אסור לעשות כן. אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה. מקורות: יעוי' ברש"י ביצה כג ע"ב ובמה שהביאו התוס' דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך ...קרא עוד

אסור לעשות כן.
אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה.

מקורות: יעוי' ברש"י ביצה כג ע"ב ובמה שהביאו התוס' דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ברור דהיכן מצינו איסור טירחא מדאורייתא, ואמנם יעוי' במכילתא בפ' בוא וברמב"ן ובמה שציינתי עוד בביאורי למכילתא דרשב"י במקום אחר לדברי הרמב"ן במקו"א, אבל גם אם נימא כפשטות הדברים דהכונה שהוא איסור דרבנן ותקון רבנן כעין דאורייתא לאסור גם לצורך אוכל נפש בהמה [ר"ל דכך יש לפרש רש"י שם], לכאורה הוא גם אם עושה זאת להנאתו, ואמנם בהל' חוה"מ יש דברים שהותרו אם יש לו מזה הנאה, וכן טירחא של פינוי מבית לבית הותר בחוה"מ אם הוא לביתו מכיון שערב לאדם שידור בתוך שלו כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי, מ"מ יש מקום לומר דבחוה"מ גדרי ההיתרים הם אחרים, שהאיסור הוא רק כשהגדרת המעשה היא שאינו לצורך, אבל בשבת ויו"ט כל דבר שאסרו מטעם טירחא לא מצינו שהתירו מה שלא הותרו ע"פ גדרי הדין, כגון משילין פירות וכו' [רפ"ה דביצה] וכגון מפנין ד' וה' וכו' [שבת קכז], וכל דבר שיש ממנו אופנים שנאסרו מחמת טירחא שלא לצורך היום לא הותר גם אם יטען שמאוד נהנה, ויל"ע.

והנה גם דעת רש"י דביצה אינו ברור דהפוסקים [ריש סי' תצז] נראה שהבינו לשון הרמב"ם הגדרת האיסור מחמת שהם אסורים באיסור מוקצה וחיישי' שמא יבוא ליקח מהם באיסור [וזה טעם ששייך בעיקר ביו"ט ששייך לקיח מהם], וא"כ לפי דבריהם פשיטא שיהיה אסור גם בניד"ד שנהנה מזה.

ויש לציין דדעת התוס' בביצה כג ע"ב [דלא כרש"י שם] וכן דעת התוס' בשבת קו וכ"ה ברש"י שם [דלא כמ"ש רש"י בביצה שם] וכן דעת הרשב"א והרא"ה והר"ן [כמו שהובאו בביאור הלכה ריש סי' תצז] שהוא מצד שמא יצודם [ובשו"ע יש סתירות בזה אם פסק שהוא מדין מוקצה או מדין צידה, ועי' משנ"ב סי' תצז סק"ד בשם הפר"ח שהעיקר להלכה כדעת התוס' שהוא מחשש צידה, אבל גם הצד השני בדעת השו"ע הוא רק שהוא מטעם מוקצה כנ"ל ולא מטעם טירחא גרידא], ואם כן לשיטת הרמב"ם שהוא מטעם מוקצה ולשי' התוס' ורוב ראשונים שהוא מטעם צידה, בודאי שאין היתר להאכיל בעלי חיים בשבת גם אם אומר שנהנה מזה.

ואמנם ראיתי בשם הגרנ"ק [תורת המלאכות עמ' לה] דכשעושה לצורך תפיסת וצידת הבע"ח ממנו לא חשיב שעושה לצורך הבעלי חיים דהאיסור רק כשעושה לצורך בעלי החיים, ושם יש רק איסור צידה ולא איסור הנחת מזונות לפני בעלי חיים, ועי' שערי תשובה סי' שט"ז סק"ג בשם המהריט"ץ סי' רמ"ה הובא בתורת המלאכות שם, והנה באמת הוא דבר מחודש מאוד, (ויש לציין דגוף הנידון שם שייך לנידון הנו"כ ביו"ד ריש סי' פז האם שייך איסור דרבנן על איסור דאורייתא עי"ש, אבל אולי יש ללמוד מזה נפק"מ באופנים אחרים שאין האיסור דאורייתא), אבל גם אחר חידושו הבו דלא לוסיף עלה, אין לך בו אלא חידושו באופן שעושה לרעתם של בעלי החיים לצודם ולא לטובתם כלל, אבל באופן שעושה את טובת הבעלי חיים וגם מתכוון לטובתם וזה מה שעושה לו הרגשה טובה, בזה לא מיירי הגרנ"ק, ויש לומר שכלול בדברי הגזירה שהגדרת הגזירה היא באופן שעושה לטובת הבע"ח וזה כלול בגזירה זו.

והעצה לעשות באופן המותר הוא ליתן באופן מרוחק מהם באופן שיש היכר שבזה אין חשש שמא יבוא ליטול מהם כמ"ש המג"א סי' תצז והובא במשנ"ב שם סק"ה.

לכאורה פשטות הפוסקים שאי אפשר. אולם הראוני באור לציון שהתיר. מקורות: בגמ' ושו"ע אי' שאפשר לערב עם דגים מלוחין אף שנאכלין כמות שהם חיים, וכ' המשנ"ב דהוה אמינא שכיון שנאכלין כמות שהן חיין אין בהם שום משמעות לבישולן קמ"ל שכן, והיינו ...קרא עוד

לכאורה פשטות הפוסקים שאי אפשר.
אולם הראוני באור לציון שהתיר.

מקורות: בגמ' ושו"ע אי' שאפשר לערב עם דגים מלוחין אף שנאכלין כמות שהם חיים, וכ' המשנ"ב דהוה אמינא שכיון שנאכלין כמות שהן חיין אין בהם שום משמעות לבישולן קמ"ל שכן, והיינו דמכל מקום יש משמעות עדיין לבישול, ולכאורה דבר שאין שום משמעות לבישול דעת המשנ"ב שאינו נחשב מבושל והיא סברא מובנת מאוד, ולפ"ז לא יהיה אפשר לעשות עירוב תבשילין בגבינה מפוסטרת משום שלכאורה אין שום משמעות לפיסטור בטעם ובצורת הגבינה וצל"ע המציאות בזה.

ויש לציין דמצינו בהל' ברכות חילוק בין ירקות שמשתנין לשבח על ידי הבישול לבין ירקות שמשתנין לפחת על ידי הבישול, וחזי' שיש מושג שהבישול אינו מועיל לירק, ואפי' שם עכ"פ הבישול עשה שינוי בירק ויש בזה גם צד מעליותא למי שבישל וגלי אדעתיה שרוצה באופן זה (ויש הרבה בני אדם שמשתמשים בבישול כך שלא שייך לומר בטלה דעתו), אבל כאן שלא נעשה שום שינוי על ידי הבישול מאן לימא לן שיש לגבינה זו מעלה במה שהיא מבושלת.

ויעוי' בראש יוסף בביצה טז ע"א שהסתפק לענין פירות שטובים כשהם חיים יותר ממבושלים, ובישלם, האם נחשב תבשיל, ושם הספק הוא כיון דאיכא דעדיפא ליה במבושל, והראיה שבישלם ושלפעמים מבשלים אותם, אבל דבר שבישולו אינו מגרע ואינו מוסיף בו ואינו משנה בו דבר, בזה לכאורה לא הסתפק כלל.

ומה שהובא בשם המהרש"ם (דעת תורה סי' תקכז ס"ה) להתיר בגבינה מבושלת, יתכן שהכונה לגבינה קשה כמו גבינה צהובה וכן גבינה מלוחה שלנו שודאי משתנים על ידי בישול.

אולם הראוני שבשו"ת אור לציון ח"ג פכ"ב תשובה ב שהתיר להדיא גם בגבינה מפוסטרת שבזמנינו ויל"ע.

ויעוי' בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"נ (שצויין שם באול"צ וכן צויין שם למהרש"ם, והמהרש"ם ג"כ הביא דברי תשובת הרשב"א לענין הנידון שם) שדן שם לענין גבינה מלוחה לא מבושלת מה דינה, ומ"מ אין להוכיח משם דבר, דהרי לא הזכיר כלל שלגבי גבינה מבושלת הוא מותר, ואדרבה שמא רק במליחה היה לו צד להתיר משום שהמליחה משנה את טעם הגבינה ואת צורתה משא"כ בישול, ואפי' אם נדייק מדבריו שגבינה מותרת לערוב תבשילין כשמבושלת אבל עדיין יש לפרש על גבינה קשה כנ"ל, וממילא אין מדבריו ראיה לענייננו.
אולם המהרש"ם שם מיירי להדיא גם בגבינה שהתבשלה ומדבריו ג"כ אין ראי' לענייננו כמו שנתבאר.

ונראה עוד דמהך תשובת הרשב"א גופא אפשר להביא ראי' לדברינו ממה שמבואר שם ברשב"א שמלח אינו כתבשיל, ומוכח מדבריו דהיינו אפי' מבושל (היינו ממה שמבואר בדבריו לענין פרפר דגים ע"ג מלח שאין המלח נחשב כתבשיל שני), ולמה מלח אינו תבשיל, הרי לא הזכיר בדבריו שהוא משום שהמלח בטל, דלעולם המלח אינו בטל כמו שהביצה אינה בטלה לדג כמבואר שם ע"פ המשנה והגמ', אלא יש לומר שהוא משום הטעם כנ"ל שהרי אין שינוי משמעותי ומהותי על ידי בישול מלח, הלכך אינו תבשיל.

הנה מאחר שאם נר המערבי היה כבה היה בזה סימן קללה, עי' ברפ"ד דיומא דף לט, א"כ לא מסתבר שהיה סימן קללה בימים אלו, שהרי כל ענין השמן היה הארת פנים מיוחדת, שהרי טומאה הותרה בציבור וכמו שהעירו המפרשים, ...קרא עוד

הנה מאחר שאם נר המערבי היה כבה היה בזה סימן קללה, עי' ברפ"ד דיומא דף לט, א"כ לא מסתבר שהיה סימן קללה בימים אלו, שהרי כל ענין השמן היה הארת פנים מיוחדת, שהרי טומאה הותרה בציבור וכמו שהעירו המפרשים, א"כ לא מסתבר שהיה אז סימן קללה, ומידי דברי ראיתי בכמה ספרים (ומהם אגודת אזוב, אור תורה, אהל תורה, אור עולם - מאיר נתיבים ועוד) שנקטו בפשיטות שבחנוכה הי' ג"כ נס של נר מערבי, והיינו דלא מסתבר להם שנעשה נס בשאר הנרות ולא נעשה נס בנר מערבי שיהיה יותר משאר הנרות, ויש להטעים בזה ברמז דענין נר מערבי בגמ' נזכר בסוגי' דנר חנוכה וכן הפסוקים בר"פ בהעלותך שמשם נלמד שם בגמ' ענין נר מערבי נקראים אצלינו בחנוכה.

ומצאתי דבר חדש בצפנת פענח הל' חנוכה פ"ג ה"ב שכל ענין נס חנוכה נעשה בנר מערבי שדלק הוא לבדו בכל יום ונעשה בו נס שדלק ונותר בכל ז' מים עד למחר וביום הח' שוב דלק עד למחר, והחליפו בכל יום לנר חדש, וא"כ בדבריו נזכרה תשובה לשאלתך.

ומ"מ יש מקום לומר שסימן קללה הוא רק כשכבה בקביעות כמו שהי' מ' שנה סמוך לחורבן, שיש בזה חריגה מדרכי הטבע כמו שאר סימני קללה שהיו אז, אבל אם לפעמים כבה לפי דרכו אין בזה סימן קללה, וכן בבנין שלמה למהר"ש מו"ץ דווילנא [מהדו"ח עמ' שנד] משמע שנסתפק בזה.

ומ"מ כפי שהערתם כל הנידון רק לפי הצד שחלקו את השמן והדליקו בכל יום מחדש ולא לפי הצד שכל השמן נשאר מיום לחבירו ויעוי' בב"י הל' חנוכה, והמג"א בספרו זית רענן על הילקוט ריש פרשת בהעלותך נקט שדלקו הנרות ח' ימים ברצף בלא שכיבום כלל ודלא כהב"י.

אין צריך לעשר. מקורות: תנן במס' דמאי והו' בפ"ק דחולין הלוקח שמן לנר פטור מן הדמאי, ויעוי' במתני' פ"ג דסוכה שאתרוג של דמאי כשר לנטילת לולב, ואוכל בד"ץ של זמנינו הוא טוב מדמאי שהחזו"א בשעת הדחק התיר להפריש ממנו מעשרות בשבת ...קרא עוד

אין צריך לעשר.

מקורות: תנן במס' דמאי והו' בפ"ק דחולין הלוקח שמן לנר פטור מן הדמאי, ויעוי' במתני' פ"ג דסוכה שאתרוג של דמאי כשר לנטילת לולב, ואוכל בד"ץ של זמנינו הוא טוב מדמאי שהחזו"א בשעת הדחק התיר להפריש ממנו מעשרות בשבת בלא תנאי מטעם שהוא עדיף מדמאי.

אם לא עברו עליה כ"ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל. מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה ...קרא עוד

אם לא עברו עליה כ"ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה להתענות, רק שנהגו להתענות (ראה רמ"א סי' תקנ ס"א ומשנ"ב סק"ב בשם הפוסקים), אבל לענין מינקת כיום, הורו חלק מפוסקי זמנינו שמכיון שכיום הצורך של המינקת הוא גדול מאוד כמו שיתבאר, לכן יכולה לאכול, ע"פ מ"ש המשנ"ב סק"ה שאם הם חלושות אין להן להחמיר.

ומ"מ ענין הפטור שיש למניקה בצום אינו מעיקר המנהג הנזכר ברמ"א, שכן הרמ"א נקט שנהגו להחמיר על עצמן, אך כיום שהקילו בזאת חלק מהפוסקים הוא משום שיש להחשיב המצב של המינקת כיום כחלושה או משום צורך הקטן שהוא חולה קצת.

אולם במקרה שעברו חודשים רבים מהלידה ומלבד זאת עיקר אכילתו של הקטן אינו מאמו ואינו נצרך אליה כלל הוא דוחק גדול להקל בזה, (ועי' הליכות שלמה בין המצרים פט"ז  בדבר הלכה מה שהורה לאחר ט' חדשים).

ואמנם אם האשה מרגישה חלושה ועדיין לא עברו כ"ד חודש מהלידה יש מקום להקל (עי' חוט שני שבת ח"ד עמ' רס והלכות חג בחג הל' ת"ב), וכמו כן אם חלק ניכר מתזונת התינוק הוא מהאם (עי' חוט שני שם), או עכ"פ במקרה שיש חשש שאם תצום האשה החלב שלה לגבי התינוק ייפסק, במקרה כזה יש שהקילו (פסקי שמועות פורים עמ' מז בשם הגרח"ק).

ואמנם לגבי הלכות שבת יש שנקטו שכל צרכי קטן נחשבים כצרכי חולה (עי' מה שהבאנו בשם הגר"א באחד מהתשובות הסמוכות), וכן יש שנקטו לגבי תכבוסת בחוה"מ, וכן לענין תכבוסת בבין המצרים למנהג שהזכיר הרמ"א (תקנא ס"ס יד), אבל לענייננו שהגדרים אינם ברורים בזה ונזכר שמי שחלש שלא יתענה א"כ הגדרים פחות ידועים להחשיב מה נחשב צורך הקטן, אבל אכן יש היגיון שאם יש אחד מהתנאים דלעיל שנזכר בשם החוט שני והגרח"ק יש להחשיב הדבר כצורך הקטן לענין להתיר לאשה.

ומ"מ יש לציין שההיתר במינקת של זמנינו באופן שאין חולשה ברורה וידועה אינו פשוט ואינו מוסכם (ראה מראי מקומות בביאורים ומוספים ריש סי' תקנ), ועי"ש שהובאו כמה הוראות בשם הגרשז"א בענין שעל פיהם נראה שהורה בכל מקרה לפי הענין של אותו המקרה, ולמעשה נראה כיון שעיקר הנידון במינקת הוא מנהג, ויש להזכיר בזה שגם דין תעניות אלו בזמנינו הוא מדין שקבלו עליהם ישראל ואינם תקנה דרבנן כשאר תקנות כמבו' בגמ' ורמב"ן וטור, ולא קבלו על מינקת וכנ"ל, לכן יש יותר מקום להקל בזה, וגם בחוט שני נראה מדבריו שהקיל בהוראות בנידון זה.

ולכן בניד"ד אם לא עברו עליה כ"ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

לענין מה מותר לאכול למי שאוכלת בצום, לא יאכלו אלא כדי צורך קיום התינוק (ראה שו"ע תקנד ס"ה).
אבל אין צריכה לאכול שיעורין כמו בת"ב (ראה חוט שני שם עמ' רנח).
ותאכל בצינעא (ראה מטה אפרים סי' תרב סכ"ב).

במאמר המוסגר יש לציין דעכשיו בתקופה זו יש מלחמה בארה"ק ולא שלום, ולכן ממילא יש שאלה על כל התענית ציבור שלנו אם הם כתענית ציבור גמור, ונפק"מ לעניננו שגם לגבי מינקת מכיון שהחיוב הוא גמור ממילא יש להקל פחות, אבל למעשה נראה שהמנהג שלא חששו בזה, שאף בזמן הראשונים שהיו רדיפות ושמדות לא מצינו שנהגו בכל ד' תעניות כבט"ב לענין שאר דיני תענית ציבור, מלבד בעל נפש הנזכר בנו"כ השו"ע ע"פ הפוסקים, לענין נעילת הסנדל, וצל"ע בזה, ושמעתי שהגר"ש דבלצקי נהג בעת מלחמה כצום גמור, ויל"ע אם מדין הנ"ל או מדין קבלת תענית שקיבל על עצמו תענית ציבור, עכ"פ המנהג הקבוע מדורי דורות אינו כך, ולכן לא הבאתי גוף הדברים בנידון.

הילדים ודאי מדליקים למנהג האשכנזים והאמא תדליק אם אין בילדים מי שהגיע לגיל מצוות (עיין משנה ברורה תרעה יג), ואם יש ילד שהוא בר מצוה שמדליק האמא פטורה מהדלקה, ולפי המנהג הרווח שבחורות אינן מדליקות (ע"ע שם סק"ט) משום כל ...קרא עוד

הילדים ודאי מדליקים למנהג האשכנזים והאמא תדליק אם אין בילדים מי שהגיע לגיל מצוות (עיין משנה ברורה תרעה יג), ואם יש ילד שהוא בר מצוה שמדליק האמא פטורה מהדלקה, ולפי המנהג הרווח שבחורות אינן מדליקות (ע"ע שם סק"ט) משום כל כבודה בת מלך פנימה (עין חת"ס שבת כא ע"ב), גם היא לא תדליק במקרה זה שיש בר מצוה המדליק.
והנוהגים שבחורות מדליקות (וכך פשטות המשנה ברורה תרע"א סק"ט), גם האמא תדליק במקרה זה, וכמובן שהאיש שאינו גר שם אינו יוצא בהדלקת בני הבית.
לענין בני ספרד מכיון שאין להם מנהג ברור שנשים לא מדליקות, שהרי בלאו הכי אין אף אחד מדליק מלבד בעל הבית, לכן במקרה זה יכולה האמא לעשות ההדלקה אף כשיש בר מצוה אם תרצה, ומאידך אם תרצה לנהוג כמנהג הח"ס שאשה לא תדליק הרשות בידה וידליק בנה במקומה, ותבוא עליהם ברכה שמקיימים הנהגה שרוח חכמים נוחה הימנה, ומה שכתב הבה"ל סו"ס תרעה שתבוא מארה לאדם שאשתו מוציאתו בנר חנוכה מסתבר שעיקר דבריו הם באופן שיש בעה"ב איש שהחיוב מוטל עליו ומטיל הדבר על אשתו, אבל באופן שאין בעה"ב איש אלא אשה שעיקר החיוב שעל הבית מוטל על האשה והאיש הוא רק נטפל לחיוב לא תבוא מארה על הבן אם האמא מדליקה עבורו.

הנה מבואר ברמ"א ס"ס תרע שמי שאומר שירות ותשבחות בסעודת חנוכה מועיל לסעודה בזה שנחשבת סעודת מצוה. ולגבי מי שאומר על הסעודה הלכות חנוכה מסתבר שמועיל גם כן, כמו שמצינו שכ' השו"ע בהל' פסח בשם התוספתא שחייב אדם לעסוק בסיפור ...קרא עוד

הנה מבואר ברמ"א ס"ס תרע שמי שאומר שירות ותשבחות בסעודת חנוכה מועיל לסעודה בזה שנחשבת סעודת מצוה.

ולגבי מי שאומר על הסעודה הלכות חנוכה מסתבר שמועיל גם כן, כמו שמצינו שכ' השו"ע בהל' פסח בשם התוספתא שחייב אדם לעסוק בסיפור יצא"מ ובהל' הפסח כל אותו הלילה עד שתחטפנו שינה, והוא מדין סיפור יציאת מצרים, כמ"ש זכור את היום הזה, יעוי' בסה"מ להרמב"ם בשם המכילתא דרשב"י ובס' החינוך, וכ"כ המיוחס להראב"ד על התו"כ לענין לימוד הל' מגילה שמקיים בזה מצוות מחיית עמלק, וממילא ה"ה לעניננו הל' חנוכה יש בו תשבחות על חנוכה ופרסומי ניסא כמו שירות ותשבחות על חנוכה, וזה בלא להיכנס לנידון האם ד"ת גרידא ג"כ משוי לסעודה דין סעודת מצוה גם בלא הל' חנוכה.

ויש לציין דהמקור לעיקרון זה הוא מהמרדכי פ"ד דפסחים [רמז תרה] שכ' נשאל לרבינו מאיר היאך אנו אוכלים בנישואין בת כהן לישראל או בת ת"ח לע"ה הא סעודת הרשות נינהו והשיב דשמא על כן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה ולהללו על החסד שעשה עם אדם וחוה אם כן אינה סעודת הרשות וסעודת הרשות נראה דלא מיקרי אלא היכא דאיכא סעודה בלא מצוה כגון בשמחת מריעות או בחנוכה שמרבים סעודות אלו לאלו ואלו לאלו עכ"ל, ומבואר מדבריו דדוקא בלא מצוה כלל, אבל לפ"ז ה"ה עם ד"ת לכאורה הו"ל סעודת המצוה.

ואולי יש לפקפק בזה דהנה המרדכי הזכיר בדבריו ענין שבח דאדם וחוה ומאי שנא שבח אדם וחוה דנקט, ויעוי' באחרונים שנתקשו מאי שנא סעודת נישואין של בת ת"ח לע"ה וסעודת חנוכה דנקטו, עי' פמ"ג תרע, והיה מקום ליישב דכיון שיש מצוה קצת בזה וכן מצוה קצת בזה לכך בצירוף השירות ותשבחות חשיב סעודה מצוה גמורה, אבל לסעודת הרשות גרידא לא אהני, אבל הלשון של המרדכי לפ"ז קשה שהזכיר דרק אם ליכא מצוה אין זו סעדת מצוה משמע שאם יש שירות ותשבחות גם ברשות איכא סעודת מצוה, וא"כ למה נאמר דין זה רק לגבי ב' דינים אלו, והיה מקום לומר דאה"נ שייך גם בסעודת הרשות ודבר ההוה נקט, כיון דהנך ב' דינים רגילים וקבועים לעשות בהן סעודה, אבל יתכן לומר באופן אחר דבעינן סעודה שצורת הסעודה תבטא את השירות ותשבחות, שיתבאר מתוך הסעודה שהיא מכוונת לענין מה שאומרים בשירות ותשבחות, ולהכי נקט לגבי הל' חנוכה שאומרים שיו"ת של חנוכה וגבי נישואין נקט שיו"ת של אדם וחוה, ולפי צד זה שאר ד"ת לא יהפכו הסעודה לסעודת מצוה.

ולהכי כ' מהרש"ל שכל שהסעודה היא לספר חסדי ה' הו"ל סעודת מצוה, והובא במשנ"ב ס"ס תרע, ומעין זה כ' בסי' תרצז סק"ז שאם עושה סעודה על נס להראות חסדי ה' הו"ל סעודת מצוה, והיינו כנ"ל שהענין הוא שהשבח מגיע מהסעודה.

ואולם המ"ב בסי' תרע שם הזכיר הלשון צירוף וזה שייך יותר לדרך הקודמת שהענין הוא צירוף ב' הטעמים שיוצרים שניהם יחד מצב של סעודת מצוה.
ואולי יש לדחוק בלשונו דמ"מ הצירוף מהני רק באופן שנתבאר.

יכבה את מה שנדלק וידליקנו מחדש. מקורות: נחלקו הפוסקים אם קי"ל מצוות צריכות כוונה או לא, והרבה מהאחרונים נקטו דבמילתא דרבנן מצוות אין צריכות כוונה, והארכתי בתשובה אחרת (לענין שנים מקרא ואחד תרגום) להביא הדעות בזה. ומ"מ בענייננו אינו שייך ...קרא עוד

יכבה את מה שנדלק וידליקנו מחדש.

מקורות: נחלקו הפוסקים אם קי"ל מצוות צריכות כוונה או לא, והרבה מהאחרונים נקטו דבמילתא דרבנן מצוות אין צריכות כוונה, והארכתי בתשובה אחרת (לענין שנים מקרא ואחד תרגום) להביא הדעות בזה.
ומ"מ בענייננו אינו שייך לדין זה, מכיון שלא התכוון להדלקה כלל, ומבואר בגמ' בר"ה דגם למ"ד מצוות אין צריכות כונה בדאורייתא אבל אם שמע קול שופר וסבר חמור בעלמא הוא לא יצא כלל, וכן מבואר שם דלמ"ד הנ"ל שמצוות א"צ כוונה מ"מ אם תקע וקא מנבח נבוחי לא יצא כלל עי"ש ברש"י ותוס', ולכן בענייננו שלא היה מצדו כאן שום מעשה לא יצא כלל והרי זה כנר הדולק מעצמו שאינו יוצא על ידו במצוה.

ויש להוסיף דגם אם היינו מחשיבים כאן מה שהדליק כמעשה, מ"מ קי"ל כהפוסקים (הב"י בהל' ר"ה הביא פלוגתת הפוסקים בזה) שאם נתכוון שלא לצאת ודאי לא יצא, וכאן אם מכבה מיד יש אולי מקום לומר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שלא נתכוון בהדלקת טעות זו למצוה דבא סופו ולימד על תחילתו [עי' זבחים ב ע"ב, ויעוי' במשנ"ב סי' יא סק"ו דלהלכה יש ספק אם אמרי' סברא זו וכשהוא בדאורייתא מצרפי' לזה עוד ספק אם יש עוד ספק לשוויי ספק ספקא עי"ש, וכאן הוא דרבנן], ובסברא זו יש לעיין, וכן יש לדון לענין גילה דעתו תוכ"ד באופן כזה כשהיה שלא בכוונה (ויש צד בפוסקים דלענין כוונה בק"ש בעי' כוונה בשעת אמירה אבל מהני כוונה תוכ"ד, ואכמ"ל, אע"ג שכאן אינו ענין דיבור), וכן יש לדון באופן שי"ל דאנן סהדי שאין דעתו לצאת כיון שנכנס ע"י זה לספק, אלא דסברא זו האחרונה אינה תקיפא כ"כ משום דלהסוברים שמצוות א"צ כונה הרי עשה כדין ולהסוברים שמצוות צריכות כונה הרי בלאו הכי לא עשה כלום ובודאי יכול לכבות, וא"כ רק לדידיה שיש לו ספק אינו רוצה לצאת במה שעשה, ממילא הוא דבר שיש לדון בו.

עכ"פ הסברא הראשונה אפשר לסמוך עליה למעשה לכבות הנר ולהדליקה כנ"ל, שהיא סברא ברורה, וגם לולא שהיתה סברא ברורה היה מקום לצרף לזה דעות גדולי הפוסקים שמצוות צריכות כוונה גם בדרבנן, כמו שהבאתי בתשובה המדברת בזה, וממילא אין זו נר של מצוה כלל, וכן יש לצרף בזה הא דקי"ל מעיקרא דדינא כבתה אין זקוק לה, כך שאין הפסד מעיקר הדין בכיבוי הנר מצד חובתו לגבי ההדלקה (אלא מצד חובתו כלפי שלא לכבות וזה יש לסמוך אם רוצה לכבות שיכול לכבות כיון דבלאו הכי הוי ספק דרבנן), וגם יש לצרף עוד סברות שכתבתי כנ"ל.

יעוי' בשו"ע בסי' תקמו סעי' ה עושה אשה כל תכשיטיה במועד, וכתב שם בביה"ל בשם הריטב"א שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש ולפיכך עושה כדרכה בלא שינוי ובטירחא רבה עכ"ל. ולפי זה לכאורה גם מעשה אומן יהיה מותר, ועכ"פ ...קרא עוד

יעוי' בשו"ע בסי' תקמו סעי' ה עושה אשה כל תכשיטיה במועד, וכתב שם בביה"ל בשם הריטב"א שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש ולפיכך עושה כדרכה בלא שינוי ובטירחא רבה עכ"ל.
ולפי זה לכאורה גם מעשה אומן יהיה מותר, ועכ"פ מדברי המ"ב הנ"ל לכאורה לא גרע מאוכל נפש.

ובאוכל נפש מותר אפי' מעשה אומן כמ"ש המשנ"ב תקמ כו בשם הגר"א ופוסקים.
ואפילו בדברים שהם צורך כאוכל נפש מותר מעשה אומן, עיין רמב"ן בפסקי חוה"מ לענין דירה סרוחה, משנ"ב תקלו סק"ב וכמו שביאר בחוט שני חוה"מ עמ' רי.