתקיף אותו בנסיונות, האם יש שכר מה שלא חוטא, או שהבטל הבחירה.
ת.
שכר על מה שלקח הכדורים לכה”פ.
אם כי דבר זה אינו הגון בסתם אדם כמו שעשה אותו האלהים ישר, הן משום ביטול פריה ורביה שהוא אינו נרצה לפני ה’ ויהושע נענש על ענין זה, וגם אם קיים פרו”ר אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף והכתוב צווח בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך וקאי על זה כמו שדרשו חז”ל, ומלבד זאת גורם לחסרון בשלום בית כדמוכח בשבת גבי מה שאמרו ז”ל משים שלום בבית בטל עי”ש.
ועוד דברים נגרמים מזה.
שהאלהים עשה את האדם ישר.
ובספר חסידים (מרגליות, סימן תרכ) כתב, אחד היה נואף ובאו קרובין לבקש מן החכם שיעשה תקנה שלא ינאף יותר אמר הייתי נותן לו לאכול שלא יהיה לו תאוה רק איני רשאי שהרי אף לאשתו לא היה יכול ליזקק אף על פי שיש לו בנים ואפי’ לא היה לו אשה הרי יכול לקחת אשה ע”כ.
אבל יהיו לפעמים שיהיה תועלת בלקיחת כדורים הללו, כמו אם בא לידי נסיון ואינו יכול להמלט, והדרך להנצל לו מנסיון זה ביותר נקל היא באופן זה, ואם בכה”ג ודאי שדבר טוב עשה בזה, והס”ח לא מיירי אלא ליתן לו שלא מרצונו, ובזה הם מזיקים לו ממה שהוא צריך לתועלתו, ויעוי’ בקב ונקי מה שהביא מהגריש”א שאשה שבעלה תובעה יותר ממה שמחוייבת לו אף שמותרת לסרב באופנים מסוימים מ”מ אסור לה ליתן לו גלולה לביטול תאוותו, שזה כעין גזילה שגוזלת ממנו תאוותו.
וכן מי שנפשו חשקה בתורה, וכמו שכתב הריטב”א יבמות [ס”ג ע”ב], מה אעשה שנפשי חשקה בתורה.
ופסק הרמב”ם ז”ל דה”ה דפטור מפריה ורביה כל שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי ושאין עליו שום הרהור.
אבל בתוס’ כתבו שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה.
ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה אבל לבטל ממנו תאוה והרהור שרי ואריך, וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז”ל שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו בתורה לגמרי ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו שהוא מותר דההיא דר’ יהושע מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא, ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמו ע”כ.
ועיין בברכ”י אה”ע סי’ ה’ סקי”ג מה שהקשה על דבריו.
כ) כיבה חשמל בשירותים בבית הכנסת ביום, כדי לחסוך בחשמל לבית הכנסת, ובא אדם והדליקו שוב, וכידוע שברגע שמדליקים, צורך יותר חשמל, האם חייב בנזק זה לבית הכנסת.
ת.
אם שואל אם ראוי מלכתחילה לעשות כן הכל לפי הענין, דבהרבה בתי כנסיות אם מכבה ביום הוא עשוי לדעת שמישהו אחר ישוב וידליק ונמצא שכרו יוצא בהפסדו, ומאידך יש בתי כנסיות שניתן לדעת לפי הענין שאם יכבה לא ידליק אחר ומסתמא גם לא יכנסו לשם, ובזה טוב עושה כשמכבה, ואם אחר מדליק אינו צריך לבוא לפטור מטעם אנוס ומטעם דמאי הוה ליה למיעבד, אלא דזהו הדבר היותר נכון לכבות במצב זה, אע”פ שיש חשש קל שמישהו אחר ידליק.
וראיתי כתוב בשם הגראיל”ש ז”ל שבחור שרואה בפנימיית ישיבה שדולק אור גרידא בחדר ללא שמישהו נמצא שם, מחויב הבחור המוצא זה לכבות האור.
כא) אינו יכול ליטול ידיו לברכת כהנים משום פצעים וכדומה, האם יש עניין שיניח על היד שקית או כפפה, או שלא יניח כלום.
ת.
לא זכיתי להבין שאלתו, דבגמ’ איתא שכהן שלא נטל ידיו אינו נושא כפיו, ומבואר בפוסקים העולת תמיד ואליה רבה דמי שלא נטל ידיו כלל אפי’ בשחרית אינו נושא כפיו כלל גם אם אין לו מים, ודוקא בסעודה יש בזה התרים כשאין לו מים או שאינו יכול ליטול ידיו.
ויעוי’ בשו”ת רבבות אפרים ח”א סי’ צד אות ב’ ושו”ת תשובות והנהגות ח”ג סי’ ג’ בענין נטילה באופן שיש לו רטיה, אבל לא ראיתי מי שיתיר בלא שום נטילה.
בענין הפצעים מסתמא כונתו שהפצעים אינם ניכרים או שדש בעירו שבזה שרי [כמבואר סי’ קכח ס”ל].
כב) בחור מצוה האם חוזר לו עבירותיו, שהיה לו אצל אביו, עד הבר מצוה.
ת.
כתב בשו”ת נודע ביהודה [מהדו”ת יורה דעה ס’ קסד], ולדעתי ג”כ לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם.
ולדעתי הכונה שבעה”ז אין הקדוש ברוך הוא עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו ע”כ.
ועי”ש מה שציין שם.
ומאידך כתב התרומת הדשן [פסקים סי’ ס”ב], אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן י”א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה, נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר, אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות וכו’, אמנם בה”ג שם כתב דחייב לשלם לכשיגדל.
ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה וכו’ עכ”ל.
והעתיקו הרמ”א או”ח סו”ס שמ”ג, וז”ל, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא”צ תשובה כשיגדל, מ”מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא”י סי’ ס”ב), ע”כ.
ועי”ש במ”ב סק”ט.
ובב”ח שם האריך לדון בענין תשלומין דילי’ בכה”ג [שלא ירדנו לזה כאן], ובסוף דבריו כתב, כלל העולה דהקטן שגנב או שהזיק פטור מלשלם כשהגדיל ולא היתה על זה תקנת חכמים לשלם דלא כהאור זרוע גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל אלא שאני קורא עליו גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט ב) דאף על פי דקטן שעבר עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע על כן טוב לו כשיגדיל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר הן בדברים שבינו ובין המקום הן בדברים שבינו ובין חבירו ע”כ.
וכתב האג”מ [יו”ד ח”ב סימן י], והנה מה שכתבתי בסימן ג’ שלקטן ליכא שום איסור הוא דבר ברור אף להסוברים דחייב קטן כשיגדיל לשלם כמו להג”א ב”ק דף פ”ז אליבא דרש”י דהוא רק בעניני ממון וכו’.
ומש”כ הרמ”א בסימן שמ”ג בקטן שהכה לאביו ועבר על שאר עבירות טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אינו ענין דינא משום שעבר איסורין אלא כמפורש בתה”ד סימן ס”ב בפסקיו שאין עליו שום עונש ושום אזהרה אלא שמשמע בתלמודא כשנדייק בכמה דוכתין דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו לכן נראה שטוב הוא שיקבל איזה כפרה וזהו גם כוונת הרמ”א שלכן כתב מתחלה אף על פי שא”צ תשובה כשהגדיל ואינו סותר למש”כ תיכף לזה מ”מ טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה ואם היה לו אף חטא קטן מאד יש להצריך תשובה מדינא, אלא דסובר דליכא לקטן שום חטא במה שעבר אך מ”מ מצד שהא סימן רעה עיין ביומא ריש דף פ”ז טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו וכו’ עכ”ל, עי”ש בכל התשובה.
וכעת ראיתי בספר מרכבו ארגמן סי’ ג’ שהאריך להביא הרבה מ”מ בזה עי”ש.
כג) ביצה קלופה שמניח בצאנט מלמעלה, האם יש חשש גילוי.
ת.
מסתמא אין כוונתו מצד גילוי עי’ מתני’ תרומות פ”ח, אלא לענין ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, ובענין זה ראה ארחות רבינו ח”א עמ’ שע”ו בשם החזו”א, שאם מוסיף שמן או תבלינים ג”כ נחשבים כמעורבים בתוך מאכל, ומאי אכפת לו אם מלמעלה או מלמטה.
[ובגוף הנידון אם במבושלת יש סכנה זו מכיון דתליא בפלוגתא אם רק בחיה או רק במבושלת יש סכנה לא דנתי בזה כאן, ראה מה שהביא בספר הבית בכשרותו [תשס”ח] עמ’ צו].
כד) יש נוהגים לבשל ג’ ביצים ביחד, משום דם, האם כשכבר בישלם קודם, ומניחם בצאנט, צריך שיהיה ג”כ דוקא שלש, ולא פחות.
יפה שאל כת”ר, שהיא שאלה בטעם ועצם הדין של ביטול זה אם הוא מחולק במין במינו למין בשאינו מינו, והתשובה לזה תמצא במה שהאריך הגרש”ז אוירבך זצ”ל במנחת שלמה תנינא סי’ סב בגדר דברים אלו ובשיטת הפוסקים ודין הפסד מרובה, עיין שם ותמצא נחת.
כה) “את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'”, פסוק זה נכפל בתורה פעמיים, א’, בפרשת קדושים (יט ל), ב’, בסוף פרשת בהר.
וצ”ב.
בתו”כ שם בפ’ בהר ביארו מ”ט חזר כאן וכתב דבר זה, וז”ל, את שבתתי תשמרו וגו’, מה ת”ל, אלא זה נאמר כנגד הנמכר לעובד כוכבים, [פירוש שזהו מענין הפרשה כאן], שלא תאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות אף אני אעשה כן, ת”ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראי אני ה’ ע”כ.
וכתב שם התורה תמימה [ויקרא כו סק”ו] לבאר דברי התו”כ, פירשו חז”ל סמיכות אזהרות אלו לענין מוכר עצמו לעובד כוכבים, כי לגוף אזהרתן אינו צריך, כי כבר באו אזהרות אלו במקומן, בפרשה קדושים ועוד בכ”מ, ולכן מפרש שלא ילמוד ממעשה רבו לפרוק מעליו עול תורה ומצות, כי ה’ אלהיו עמו בכל מקום שהוא ע”כ.
ובאור החיים בפ’ בהר שם כתב [ויקרא כו, ב], את שבתותי תשמורו וגו’, צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוין להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו’ לומר כשם שע”ז שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה וכו’ עכ”ל, עיין שם בכל דבריו.
כו) אכל מזונות וירקות, ובירך על המחיה על המזונות, האם זה היסח הדעת גם על הירקות.
ת.
בפשטות לא, אלא אם כן המזונות היו כל עיקר הסעודה, כגון לחמניות מזונות שאכלן עם ירקות ובירך על הירקות בפנ”ע מ”מ יש לומר שלא היתה בכונתו לאכול ירקות עוד אחר כך.
ושו”ר בדעת תורה סי’ קעח כנ”ל בריש התשובה, וכן משמע לפי החשבון מדברי הגרח”ק בס’ דרך אכילה עמ’ פא עי”ש ודוק, ומ”מ אפשר דמודו באופן השני הנ”ל.
אמנם ברב פעלים [או”ח ח”ב לא] מבואר באופן כעין זה שצריך לחזור ולברך, ובאמת נראה מדבריו דלאו דוקא בבירך על השתיה ורוצה לחזור לאכול, אלא גם אם היה איפכא שבירך על האכילה ורוצה להמשיך לשתות עי”ש, מיהו יש לדון בב’ אוכלין, ויל”ע, אבל מ”מ נראה דמיירי דוקא באופן שהי’ גם הסיח הדעת, ובזה מדוייק מדבריו שברכה על המין השני בלא היסח הדעת להדיא אינו מסיח דעתו עי”ז מהמין השני וכדברי הדע”ת הנ”ל.
וראה גם בתשובת הרב יוסף כהן ז”ל [הנדפסת בצהר יא עמ’ נט] מה שהוכיח מדברי הרא”ש שא”צ לחזור ולברך, וצ”ע אם יהיה אופן לתרץ דין זה גם לדברי הרי”ף המובאים שם עי”ש.
כז) אדם שספר ספירת העומר בלילה, האם מותר לו לספור בבוקר שוב לפני ברכת התורה.
ת.
לכאורה יש כאן קיום מצוה בלבד ושרי, ואע”פ שכבר יצא ידי חובתו מ”מ עושה כן בתורת מצוה, שהרי הטעם שעושה כן הוא כדי שלא ישכח, ואם כן עושה דבר זה רק לשם מצוה ולא לשם שום דבר כלל, וגם לא נראה שיש בזה משום דברי תורה, וכמו כל מיני כיתוביות שיש על מוצרים כל עוד שאין בזה הלכה מפורשת שהורו המורים שהוא סיפור דברים בעלמא ולא חייבין בגניזה [עיין גנזי הקדש פי”ב ה”ד בשם הגר”נ קרליץ].
ושוב ראיתי שם בהלכה ו’ שכתב וז”ל, הבאתי לפני הגרי”ש אלישיב שליט”א דף בודד שנכתב בו היום תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים בעומר גבורה שבגבורה ואמר שלא טעון גניזה אך לא יזרקנו בבזיון, וראה בביאור הגר”א או”ח סי’ תפ”ט סעי’ ב’ שהביא דעת הראבי”ה שצ”ל שהיום כך וכך וכו’ משמע שנוסח הספירה הוא חלק מהברכה, וכן פסק הגר”נ קרליץ שליט”א וביאר שמאחר שביום אחר של ספירת העומר וכ”ש בימות השנה אין נוסח זה כלום ממילא א”א לקרוא לו קדושה וזה רק מצוה ולכן אינו טעון גניזה, אך אין לזורקו בבזיון כי סוכ”ס זהו נוסח שיוצאים ע”י באותו יום יד”ח מצוה עכ”ד, והעיר לי הגריש”א להדגיש שכ”ז דוקא בלא נקרע מסידור דאם נקרע מסידור טעון גניזה דהוא חלק מהסידור עכ”ל.
אבל ד”ת אינו לחייבו בברכה”ת.
כח) ראיתי רכב שפגע וברח, האם מותר להסגירו למשטרה.
ת.
יל”ע האם מדובר בנזק ממוני שהם עשויים רק לכופו לשלם או בנזק גופני שהם לא מתכוונים לפעול ע”פ התוה”ק, ובכל מקרה מכיון שאין מדובר כעת בשעת מעשה, אולי מחוייב לפנות קודם לב”ד, ויתנו כתב סירוב במידה ואינו בא לב”ד.
כט) אמר בטעות ברכת המפיל, אם מותר לו לאכול או לדבר, ויל”ע באופן זה אם נזכר שלא התפלל מעריב.
ת.
צל”ב מה הכונה בטעות, אם הכונה שאמר כמתעסק, או שרק מתחרט על מה שאמר ורוצה כביכול להשאל על זה, ומ”מ אצלינו היו רגילין לתפוס לעיקר הדין כפשטות לשון התוס’ [בברכות יא ע”ב ד”ה שכבר] שאין בזה איסור, והראוני שכן הוכיחו מדבריהם כבר כמה אחרונים.
ל) באופן שחלץ לפני שמו”ע התפילין, מפני שיצא לצרכיו, וכדומה, האם יכול ללבוש לשמו”ע תפילין ר”ת.
ת.
הנה בודאי שטוב יותר להניח דרש”י מאחר שזה קי”ל להלכה, אבל מצד מה שיכול ומותר הדעת נוטה שאינו מחוייב להניח דרש”י אם קשה לו, דהנה מה שמחוייב להניח בזמן ק”ש זה מפורש בגמ’ דבלא זה הו”ל כמעיד עדות שקר בעצמו, אבל לשמונ”ע לא נזכר בגמ’, אבל בספרי הפוסקים נזכר בד”כ ק”ש ותפילה בסמיכות לענין זה, והטעם מבואר באיזה פוסקים דכיון שמניח לק”ש והתפילה סמוכה לה א”כ לא אריך לחולצן מיד אלא יתפלל עמהם, [ועיין מה שדנו לפ”ז כמה פוסקים על תשלומין של ערבית שמתפלל סמוך לשחרית], ולפ”ז אם הוכרח לחולצן לכאורה נשתנה דינו, ומטעם זה רוב ישראל לא נהגו להניחו במנחה, לפי שגם בשחרית אינו מטעם שמונ”ע אלא מטעם שהוא שמונ”ע הסמוך לק”ש, אבל בודאי שלכתחילה ראוי להניח דרש”י, וגם שמא יש מקום לומר דחשיב דקבלוהו עלייהו להניח תפילין בשמונ”ע.
לא) קיבל להתפלל ארבעים יום, האם יכול במקום שבת להתפלל במוצאי שבת.
ת.
ראיתי תשובה בשם הגרי”ש בענין כעין זה בספר אשרי האיש על שה”ש בת”ב שיאמר בערב וכו’, אבל יתכן שיש חילוק בין דבר שמקורו קדמון, ומאחר שהיום הולך אחר הלילה הוא דבר דחוק לומר שיועיל תשלומין בזה, ואם יועיל תשלומין אם כן מ”ט יועיל רק אח”כ, דאטו נדמה לה לשמונ”ע שמועיל תשלומין, דתשלומין הוא על דבר שבחובה, ואה”נ אין תשלומין במוצ”ש על ברכות הבקשה שאינן נאמרות בשבת, ויל”ע.
לב) העניין לכתוב במכתבים הספירה, האם סגי שכותב כגון, “תפארת שבנצח”,
ת.
יש לחקור מקור מנהג זה ומי מהגדולים הנהיג דבר זה וסמך ידיו עליו קודם שהורגלו ונתפשט, ואין זמני פנוי כעת לחקור ענין זה, אבל בכלליות נראה שיש בזה חביבות המצוות והזכרת שם שמים בכל מאי דאפשר, וההתעוררות והרצון והאהבה להתקדש ולהיטהר להיות מתוקנים לחג קבלת התורה, ואם כן מה לי אם כותב כך או כך, יכתוב מה שמעורר יותר ובלבד שיכוין דעתו לשמים.
לג) אם אמר בלילה רק “תפארת שבנצח” ששייך ליום זה, ולא ספר, האם יצא בדיעבד, שיוכל להמשיך לספור בברכה.
ת.
לא (ע”פ הגרמ”מ קארפ).
לד) אם חבירו שואל לו מה הספירה, ועדיין לא ספר, האם יכול לומר לכתחילה, היום [למשל] “תפארת שבנצח”.
ת.
לכאורה אין בזה סרך איסור, דאל”כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ”ד, דאל”כ יהיה אסור גם לומר התאריך היומי או לומר היום ראשון לחוה”מ או היום יו”ט שני של גליות, או כך וכך הדף הנלמד במסגרת הדף היומי של יום זה, או לומר בל”ג בעומר היום כמה מבני ישראל נוסעים לעיר מירון, או לומר בערב שבועות מחר שבועות וכדומה, וראיתי בשם החזו”א [ארחות רבינו ח”ב עמ’ צד] שאם אמר היום יום ראשון לעומר לא יצא, דלא ספר מנין, ובשם הגריש”א [סידור פסח כהלכתו ח”ב פי”א ס”ו] ראיתי שאם אמר היום יום אחרון לעומר או היום חמשה ימים לפני היום האחרון לעומר לא יצא דכ”ז אינו ספירה, ולא אמר אלא כמה ימים נשארו לו לספור.
אבל אם יחדשו לשון חדש ושפה חדשה ש”חסד” יהיה פירושו אחד ו”גבורה” יהיה פירושו שנים וכן כולם, רק בכה”ג יחשב ספירה אם אמר כן.
לה) אם נוסע בלילה למירון, או לחיפה שיש דרך ארוכה, וחושש שלא ירדם, האם מותר לו לעשן גם לפוסקים שאסרו העישון מפני שמזיק.
ת.
יש לברר כמה דברים בשאלה זו, האם מדובר בנהג שיש כאן פקו”נ, ואת”ל שכן מדובר בנהג אולי יש דברים אחרים במקום עישון שיכולים לסייע לו, וכמו”כ האם מדבר שיש נוסעים אחרים באוטובוס שהוא בודאי מזיק להם ולכאורה בלא היתר, ואולי הוא צריך לבקש רשות מכל בני האוטובוס, כמו”כ יש לעיין אם הפוסקים שחתמו במכתב שלא לעשן אם התכוונו שיש בזה ממש איסור דאורייתא של ונשמרתם או שלא היתה הכונה לזה ולא עיינתי בכ”ז כעת.
לו) מה עדיף, האם להתפלל בציבור, או להתפלל בדמעות ביחידות.
ת.
לכאורה ממה שנקטו הפוסקים דגם ת”ח הטרוד בתלמודו ילך לבהכנ”ס אע”פ שיש לו פטור גמור ועבודת ה’ הראויה לו היא להמשיך בתלמודו ולהתפלל ביחידות, ומ”מ כדי שלא יבואו עמי הארץ לזלזל בהליכה לבהכ”נ צריך לילך לבהכ”נ, אם כן לכאורה ה”ה בזה.
ואולי בדרך אקראי אפשר להקל, אבל אינו פשוט כלל שזה עדיף, דנהי שיש מעלה לדמעות כמ”ש בגמ’ אבל מעלת ציבור לכאורה החמירו בה יותר ויל”ע.
לז) כתיב (ויקרא כה, נא-נב) “אם עוד רבות בשנים” וכו’, “ואם מעט נשאר בשנים” וכו’, לכאורה הול”ל “ואם עוד מעט בשנים”, דומיא דרישא.
ת.
יש לדקדק עוד למה ברישא נקט בלשון רבות שהוא לשון פועל של ריבוי כמבואר ברש”י קידושין דף כ’, ומאידך גבי המיעוט נקט בלשון מעט שהוא לשון פשוט, אלא נראה שריבוי הוא תמיד תוספת דבר חדש, ואילו מיעוט הוא שארית מהדבר הקודם, וממילא מובן לפ”ז למה בריבוי נקט ענין פעולת הריבוי, פירוש שנתחדש דבר שלא היה כאן קודם לכן, ומאידך גיסא גבי המיעוט שלא נתחדש כאן דבר, אלא רק ניתותר ממה שהיה, ובלאו הכי הכסף של סכום הפדיה מתמעט והולך עם הזמן, לכן אמרינן מעט בלבד בלשון פשוט ולא בלשון פועל, וממילא מיושב למה נקט הלשון נשאר [ומילת עוד הוא לשון הבא ביחד עם ענין השארית].
לח) הציבור ספרו העומר, ואומרים עלינו, והוא עדיין לא ספר, האם יאמר בציבור עלינו ואח”כ יספור יחידי, או שיספור בשעה שהציבור אומרים עלינו, ואולי נחשב כסופר בציבור.
ת.
לכאורה מאי ס”ד שיחשב בציבור, כיון שאינו ממש מענין התפילה, אלא ענין ספירה בציבור שברב עם הדרת מלך, ומאי אכפת לן אם הם עסוקין בעלינו או במידי אחרינא, כיון שעכשיו אינם עסוקין בספירת העומר, ואולי היה אפשר לדמותו לקדושת יוצר שכל שיש עשרה כתב המ”ב [סי’ נט סק”י] בשם הפר”ח דאפילו אם היה יחיד מתפלל לבדו בשביל שאיחר לבוא כיון דאיכא צבור אומרם אפילו בלחש לכו”ע ע”כ, ואמנם מדברי הגר”ח דואלאז’ין בהוראות והנהגות נראה שהחמיר בקדושה זו יותר שרק אם עסוקין בענין מהני, וא”כ יש לומר בפשוטו שעלינו אינו מענין הספירה וכנ”ל.
והנה לגבי קדושה החמיר המ”ב טובא בין לענין המתפללים ובין לענין הש”ץ שיאמר כל אחד כל פסוק בפני עצמו עם הציבור ובלא זה לא חשיב שאמר עם בציבור, ושאלתי להגרח”ק שליט”א דהרי ברמב”ם בסדר התפילות נקט שכל הקדושה היא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, ורק הציבור אומרים עמו מקצת מברכתו כמבואר שם, ואם כי מאי אכפת לן שלא אמר פסוק זה עצמו כל זמן שהציבור עסוקין באותה הברכה ממש, והשיב לי דדברי המ”ב רק לכתחילה עכ”ד, והנה אע”פ שמשמע בדברי המ”ב דמיירי לעיכובא מ”מ באמת דעתו צריכה ביאור, אבל עכ”פ אחר שהתחילו ברכה אחרת בזה כו”ע מודו, ויל”ע דבאמת משמע כאן כדברי הר”ח דואלאז’ין, ומה יעשה הפר”ח לזה.
ואפשר דהפר”ח סובר שאינו כדין הקדושה של שמונ”ע שהוא ודאי דין ציבור בלבד כיון שהוא ברכת השליח ציבור, ובברכת שמונ”ע של היחיד אין קדושה, אבל בברכת יוצר כיון שעיקרה נתקן ליחיד ועיקר הענין נאמר על ידי יחיד ג”כ, וגם בציבור כשנאמרת קדושת יוצר אין נהפכת ברכה זו להיות ברכת ציבור, אלא ברכת הרבה יחידים בציבור, וממילא אין הקדושה מחמת הציבור אלא מחמת ברב עם, ויל”ע בזה.
אמנם ראיתי [בקובץ אסיפת חכמים תשס”ב עמ’ פא] בשם הגרשז”א באופן כעי”ז שחשיב ספירה עם הציבור, בזה”ל, אם האריך באמירת לשם יחוד, ולבינתים הצבור גמרו הספירה, לא הפסיד מעלת ספירה בציבור, דהרי היה באותו מעמד ע”כ.
ונראה בכונת שמועה זו שהוא מחמת ברב עם וכיון שהתחיל לעסוק בספירה עם הציבור ניכר בזה כבוד המלך כבר ובכל זה שייך ברב עם הדרת מלך.
לט) הקונה חידוש מחבירו, האם שפתותיו דובבות בקבר על חידוש זה.
או רק לבעל המחדש, או לשניהם.
ת.
מה שייך לקנות חידוש בכסף, ואם הכונה לבעה”ב עשיר שצריך שיהי’ לו מה לדרוש ביום השנה של זקנו וכדומה, ומשלם לת”ח שיתן לו דרשה לדרוש, על סמך שכביכול הוא עצמו חידש דבר זה, אם כן הרי ודאי שאין שם הת”ח המחדש הראשון האמתי נזכר בקבר, דהיא גופא ביקש דוד המלך שיזכר שמו כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, והרי באופן שלא הזכירו שמו לא נתקיים עיקר התנאי, ובגמ’ מבואר להדיא שהקפיד אותו חכם שיאמרו משמו בעוה”ז כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.
ובענין שפתותיו של הגביר הנזכר עצמו יל”ע בזה, דהנה מחד גיסא התורה היא תורת אמת, ולא תורת שקר, ואין סברא שיהיו דובבות בקבר מה שלא שייך לו, אבל מאידך גיסא בירוש’ איתא שמזכירין שם אומר השמועה ג”כ, ולכאורה ה”ה בקבר ויל”ע.
מ) המחדש שאלה בהלכה, האם שפתותיו דובבות על השאלה, או רק על תשובות, וחדושי תורה, שפתותיו דובבות.
ת.
הנה מהגמ’ גופא משמע שחידוש דין שאמר שפתותיו דובבותיו בקבר, אבל אין ראי’ ליותר מזה, ובילקוט [תהלים רמז תתפט] איתא, ד”א ירננו, א”ר יוחנן בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר כך א”ר עקיבא כך א”ר שמעון בן יוחאי שפתותיו דובבות ורוחשות, כמו שנאמר דובב שפתי ישנים, ואומר אגורה באהלך עולמים ע”כ, והלשון אמר ר’ פלוני משמע ג”כ חידוש דין.
אבל יש לציין למ”ש הרחיד”א בפני דוד עה”ת [פ’ מסעי] וז”ל, וכי תימא למה נכתבו אלה מסעי שיש בהם גנות ישראל לזה אמר ויכתוב משה וכו’ והענין שכתב הרב החסיד מהר”ר אליעזר נחמן פואה זצ”ל בס’ מדרש בחידוש פירוש ההגדה בפסק’ מתחילה עובדי ע”ז דכשם שאמרו דאם אומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כך כשמספרים בגנותו מצטער ויש לו כפרה ולזה שנינו ג’ מלכים אין להם חלק לעוה”ב כי בספור זה וכיוצא היה להו כפרה עכ”ד כפי מה שמצאתי רמוז בזכרונותי ע”כ.
ולפ”ז כל שכן שאם אומרים משמו שהיה עוסק בדבר הלכה פלונית והיה עמל להבינה על בוריה ודאי יהיה לנפשו נחת רוח מזה.
מא) האם ראוי לצום בל”ג בעומר.
ת.
הנה עצם השמועה שרשב”י מת בל”ג בעומר על אף דמטו כן משמי’ דהאריז”ל מ”מ שמועה זו אינה מבוססת דיה, עיין דברי החיד”א ע”ז, ובאריכות במאמרו של הרב בלוי במאסף תורני ישורון [חלק טו, תשס”ה, עמ’ תתנד ואילך], ומלבד זה יש הבדל בין תענית ז’ אדר על פטירת משה רבינו ע”ה לבין ל”ג בעומר שהוא יום שמחה כמבואר בכ”מ, וביארנו בזה בחלקים הקודמים של עם סגולה, והראונו שיש בזה דברים גם מהרב דקלויזנבורג ז”ל כמו שכתבנו שם.
מב) האם יש עניין לקבוע מקום לתפילתו בשני מקומות, או שיש ענין לקבוע רק במקום אחד, וכשלא יכול להתפלל שם, יתפלל היכן שירצה.
ת.
ראיתי כתוב על הג”ר אברהם גניחובסקי, בספר אגן הסהר [עמ’ 153] בזה”ל, איתא בברכות כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים עליו הי חסיד הי עניו וכו’, מו”ר הכ”מ היה מתפלל בכמה בתי כנסיות אבל בכל מקום שהתפלל היה לו מקום קבוע היכן לעמוד, גם בלילות שבת ששנים רבות היה מוזמן בכל בתפילתו ליל שבת לבית הכנסת אחר בעיר השתדל לעמוד במקום קבוע באותו ביהכ”נ.
ומספרים שגם בתפילותיו בישיבת סלבודקה הקפיד על כך באופן מיוחד, וראו שביום שמחת תורה כאשר הזיזו את כל הספסלים בשביל ההקפות מדד מו”ר את המקום הקבוע שלו והביא לשם כסא וסטנדר והתפלל שם ע”כ.
מג) ראיתי פעם מנהג שלא לחלוץ התפילין של רש”י ולהשאירן גלוי כשמניח תפילין ר”ת.
ושאלתי, אם רוצה לאוורר התפילין של רש”י מזיעה, האם יכול כן לעשות כך, ויניח תפילין של ר”ת אע”פ שיש ממולו התפילין של רש”י פתוחות.
ת.
יחכים אותי כת”ר בפרטי מנהג זה ומקורו, שמא לא הבנתי את כונתו, ולפ”ז אולי נזכה יחד לבוא לאמתה של תורה.
מד) האם מותר לשבת במקומו של אביו בבית הכנסת, כשאביו נמצא בחו”ל, כדי לשמור על מקומו של אביו שלא ישתקע שם אדם אחר.
ת.
לכאורה כיון שעושה כן לטובתו של אביו לא גרע מרופא שמותר להוציא ממנו דם, ועל דרך זה אמרו פעמים מטחינו בריחים ונוחל חיי העולם הבא, ואמרו עוד שאם אביו מוזג כוס מאביו לא יקבל דבן תורה הוא, אבל אם אינו בן תורה מותר, כמבואר בשו”ע [יו”ד סו”ס ר”מ], אע”פ שיש בזה ביזוי יותר מלישב במקומו מ”מ האב שמחל על כבודו כבודו מחול, ובזה משיב אבידה הוא דאמדינן שאביו רוצה ומוחל.
מה) שמע מהחזן “ביום” שאומר הספירה, והוא לא אמר לא בלילה ולא ביום, האם יכול להמשיך לספור בברכה.
ת.
ראשית כל נניח דמיירי באופן שכיון לצאת מן החזן, דאם לא כן כבר צריך להכנס לנידון דהירושלמי גבי אבל עמד חזקה כיון אבל לכאורה אם המנהג שאין יוצאין מן החזן א”כ לא מהני ששומע מן החזן, אלא אם כן המנהג שם במקומו שביום יוצרים כולם מן החזן, ורק אז יהיו שייכים דברי החיי אדם שמסמא דעתו לכוין בכל כה”ג.
בעצם שאלת כת”ר שכאן יש ספק ספיקא לחומרא להחשיב שלא ספר, והשאלה האם סגי רק אם יש ספק אחד כדי להחשיב ספק ספיקא לשאר הימים שיוכל להמשיך ולספור, או דאם יש ספק ספיקא לומר שלא ספר הרי כבר נחשב כאילו לא ספר, וממילא בשאר הימים עומד רק בספק אחד שמא הלכה כמ”ד שאין ספירה למי שלא ספר יום אחד ואינו יכול לברך.
אמנם יש לדון כאן בב’ דברים מלבד זה, והיינו מהות המשקל שיש לתת לכל שיטה ודעה בסוגי’ זו, דהנה הגם שהדעה שיוצא בספירת העומר מאחר היא דעה חשובה שהבה”ל חשש לה להלכתא, אבל מאידך דעת הסוברין שבשכח אינו חוזר וסופר הוא באמת דעה יחידאה, ולעיקר הדין קיימא לן דחוזר וסופר, וכמו שהובא בשם הגרשז”א על עצם מה שמחייבינן כאן ברכה מכח ספק ספיקא אע”ג דבעלמא אין מחייבין ברכה בכה”ג, ואם כן נמצא דיש מקום לומר דסגי בסיבה כל שהיא להחזירו לחיוב הברכה.
ואולי אם יספור היום של אתמול ויקיים בזה דעת הרי”ץ גאות ואז יחזור מספק ספיקא לחומרא לספק ספיקא לחומרא וספק ספיקא לקולא זה עם זה, כלומר ספק ספיקא לחומרא דספק אם ספירה ביום נקראת ספירת העומר, ואם תמצא לומר שנקראת מ”מ שמא אין לצאת בספירה מאחר, וספק ספיקא לקולא שמא כבר ספר, ואם תמצא לומר שלא שמא מהני גם מה שסופר של אתמול, ועל כל זה שמא אין צריך לספור בכל יום כדי להמשיך ולספור אחר כך [דסגי בשבועות כתי’ הראשון של הרי”ץ גאות], וצ”ע אם שייך לצרף ב’ התירוצים ברי”ץ גאות לשני צדדים בספק, וגם דמ”ש שימנה של אתמול לא נזכר ברוב הראשונים ויל”ע בכל זה.
וכן יש לדון בזה עוד דבר, דהנה הביאור הלכה [בסי’ תפט ס”א ד”ה ומצוה] רצה לומר דבמי אינו בקי אפשר לצאת גם להראשונים המחמירים שא”א לצאת בספירת העומר מאחר, ולפי דבריו נמצא דמדאורייתא ודאי יוצא, דהרי מדאורייתא אין חילוק בין בקי לשאינו בקי, וכמבואר לענין ברהמ”ז במ”ב [סי’ קצז ס”ק כד] וא”כ גם חכמים יש מקום גדול לומר שלא יקנסוהו בימים שלאחר זה שלא יספור ויפקיעוהו ממצוה זו כיון דמדאורייתא יצא ידי חובה.
מו) אוכל שעועית בשבת, האם מותר לו להוציא מהשעועית הקליפה הדקה, ולאוכלו, או שזה בורר.
כתב המשנה ברורה [סי’ שיט ס”ק כא], וה”ה בשרביטין של קטניות שאין להוציא מהן הקטניות רק מעט וע”י שינוי וצ”ע דכל העולם נוהגין היתר וצ”ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל אבל יבשין או שאר מיני קטניות שאין השרביטין ראוין לאכילה כגון פולין שלנו וכן השומשמין מקליפתן אסור לכו”ע בלי שנוי אף שדעתו לאכול מיד ע”כ.
ומבואר דהדבר עצמו אסור אם אין הקליפה ראויה לאכילה, כשמכוין לאכול את השעועית ולזרוק את הקליפה, אלא ששאלתכם היא כנראה באדם שאינו רוצה לזרוק את הקליפות אלא דוקא לאוכלן, וצדדי השאלה האם נימא שכבר בורר אוכל מתוך אוכל, דהגם שדינו כמפרק וחמיר מ”מ גם מפרק מותר אם הוא אוכל מתוך אוכל, או דילמא שבטלה דעתו אצל כל אדם, וממילא דינו כמפרק פסולת מתוך אוכל.
ובאמת שאלה זו גופא שייך לשאול במי שבורר כדברי המשנ”ב את השעועית מתוך הקליפה ואוכל מתחילה רק השעועית, אבל הקליפה עצמה גם נחשבת אצלו אוכל, ואף יאכל אותה עוד מעט זמן, האם מכיון שאצלו הקליפה לבד אוכל מהני או לא.
ויעויין במרדכי שבת [פרק חבית רמז תל”ז], שכתב וז”ל, כתוב בסה”מ ה”ר יוסף פורת מתיר לקחת בוסר ולדוך שומין [ביום טוב] ולסחוט משקין בבוסר לתוך השומין הנידוכין דהוי משקה הבא לאוכל כסחיטת אשכול לקדירה ולא הודה לו ר”ת דדוקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראויין לאכילה אבל בוסר אין ראוי לאכילה כי אותו שאוכלו בטלה דעתו והוי כמו בורר אוכל מתוך פסולת ע”כ.
ומבואר מדברי ר”ת שבאופן זה אסור.
ובמ”ב [סי’ שכ סק”כ] משמע דהלכה כר”ת, ומ”ש הבה”ל [סי’ שיט ס”י] דל”א בטלה דעתו לחומרא אינו ראיה דלא נימא כן גם לקולא.
ומ”מ היה מקום לחלק באופן שמיד אוכל את הקליפה כמו המקרה הראשון שמא בזה כבר לא אמרי’ בטלה דעתו אבל קשה להקל בלא ראיה.
ומה שנחלקו שם האחרונים גבי דברי ר”ת מה יהיה הדין באוכל מיד את השומין שסחט לתוכן את הבוסר אינו שייך כלל לענינינו ששם הדבר הנאכל הוא דבר שבנ”א רגילין לאכול אותו.
אחר כ”ז ראיתי חוט שני להגאון רבי ניסים קרליץ שליט”א [שבת חלק ב’ פרק כה’ בורר דף פה], וז”ל אם נוטל את הפסולת ורצונו לאכול את הפסולת מסתברא דאמרינן בטלה דעתו ואיכא על זה שם בורר וכדחזינן יותר מזה לענין תורמוסים דאיכא צד דהאוכל יהא עליו שם פסולת שוב אסור לברור כלל ולענין בורר האסור מדרבנן דהיינו בעלין המעופשין קצת ורוצה ליטלם כדי לאוכלם צ”ע אם יהא בזה איסור בורר דאפשר דהאיסור דרבנן הוא רק למי שמתייחס כפסולת וצ”ע ע”כ.
אם כי יש בדבריו כמה וכמה הסתייגויות בפרטי דין זה, עיין מה שדן בלשונותיו בספר טוב חיים שבת ח”ב עמ’ מד וח”ד עמ’ ס.
מז) יש תיקון מהקדמונים לשבת ליד דבורים וכדומה, כדי שיעקצו אותו, וזה תיקון על העבירות.
ושמעתי שיש היום מקום שיש דגים שאוכלים בכפות הרגלים את כל הפצעים וכדומה, ושאלתי, מי שעושה כן, האם יכול לכוון גם על רפואת הרגל מהפצעים, וגם על תיקונים.
ת.
לכאורה אה”נ, ומה שבא לידי חולי זה שהוצרך לבוא לידי רפואה זו הוא לבד ייסורין המכפרין, דפשיטא שכל הרפואות הקשות חשיבי ג”כ יסורין המכפרין, וגם שאי”ז רפואה המתבקשת בדרך הארץ ועושה כן מעצמו מ”מ בודאי שיש איזה כפרה בזה, אם כי מי שעושה זאת מלכתחילה רק מטהרת הלב לשם שמים בודאי שיטול שכר גדול יותר על כוונתו הטובה והתגברותו.
מח) במ”ב (סימן קכ”ח ס”ק כ”ד) כתב שכל כהן ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית עד שנוטל לברכת כהנים, שלא יפול בספק ברכה, ע”ש.
ולמה לא יוכל ליטול ידיו חצי שעה לפני ברכת כהנים, ואח”כ ישמור ידיו חצי שעה, וכשנוטל לברכת כהנים לא יפול בספק ברכה.
ולא יצטרך לשמור ידיו מהבוקר.
ת.
יש להתיישב בדבר זה, דהנה ראשית כל הרי כשנוטל חצי שעה קודם ברכת כהנים הרי נוטל לשם ברכת כהנים, ושמא מתחייב ברכה על ידי זה, אלא שאינו מברך מכיון שיודע שהוא עתיד לבוא לידי הפסק גדול, ואז לדעת הסוברים דבעינן סמיכות צריך ליטול שוב, ולכן אינו יכול לברך בפעם הראשונה, ואם כן הרי מכניס עצמו לספק שוב, שכן נוטל ידים כעת בפעם השניה לברכת כהנים ושמא מחוייב לברך, אבל אינו יכול לברך שכן אין ידיו טמאות ובכה”ג דעת הרמב”ם שאינו צריך ליטול ידיו, אבל בסתם כהן שמשמר ידיו מנט”י של שחרית לא גרם לעצמו שום ספק ברכה שבלאו הכי הרי צריך ליטול ידיו שחרית משא”כ כאן, וגם מלבד כ”ז הרי עושה לעצמו הפסק גדול לכתחילה.
מט) אדם שאכל מאכלות אסורות, האם כדאי שיחליף דמו עם דם של צדיק, שיתרום לו כמה מנות דם, כדי שלא יטמטם לו הדם מה שאכל מאכלות אסורות.
ת.
בפשוטו היה נראה דכן, אבל החסרון בדבר הוא שזה תיקון קטן מדי לגוף שכבר נמאס, דבגמ’ איתא חביל גופייהו, ומשמע שכל הגוף נמאס ולא רק הדם, ושמא הרי זה כמחליף דמו עם דם של מלך כדי שיהיה לו דם של מלכים, דפשיטא שיש משפחות של מלכות שטבוע בגופם מדורי דורות גינוני מלכות וכו’ אבל הדם לבד להחליפו לא יועיל.
אבל מה שאפשר לומר שמי שדמו כשר שלא יכניס מנות דם של אדם שאינו כשר, שבזה ודאי יכול לעכר את דמו, וכידוע שמעט איסור יכול לאסור הרבה בשר כשר, אם כי שוב ראיתי שמועה מהגריש”א הסותר דבר זה, יובא להלן.
אבל אפשר דהגריש”א לא מיירי אלא מעיקר דין טמטום שהוא דבר סגולי, וכמ”ש בספ”ג דיומא עבירה מטמטמת לבו של אדם, ומשמע רק עבירה ולא מידי אחרינא כל שלא נעשה בדרך עבירה, אבל יש דבר נוסף בזה מצד הטבע, שטבע חלק מדברים האסורין באכילה שהם מטמטמים את הלב כמבואר בראשית חכמה שער הקדושה.
נ) האיך אפשר לחולה שאין בו סכנה, לקחת מנה דם בבית חולים, הרי אולי זה מאדם רשע שאכל מאכלות אסורות, ובלוע בדמו מאכלות אסורות שמטמטם לבו של אדם.
ת.
בעיקרון אין זה דרך אכילה, אבל מטעם הנ”ל יש מקום להדר לבקש שיתנו לו מנות דם משומר תו”מ אם שייך, כדאמרי’ בגמ’ או”ה דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, ואם לא שייך לבקש, הרבה פעמים זה מצב של פקו”נ או עכ”פ צורך גדול מאוד ולכן יעשה המוטל עליו בלא חשבונות רבים.
וראה משנה למלך פי”ד ממאכ”א הי”ב ושו”ת מהרש”ם ח”א סי’ קכג שכן מבואר שם דאכילה הוא רק בנוגע בגרונו.
אמנם ראיתי מה שהובא [וישמע משה עמ’ רלח] בשם הגריש”א בזה”ל, שאלתי מי שמחובר לאינפוזיה שדרכה מאכילים אותו מאכלות אסורות האם זה נחשב כאוכל מאכלות אסורות או שזה מותר, והשיב מותר, דאכילה שלא כדרך אין בה איסור אכילה ואף אין בזה חשש טמטום הלב שכתב הש”ך יו”ד סי’ פא סקכ”ו כיון שאין זו אכילה כלל ע”כ.
וראה גם חוט שני פרק פט סקמ”א בזה”ל, זריקות אין בהם חשש משום מאכלות אסורות ואף אם סיכה כשתיה, עיין בה”ל סי’ שכ”ו ס”י ד”ה ואסור, ואיתא שם משום דהוא נבלע בעצמותיו מ”מ היינו דוקא בצורה זו של סיכה כשתיה משא”כ זריקות ע”כ.
נא) אם אני יגיד לכם בטלפון בערב שבועות שיש לי מ”ט שאלות כנגד מ”ט ימי הספירה, האם אני יוכל אח”כ לספור בברכה “היום תשעה וארבעים יום” וכו’, או לא.
ת.
מה שאומר שיש מ”ט ימי ספירה לכאורה אינו מגלה איזה יום היום בספירה, שכן לומר כמה ימים יש בספירה יכל לומר גם אתמול וגם בימים שקודם לכן, אמנם מו”ר הגרמ”מ קארפ הכריז בביהכ”נ שלא לומר בנוסח לשם ייחוד ביום מ”ט הפסוק, ומ”מ הבו דלא לוסיף עלה, דשם אומר שרוצה לקייים מה שכתוב שצריך לספור שבע שבתות תמימות תהיינה ולספור אותם, אבל כאן אינו מזכיר אף דבר זה, ויל”ע.
בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס
ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה
עקיבא משה סילבר
קרא פחות
© כל הזכויות שמורות. תשפ"ד.
אין לפסוק הלכה למעשה מתוך האתר ללא שאלת חכם.
עקב עומס שאלות אין התחייבות להשיב לכל שאלה.