איסור והיתר

מותר.

מקורות:

בשו”ע יו”ד סי’ שסג ס”א אי’ דאין מפנין מקבר לקבר אפילו מקבר בזוי לקבר מכובד, וכתב החזו”א יו”ד סי’ רח סק”ה הטעם לפי שאין ראוי למסור הדבר ביד כל אחד שיחדש להוסיף לו כבוד, מלבד האופנים המבוארים בשו”ע שם, ומ”מ בניד”ד התיר בשו”ת חכם צבי סי’ מז וסי’ נ, והובא בגליון מהר”ש אייגר וכן בבאר היטב של מהר”ם טיקטין על השו”ע שם, וכן הביא עוד הפת”ש שם בשם תפארת צבי יו”ד סי’ נט וסי’ ס, ונראה שהוא נלמד במכ”ש במ”ש השו”ע שם שלקברי אבותיו מותר לפנותו, ואפשר שהוא גם בכלל מאתים מנה, דמה התם שאין לו צער מותר משום שערב לו קברי אבותיו, כאן שיש לו צער מהנכרים לא כ”ש, דישראל לגבי גוים חשיב נמי משפחתו.

והוסיף האג”מ יו”ד ח”א סי’ רמג שכשמוציאין את המת אם יש עליו צורת שתי וערב יש להחליף תכריכין ולשרוף ארונו דנאסר בהנאה עי”ש, ועי”ש סי’ קמט מש”כ לגבי מת שנקבר בבית קברות רפורמי, ויתכן שבזמנינו שהרבה מהם גוים מעיקר הדין מודה האג”מ שדינם כגוים, ויש להתיישב בדבר דהוא נידון גם לגבי יוחסין שלהם.

קרא פחות

מותר.

ולענין מראית העין עי’ במקורות.

מקורות: משנה חולין קיג, א וטור ושלחן ערוך יו”ד פז וגם להב”ח שיש חנ”נ בזה לישראל אבל לבשל מותר כדיני איסורי בשר בחלב של דרבנן דהב”ח מפרש דברי הטור.

ולענין מראית העין הרמ”א בהמשך הסימן שם החמיר, ואמנם הש”ך יצא לחדש לחלק בין מראית העין של אכילה שבזה יש להקפיד לבין מראית העין של בישול שבזה א”צ להקפיד, אבל האחרונים כהגרע”א ושאר הנו”כ שם נראה שלא קבלו חידושו של הש”ך והסכימו לרמ”א שמראית העין נוהג גם בבישול וגם הט”ז שפקפק על הרמ”א מ”מ לדינא לא זז מפסק הרמ”א, וגם הש”ך גופיה אמר הרי דבריו לדעת הרשב”א לפי מה שהבין בדברי הרשב”א, וכבר העיר הגרע”א על השו”ע שם מבואר שבתשובה אחרת להרשב”א מבואר שלא כמו שהבין הש”ך בדבריו, ובפרט שהפשטות שמראית העין שייך בכל דבר שיש בו מראית העין, כמו שמצינו שגזרו משום מראית העין בהרבה מקומות, ועי’ בגמ’ דשבת בסוגי’ דשוטחן בחמה.

הלכך למעשה יש להזהר במראית עין גם בבישול וכשמבשל דבר כזה צריך שיהיה ניכר שמבשל בשר טמאה, ואם ניכר מתוך הבשר שהוא בשר דבר אחר סגי בזה.

השלמה לנידון אם יש איסור דרבנן בבישול בשר טמאה בחלב

שוב נראה דלדעת הב”ח ביו”ד ריש סי’ פז לכאורה אכן סבר דבישול טמאה אסור מדרבנן (ועי’ להלן), ומפרש דברי המשנה בחולין קיג דמותרת בבישול רק לענין דאורייתא, אם כי שאר פוסקים לא קבלו דברי הב”ח.

וגם פי’ הב”ח צ”ב דהרי מפרש בטור דמ”ש מותר בבישול בהנאה היינו מה”ת, ולפי דברי הב”ח דהטור מיירי רק מדאורייתא א”כ הו”ל להטור לפרש דבחיה ועוף (דהרי גם בהם מיירי) הדין דמותר אף באכילה מדאורייתא בחלב, ואם כי גם לפירוש הב”י שאין איסור דרבנן של בשר בחלב על חלב טמאה כלל ג”כ דברי הטור דחוקין שהזכיר שיש איסור כזה, אבל הדוחק דהב”ח הוא דוחק טובא, ואם נימא דיש איסור מדרבנן של בשר בחלב על טמאה באכילה ואילו בישול והנאה אין כלל לא בהם ולא בחיה ועוף, אם נימא הכי אין בדברי הטור דוחק כלל.

והנה הט”ז בסק”ב בודאי למד בב”ח דאיסור טמאה אינו בבישול עי”ש שחישב לפ”ז הסוגי’ בדעת הב”ח, אולם הב”ח יש לכאורה כעין סתירה בדבריו דבדבריו לגבי בשר טמאה כתב נפק”מ בדיני האכילה כגון חנ”נ ולא הזכיר שיש נפק”מ לאסרו בבישול, ואילו אח”ז בדיבורו על בשר עוף הזכיר בתוך דבריו ביאורו ברמב”ם דגם בשר טמאה אסורה באכילה, וצ”ל חדא מתרתי או דבדעת הרמב”ם קא”ל וליה לא ס”ל אלא לענין בשר עוף בלבד עי”ש (או עכ”פ בדעת הטור אולי לא ס”ל וצלע”ע בזה), או לומר דסובר דבשר טמאה אסור בבישול נמי ומה שתירץ מתחילה נפק”מ בדיני בישול כגון חנ”נ וכיו”ב הוא כעין ולטעמיך להב”י דסובר דאין איסור בישול בטמאה מ”מ מודה דבאכילה אסרו מדרבנן.

ובגוף מש”כ הב”י דלא היה לרבנן לאסור בשר טמאה בחלב כיון דבלאו הכי אסור, לכאורה אכתי נפק”מ למי שאכל בשר טמאה בשוגג שיהיה אסור לאכול חלב אחר כך, (ואין לטעון דיהיה אסור משום שירגיש טעם הטמאה באכילת החלב דא”כ אפי’ שאר מאכלים יהיה אסור ואפי’ לבלוע רוקו, ומ”מ כ”ז צ”ב ג”כ), וכן מי שצריך לאכול בשר טמאה ע”פ רופא שלא יאכל חלב עמו משום שיש בזה איסור אכילת בשר בחלב דרבנן, אבל משמע ליה להב”י דרבנן לא גזרו.

והטעם דהוה פשיטא ליה להב”י דרבנן לא גזרו יש לומר דהוה פשיטא ליה להב”י דלא חייל איסור דרבנן אדאורייתא (ועי’ ש”ך) דכל איסור דרבנן מהותו הוא הרחקה מאיסור דאורייתא, ואפי’ לקוברו בין רשעים גמורים לא שייך שיחול איסור דרבנן על דאורייתא, כך היה מקום לבאר.

אולם לשון הב”י עצמו הוא ד”לא אשכחן שיאסרוהו חכמים משום בשר בחלב” ויתכן דקושייתו דבמשנה בחולין קיג שהביא קודם לכן נזכר שמותר בבישול ובהנאה ואם איתא דיש גזירה שנאסרה באכילה באופנים דלעיל א”כ הו”ל למשנה לאסור.

ועוד כתב הב”י “וגם לא היה להם ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר היה אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא”, ויתכן כוונתו דכל גזירת דרבנן הוא להרחיקו מאיסור כשעדיין לא עבר על האיסור דאורייתא כדי שלא יעבור עליו, אבל כאן דבלאו הכי הבשר עצמו אסור מה”ת א”כ אין צריך לגזור תוספת איסור מדרבנן ויתכן אפי’ אם המעשה הנוסף כאן אין בו איסור תורה, וכאן בניד”ד לגבי אכילת חלב אחר הבשר אין לאסרו דכבר עבר איסור באכילת הבשר עצמו, משא”כ בבשר כשרה שלא עבר איסור באכילת הבשר אסרו חכמים לאכול חלב אח”כ כדי שלא יבוא לאכול בשר שנתבשל עם החלב.

קרא פחות

בעל חי נעבד אינו נאסר בהנאה כמבואר בשו”ע (יו”ד סי’ קמה ס”ח), ואע”פ שאמרו בגמ’ (ע”ז נד ע”א) שהמשתחוה לבהמתו אסרה, אין הכונה שאסור בהנאה אלא שאסור לגבוה להקרבה לקרבן בלבד, כמבואר בקידושין (נז ריש עמוד ב’).

ומ”מ יש אופנים שהבהמה נאסרת, וכדלהלן:
א’) אם החליף את הבהמה תמורת ע”ז דין הבהמה כחליפי ע”ז ונאסרת (כמבואר בשו”ע שם ס”ט).

ב’) אם שחט בהמה לשם ע”ז נאסרה מכיון שאם עשה בה מעשה אסרה (ראה שו”ע שם ס”ח וביו”ד סי’ ד’ ס”ד).

ג’) לגבי המשמשים של הע”ז דהיינו המשמשים של הבהמה הנעבדת, הם נאסרים, עי’ בסעיף הבא.

ד’) לגבי אם בהמה היא משמשי ע”ז [דהיינו שהבהמה עצמה אינה ע”ז אלא רק משמש לע”ז אחרת] יש נידון בזה, דבפשוטו אינו חמור מהע”ז עצמה, וכך מבואר ברש”י ע”ז נד ע”א ד”ה והאי, ועי’ ע”ז בריטב”א [הוצאת מוסד הרב קוק עמ’ קטו], ואע”פ שלגבי תקרובת ע”ז מצינו שלענין ביטול חמורה מע”ז (סי’ קלט ס”ב) אבל לא במשמשיה, אולם ברמ”א סי’ קמה ס”ח יתכן שיש שהבינו שהחמיר בזה יותר מע”ז, ועי’ ביד אברהם שם ודבריו אינם ברורים וכנראה נפל בהם ט”ס כמו שהעירו שם על הגליון, ומאידך בביאור הגר”א מוכח שלמד דברי הרמ”א באופן אחר שהבהמה היא הע”ז ויש לה תשמיש שאינו בהמה, וכן ברמ”א בסעי’ ב’ שם לענין הר שהוא ע”ז מבואר שמיירי שם באופן זה, וכן ברבינו ירוחם שציינו שם לרמ”א (ס”ח לענין בעלי חיים) בתולדות אדם וחוה נתי’ יז ח”ד מבואר כמו דמיירי בשתמישי הבע”ח עצמו כשהבע”ח הוא ע”ז וכמו שהביא שם הרמ”א בדרכי משה אות ב, וכך מסתבר שכל ע”ז יכלול בתוכו גם איסור משמשי ע”ז וממילא אם משמשי ע”ז נאסר במחובר גם ע”ז היתה צריכה להיאסר במחובר, וממילא מאחר שאין ע”ז נאסרת במחובר גם משמשי ע”ז אינן נאסרין במחובר וכך פשטות דברי ר”ע במשנה בע”ז מה ע”א שמשמשי ע”ז אינן נאסרין אם הם מחובר, וכן מוכח בחשבון לפי דברי הרמב”ם פ”ח ה”א שגם משמשי ע”ז אינן נאסרין אלא אם כן הם תלוש, דהרי ציפוי לדעתו הם רק משמשי ע”ז ובכל זאת תלייא בפלוגתא בע”ז שם אם חשיב מחובר או תלוש, ועי”ש באור שמח ובמנ”ח מצוה תכח.

קרא פחות