איסור והיתר

בטור [יו”ד סי’ ו] הביא דעת הרמב”ם [פ”א מהל’ שחיטה הכ”א] דמותר לכתחילה לשחוט בשן קבוע בלחי, וכתב ע”ז הטור ולא נהירא, ומפרשי הטור [מהר”י בן חביב הובא בב”י ובפרישה, ב”ח ופר”ח ועוד] כולם תמהו על לשון הטור שכתב ולא נהירא, והיינו משום דמשמע שדעת הרמב”ם היא חידוש שאינו מובן, ואדרבה הפשטות היא שבאופן זה חשיב תלוש דאינו מחובר לבהמה, ומאי נפק”מ אם חתך השן לבד או שחתכה מן הבהמה עם הלחי.

אמנם מצאתי כתוב בשם הפרי תואר [סי’ ו סק”ז] שכתב ליישב דברי הטור שהטור הבין כוונת הרמב”ם דמיירי בלחי המחובר לבעל חי אלא שהשן היא תלוש ולבסוף חיברו, ובאופן זה חידש הרמב”ם דכשר לכתחילה, אע”פ שלגבי קרקע תלוש ולבסוף חברו לא ישחוט לכתחילה.

ונראה דההכרח של הפ”ת להבין כך בדברי הטור היינו משום שהטור הביא את דברי הרמב”ם הללו כעין דיעה שלישית לענין דינא דתלוש ולבסוף חברו וכך לשון הטור, אבל בתלוש ולבסוף חברו לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה לרב אלפס אפילו אם בטלו ובלבד שלא יהא נשרש בארץ אחר שבטלו כגון קנה שנטעו ולדעת א”א הרא”ש ז”ל כל תלוש ולבסוף חברו שבטלו פסול אפילו בדיעבד והרמב”ם מתיר בשן קבוע בלחי אפי’ לכתחילה ולא נהירא ע”כ.

ומלשון זו באמת יש משמעות דהרמב”ם היא דעה הנוספת בענין הנ”ל של תלוש ולבסוף חברו שנחלקו בזה הרי”ף והרא”ש.

ועוד נראה הכרח של הפ”ת משום דלעיל מינה כשבא הטור לדון לענין מחובר מעיקרו נקט הטור לישנא “ושן מחוברת בלחי של בעלי חיים”, ושוב כשבא לדון גבי דעת הרמב”ם כתב הטור “והרמב”ם מתיר בשן קבוע בלחי”, והנה ראינו בזה ב’ שינויים, האחד דנקט הטור ברישא הלשון מחוברת דטפי משמע שהיא גוף אחד עם הבהמה מעיקרא, ובסיפא נקט “קבוע” דמשמע שנעשתה כאן פעולת קביעה והיינו תלוש ולבסוף חברו, ושוב מצאתי דכן כתב הפ”ת גופיה לדייק כבר שינוי כזה מל’ הרמב”ם.

והשינוי השני בל’ הטור דמצינו ברישא שהזכיר הטור בלשונו שמחובר בלחי בבעלי חיים, והיינו משום שהלחי הוא ג”כ חלק מהבע”ח ויש בו חיות, משא”כ כשהביא דברי הרמב”ם לא קאמר אלא בלחי ותו לא.

והנה לפי מה שהבינו הב”י וסייעתו כאן דמיירי בלחי תלושה, בודאי א”ש הלשון דבסיפא לא נקט בע”ח, דהרי בסיפא לא מיירי במחובר לבע”ח כלל, אבל להפ”ת א”א לומר כן, כיון דגם בסיפא מיירי בבהמה שהיא בחיים, ואמנם היה מקום ליישב ולומר באופן אחר דבסיפא סמך על הרישא שכבר הזכיר דהלחי מיירי בבעלי חיים, וה”ה בסיפא.

אמנם יתכן ליישב באופן מחודש, ע”פ מה שנתבונן בטעמו של הרמב”ם לפי פירוש הפ”ת בדעת הטור, דלכאורה יש להבין מה היה הכרחו של הרמב”ם לדין זה, וכ”ש שדרכו של הרמב”ם למעט בהבאת דינים שאין יוצאין מסוגיית הגמ’, וכ”ש שלכאורה אינו פשטות הגמ’ לחלק בין מיני מחובר, דאל”כ הו”ל להגמ’ להזכיר זה להדיא (וכמו שבאמת כתב עלה הטור ולא נהירא).

א”כ אפשר שהיה להרמב”ם איזה טעם לדחוק ולומר דכל המו”מ בגמ’ לענין תלוש ולבסוף חברו (דשמעינן מזה שאין שוחטין לכתחילה בכה”ג), הוא רק בקרקע בלבד, ולא בבעלי חיים, דאל”כ הא כיון שבשניהם למדנו הדין של מחובר מעיקרו, א”כ גם לענין תלוש ולבסוף חברו לא הי’ לחלק ביניהם.

ויש לומר דכל סוגיית תלוש ולבסוף חברו הרי להדיא כל הנידונים המובאים בסוגיות הם לענין קרקע בלבד, גם בסוגיא דרבי ור’ חייא [טו ע”ב], וגם בסוגיא דרבא בפשיטותא דיליה [טז ע”א] ובאיבעיא דיליה [טז ע”ב], כולהו מיירי בענייני קרקע בלבד, והבין הרמב”ם דבדווקא נקט הכי (וע”ע בפ”ת שם סוף ס”ק ז), כיון דקרקע עולם הוא דבר דומם, ושייך שיהיה דבר דומם מחובר מעיקרו לדבר דומם דשקולין הן, וכגון סלע המחוברת לקרקע עולם, או כל אדמה שבקרקע עולם דסדנא דארעא חד הוא הגם שכל חלק עומד לעצמו, א”כ יש גם מקום להחשיב חיבור חדש שנעשה על ידי קרקע עולם כאילו היה מחובר מעיקרו, דהיינו הך ולמה יגרע, אבל גבי בעל חי הא כל מה שמחובר אליו הוא חלק ממנו שהוא ניזון ממנו וגדל ממנו, א”כ אם חיבר אליו דבר מן החוץ שאינו ניזון ממנו ואינו גדל הימנו, אין בזה חיבור בין עצמים, דאינו ממינו כלל ודלאו מינה לא מחריב בה, ובזה סבירא ליה להרמב”ם (להפ”ת בפירוש הטור) שאין שום מקום להחשיב מחובר מעיקרו בכה”ג.

והשתא מיושב לפ”ז מ”ט נקט הטור בריש דבריו “ושן מחוברת בלחי בבע”ח”, ובסיפא בהבאתו דברי הרמב”ם נקט “בשן קבוע בלחי” ולא נקט “בבע”ח”, דהיינו מה דקאמר הרמב”ם דאין שייכות כאן כלל בין השן לחיותו של הבע”ח ואינו מתייחס אליו וכיון שאינו מחובר ללחי, א”כ מה שתלוש ולבסוף חברו לא מהני ביה ואכתי דינו כתלוש לפי הרמב”ם.

ומ”מ נקט הטור על זה ולא נהירא, כיון דחידוש גדול כזה אם איתא דס”ל להגמ’ מזה, הו”ל להגמ’ להגביל בהדיא את הנידון על קרקע בלבד, ומסתימת הגמ’ משמע דלא חלקו בזה, ובאמת גם הרמב”ם שאר המפרשים לא פירשוהו כפירוש הפ”ת הנ”ל בדעת הטור.

ועכ”פ לפי דברינו הנ”ל יתכן להיות גם נפק”מ לדינא אליבא דהך דיעה (היינו להפ”ת בדעת הרמב”ם לפי הבנתו דברי הטור) דבזמנינו שעושים השתלת איבר והוא מקבל ממש חיות וגדילה מן הבעל חיים, א”כ בכה”ג לא יהיה בזה הקולא של תלוש ולבסוף חברו שיש בבעלי חיים לדיעה זו, דהרי כל הסברא להקל אינה אלא משום שאין התלוש יונק וגדל מן החי.

ומ”מ אפשר דבזה כבר לכו”ע יש להחשיבו מחובר מעיקרו כאילן שהשריש.

קרא פחות

הדין ברור בהרבה פוסקים שקידושין כאלו לית בהו מששא אע”פ שלאב יש נאמנות בב”ד במקום עדים מ”מ אין לו כח לשמש במקום עדי קיום.

ותחילה אביא בזה דברי הגרי”א חבר שביאר הענין וז”ל (בית נאמן חדר יד אות ב), ויש לי מקום עיון בהא דקיי”ל דמקדש בע”א אין חוששין לקדושין אפי’ שניהם מודים וכתבנו למעלה הטעם כיון דא”נ בדבריו לחוב לאחריני לא חלו הקדושין כלל כיון דלא חל ההקדש א”כ בהא דקיי”ל דאב נאמן על בתו לומר שקידשה או מטעם מיגו שבידו לקדשה או משום דהתורה נתנה לו נאמנות כמ”ש בפ’ האומר (דף ס”ד ע”א) א”כ יועיל קדושי אב בבתו קטנה בלא עדים כלל, והיה נלע”ד ליישב ע”פ מ”ש הרשב”א בחידושיו למס’ קדושין שם דלס”ד דמ”ש חב לאחריני הוא שע”י הקדושין נאסרים הקרובות, שהקשה שם דא”כ גר וגיורת מאי איכא למימר דשם לא שייך איסור קרובות, ותי’ שם דלא פלוג דכיון דעיקר קדושין הוא חוב ולא מהני בלא עדים, לכן גם היכא דלא שייך חוב ג”כ לא מהני דהתורה לא חילקה בזה, וא”כ א”ש גם בקדושי אביה דהתורה לא זכתה לאב אלא מה שיכולת בידה כשהיא גדולה דכיון דאפי’ בקדושי עצמה לא מהני בלא עדים גם בקדושי אביה כן עכ”ל, ומ”מ מבואר שהדבר פשיטא ליה שאין שום צד שקידושי אב לבתו שלא בפני עדי קיום חלים הקידושין.

וכן מבואר הדין כבר במרדכי (יבמות רמז נח) וז”ל, ולא דמי להא דאמרי’ פרק האומר קדשתי את בתי וכו’ ואמרינן בגמ’ נאמנין ליתן גט דלמא אומר קידשתי בפני עדים דאם לא הכי פשיטא דאין כלום דאפילו אמר קדשתי בפני עד א’ אין כלום ואפילו שניהם מודים עכ”ל, עי”ש בכל דבריו, ואיני נכנס לנידון של עד אחד לדעת הפוסקים האחרונים, עכ”פ מבואר דפשיטא ליה דקידושי בת קטנה שלא בפני עדים לית בה מששא.

וז”ל הרמ”א (באעה”ז סי’ לז ס”ו), בשם פסקי מהרא”י (תרוה”ד סי’ נ’) כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או ע”י עצמה, שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך.

וכתב שם הרמ”א וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סי’ ל”ה סעיף ג’ עכ”ל, ועי”ש בנו”כ דיש חולקים על דין זה וסבירא להו דחוששין לקידושין גם באופן שלא מינה את השליחים בפני עדי קיום מכיון שיש צד שמינוי השליחים הוא מדין ערב, עי”ש באבני מילואים.

ומבואר בדברי הפוסקים בזה דכל הנידון רק לעניין עדי שליחות האם דינם כעדי קידושין גופא או לא, אבל עדי הקידושין גופייהו לכו”ע צריך שיהיו ובלא עדים אלו אין קידושין.

ובשו”ע אה”ע (סי’ לז סכ”ג) אי’ בזה”ל, אב שאמר שקידש בתו, ואח”כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום, נאמן.

ובהג”ה שם הוסיף ול”נ דוקא תוך כדי דיבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ”ה.

עכ”ל.

ומבואר דמ”מ אם אנו מקבלים דבריו שקידושי ראשון היו בפני פסולי עדות אין בזה שום ספק שהקידושין לא חלו, למרות שלפי צד זה לא אכפת לן לומר שכך היה שקידש את בתו, כיון שלא היו בפני עדים כשרים כדין.

ועי”ש בב”י ובב”ח שדין זה גופא יתכן דתליא בפלוגתא דרבוותא הרשב”א והר”ן האם נאמן לומר שהיה בפסולי עדות או לא, אבל זה ברור שאם אנו מקבלים דבריו שהקידושין היו בפני פסולי עדות זה מבואר מדברי כל הנו”כ שם דלית בהו מששאב הנך קידושין אפי’ שהאב מודה שהקידושין היו מכיון שלא היו בפני עדות כדין.

בכנסת הגדולה [אה”ע סי’ מב הגה”ט אות כא] כתב וז”ל, המקדש את הקטנה שכסף קדושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת, אין חוששין לקדושיו אפילו להצריכה גט.

הר”י אדרבי ז”ל סימן רל”א, רשד”ם חא”ה סימן ל”ג.

והרש”ך ח”א סי”ג הוסיף, שאע”פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב, אין בקדושין האלו בית מיחוש.

אמר המאסף וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין, אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו קטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת, מי נימא כיוון דכסף קדושין לאביה כשרים הם לעדות, או נימא דכיוון דהם קרובים למתקדשת אעפ”י שהם כשרים לאביה וכסף קדושיה לאביה, אין כאן קדושין, או לפחות ספק קדושין.

והוי יודע שמתוך דין זה דנתי שכתובה שחתמוה עדים קרובים לאב ורחוקים לבת פסולה, כיוון דאם מתה האשה בלתי זרע של קיימא חוזר על המקצת מחמת תקנת טוליטולא או מפני המנהג או מפני התנאי.

וליכא לאקשוי אפילו אי הם קרובים לקרובי האב הראוים ליורשו ורחוקים לו ולבת יהיו נפסלים מטעם שאם תמות היא בלא בנין, וכבר מת האב הם יורשים החצי דכולי האי לא חיישינן, שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף.

אלא שהמעיין שם ברשד”ם ז”ל יראה דאפילו הם קרובים לאב אעפ”כ היא כשרה עכ”ל הכנסת הגדולה.

ומבואר מכל הנידון שצריך עדים, ולהדיא בסוף דבריו דן לגבי עדים קרובים לאב ומבואר מתוך זה דמיירי שהאב דווקא הוא המקבל הקידושין, ועי’ גם במהרשד”ם שם.

ומבואר דבעי’ עדי קיום, ושאילו יבוא האב ויאמר שהיו קידושין אלא שהיו שלא בפני עדים זה פשיטא לפי כל הצדדים דלית בהו מששא, וכן הביאו הנו”כ דברי הכנה”ג.

 

קרא פחות

לגבי התרת נדר על ידי קטן מופלא סמוך לאיש איכא פלוגתא דבתראי אם כשר או לא [ואיכא גם פלוגתא אם הוא עצמו יכול להישאל ואין כאן הנידון לזה] וזקני הרע”א ז”ל סי’ עג הכריע דבעי’ גדול ודאי עי”ש, ויעויין בנדרים עח ע”א נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר בשחוטי חוץ מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל וכו’, ופי’ הר”ן דכולן כשרין להתיר את הנדר, וכדאמרי’ בהמשך הגמ’ שם להכשיר בג’ הדיוטות.

ולכאורה כיון דילפי’ לה משחוטי חוץ א”כ א”א למילף קטן מופלא סמוך לאיש כיון דבשחוטי חוץ הוי ליה כקטן גמור והיינו לענין שחיטה גופא דביה איירי קרא ואפי’ למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה אכתי הא הכא לא מרבינן נשים אע”פ שישנן בכלל נדר ושאלה מ”מ אינן כשרות להתיר הנדר, ויש לציין בזה להב”י בהלכות מגילה מהמרדכי בשם ראבי”ה שבא להשוות גדר חיוב דאשה לדקטן לענין מגילה עי”ש.

ובלאו הכי נחלקו רש”י ותוס’ אם קטן מחוייב במצוות מצד עצמו או לא, ורמב”ן פליג ארש”י במידי אחרינא התם אבל בזה מודי לרש”י שאין חיוב הקטן מצד עצמו, ואי נימא דגם במופלא אין החיוב עליו א”כ לא שייך כאן לכאורה ואוקי באתרה, כיון דאין הקטן בכלל חיובו כמו גדול בשחוטי חוץ ובנדרים.

ויעוי’ שם בתוס’ [הוצאת עוז והדר] שכתבו ומדאפיק לחד אוקמי אתלתא כמו דין דבעינן שלשה, ויעוי’ גם בלשון הרשב”ם בב”ב קכ ע”ב אבל אחרים מתירין לו כגון שלשה דהוו בית דין כדאמרי’ בסנהדרין וכו’ ועי”ש, וא”כ דחוק לומר דקטן דלא שייך בדין שייך בהפרת נדרים.

ומ”מ ראיה ברורה אין כאן משום שקרובין כשרין ולא מתחזי כדינא כדאמרינן בדף הקודם בנדרים שם.

(ועי’ בשו”ת הרע”א שם).

ואמנם לענין שחוטי חוץ יש שייכות לקטן שכן ישנו בהקדש אבל עיקר הלימוד כאן אינו על האוסר אלא על מי שנאמר בו האיסור גופא, וכן אשה ישנה בהקדש ואעפ”כ אינה בהתרת נדרים.

ומ”מ גם בזה אין ראיה ברורה דהרי בהמשך הגמ’ שם אמרינן דהילפותא מנדרים לשחוטי חוץ הוא שיש שאלה בהקדש, וא”כ ע”כ מיירי כאן גם לענין ההקדש ולא רק לענין מעשה השחיטה.

ומיהו בית שמאי בנדרים שם דילפי לדין ג’ הדיוטות מקרא אחרינא יש להתיישב בדבר ודוחק לומר דיש שום פלוגתא ביניהם לענין זה.

לגוף הענין הנ”ל שהשויתי מופלא סמוך לאיש לדיני חינוך לענין אם החיוב על האב או לא, יעוי’ בסוגי’ דנזיר [?] דיש בזה צד שאין מצוות חינוך במופלא סמוך לאיש לענין להדיר את בנו בנזיר (למאן דאית ליה שהוא משום מצוות חינוך) משום שכבר יכול לנדור בעצמו, ואולי יש ללמוד מזה דגם צורת הדבר הוא שהחיוב מוטל על עצמו, וא”כ אינו מוכרח שדינו בזה כקטן בעלמא.

קרא פחות

יש בזה מחלוקת ראשונים אם חייב מדאורייתא או מדרבנן, והחזו”א הכריע כהרא”ש המחלק בין עציץ של חרס לעציץ של מינים אחרים, שבחרס הוא מדאורייתא ובשאר רוב מינים הוא מדרבנן.

מקורות:

עי’ תמצית הסוגיא והדעות בזה בבהירות נפלאה בדרך אמונה ערלה פ”י ה”ח ובביאור ההלכה שם, דלהרמב”ם נקטו כמה אחרונים שסובר שהוא מדאורייתא כהירושלמי (ואינו מוסכם לכו”ע כך בדעתו), ולהאו”ז הבבלי חולק על זה, והרא”ש חילק בין המינים וכך נקט החזו”א דיני ערלה אות לב, ולענין כלי גללים ואדמה הביא הדרך אמונה שם מהמל”מ פ”ב מהל’ בכורים ה”ט דלכו”ע הוא מה”ת.

ולענין הנידון אם יש להחשיבו כערלת דרבנן דא”י או חו”ל נקט הדר”א שדינו כערלת א”י.

קרא פחות

אם הולכים ע”ג המדרגה הזו אין מועיל מה שהיא גבוהה מן הקרקע ואסור, ולכן גם על מדרגות ארון הקודש אסור להניח, אך אם אין הולכים עליה, כגון אדן החלון שהוא למעשה ג”כ מחובר לקרקע ואינו משמש להליכה, מותר.

מקורות: ראה יו”ד רפב, ז, ובבהגר”א יט.

קרא פחות