ברכות

נכון לברך המוציא וג’ ברכות ולהפריש חלה בלא ברכה מכמה טעמים שיתבארו בפנים, והמברך מזונות ואינו מפריש חלה אם הוא מבני ספרד מדינא יש לו על מי לסמוך אבל מסברא אינו ברור שיש על מה לסמוך, ולבני אשכנז בחלה עכ”פ בודאי אין לסמוך להפטר מחלה (ולגבי ברכה לבני אשכנז אם יש חילוק ביניהם לבני ספרד יתבאר בפנים).

מקורות:

בברכות לז ע”ב תניא דלחם העשוי לכותח פטור מהפרשת חלה, אולם אי’ שם בגמ’ דר’ יהודה מחלק בדין זה ושאם עשאה יפה כלחם חייב בחלה, ובפשוטו משמע שם דה”ה ברכתה המוציא (לפי שאר חילוקי הדינים שנזכרו שם בהדי הדדי לגבי אפיות אחרות לענין המוציא והפרשת חלה), ומשמע שם מסתימת הגמ’ דדברי ר’ יהודה הם ברורים ושכך ההלכה.

ועכ”פ אם לא נפסוק כר’ יהודה יהיה הדין שלעולם חייב בחלה וברכתו המוציא, דהא ת”ק קאמר חייב בחלה, ור’ יהודה איהו דקאמר שיש אופנים שפטורים, ודברי ר’ יהודה הובאו שם בגמ’ ליישב מה דתני ר’ חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה מה שהקשו על זה מדתניא לחם העשוי לכותח חייב בחלה.

(ואילו לפסוק כר’ חייא לפי ההו”א בודאי שלא שייך כיון דהוא הו”א ולמסקנא אין כוונת ר’ חייא לפטור כל לחם כזה).

ולחם העשוי לכותח פי’ שם רש”י וכן התוס’ בשמו דהיינו לחם שאופין אותו בחמה.

אולם הרדב”ז בהל’ בכורים פ”ו הי”ב והר”י קורקוס שם הי”ד נקטו בדעת הרמב”ם דלחם העשוי לכותח אינו פת הנאפה בחמה אלא מין פת העשוי לשם כותח ואינו עשוי כצורת פת, ועי’ בזה בתפארת ישראל פסחים פ”ג מ”א.

ומ”מ גם הרמב”ם (פ”ו מהל’ בכורים הי”ב) מודה דלחם העשוי בחמה אינו לחם, וכמבואר בדברי ר’ יוחנן בגמ’ דפסחים לז ע”א, ויליף לה רש”י שם מקרא דכתיב לחמכם בתנור אחד (ויקרא כו, כו), דלחם שאינו עשוי בתנור אינו קרוי לחם.

ויש לציין דהסוגיות דייקי כשי’ הרמב”ם מהא דלא ערבינהו ותנינהו לדר’ יוחנן ור”ל בפסחים שם לתלותם בדברי התנאים בברכות שם.

ולכאורה נראה שכך תפס השו”ע ביו”ד בהל’ חלה כדעת הרמב”ם, דשם בסי’ שכט ס”ו פסק שהעושה עיסה לייבשה בחמה בלבד פטור מחלה, ואילו בס”ז לגבי לחם העשוי לכותח פסק הך חילוק דינא דר’ יהודה דלחם העשוי לכותח יהיה דינו לענין חלה תלוי לענין צורתו.

ובפשטות נראה מזה שסובר דהך לחם העשוי לכותח בגמ’ אינו לחם שמייבשים אותו בחמה, ולכך לגבי לחם שמייבשין אותו בחמה פטר לגמרי מחלה, כיון דאינו לחם, דהא כתיב לחמכם בתנור אחד, ובזה לא נאמר חילוק דין זה.

(ומיהו יש לציין דלמנהג בני אשכנז דתחילתו עיסה גמורה חייב בחלה כדעת ר”ת (בתוס’ בברכות שם) והמהר”ם מרוטנבורג והרא”ש כמ”ש בש”ך שם בריש הסי’ סק”ד ועוד פוסקים, א”כ בניד”ד בודאי יהיה חייב, וגם לבני ספרד ראוי להחמיר בזה, יעוי’ היטב באו”ח סי’ קסח סי”ג, וכן נקט הבא”ח שנה שניה שמיני חלה ס”ד שגם בני ספרד יפרישו חלה מעיסה שבלילתה עבה שלא נאפתה בתנור).

אולם בשו”ע או”ח ס”ס קסח סט”ז פסק דלחם העשוי בחמה ברכתו בורא מיני מזונות, והביא שם המשנ”ב דבטור איתא עוד דאם עשאה יפה כעין גלוסקא ברכתו המוציא, וציין המשנ”ב שם לדברי הנו”כ ולא הכריע בזה, אבל מ”מ כתב דיש להזהר מלאכול ממנו שיעור קביעות סעודה בלא המוציא ובהמ”ז.

ולפו”ר היה מקום לומר לאור הדברים דלעיל, דהשו”ע בהל’ ברכות אזיל לשיטתו בהל’ חלה שנקט דלחם המיובש בחמה אינו לחם כלל (דאינו עשוי בתנור וסברא הוא דלחם הוא בתנור כמ”ש בפסחים שם, כדכתיב לחמכם בתנור אחד, וכמו שבאלפס עם מים אינו לחם כמבואר להלכה שם), ודין לחם העשוי לכותח הוא דין אחר כדעת הרמב”ם, ולכן באו”ח לענין לחם המיובש בחמה סתם שברכתו מזונות בכל ענין.

אולם צ”ע איך שייך לומר דהשו”ע נקט שלחם העשוי לכותח הוא כפי’ הרמב”ם הא כתב להדיא באו”ח שם דלחם העשוי לכותח הוא לחם שאופין אותו בחמה.

והנה בנו”כ כבר נתקשו למה לא חילק השו”ע בצורת אפייתה דאם עשאה כלחם דינה כלחם כמו שחילקו בגמ’ לענין חלה, ויעוי’ במג”א ובהגר”א שנקטו דאפשר שסבר המחבר דרק בחלה גזרו ולא לענין ברכה, עי”ש טעמים שכתבו בזה, (וע”ע מה שאציין להלן לדברי הב”י), ועל דרך היסוד שנתבאר בדבריהם שיש מקום לחלק ביניהם, אפשר דלעולם אין כאן סתירה בין דבריו ביו”ד לדבריו באו”ח, אלא דביו”ד פסק כדעת הרמב”ם ובאו”ח לא נחית לזה, וכמו שיתבאר.

ותמצית הדברים בזה, דהנה אשכחן באו”ח שם סי”ג דיר”ש יוצא כל הדעות, ואעפ”כ לגבי ספק ספקא גם יר”ש יכול להקל, כמו שביארתי בתשובה אחרת ע”פ דברי הביאור הלכה לעיל מינה לענין פת הבאה בכסנין.

והנה בלאו הכי קשה דהא דעת הטור דגם לענין המוציא לחם העשוי לכותח בחמה חייב אם עשאו יפה, וא”כ מעיקר הדין היה צריך השו”ע לחשוש ביר”ש שלחם העשוי לכותח בחמה יר”ש לא יאכלנו אלא בתוך הסעודה, וא”כ למה לא חשש השו”ע לענין יר”ש, ולמה סתם השו”ע בפשיטות שמברך עליו במ”מ.

וכמו כן קשה כנ”ל דהרי השו”ע לשיטתו ביו”ד סובר כהרמב”ם דאם עשאה בחמה לעולם פטורה, גם אם לא עשאה לכותח, ולמה לא ציין דמעיקר הדין עשאה בחמה אינה לחם כלל אף אם נעשתה שלא לצורך כותח אלא לאוכלה בפני עצמה.

וכמו”כ קשה כנ”ל (כמו שהקשו המג”א והגר”א) למה לא ציין דאם עשאה לכותח ולא עשאה בחמה לשיטתו ביו”ד שהיא כדעת הרמב”ם אז יהיה חילוק בין אם עשאה בצורת לחם או לא וכמשנ”ת, דבזה הרמב”ם מודה שיש חילוק לענין הפרשת חלה כמו שנתבאר ביו”ד שם לענין חלה.

ואולי מחומר הקושי’ יש ליישב בדוחק דהקושיות מתרצן חדא בחברתה, דבאו”ח לא הזכיר השו”ע שיר”ש יש לו להחמיר באופן שהוא עשוי בחמה כיון שיש ספק ספקא לפוטרו, ספק שמא נאמר חילוק דעשאה כעבים רק לענין חלה ולא לענין ברכת המוציא (וכטענת המג”א והגר”א בדעת המחבר, ועי’ בב”י כאן על דברי הטור שכתב דדעת הטור לחלק בין עשאה בצורת לחם או לא ושכן דעת רבינו ירוחם ני”ו ח”ה קמה ע”ד, ומבואר מזה שלא הוה פשיטא כדעת הטור בזה), ואפילו אם תמצי לומר דכוונת הגמ’ בחילוק זה גם לענין ברכה, אבל אכתי ספק שמא אין כוונת הגמ’ שם לאפאה בחמה והלכה דחמה לעולם פטורה אפי’ מחלה וכ”ש מברכת המוציא.

ומה דנקט השו”ע הלשון לחם העשוי לכותח שהוא העשוי בחמה לאו דוקא לכותח, דהא בעצם מה שעשאה בחמה סגי בזה לפי החשבון כאן, אלא משום שמתחשב בזה גם בהדעות דלחם העשוי לכותח היינו עשאה בחמה כמשנ”ת, לכך נקט בלשון זו.

משא”כ באופן שהוא לחם העשוי לכותח בלבד דבזה יר”ש יצא ידי רש”י שחייב בהמוציא, ואילו לחם העשוי לכותח בלבד יהיה תלוי בחילוקי דינים, דאם עשאה כלימודים (בלא צורת לחם) להרמב”ם יהיה ברכתו מזונות, ולרש”י חייב בהמוציא, ואם עשאה כלחם להרמב”ם יהיה תלוי בספק אם דין זה נאמר גם בברכה או רק בחלה ולרש”י יהיה חייב בהמוציא.

נמצא דבאו”ח לא נחית השו”ע אלא לאופן שעשוי בחמה, שאז יצא מכלל ספק ויוכל לכתחילה לברך מזונות, ואז הוא גם אם עשאה בצורת לחם כיון שיר”ש א”צ לחשוש לס”ס כמשנ”ת.

ואילו ביו”ד דלא נחית להנהגות היר”ש פסק כעיקר שיטתו כהרמב”ם, ויל”ע.

ואמנם בספר מקדש מעט על השו”ע יו”ד שם סק”ט ביאר דברי השו”ע שם באופן אחר, אבל לא הבנתי דבריו, אלא הבנתי כמו שכתבתי לבאר ע”פ דברי הרדב”ז והמהריק”ו הנ”ל בדעת הרמב”ם.

ובשם הגריש”א והגר”ש ואזנר ראיתי (בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם) שנקטו להחמיר בלחם העשוי במקרוגל, ויש להסתפק אם הוא משום שפסקו כהטור, מאחר והנו”כ נתקשו ונדחקו בדעת השו”ע (עי”ש מג”א והגר”א ומשנ”ב), בפרט דלפי מה שנקטו הנו”כ שהשו”ע חילק בין ברכה לחלה הרי אי”ז פשטות הגמ’ שם, או שסברו שאפיה במיקרוגל יש לזה יותר צורת אפיה, ובפרט אם נימא דמה שלמד המחבר לדין זה אינו מסוגי’ דברכות שם דלחם העשוי לכותח (דענין הלחם העשוי לכותח מפרש לה כהרמב”ם) אלא מסברא דגמ’ דפסחים שם דלחם הוא רק האפוי בתנור, א”כ אפשר דכל שעשוי בתנור גמור ויש טכנולוגיה המביאה חום מהשמש על ידי זכוכית אפשר דהוא כבר צורת תנור דבזה הסברא אינה מפקיעתו מדין תנור, דמידי תנור אש כתיב ולא על ידי דבר אחר כמו בקרבן פסח, אלא רק כתיב תנור, וכמו שהביא רש”י בפסחים שם קרא דכתיב לחמכם בתנור אחד, וכיון שהוא עשוי כתנור כהלכות תנור ויש בו חום כתנור אפשר דלא אכפת לן באש דוקא.

ויש להוסיף על דבריהם דמלבד שפשטות הסוגי’ דיש לברך המוציא באופן כזה עכ”פ לרש”י ותוס’ והטור, מ”מ בניד”ד שמדובר בצורת אפיה שכל המדינה אופה באופן זה יש עוד צירוף לחייבו בהמוציא דהרי נקט המשנ”ב דבקביעות סעודה יש להזהר לברך המוציא ובהמ”ז, ובמג”א שם משמע שנקט כן אף לדעת המחבר, ממילא בלחם כזה שכל המדינה קובעת עליו סעודה אפשר שנשתנה דינו, וכמו שהעירו קצת פוסקי זמנינו לענין המכונה לחמניות מזונות.

וכן יש להוסיף ענין תחילתו עיסה עבה דלהשו”ע בסי”ג יר”ש יחמיר, ובפרט לאשכנזים דלגבי תחילתו עיסה עבה לא רק לגבי חלה מנהג האשכנזים להחמיר, אלא גם לגבי ברכות לכאורה משמעות פשטות הרמ”א בסי”ג שהוא ספק לדינא וכן עוד ברמ”א בסוף הסימן, אף שהשו”ע נקט שרק יר”ש יחמיר לאכלו רק בתוך הסעודה, מ”מ הרמ”א בב’ המקומות נקט בסתמא דאין לאכלו אלא בתוך הסעודה, אולם במשנ”ב שם סקפ”א בשם הגר”א משמע דהרמ”א מיירי ליר”ש, וכן נקט המשנ”ב שם בסוף הסי’ בסקצ”ה, ונראה דטעמו דהרמ”א אין חולק דספק ברכות להקל, וצ”ע.

והמחמירים בזה מחמירים אפי’ בלשו מתחילה לשם שלא לאפותו בתנור כמבואר במשנ”ב שם סקע”ו, (אם כי יש איזה חילוק דין בין היה מתחילה לזה לבין לא היה מתחילה לזה, לגבי אכל יותר משיעור שביעה לפי המנהג להקל דבלשו מתחילה לזה המנהג להקל גם ביותר משיעור שביעה, כמ”ש המשנ”ב שם סקע”ה).

ולענין חלה בלאו הכי כבר נתבאר דיש להחמיר כר”ת, ובפרט האידנא דנהגינן דכל הפרשת חלה בכל שהוא כמ”ש הברכ”י, א”כ בודאי אפשר להחמיר בקל, ואפי’ לבני ספרד כמשנ”ת.

קרא פחות

יעוי’ במשנ”ב  ריש סי’ רז דבדיעבד אם בירך על העץ ועל פרי העץ על פירות אלו שאינם מז’ המינים יצא, ומבואר יותר מזה בשו”ע רח יג דאפי’ לכתחילה אם אכל ענבים ותפוחים מברך ברכה אחרונה על הענבים ופוטר בזה גם את התפוחים, אבל בברכת מעין ג’ של יין אינו פוטר ברכה האחרונה שצריך לברך על התפוחים, וכן בברכת מעין ג’ של על המחיה כ’ השו”ע שם שאינו פוטר בורא נפשות של בשר ודגים.

לפי זה, גם באופן שאכל עוגה ותפוחים ובירך על המחיה, אע”פ שאמר לאכול מפריה – אינו פוטר מלברך בורא נפשות על התפוחים, כמו שמצינו אותו הדבר שאם בירך על הגפן ואמר לאכול מפריה – אינו פוטר מלברך בורא נפשות על התפוחים וכנ”ל.

ולפי דרכנו למדנו הלכה נוספת, שמי שאכל עוגה וענבים ובירך על המחיה ולא אמר על הפירות לא יצא, כמו שמצינו שעל המחיה אינו פוטר בורא נפשות של תפוחים, למרות שעל הפירות כן פוטר בורא נפשות של תפוחים, א”כ ה”ה שעל המחיה אינו פוטר על הפירות של ענבים, שהרי אם היה הדין שעל המחיה פוטר על הפירות של ענבים, היה צריך להיות לגמרי כדין על הפירות לפטור גם תפוחים, יעוי’ במשנ”ב בסי’ רח שם ודוק.

ולענין אם על המחיה פוטר על הגפן, כתבתי בזה בתשובה נפרדת.

קרא פחות

מעיקר הדין על בשורות רעות מברך דיין האמת, אבל לענין הברכה על בשורות טובות המנהג למעט בברכות אלו כמ”ש המשנ”ב סי’ רכב סק”א בשם הפמ”ג (ונזכר שם בהקשר לנידון מסוים אבל ההתבטאות היא כללית דבכל דבר שיש שאלה וספק יש למעט בברכות אלו) ונראה דקאי גם על ברכת דיין האמת שנזכר בסמוך לו, וכתב הערוה”ש דהברכה על בשורות טובות הוא רק בבשורה טובה ששמח בה הרבה, ולכן בענייננו צריך לשקול בעצמו כמה היקף הנזק וכמה מצטער ואם יש נזק רב ומצטער הרבה עד ששקוע ותפוס ומהורהר בצערו נראה שמברך.

ובביאור הלכה סי’ רכב כתב דפשוט שאם נשרפו לו נכסיו או שמתה בהמתו כל כה”ג שדרך האדם להצטער בו שמברך דיין האמת.

ולענין אם יש ביטוח שודאי ישלם את כל הנזק (ובהרבה פעמים אינו כן גם אם יש ביטוח רשמי) היה מקום לומר ג”כ שיברך דבתר השתא אזלי’ כמ”ש בברכות נד לגבי שטף בשדהו והובא בשו”ע סי’ רכב ס”ד, אבל הוא תמוה דלמה יברך אם נלקח ממנו ויוחזר דכמה צער כבר יש בזה.

ואפשר דהברכה הוא רק בספק אבל בדבר שטבעו של עולם שחברת הביטוח תשלם לו אין מברך, עי’ משנ”ב שם סק”ה בשם פהמ”ש להרמב”ם שכתב (לגבי מצא מציאה ומתיירא שמא ישמע למלך) כי אין לנו להסתכל בעתיד שאאפשר שלא יהיה כן ע”כ.

ויל”ע אם הכונה שאין מתחשבים כלל בעתיד שמא תשתנה המציאות או משום שבאמת הוא ספק ומלשון השו”ע משמע שהוא באמת ספק שנקט שירא שמא יבוא לו רעה וכו’ וירא שמא ישמע למלך וכו’, ואע”פ לגבי המקרה ההפוך לא נקט שמא אלא שיבוא לו טובה ממנו, יתכן שסמך ארישא, אבל יותר נראה דהוא סוג מקרה אחר דלגבי הטובה גבי מציאה אם ישמע המלך תתבטל הטובה שהיתה לגמרי, אבל לגבי שטף נהר שדהו מה שאחר כך משקה שדהו אינו מבטל הרעה לגמרי אלא מוסיף טובה על הרעה כך שבסופו של דבר יתכן שישתלם לו מה ששטף נהר או עכ”פ גם אם לא ישתלם מ”מ יש כאן גם טובה מהדבר, ובזה יתכן שגם שהוא בודאי יקרה שתצמח לו טובה מזה, מ”מ אינו מברך מכיון שהטובה לא תבטל את הרעה שהיתה, אבל באופן שהטובה היא ביטוח על הרעה ותפקידה לבער הרע ובאופן שהוא ודאי, מסתבר שאין לברך, ויש למעט בברכות אלו וכמשנ”ת.

קרא פחות