הנה מה שאסור לפתוח חנות של אבל אפי’ על ידי אחרים הוא דין ברור ביו”ד סי’ שפ ס”ו עכ”פ בדליכא דבר האבד ואפי’ בדבר האבד ג”כ לא הותר על ידי עצמו (לענין הגדרת דבר האבד בחנות יומיומית אם אפשר להחשיב ...קרא עוד
הנה מה שאסור לפתוח חנות של אבל אפי’ על ידי אחרים הוא דין ברור ביו”ד סי’ שפ ס”ו עכ”פ בדליכא דבר האבד ואפי’ בדבר האבד ג”כ לא הותר על ידי עצמו (לענין הגדרת דבר האבד בחנות יומיומית אם אפשר להחשיב הימים העוברים כדבר האבד, פשטות הסוגיות לגבי שיירות משמע דלא, ומ”מ עי’ או”ח סי’ תקלט ס”ה ברמ”א ובמשנ”ב, והרחבתי בזה בד”ה האם מותר לסייד בג’ השבועות או בט’ הימים וכו’).
ואיסור זה הוא גם בחנווני כמ”ש מהר”ח או”ז בפסקיו פ”ב דמו”ק סי’ נא.
אבל בנידון דידן שאין עוד חנות בעיר מתחילה יש לציין דמצינו כמה דברים באיסורי אבלות שהותרו מחמת צורך אכילה וכדלהלן:
א’ בסי’ שפ סכ”ב התיר השו”ע למשרתת לעשות בשכר צרכי הבית ומ”מ כתב שם הט”ז דאין בכלל היתר זה לצאת מן הבית וכן נקט בחכמ”א כלל קסד סי”ב, ובבאה”ט הביא מי שחלק על זה והתיר לעשות צרכי הקהל גם מחוץ לבית.
ב’ לקנות האבל לעצמו דברים שיש בהם חיי נפש הותר בשו”ע שם סכ”ד.
ג’ יש בפוסקים ג”כ שכתבו דכשאין לו מה לאכול כלל בלא לעשות מלאכה מותר בכל גווני לעשות מלאכה, אפי’ בג’ ימים הראשונים.
ד’ כל הנ”ל הוא לענין חיי נפש של האבל עצמו, אבל בפוסקים דנו עוד באבל שהוא שוחט העיר ובני העיר תלויין בו אם מותר לו לשחוט, ועי’ בב”י ובגליון מהר”ש אייגר סי’ שפ סק”ה מה שהביאו דעות הראשונים בכעין זה (ועי’ להלן) ועי”ש משכ”ב.
והרבה אחרונים נקטו להקל בזה כמ”ש בד”מ סק”ה וסק”י שמותר לאבל לעשות עכ”פ מלאכות שמותר לעשותן ביו”ט (ראה בבית מאיר שם סכ”ב וחכמת אדם כלל קסד סי”ב לענין בצנעא ומצבת משה סי’ ז וכן נוטה לזה דעת התשובה מאהבה ח”ג סי’ תיב על סי’ שפ ודלא כשבו”י ח”א סי’ פו וגם לשיטתו י”ל דלחם קיל מבשר וכמו שברופא הקיל שם, ובלחם נקטו הפוסקים בכ”מ דחשיב שעה”ד כי על הלחם יחיה האדם כמו גבי מרדה בהל’ מאכלי גויים).
ומ”מ בנידון שלנו לגבי חנות יש ב’ חומרות יותר משוחט, הא’ שאינו אומן ויכול לעשות המכירה על ידי אחרים, וא”צ דוקא את האבל עצמו, ולכן לאבל עצמו בודאי שאסור לעשות מלאכה לאחרים [ואף שהותר לעשות צרכי האכילה לעצמו כמ”ש החכמ”א שם מ”מ לצורך אחרים לא הותר מלבד היכא שהם עצמם תלויים בו].
והב’ שהזכרת סכום מקח הוא דבר האסור ביו”ט וממילא אינו בכלל דבר המותר ביו”ט (ומה שהותר בחוה”מ לא הותר בימי אבלו כמ”ד הכי במו”ק יא ע”ב ובטוש”ע סי’ שפ).
ויש לציין דמקור הפלוגתא בב”י הוא לגבי דברים האסורים ביו”ט מחד גיסא ומאידך גיסא הוא צורך הרגל, ולכן אינו ממש הנידון של שוחט העיר.
והב”י שם כתב בשם ברייתא דמס’ שמחות פ”ה ה”ו היה נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצנעא מפני כבוד העם, ולכאורה משמע שיכול גם למכור בעצמו ובלבד בצנעא, וע”ז קאמר ר’ שמעון הרי שהיה ספר והגיע זמן הרגל וכו’, ואפשר דהוא רשב”ג דבגמ’ דנחלקו הראשונים בב”י שם אם הלכה כמותו, ועכ”פ יש מקום לטעון ולפרש דבצורך חיי נפש כלחם ועכ”פ מה שמותר ביו”ט מותר גם לת”ק.
אולם גם שם הנחתום הוא האומן האופה והרבים צריכים לאומנותו ואגב שאופה אפשר שהתירו לו גם למכור אבל באופן שהחנוני אינו האומן בעצמו אולי הוא דין אחר.
ועי’ בחכמ”א שם מש”כ לגבי הוצאות השוחט שמותר ליטול רק בהבלעה ולא על כל עוף, ועי’ מנח”ש ח”ב סי’ צב סקי”א, ומבואר מכ”ז שגם ברופא שמותר לו לרפאות מ”מ יש איסור ליטול רווחים כביום רגיל אלא רק מה שנזכר בפוסקים להתיר.
ולכן בנידון דידן לענין מכולת שעצם העיסוק מותר לצורך האחרים שחיי נפשם תלויין בו ורק אסור לו עצמו לעסוק א”כ יכול למסור בימים אלו המכולת לאחרים שימכרו בצנעא, ועי’ רמ”א סי’ שפ סט”ז ובבאה”ט סקי”ג, ואף ששם מדובר על מלאכת אחרים המוטל על האבל שעושה בידי אחרים וכאן המוצרים שלו מ”מ המוצרים שלו מותרים להמכר ע”י אחר מטעם דהם חיי נפש דלא גרע מהיתר של דבר האבד דגם חיי נפש מותר כמשנ”ת, ולאותו האחר מותר ליטול כסף על מלאכת עצמו מהלקוחות שאינם אבלים (כמו שכ’ הרמ”א בסי”ז כה”ג לענין אחרים העושים מלאכת אחרים שביד האבל בדבר האבד ועי”ש בבאה”ט דעת הלבוש דמקל טפי), ולכן עכ”פ במקרה שבעל המכולת אינו מקבל חלק מן הרווחים לכאורה יש ללמוד שמותר.
ומלאכה שעושה על ידי אחר ליכא בזה חשש פרהסיא כמ”ש החכמ”א שם בשם הד”מ סי’ שפו סק”ו עכ”פ כשאינו בפרהסיא.
ועי’ לעיל בדברי הט”ז על משרתת בחוץ שאסורה והחכמ”א הנ”ל הביא גם דברי הט”ז דלעיל וחזי’ דרק היכא שאינו בפרהסיא נקט כן, (וכן מוכח גם מדין שותפין דההיתר למכור לשותף הוא רק בצנעא), ולכן אותו האחר שמוכר לכאורה לא יוכל למכור בפרהסיא דגם מלאכה שעושה על ידי אחר אין בזה היתר לעשותו בפרהסיא אם נקרא על שמו של בעה”ב.
ויש לדון דאולי יהיה מותר לו גם להרויח כשאחר מוכר לו דהרי מצינו בדבר האבד כנ”ל בסי’ שפ ס”ה שהותר לאחרים למכור עבורו וא”צ שהאחרים ירוויחו עבורו, וכן בדיני מועד דמה שמוכר לצורך הרגל הותר להרויח, ויש מקום לדמות היתר דחיי נפש להיתר דצורך המועד, ועי’ גם לעיל בברייתא דנחתום ובדברי הפוסקים על שוחט, ולכן אין בידינו לשלול לגמרי דאפשר שיש לו היתר להרויח גם כשאחרים מוכרים עבורו כיון שהוא בהיתר.
ולענין אם האבל יכול לקחת כסף על שכירות המקום וכיו”ב עי’ שם בשו”ע סי”ד וצ”ע.
ועי’ בשו”ע סכ”א דשותף מותר לעשות מלאכה בצנעא בעסק השותפות אא”כ הוא אדם חשוב והשותפות נקראת על שמו (וה”ה בכל עסק שמפורסם בשם אדם פלוני), וכמובן שהוא דין מיוחד בב’ שותפין שהעסק אינו מוחלט לאחד מהם אבל בעסק של אדם יחיד שאחרים עושים לו לא דמי דאחרים הם עושים בשליחותו, ואחרים גם להרמ”א בסי”ז לא הותר אלא בדבר האבד, וכן השו”ע ס”ה ג”כ מתיר דבר האבד ע”י אחרים, ועי’ פת”ש סק”ה דהמשכנ”י סי’ עו חלק על השו”ע ומחמיר אף בשותפין.
לענין קניית דברים שאין בהם צורך עם דברים שיש בהם צורך בשו”ע סכ”ג הנ”ל לגבי האבל מבואר שאסור, ועי’ מה שהובא בשם הגרנ”ק לענין חוה”מ.
ולדינא צל”ע בכ”ז.