הנהגות

ראשית כל כידוע שדעת רוב המפרשים היא דיש מזל לישראל, ורק שיכול המזל להשתנות, או לחילופין ששייך להתגבר על המזל, אבל העיקר או השורש הוא המזל, וכמ”ש במו”ק כ”ח א’ בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אגב אציין שראיתי בזוהר פנחס רי”ז דמי שאמר מימרא הלזו לא ידע הסוד שם, ומ”מ כל דברי רז”ל אמת, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

, וז”ל התוס’ שם, והקשו בתוספות הא דאמרן בסוף שבת (דף קנ”ו א’) אין מזל לישראל, וי”ל דלפעמים משתנה ע”י מזל כי הנהו דהתם ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית (דף כ”ה א’) גבי רבי אלעזר בן פדת דא”ל ניחא לך דאחריב עלמא דאולי אברי’ בעידנא דמזוני עכ”ל.

ובשבת בתוס’ יותר מפורש דהיינו דאין מזל לישראל דע”י זכות גדול משתנה כו’ ע”ש.

וכתב עוד המהרש”א חידושי אגדות במועד קטן שם, והכי מוכח נמי בשמעתין דרבא בעי אחכמה דרב הונא ואעותריה דרב חסדא והם דברים התלוים בגזירת הלידה כדאמרינן פרק כל היד דמלאך מעמיד הטיפה ואומר אם חכם אם טפש אם עשיר אם עני אלא ע”כ דאית לן למימר דע”י אפושי רחמי מן שמיא כדעביד רבא איכא לבטל הגזירה ומזל שנולד בו כדאמרינן בשבת עכ”ל.

וכ”כ בזוהר נשא דף קלד הכל תלוי במזל ואפילו ס”ת שבהיכל.

אבל במאירי שבת דף קנו ע”א כתב וז”ל, ואל תביט למאמר האומר יש מזל לישראל שפעמים היו קצת חכמים נבוכים בראותם העדר הסדור באופני עונש וגמול בני אדם כמאמר האומר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וסופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה למי שהיה צדיק וחכם וחסיד וראהו קשה יום ובלתי מצליח באלו הענינים וכן אמר א’ מהם על אמרם דלת הננעלת לא במהרה תפתח וכן כל שמריעין לו לא במהרה מטיבין לו אמר אחד מהם לעולם אין מטיבין לו וכבר סופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה מקשי מזלו עם צדקו נפשו עד שנאמר עליו ולא היא משום מילתא דנפשיה הוא דקאמר הכי וכל זה הוראה שאינם אלא מאמרים נאמרים לפי מה שהיו רואים בעצמם או בזולתם מקשי יומם עם דעתם צדקתם ותומת יושרם אבל המאמר הכללי שאין מזל לישראל ר”ל שאמונת הגמול והעונש יכריח הכל והוא שהעידו בסוגיא זו שאירע להם שבחנו ונתברר להם שבאו עד שערי מות ושנודע להם כן מצד הוברי שמים החוזים בכוכבים וניצולו בזכות הצדקה ואיני צריך להזכיר המעשים שבאו ע”ז בסוגיא זו שכבר הסוגיא פשוטה לפניך עכ”ל, והאריך שם הרבה, ויש עד מן המפרשים שהלכו בשיטת המאירי, וע”ע מאירי הוריות י”א ב’, ולעיל בהערה מה שכתבתי בשם הזוהר.

ובעצם יש בזה כבר הרבה אריכות בשאר מקומות, והרבה אריכות יש בדברי הראשונים ז”ל, ואין כאן המקום לכ”ז.

והנה כמ”ש סוגיין דעלמא הוא שחוששין למזלות, כמ”ש בתענית כ”ה א’ על ר”א שנולד במזל עניות ולא היה אפשר לשנות ע”ש, וכן במגילה ג’ א’ האי מאן דמבעית מזליה הוא דמבעית, וכן ביבמות בפ’ הבע”י גבי אשה קטלנית דאמרינן מזל גורם, וב”ק ב’ ב’ אדם אית ליה מזלא, וערש”י פסחים מ”ט א’, וכן הרבה מאוד כמו שהביא כת”ר, ואמנם הרמב”ם בכ”מ זלזל בענין זה של המזלות, וכמו כן הכחיש ענין הכשפים, השדים והרוחות, החלומות, ובכל מה שאינו מתיישב עם דעת הפילוסופים, וכמ”ש בפיה”מ שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים במזלות, אבל אנן קי”ל בשו”ע כמ”ש בשו”ת הרשב”א המיוחסות להרמב”ן שחלילה להקל ראש בכל עניני המזל, וכמ”ש שאר הראשונים, וכבר כתב הגר”א בביאורו מה שכתב, ואלמלא כתוב א”א לאמרו, שהרמב”ם הפילוסופיא הארורה הטעתו המדפיסים השמיטו תיבת הארורה, משום כבודו של הרמב”ם, ועיין בספר הגאון, וע”ע במשנת החלומות מ”ש שם.

ובכלליותמ במה שהרמב”ם לכאורה מוכרח שהוא חולק על דעת חכמי התלמוד, עיין עוד בספר נשמת חיים לה”ר מנשה בן ישראל.

.

וז”ל השו”ע בהל’ הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ב, נהגו שאין מתחילין בב’ ובד’, ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.

הגה: ולכן נהגו ג”כ להתחיל ללמוד בר”ח, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (סמ”ק סימן קל”ו).

במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (דברים יח, יג) (תשובת רמב”ן סימן רפ”ו) כמו שנתבאר עכ”ל.

וציין בביאור הגר”א שם [סק”ו], ולכן נהגו כו’ כי כו’.

כמ”ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י”ב א’ כריתות ה’ ב’) ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו’ (ברכות נ’ ב’) יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו’ גרוסו על מיא כו’ (הוריות שם כריתות ו’ א’) ובסוף פי”ח דשבת פורסא חד בשבא כו’ בתלתא מ”ט כו’ ארבע דהוא ארבע כו’ בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו’ שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה’ א’) והרבה כיוצא וז”ש בש”ע הנ”ל נהגו כו’ עכ”ל.

וכבר אמרתי שנ”ל עיקר המקור לזה הוא מן התורה, בבראשית פרק ל פסוק יא, וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד, ופרש”י, בא גד – בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן, וכ”כ הרשב”ם שם.

וכבר כ”כ בתרגום יונתן שם, וַאֲמַרַת לֵאָה אָתָא מַזְלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירוֹת אַחַסַנְתְּהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ גָד.

וכ”כ במדרש שכל טוב שם בזה”ל, ויש אם למקרא בא גד ב’ תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא) ע”כ, וברד”ק עה”ת שם כתב וז”ל, בגד – כתוב מלה אחת בלא אל”ף, ופי’ במזל טוב בא זה, וקרי שתי מלות, ר”ל בא מזל, והענין אחד, וכן העורכים לגד שלחן (ישעיה כ”ה) למזל.

ואומר ר’ משה הכהן, כי הוא כוכב צדק, כי כן נקרא בלשון קדר והוא מזל שיורה על כל דבר טוב ע”כ, וציין לזה גם באב”ע שם, ובפי’ רבינו בחיי כתב בין דבריו וז”ל, ועל הכונה הפנימית קראתו לאה גד מלשון המשכה, בראותה שעמדה מלדת הוצרכה לחזור ולמשוך מן המקום שפסקה משם כשילדה יהודה, ובכח התפלה שאמרה: גד גדי, כלומר יתחזק מזלי, משכה כח הלידה וילדה ליששכר שהוא כנגד הבינה, שנאמר: (דברי הימים – א יב, לב) “ומבני יששכר יודעי בינה לעתים” עכ”ל, וכן כתב בדומה לזה המלבי”ם וז”ל, בגד, שב שנית מזלי ואקוה שאוליד עוד עכ”ל.

וע”ש עוד הדר זקנים לבה”ת וצרור המור לה”ר אברהם סבע.

ובאלשיך כתב, הנה ראתה כי ילדה ארבעה והתחילה גם אמתה ללדת ורחל עודה עקרה, אז אמרה אין זה כי אם דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, על כן אמרה בא גד שאם לא כן אין ספק כי רחל גדול זכותה משל שפחתה, על כן קראתו גד שהוא מזל, ואמרה בא כלומר הלך מאז עמדה מלדת ובא עתה.

ומה שכתוב בתיבה אחת אפשר שהיתה מסופקת אם משעמדה מלדת נסתלק מזלה ובא, או תמיד היתה במזלה הטוב, ואינו מן התימה קצת שהות בנתיים עכ”ל.

אכן עדיין יש לעורר על אמירת מז”ט, מהא דאיתא בשבת ס”ז רע”ב, האומר גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי יש בו משום דרכי האמורי רבי יהודה אומר גד אינו אלא לשון עבודה זרה שנאמר הערכים לגד שלחן, ופרש”י התמזל מזלי ועיף אל תהי, א”כ במברך על מזל בין למר ובין למר איכא איסורא.

וז”ל המהרש”א שם, ר’ יודא אומר גד אינו אלא לשון ע”ז כו’ פרש”י ע”ז ממש וחייב משום קורא בשם ע”ז עכ”ל.

ולפי זה פליג ר”י את”ק דאמר דאין בו אלא משום דרכי אמורי והוא מזל בעלמא אבל מפרש”י בספר ישעיה דר”י לפרש דברי ת”ק אתא שם ע”ז העשויה ע”ש המזל וק”ל עכ”ל, ובין למהרש”א בדעת רש”י כאן ובין לרש”י בישעיה איסורא איכא לכו”ע.

אבל נראה דפשוט להתיר דבהרבה מקומות דברו על המזל בגמ’ ובקשו על המזל (ועיין תענית כ”ה א’), ובמסכת סופרים בסופו איתא דבקידוש לבנה אמרינן סימן טוב מזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, וכך נהגו כל ישראל, וא”א לומר שיש בזה משום דרכי האמורי, אלא רק אם אומר בלשון שנזכר בגמ’ שם יש איסור בזה, והגרמ”מ קארפ הראה מקור להיתר מדברי הגמ’ בשבת שם, חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון עכ”ל, וה”ה לענינינו.

וענין זה של אמירת מזל טוב, ראיתי מי כתב עת ‘שנה בשנה’, תש”מ, הרב אליהו כ”ץ, עמ’ 153 ואילך.

ע”ש מה שהביא לזה עוד מרש”י ב”מ ק”ה ב’ ד”ה בין כך ובין כך ובד”ה אינו מנכה ודו”ק, וע”ש עוד.

שביאר זה ע”פ דברי הריטב”א בתענית דף כט ע”ב ע”ד הגמ’ שם שבחודש אדר ‘ברי מזליה’ של הישראל, וכתב הריטב”א, ואף על גב שאין מזל לישראל הני מילי בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים, ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם עכ”ל, וא”כ י”ל דכל מי שמברך מזל”ט הכונה שיגזור עליו הקב”ה גזירות טובות.

ועוד בטעם הדבר, יעויין מה שכתב הגאון רבי חיים ברלין (נשמת חיים אבן העזר סי’ קמ”ז) לרב א’ אודות מחלוקת גדולה שנתהווה בין הרבנים בענין גט של מי שלא הי’ שפוי בדעתו, וז”ל בתו”ד: והנה אנכי מרגלא בפומי בטעם המנהג לברך כל רב ומורה צדק ביום התמנותו בברכת “מזל טוב”, על פי פירוש רש”י ריש בבא קמא ב’ ע”ב ד”ה אדם דאית לי’ מזלא – שיש לו דעת לשמור את עצמו ע”כ.

כלומר שמאחלין לו “מזל – טוב” שידע לשמור את עצמו היטב, ולהיזהר על מה ללחום בחרב וחנית לבלי להכנע לבעלי אגרופין, ועל מה לשמור לפיו מחסום לבלי לצאת לריב (דף על הדף בבא קמא שם).

יתכן שזהו הטעם ששייך לברך ג”כ לרגל חתונה והתחלה חדשה, שמברכו שיצליח כהוגן במעשיו, לכלכלם בתבונה ולשמור רגלו מלכד.

ועצם מה שהזכרתם שהכל נמדד ע”פ ההתחלה, הנה בהרבה מקומות נזכר שהמזל של הלידה קובע, כמו בשבת קנ”ו א’ ורש”י הוריות שם, ומ”מ בודאי שגם לההתחלה ישנה משמעות על המזל, אך מ”מ יש עדיין לדון מ”ט מזכירים זאת רק בהתחלה של שמחה, ואילו בכל שאר התחלות לא מצינו שמזכירים זאת, ומאידך בסתם שמחות סוגיין דעלמא שכן אומרים מזל”ט, ויל”ע מ”ט בבר מצוה ובסיומים ובכל מיני דברים אומרים מזל טוב, ונראה דבאמת בכל דבר חדש וישן שייך מזל, וגם אם העיקר הוא ההחלה במזל, מ”מ שייך להתפלל גם אח”כ שישתנה המזל.

ויש מן הפוסקים שערערו על אמירת מזל”ט בשעת שבירת הכוס בחופה [ועיין תשובות והנהגות ח”ד סימן רפו], והשד”ח יישב מנהג זה לומר שהמזל”ט הוא על הקדושין ורק ממתינין עד שבירת הכוס, אך מ”מ לא יישבו שזהו רק ברכה על התחלת הנישואין, מכיון שהדבר ברור שזוהי הכרזה של שמחה.

ובחידושי אנשי שם ס”פ פנחס, דף רל”ח ע”ב, כתב וז”ל, וזה טעם למנהג ישראל כשאחד בונה בית עושה חנוכת הבית ומזמין אנשים קרובים וידידים ועושה סעודה ונותנים לפניהם יינות ומיני מתיקות ומגדנות וכן כשנולד לאחד בת למזל טוב כשקורא לה שם מזמין ג”כ כנ”ל, וכן כשנושא אשה בשבת שלפני החתונה ובשבת שאחר החתונה מזמין כג”כ כנ”ל אמר לי הגרמ”מ קארפ דהמנהג הוא לעשות קידוש וללוות החתן [עי’ בה”ל סי’ קל”ה], ומ”מ מי שאינו רוצה לנהוג כן הרשות בידו, שכבר הרבה לא נוהגים כך.

, לפי דאחז”ל ג’ דברים אע”פ שאין נחש יש סימן, בית תינוק ואשה, לכן כמו ביצחק כשרצה לברך את עשו אמר ליה ועשה לי מטעמים ואברככה כי ע”י המטעמים מכינים נפש המברך וכן נפש המתברך שתחול עליו הברכה לכן מזמינים אותם שיברכו אותו למזל טוב וסימן טוב ובכדי שתחול עליו הברכה עכ”ל.

ולעיקר הדבר ממתי נהג מנהג זה בישראל, מצאתי להבן איש חי בספרו שו”ת תורה לשמה סימן רסד וז”ל, שאלה אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב ב’ מילות אלו דוקא ותו לא ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה ג”כ צריכין לומר לה כן ועמד השואל ושאל בזאת האשה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמר לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג או”ד כיון דשם אמו כן אסור דהו”ל כאילו קוראה בשמה.

יורינו המורה לצדקה ושכמ”ה = ושכרו כפול מן השמים.

.

וע”ש מה שכתב להביא ראיה לשאלה זו, וסיים, והשתא ה”ה בנידון השאלה דשרי וכ”ש הוא דמאחר שהוא אומר לאמו מזל טוב לברכה ותפלה כמנהג העולם ואין כונתו לקוראה בשמה שרי ואף על גב דהיא ג”כ שמה מזל טוב עכ”ל.

ואמנם הבא”ח עצמו לא כתב בפשיטות שכך המנהג נפוץ, אלא שיש עיר ששם נהגו כך.

אך מ”מ חזינן שהיה מנהג כזה עוד בזמנו.

[אכן יתכן שאין כונתו שרק שם נהגו לומר מזל”ט, אלא ששם נהגו את יתר הפרטים שהזכיר, ומ”מ מזל”ט כולם אמרו].

וכתב הערוך השולחן יורה דעה סימן רסה סעיף לז וז”ל, ועוד כתב [הרמ”א] דנהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג”כ סעודת מצוה עכ”ל ואין הלשון מדויק שמתחיל בסעודה ומשתה ומסיים בטעימה ובאמת אין המנהג בסעודה רק בטעימת פירות וקורין זה בן זכר ולמחרת בשבת אחר התפלה נכנסים אצל היולדת ליתן מז”ט וקורין לזה שלום זכר ונוהגין שלא לטעום כלום ואומרים שזהו מתקנת המדינה לבלי להכביד על הבעל ברית עכ”ל.

וכעי”ז בזכרון יעקב ח”א סי’ כ”ב [למזכירו של הגרי”א ספקטור], ע”ש שינויים בפרטי מנהג זה.

ובשו”ת שלמת חיים להגרי”ח זוננפלד (יורה דעה סימן רה) שאל השואל וז”ל, אם מותר לומר לאבל ר”ל כשיש לו איזו שמחה ‘מזל טוב’, אי הוה בכלל שאלת שלום, ואם יש לחלק בין בתוך ז’ לתוך ל’ או בתוך י”ב חודש על אביו ואמו.

וכתב שם, תשובה, נראה דמותר, הרי אמרו חז”ל אם נולד זכר נתרפא כל המשפחה עכ”ל.

וכן בס’ גשר החיים (פרק כ”א סי’ ז’ אות ז’) כתב דבאבל ר”ל מותר לברך מזל טוב.

וכ”כ כבר בעזר מקודש להגאון מבוטשאטש אבה”ע סי’ כ”א ס”ו דאף דאין שואלים בשלום אשה מ”מ מותר לאחל לה מזל טוב, דאין זה בכלל ש”ש אלא בקשה ותפילה.

[ועיין שו”ת להורות נתן חלק ב סימן לז, שו”ת שרידי אש חלק ב סימן קיב עמוד תרצז, שהביאו דברי העזר מקודש ודנו בו].

וכן נזכר ענין זה של מז”ט בשד”ח כנ”ל.

א”כ זהו אינו מנהג שהתחיל כיום ממש, ומסמתא ניתן למצוא לזה מקורות קדומים יותר ממה שהזכרתי כאן, אך עכ”פ בזמן האחרונים כבר היה מנהג הזה.

אחר שכתבתי זה הראני הג”ר אלישע חן שליט”א את דברי הגר”י רצאבי במכתבו לספר ויאמר משה (ירדני) שהביא עוד מראה מקומות לנושא זה, וציין עוד לספר המטעמים החדש ענין חתן וכלה וענין יולדות שנתן טעם לזה, ומה שהביא שם בשם הגרשז”א ובנו הגר”ש, ומה שדן בנוסח המס”ס על מזל טוב בברכת הלבנה, וציין שהגרש”ד פינקוס על הבית היהודי מדף מב והלאה האריך בביאור מזל טוב.

קרא פחות

בע”ה יום ב’ לסדר בחקתי ע”ו

לכבוד הג”ר הלל גרינולד שליט”א

על מה שהקשה כת”ר בדברי הגמ’ בסנהדרין סה ע”ב, תנו רבנן מעונן, רבי שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין.

וחכמים אומרים זה האוחז את העינים.

רבי עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח, לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות, עיקורי קטניות מהיות רעות ע”כ.

ופרש”י למודי ערבי שביעיות – כלומר ערב שביעית למדין ורגילין להיות חטין יפות.

וקשה דהכתיב וציויתי את ברכתי בשנה הששית (ויקרא כה כא), וא”כ בודאי שחיטין של ערב שביעית יפות.

יעויין שם בערוך לנר שכתב, עיקורי קטניות מהיות רעות.

צ”ל דג”כ אערבי שביעיות קאי פי’ מי שעוקרים בערבי שביעיות שומרים מהרקבה דאל”כ אין זה מחשב עתים ושעות ואינן בכלל מעונן עכ”ל.

ואפשר דהטעם למ”ש שאי”ז בכלל מעונן, היינו דאם אמר סתם שחיטין של ערב שביעית נאות שרי, דהרי מפורש בתורה וכנ”ל, אלא ודאי דאמר בכה”ג, וגבי עקורי קטניות פרש”י, כלומר העוקר קטנית ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואין מרקיבות.

א”כ מיירי גם הנך דערב שביעית להיות בכה”ג שתלש אותן.

עוד אפשר לומר דזה מיירי שהאדם האומר קא”ל בחו”ל או בשדה של נכרי וכל היכא דאין משמרין שביעית כהלכתה, דבכל הני לא נאמרה מעולם ההבטחה של וציויתי את ברכתי, ורק משום לתא דניחוש קא”ל.

קרא פחות

הנה קבלתי המכתב אמש, אם כי בודאי שיש כמה מונים בספרי ההלכה שיוכלו לספק התשובות לזה ממה שאוכל להעלות כאן, אבל פטור בלא כלום א”א, ואכתוב בזה מידי פורתא כדלהלן:
הנה ראשית כל ז”ב שיש דעות בגאונים ובראשונים שהיום לא שייכי עניני רו”ר, וכמ”ש הערוך ע’ אספרגוס בשם רב האי שכל הדברים האמורים נאמרו רק לזמנם שהיו המזיקים והשדים מצויים מאוד והיו מינים ממינים שונים אך כיום נחלשה הסט”א ונחלשו גם הם אך מלכתחילה טוב לחוש להם (ע”פ בן יהוידע).

ומ”מ בפוסקים דידן נטו לחלק לכל ענין לגופו, וכמו על נט”י של שחרית שחייבו בזה, וכן גבי אוכלין שתחת המטה שכתב הרמ”א [יו”ד סי’ קט”ז ס”ה] ע”ז דחמירא סכנתא מאיסורא ע”ש [ולא באתי להכנס הלכה למעשה בזה], ומאידך גיסא בהרבה דברים לא שמענו ולא ראינו שמחמירים בזה, כמו גבי אופיא דחולין, וכן הרבה, ועי’ באריכות בס’ שמירת הגוף והנפש להרב לרנר שהאריך הרבה בענינים אלו בכל פרט לגופו כיד ה’ הטובה.

[ולא אעלים עיני מדברי הרמב”ם בפי”ב מהל’ רוצח ושמ”נ ה”ה בטעם אוכלין תחת המיטה הוא שמא יפול דבר המזיק ואינו רואהו, אבל כל הפוסקים הזכירו טעם הרו”ר וכמ”ש הראב”ד שם, ובעצם הר”מ לשיטתו בזה בהרבה מקומות דלא ס”ל מרוחות וכו’ ואכמ”ל].

רק אציין בענין רו”ר שאחר השינה, דהנה עצם מה שצריך ליטול ידים הוא דינא דגמ’, אבל מה שאסור לילך ד”א זה הביאו הפוסקים מהזוהר, ומטו משמיה דהגרשז”א בשם הג”ר דוד בהר”ן בשם הגר”א דהאידנא אחר עעק”ה של ר’ אברהם בן אברהם בטלה הרו”ר הזה של הליכת ד”א, עי’ מ”ב מהדו’ ביצחק יקרא, וידידי הרב שמעון מאנטשארש האריך בזה במאמרו להביא הרבה מ”מ בזה [ויצויין שהגרח”ק לא נקט כן למעשה, וכן מנהג רבים].

בענין רו”ר בא”י איני מכיר מקור להקל בזה בודאי שלא ידוע לי מי שמקיל בזה למעשה, ואדרבה הזוהר הי’ בא”י וגם התנאים שדברו בגמ’ על רו”ר היו בא”י, וגם מפוסקי א”י דנו על רו”ר כגון של הקם מהמיטה ואוכלין שתחת המיטה ולא חילקו בזה, ואמנם י”א שאין שדים בא”י כיום אבל לא מצאתי מי שנקט כן למעשה.

עצם ענין שום קלוף אי”ז רק דעת מרן הרב מצאנז זצ”ל [וכנ’ כוונתו למ”ש בשו”ת דברי יציב ח”ב סי’ ט”ז סק”ט] אלא דעת הרבה פוסקים עד פוס’ זמנינו להחמיר בזה, והיה ג”כ מעשה בירושלים עם כה”ג בליל הסדר ודנו גדולי ירושלים המהרי”ל דיסקין ועוד עד הגרי”ש אלישיב האם יש לחוש בזה בליל שימורים ועוד נפק”מ בזה.

וכן כתב בערוך השולחן יורה דעה סימן קטז סכ”ג, וז”ל, וחמשה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו ואלו הן האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה והשותה משקין מזוגין וכל אלו באופן שעבר עליהן הלילה אבל בלא זה לא איכפת לן עכ”ל.

וכן כתב בבן איש חי שנה שניה פרשת פינחס, וז”ל, וכן לא יאכל שום ובצל שעבר עליהם לילה אחת אחר שנקלפו, ואם נשאר בהם מעט מקליפתם מותר, והיינו דוקא אם לבדם אבל אם מעורבים עם שאר אוכלין הן בבישול הן בכבוש אפילו קלופים לגמרי, מותר, וכן עמא דבר, וצריך להזהיר אנשי עירנו בשומין הבאים מפרס שהם קלופים לגמרי עכ”ל.

וע”ע שוע”ר שם ולקו”ה להחפץ חיים נדה י”ז.

וכתב בשו”ת בית שלמה ח”א יו”ד סי’ קפ”ט, דבזה אסור לכו”ע גם להמתירים בדיעד אוכלין תחת המיטה, וכ”כ בשיורי ברכה אות י’ ומחזיק ברכה יו”ד סי’ ו’ סק”ג ועוד (ועי’ ארחות רבינו ח”א עמ’ שע”ו או’ י”ד בשם החזו”א ודרכי תשובה סי’ קט”ז אות ע”ד), וכמש”ש בדברי”צ אות ח’.

ואגב אביא בזה מה שכתב בשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן כ, וז”ל, והנה בעצם הא דרשב”י שאיכא סכנה בשום ובצל וביצה שהיו קלופין מאתמול ועבר עליהן הלילה לא הובא בש”ע לא בדברי המחבר ולא בדברי הרמ”א אף שמפורש בגמ’ סכנה דאיכא להאוכל, אף שהובא בש”ע הא דתבשיל ומשקין תחת המטה ביו”ד סימן קט”ז סעי’ ה’ שרוח רעה שורה עליהן, (ומה שלא הזכיר אוכלין הוא משום דהביא גם עניני אחריתי דאיכא בהו חשש סכנה דהוזכרו בירושלמי פ”ח דתרומות ה”ג א”ר אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין ושם לא הוזכרו אוכלין אלא תבשיל תותי ערסא, ואולי סובר הש”ע דבאוכלין ליכא איסור דחשש רוח רעה דלכן הוסיף משקין אף שג”כ ליכא בירושלמי משום דאיכא בגמ’ פסחים ואוכלין לא הזכיר, אבל תמוה מ”ט יפסוק כירושלמי ולא כגמ’ דידן ולכן מסתבר שלאו דוקא וגם אוכלין אסור להש”ע וצע”ק), אף שלא הוזכר בגמ’ איסור האכילה בשביל זה, שלכן אולי משמע שסובר הש”ע ורמ”א דדין דרשב”י הוא רק דעת יחיד ורבנן פליגי עליו וכדחזינן שבירושלמי לא הזכיר זה וכו’ עכ”ל, וכתב זה כדחייה ותירוץ על התמיהה שיש בהשמטה זו, וע”ש מ”ש להלכה.

קרא פחות