מאכלי גויים

מצוי בחברות גדולות המעסיקות בתוכם ספקי מוצרים ושירותים קטנים שהרשות נתונה ללקוח לדרג את הספק או השירות, ומצוי מאוד שיש כמה רמות דירוג, באופן שאם העבודה שנעשתה טובה, הדירוג יהיה בעל ציון גבוה ע"י סימון כמה נקודות, ואם העבודה אינה טובה הדירוג יהיה בעל הציון הנמוך ביותר.

ויש לדון במי שרכש מוצר או שירות כל שהוא מגוי, ורוצה להכיר טובה לגוי על המוצר או השירות שלו, ורוצה לדרג לו השירות שלו בדירוג גבוה וטוב.
ויש לדון אם יש בזה איסור לא תחנם (דברים ז, ב).

והנה באופן שיש לו הנאה מהגוי, כגון שרוצה לרכוש ממנו שוב ורוצה לקבל בפעם הבאה שירות הוגן במחיר או בביצוע, באופן שיש סבירות שזה אכן כך, בזה אין איסור לא תחנם כיון שמדרג אותו לטובה לצורך עצמו, אבל באופן שאין לו הנאה כלל מהגוי, ורק רוצה לדרג אותו לטובה מחמת הרגשת הכרת הטוב, יש לדון בזה.

והנה לומר לגוי דבר מחמאה באופן המקובל לומר כן מותר מפני דרכי שלום, יעוי' בס"פ הניזקין בגיטין, ולכן זה פשיטא שבאופן שמצד המוסר יהיה מקובל לדרג מכל טעם שיהיה, והגוי יודע שהוא ישראל, יש בזה משום דרכי שלום לדרג את עבודתו (ויש לחקור האם ההיתר הוא למעט איבה או להרבות שלום על ידי שאומר לגוי דברי טובה וברכה, ונפק"מ כשאין חשש לאיבה אם לא יאמר לגוי, אלא רק יוסיף שלום על ידי זה, ויעוי' בלשון הט"ז דלהלן, ויש להזכיר בזה דברי הריטב"א בפ"ק דמגילה דף ו' שנקט שהטעם שמותר לפי שיטתו לתת מתנות לאביונים אפי' לגוים כדין מפרנסין עניי גויים וכו', ויוצא בזה יד"ח מתנות לאביונים אף שלא נתן לישראל כלל, משום שמטרת המתנות לאביונים הוא לשמחה וכאן הוא ג"כ לשמחה כיון שממעט איבה עי"ש).

ובאופן שהגוי מבקש ממנו שוב שידרג אותו ואינו חפץ לחוש אי נעימות אם ישיב שאינו מעוניין או שאינו לקבל בקשות נוספות מצד הגוי (באופן שהעבודה אכן היתה טובה) אפשר שבזה כבר כ"ש שיש להתיר מעיקר הדין דכבר חשיב טובת הישראל כיון שמקובל שבאופן שהיה התאמצות מיוחדת לבצע עבידתא שפירתא מצוי שמבקשים מהלקוח דירוג בתמורה, והדבר עלול לגרום אי נעימות להמסרב לדרג באופן כזה.

ונראה דכל היכא שעל ידי זה מעודד את הנכרי לעשות עבודה טובה לעתיד עבורו או עבור כלל הישראלים אין בזה שום איסור, וכמבואר בט"ז יו"ד סי' קנא סק"ח ע"פ השו"ע שם סי"א דבגוי שמכירו שישלם לו גמולו מותר, וכן באופן שיש מחמת הימנעות מזה חוסר נעימות המתבטא בתרעומת של הנכרי על התנהגות הישראל שאינו נותן דירוג טוב אחרי שהנכרי התאמץ בשבילו יש בזה משום דרכי שלום, כמבואר בס"פ הניזקין בגיטין, וכן באופן שהוא מקובל שנותנים דירוג טוב אחרי התאמצות יתר של עבידתא שפירתא שיש דברים שמוציאין בדיינים במנהג מדינה ואע"פ שלא מסתבר שניתן להוציא דירוג בדיינים מאחר והוא דבר שרירותי שמראש המנהג הוא שהלקוח יעשה כהבנתו ומקובל שאסור למוכר או לפועל להתערב בזה, מ"מ לענין להתיר לעשות כן מסתבר שא"צ לבוא לתקנה דמפני דרכי שלום בזה.

ויש להוסיף עוד דבט"ז שם אי' הטעם שבגוי שמכירו מותר הוא שהרי ישלם גמולו או כבר שילם לו עכ"ל, ומשמע בט"ז שכל שעושה מחמת יחסי גומלין כדרך בני אדם על מה שעשה בעבר מותר, דזה כבר אינו בכלל מתנת חינם.

ולא משמע דהט"ז מיירי רק שמשלם דהט"ז קאי על מתנת חינם של השו"ע שאסור רק לגוי שאינו מכירו, ומשמע דמכירו מותר, וע"ז קאי דברי הט"ז.

ויל"ע דהרי דניאל נענש על שהשיא עצה טובה לנבוכדנצר כמ"ש בב"ב ד ע"א וברמב"ם פי"ב מהל' רוצח הט"ו, ויעוי' ברמב"ם שם שכ' שאסור להשיא עצה לגוי אפי' לעשות מצוה אם עומד ברשעו, ומשמע דמה שנענש דניאל לא היה מחמת לא תחנם אלא מחמת שהיה נבוכדנצר רשע, וכ"כ היד רמ"ה בב"ב שם, ונראה להביא ראי' לזה מגוף הסוגי' שם, דהרי מקשי' שם מזה על עצה להורדוס, והרי הורדוס היה עבד ואחיך הוא במצוות, ועדיף הוא מגר תושב, דהא אפי' בגר תושב אין איסור לא תחנם כמ"ש הש"ך בשם הב"י (יובא בסמוך), וכ"ש בעבד כנעני, ולהכי כ' הרמב"ם שם שהאיסור הוא להשיא עצה לעבד רשע, דהורדוס קושיית הגמ' שם שלא היה ישראל גמור שהיה עבד וכן שהיה רשע, ולכן הקשו מנבוכדנצר שנענש דניאל על שהשיא לו עצה של מצוה אף שהיה נבודכנצר רשע, ולהכי אינו שייך כאן כלל לגדרי לא תחנם אלא לגדרי גוי רשע דאילו בגוי שאינו רשע משמע בלשון הרמב"ם שם שאין איסור להשיאו עצה לעשות מצוה, (וכפי מה שנתבאר דגם מהגמ' אין ראיה אלא ברשע וכמו שפי' גם הרמ"ה), וכמו כן יש לומר דגם אין איסור להשיאו עצה כשעשה טובה לישראל וכמו שנתבאר בט"ז.

ועי' בש"ך ביו"ד שם סקי"ח בשם הב"י חו"מ סי' רמט דכל גוי באיסור לא תחנם אפי' ישמעאל מלבד גר תושב דלא ע"כ, והיינו דבגר תושב מצינו שאנו מצווין להחיותו, ועדיין גוי רשע חמור יותר לענין הנ"ל.

או דיש ליישב דגם מה שהתיר הט"ז באופן שגמל לו הגוי חסד הוא רק באופן שייגרם לו חוסר נעימות עם הגוי ובדבר שמקובל ונהוג להחזיר עליו טובה אבל לא שאם נכרי עשה טובה לישראל מותר לישראל לתת לו מתנות לעולם, דכאן היה יכול דניאל להשתמט מזה בקל.

ויעוי' בביאור הגר"א שהביא מקור למה שמבואר בדברי המחבר שגוי שמכירו מותר לתת לו מתנת חינם מהמשנה בחולין צג ע"ב שולח אדם ירך לנכרי, ומשמע שלמד שהוא מתנה לגמרי, משום שרוצה להיות בייחסים טובים עם הגוי ונמצא שהוא לצורך הישראל.

ויש להוסיף שכל דבר שדרך לתנו לישראל כגון ביקור חולים או מעות צדקה קי"ל שמותר לתת לגוים אם ניכר הדבר שאינו נותן להם כמ"ש ביו"ד סי' קנא סי"ב ובש"ך וביאור הגר"א שם, וכהכרעת הדרך אמונה ע"פ המהר"י קורקוס כמו שהרחבתי בתשובה אחרת [ד"ה ערבי הנשוי ליהודיה האם לתת להם צדקה, וע"ע בתשובה אחרת ד"ה אם אפשר ליתן מתנות לאביונים לאח שאינו דתי].

ועי' בברכ"י סי' קמח ס"י בשם המהריק"ש בערך לחם שם דאפי' בכפלות שלום שהוא איסור לכפול שלום לגוי אבל אם שאלו הגוי מותר לענותו וכ"ש במקום איבה.

וכן לומר לו ברכה מותר כמ"ש בברכ"י שם וראה בהרחבה בדרך אמונה פ"ח מהל' שמיטה ויובל ה"ח, והכלל דכל שהוא למעט איבה מותר.

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

ערבי הנשוי ליהודיה האם לתת להם צדקה

אם אפשר ליתן מתנות לאביונים לאח שאינו דתי

מעיקר הדין (להלכה ולא למעשה לפי מה שנקט הבאר היטב בשם הט"ז ולהשו"ע אף למעשה עכ"פ במקרה כזה) קי"ל דכל דבר שהוא תשמיש ע"ז מותר אבל תשמיש דתשמיש מותר (ראה שו"ע יו"ד סי' קמג ס"ב ובאר הגולה שם), ולכן הגינה שאינה אלא תשמיש דתשמיש מותר לנקותה, וכן מותר לנקות את ריצפת אולם הכנסיה, אבל הבסיס שעליו מונח הע"ז אסור כמבואר בשו"ע שם, וכמו כן לתקן אור באולם הע"ז עבור הע"ז מוגדר כתשמיש ישיר ואסור כדמוכח בט"ז שם סק"ב, ואמנם יש מחמירים בזה כמבואר בט"ז שם סק"ג ובבהגר"א סק"ו, וסוברים המחמירים דאפי' תשמיש דתשמיש אסור, אבל שו"ע פסק לקולא, והט"ז תמה על שו"ע, ומ"מ כתב הט"ז דגם להמקילין בזה מותר רק במסייע אבל לא לבנות לבדו (ועבודות ניקיון אפשר דחשיב כמסייע מלבד אם א"א להשתמש במקום בלא הניקיון), אבל נקט הט"ז שלמעשה ודאי ראוי להחמיר בזה כהמחמירים ולהרחיק מן הכיעור והדומה לו לאסור אף במסייע בלבד.

והנה לגבי פתיחת חלונות כתב הט"ז סק"ב שהטעם דלא חיישי' לאיבה משום דאמרי' להו שאסור לנו כמ"ש התוס' בע"ז יט ע"ב ד"ה הגיע לענין האיסור לעשות תכשיטים לע"ז, ולפ"ז אם יכול לבקש מהבג"ץ או מהמאפיונרים האחרים שחייבוהו לעבוד כן ולהסביר להם שאינו שייך לעשות כן מצד דתו ונימוסו בודאי שראוי לעשות כן בכל גווני.

יעוי' בשו"ע יו"ד סי' קמב ס"י דאסור להיכנס בבית ע"ז ליהנות מן הבית, ועוד שם בריש סי' קנ איתא דמצוה להתרחק מדרך ע"ז ד' אמות.

אולם דין זה דתוך ד"א הוא רק היכא דאפשר כדמוכח מע"ז יז שהוא מקור דברי הרמ"א ששם הובא הנידון אם בית ע"ז חמור יותר או בית ג"ע, ומבואר שם שהיו צריכים להתפשר באחד מהם, ומבואר דהיכא דלא אפשר א"א למנוע מלעשות כן, וכמובא בב"ב נז גבי היכא דלא אפשר וצריך לעבור במקום שיש עיכוב בשמירת עינים.

וגם לגבי בית ע"ז יש סוגיא בפסחים על היכא דלא אפשר ולא מכוון ומסקנא דשרי.

ועי' בסי' קמב שם שכ' שם השו"ע צל בית ע"ז תוכו ונגד פתחו תוך ד"א אסור וכו', וכתב שם הש"ך דתוך ד"א אסור היינו משום שמצוה להתרחק ד"א כדלקמן סי' קנ, וכן בבהגר"א שם ציין לדברי הגמ' בע"ז יז ע"א ששם ג"כ מבואר מענין זה, ולפ"ז צ"ע הלשון אסור, ודוחק לומר דלשון אסור לאו דוקא, דהרי מבואר יחד עם זה דין לעבור בבית ע"ז, והרי לענין זה הוא איסור גמור כשנהנה, והיה מקום לומר דהיינו משום שהשו"ע שם בסי' רמב מיירי בצל הבית ע"ז, ובזה הוא איסור מד"א, וצ"ע לפי הש"ך והגר"א שסברו שהוא מדין הרחקה, ובפרט הגר"א שגם כתב שתיבת צל הוא מיותר, ושמא לעולם אסור לאו דוקא ומשום דגם בהעברה שם כיון דלא אפשר ולא מכוון שרי מעיקר הדין ואעפ"כ אסור משום בית ע"ז לכתחילה, וצ"ע דעיקר דינא דשו"ע שם לא מיירי בלא אפשר ולא קמכוין אלא בעיקר הדין, וממילא לא דמיא האי אסור להאי אסור, ואולי יש ליישב דברי הש"ך באופן אחר דמה שכתב היינו משום שמצוה להתרחק ר"ל דמאחר שיש מצוה להתרחק ד"א ממילא לגבי הנאה בצלו יש איסור כל ד"א וכל ד"א לא דמי לצל שמאחוריו שמותר לחלק מהדעות.

והנה בגוף לא אפשר ולא מכוון יש לדון אם אפשר להתיר, דלגבי אשרה אי' בשו"ע סי' רמב ס"ט דמותר לעבור במרוצה אם אין לו דרך אחרת, אבל בש"ך חלק ע"ז וסבר דרק בתנאי שהע"ז גוזלת את הדרך ואז מותר גם כשאינו רץ, ובביאור הגר"א דהנידון באינה גוזלת ואין דרך אחרת אם מותר לעבור או לא הוא תלוי במחלוקת ראשונים, דהרמב"ם סובר כהשו"ע והראב"ד סובר כהש"ך ואילו בס"י פסק השו"ע כהראב"ד.

וצ"ע אם אפשר להקל בזה אחר שלכאורה יש סתירה בשו"ע והש"ך מחמיר.

והנ נתקשיתי בהך דינא דלא אפשר ולא קמכוין ולמה יהיה אסור ונתבאר ברמ"א שם בסי' רמב ס"ט דכל הנידון בשו"ע שם הוא לעבור תחתיה אבל בצלה בכל ענין מותר, וכ' שם הט"ז סקי"ד משום דלא מכון ולכן גם ישיבה מותר מעיקר הדין ורק כדי שלא ישהה בישיבה ויכון ליהנות לכך רק העברה מותר, אבל תחתיה אסור מחמת טומאת ע"ז, ומבואר בתחתיה יש יותר איסור לפי כל דעה כדאית לה ואפי' להשו"ע הוא חמור יותר תחתיה שאז אם יש דרך אחרת אסור לעבור תחתיה משא"כ בצלה דמותר כמ"ש הרמ"א.

אולם בישיבה הוא חמור יותר שבזה אין היתר כלל, כמבואר השו"ע שם.

וברמ"א סי' קמט ס"ב הביא מחלוקת אם מותר להכנס לחצר ע"ז שלא ביום אדם, ולגבי לעבור שם נקט דמותר לכו"ע ושכך המנהג, ומידת חסידות להחמיר גם בזה אם יש דרך אחרת קצרה כמוהו, וציין לסי' קמב, ומשמע שהכריע שא"צ שהע"ז גוזלת ומ"מ משמע דלמעשה התיר רק אם יש משם דרך למקו"א, ועי' גם ברכ"י בשם הטור והפרישה שנקט כהאוסרין, ולא ביאר שם מה דעתו ביש שם דרך למקו"א.

ולכן למעשה אם הע"ז נבנה על מקום גזול שהיה רשות הרבים מותר להיכנס שם דרך העברה לצלם הספרים בלי לשבת שם ולהש"ך א"צ במרוצה ולהשו"ע יל"ע אם צריך, ואם הספרים גנובים יתכן שנחשב ג"כ כגוזלת את רבים, (ומה שהגוים קנו על ידי כיבוש מלחמה או ע"י איבוד וייאוש או זוטו של ים אפשר דלא חשיב גנוב גם אם באו הספרים מבתי ישראל קודם המלחמה, ויל"ע בכל זה), ואם הע"ז אינה גוזלת דרך הרבים הוא סתירה בשו"ע אם מותר לעבור שם כשאין דרך אחרת ובש"ך משמע שהחמיר וברמ"א מבואר שהמנהג להקל אם יש שם דרך שעוברת משם למקום אחר ונראה כעובר בדרך זו.

ויתכן דסגי שיש שם ספריה וניכר שבא להשתמש בספריה ולא לעבוד ע"ז דהו"ל כמו יריד של גוים ביום חגם דשרי שמא לא ימצא במקום אחר כמבואר בש"ך סי' קמט סק"ז, ובפוסקים נראה שהשוו דין חצר של ע"ז לעיקר ביום אידם לכל היותר עי' בש"ך שם סק"ו (ולהמקילים ברמ"א שם בס"ב הוא כעיר ממש שביום אידם הוא כעיר ביום אידם וחצר שלא ביום אידם הוא כעיר שלא ביום אידם, אבל גם להמחמירים אינו יותר מעיר ביום אידם ומה שהותר בעיר ביום אידם הותר גם בחצר ביום אידם).

ולפ"ז יהיה מותר לו לכאורה גם יותר ממה שהותר בסתם העברה בעלמא כיון שהוא מחמת דבר האבד והותר לו לקנות כל דבר מלבד אם נותן מכס לע"ז כמבואר שם בס"ג, ואז יתכן שאם אינו יכול לרוץ שלא ירוץ וכנ"ל גם אם אין לו דרך למקום אחר.

ויתכן שבמקום שבשביל להתיר מידן צריך לשבת שם יתכן שג"כ מותר דבתשובות קמאי מבואר שאפשר שאפי' איסורין מסויימים התירו לצורך כן עי"ש בנו"כ עה"ג, וממילא מה שנזכר שהותר מחמת הקירבה לע"ז (כל מה שאינו אסור מדאורייתא) יש מקום לומר דהוא בכלל ההיתר של הולכין לשוק של גוים להציל מידן.

ולכן נראה להתיר בני"ד ומ"מ כתב הד"מ סי' קמט ס"א בשם הספר חסידים (לפנינו ליתא כמ"ש המגיה בשו"ע מכון ירושלים) דכל ההולך דרך שם אין תפילתו נשמעת תוך ל' יום, ולכן כל מה שיכול להרחיק עצמו שלא לילך דרך שם ירחיק, והובא בבית לחם יהודה שם סק"א.

יש כאן כמה קולות, ראשית כל בערבי מוסלמי מכיון שאינו עובד ע"ז מותר לייחד יין אצלו ברשותינו לזמן שאינו מרובה דהיינו מיל או יותר, כמ"ש ביו"ד סי' קכח ס"א.

שנית ומכיון שאמר לגוי שהולך להביא כסף מהבנק בקרבת מקום ממילא הגוי חושש לגעת גם אם בפועל התעכב קצת יותר מכיון שיכול לבוא בכל רגע, ע"פ המבואר בסי' קכט ס"א.

וכ"ז בתנאי שאכן הבית לא היה נעול לכן אין כאן חשש שמא שהה הגוי שיעור פתיחת הבקבוקים ונגע ביין כמבואר בסי' קכח ס"ג, ואף אם הבית מצריך קוד להיכנס אליו היין לא נאסר מכיון שהגוי יודע שבכל שעה הישראל יכול להיכנס כדמשמע בשו"ע שם (ומה שנקט בסי' קכט ס"א שאם סגור אסור הכונה בנעול בלבד באופן המבואר לעיל שאסור, דסמך על מה שנתבאר לעיל סי' קכח ס"ג, וכמו שציין הבהגר"א בסי' קכט שם).

ויש לציין שאמנם יש דין שאם הגוי טלטל חביות פתוחות היין נאסר מכיון שיש לו רשות לנגוע בחביות ויכול לגעת ביין, אבל בענייננו אינו נאסר גם שהיה לו רשות לטלטל את הבקבוקים, מכיון שהבקבוקים היו פקוקים, כמבואר בשו"ע סי' קכט ס"ג וכמו שנקטו שם הנו"כ והגר"א מכללם, והזכירו בפוסקים שם שאפי' פקק של עץ מועיל, ודלא כהראב"ד המובא בביאור הגר"א שם שהחמיר בזה והצריך סתום לגמרי.

אבל יש לדון מצד אחר והוא דבסי' קכח ס"ד איתא שאם הגוי נכנס לבית ברשות אז אם יש לחשוש שנגע הגוי ביין להנאתו לצורך שתיה היין נאסר, ולכאורה לפ"ז היה צריך לאסור את היין, אבל אעפ"כ יש להתיר משום שהבית לא היה נעול ובעה"ב היה יכול לחזור בכל רגע, כדמוכח בסי' קכט ס"א ובש"ך שם סק"ה, ודינא דאינו נתפס כגנב אסור עיקרו נאמר כשנמצא הבית נעול כמבואר בסי' קכח שם.

אולם באופן שהגוי אינו יודע שמגע גוי ביין אסור לישראל אסור בכה"ג גם אם הבית אינו נעול כמ"ש הש"ך שם סקי"א, ומ"מ אפשר דעיקר דברי הש"ך נאמרו בגוי שמנסך ואז אם אינו יודע שמגעו יאסור אינו נתפס כגנב על הנגיעה וחיישי' שמא נגע, אבל אם הוא גוי שאינו מנסך וחיישי' רק שמא שתה כדברי רמ"א שם, א"כ גם באופן שאינו יודע שמגעו אוסר לכאורה לא חיישי' לשתיית גוי, דסו"ס לנגיעה גרידא לא חיישי' ואילו על שתיה הרי נתפס כגנב דמי נתן לו רשות לשתות יין של בעה"ב.

ובמקרה שיש אפשרות לגוי לנעול מבפנים ולא ידוע אם נעל או לא משמע בשו"ע שם ע"פ הגמ' ע"פ המובא שם בבאר הגולה סק"ד דכל עוד שהוא ספק אם נעל הגוי אין חוששים כל עוד שלא ידוע שנעל.

אבל צע"ק דבס"ב שם איתא שאם היו שני גוים בבית אז חוששים שאחד שמר הדרך ואחד ניסך, ולמה בפועל אחד לא חיישי' שנעל, ונראה דהחילוק הוא דבב' פועלים שאחד שמר הדרך אין נתפס כגנב דהרי אם רואה את בעה"ב בדרך העקלתון מיד מזהיר את הפועל השני, אבל בפועל שינעול הדלת נתפס כגנב, דכשבא בעה"ב צריך לומר לו המתן עד שאפתח לך.

ומאידך היה מקום לומר דטעם מה דלא חיישי' שנעל הוא רק אם השאיר הדלת פתוח דניכר שנתפס כגנב שסגר ונעל אבל אם השאירו סגור חיישי' דילמא נעל.

אבל העיקר כתירוץ הראשון דהרי בסי' קכח ס"ג לגבי דיני נעל לא הזכירו דבלא נעל אם הוא בענין שיש לחוש שינעול יש לחוש לזה, ורק בסי' קכט ס"א נזכר להיפך דבלא סגר אין חוששין שסגר.

וכן מבואר בט"ז סי' קכח סק"ה בשם הב"י בשם הרשב"א ח"ה סי' קכ דלא חיישי' שמא נעלו מבפנים ומשמע אפי' סגר הדלת כל שלא נעלו לא חיישי', אלא שכתב שם דה"מ ביום אבל בלילה אוסרים, ובנעל מבפנים כ' שם בסק"ו דגם אם לא יפתח מיד יכול לומר לו ישן הייתי ומשמע דבלא נעל מבפנים וביום אינו יכול לטעון כן דישאלנו למה נעלת.

אולם אם מדובר שיש שני פועלים אסור כמבואר בסי' קכט ס"ב, וכן אם מדובר באופן שהפועל יכול לנטר את התקרבותו של בעה"ב דרך החלון לפני שהוא מגיע אסור לדעת בש"ך שם סקי"ג ועי"ש בבית מאיר מ"ש ע"ז.

וכן בכל גוני אם הפועל העביר את הבקבוקים והם היו פקוקים אך לא סתומים מי שרוצה לחוש לדעת הראב"ד הנ"ל יכול לחוש, ובסי' קכד סי"ז דנו הפוסקים אם הגבהה לבד בפתוחה אוסרת, אבל שם אפשר דלא חשו לנגיעה לכו"ע דאין לגוי רשות ליגע משא"כ בניד"ד שהפועל יש לו רשות להעביר החביות.

יש בזה כמה חילוקי דינים וכדלהלן:

א) יינו שלו (דהיינו יין של הגר תושב עצמו) אסור בשתיה ומותר בהנאה (והיינו כשנשמר שלא נגע בו גוי אחר שאינו גר תושב, אבל אם לא נשמר שלא נגע בו גוי אחר אסור גם בהנאה בזמן שהיו אוסרים סתם מגען בהנאה, ראה ש"ך סי' קכג סק"ה מה שהביא בשם הב"ח ומה שהוסיף ע"ז).

ב) יין שנגע בו הגר תושב, לדעת המחבר יו"ד (סי' קכג ס"ב) הוא כמו יינו שלו כנ"ל, וכן הוא גם ברמ"א בדעה ראשונה שהביא בסתמא על דברי המחבר, ואילו להדעה השניה שהביא הרמ"א בשם יש אומרים, יין שנגע בו הגר תושב אינו נאסר כלל, וכן כ' בספר פני יצחק המובא בש"ך שם סק"ד שיש להקל כדעה זו בזמנינו, שיש כמה קולות שנאמרו במגע גוי האידנא (הש"ך עצמו לא כתב הכרעה להדיא).

ג) גר שמל ולא טבל למסקנת הש"ך סק"ד נראה עיקר שהוא כגר תושב לכו"ע לכל דעה כדאית לה בין לקולא בין לחומרא.

ד) גוי שאינו עובד ע"ז כגון ישמעאלים יינו או יין שנגע בו אסור בשתיה ומותר בהנאה וכך נראה גם דעת הרמ"א שהקל לגבי גר תושב אבל כאן מודה ודלא כהמקילין גם בזה (סי' קכד ס"ו וט"ז שם סק"ד וש"ך סק"י).

ה) כל גוי שאינו עובד ע"ז בין גר תושב ובין ישמעאלי גם אם אוסר במגעו אבל אם יש צירוף של קולא נוספת דהיינו שנגע שלא בכוונה או שטפח על פי החבית, אזי בישמעאלי מותר גם בשתיה (סי' קכד ס"ז וש"ך סקי"ב), וכל שכן כחו מותר אף בשתיה (ש"ך סקי"א ועי' ט"ז ססקל"ב), וכן בחבית כי עלתה על גדותיה ונשפכה ורצה הישמעאלי להצילה והוציא ממנה יין בקיתון יש שכתבו להתיר (אשל אברהם שם בשם תשובת אהל יוסף יו"ד סי' לג).

ו) לגבי נוצרים שעובדים ע"ז ואין רגילין בניסוך יש דינים בסתם יינם הנוהגים ויש דינים בסתם יינם שאין נוהגים, עי' רמ"א ריש סי' קכג ובש"ך שם סק"ג ועוד בש"ך ורמ"א בעוד כמה מקומות בהלכות יי"נ.

הנה בזמן הסכנה עצמו אין דרכו של הגוי לנסך, כמבואר ביו"ד סי' קכט סי"ב לענין שעת מלחמה וברמ"א שם סי"א וש"ך סקכ"ט בשם הריב"ש סי' תכד לענין גנב, ולכן היין שהיה בזמן השריפה עצמה אין בו חשש אם היתה שם סכנה ממשית שדרך בני אדם שלא להתעכב לחינם במקומות כאלה.

אבל אם לאחר שחלפה הסכנה עדיין היו מכבי האש בבית בזמן שהיה אסור לבעה"ב לחזור עדיין עד לבירור בטיחות הדירה כנהוג, באופן זה היין נאסר, מכיון שהישראל יצא והפליג והנכרי יודע שהוא הפליג ובאופן כזה הנכרי חשוד לנסך כמבואר בסי' הנ"ל ס"א.

וגם אם המקום מוגדר עדיין מבחינה בטחונית כמקום מסוכן לאחר שריפה מ"מ אין זה הגדרה של סכנה שאומר שאינו מנסך מכיון שהמציאות מוכיחה שאין הכבאים טרודים ונבהלים לברוח כמו שעת מלחמה או כמו גנב שרק בהם נאמר שאינם פנויים לנסך, אבל במקום שלפי המציאות הגוי עשוי להשתהות ולהתעכב אפי' בלא סיבה ברורה בודאי שאין דינו כמקום סכנה לענין זה.

התשובה בזה שבאופן כללי אינו צריך למסור את היין לשומר מחמת שיש כאן כמה דברים לטיבותא בזה, ואחד מהטעמים הוא משום שיש כאן ישראלים והגוי ירא לנסך (ויעוי' בש"ך סי' קיח סקל"ג לענין חלב), ואולי בהמשך נרחיב עוד בנימוקים בזה.

אולם מ"מ אם לפי הענין נראה שהגוי אינו מתיירא לגעת ביין כגון שהיין מוצב על השולחן ונראה כמו שמי שלוקח ממנו אינו נתפס עליו כגנב ובפרט אם הגוי אינו בקי בטיב דיני ישראל שאינו יודע שיקפידו עליו אם ייגע ביין, (שבזה אין מירתת), וכן אם היין עומד במקום או בזמן שיש למלצרים כח ורשות לסלקו משם מתוקף תפקידם, בכל כה"ג לכאורה יש מקום להצריך שומר או להעמיד את הבקבוק באופן שמי שניגש אליו נתפס עליו כגנב כגון לתלותו בשקית במלתחה, ואז אין צריך שומר.

מקורות:

עיקר הדין בזה מבואר במתני' ע"ז סט ע"א, היה אוכל עמו (פי' הישראל עם הגוי) על השלחן והנח לגינא (פי' כלי) על השלחן ולגינא על הדלבקי (פי' מקום שמניחין שם היינות סמוך לשלחן) והניחו (פי' את הגוי) ויצא, מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלבקי מותר, היינו משום שבזה אין לו רשות ליגע, ומסיים שם במשנה ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדלבקי אסור, ומסיים שם עוד חביות פתוחות אסורות וסתומות וכו', עי"ש, והסיפא שם אינו נוגע לעניננו.

ועפ"ז פסק בשו"ע יו"ד סי' קגט ס"ז היו יושבים ישראל וגוי לשתות כל אחד מיינו (פי' כל אחד מיין של עצמו) ושמע הישראל שקורים לבהכנ"ס והלך שם להתפלל מותר היין אם יש דרך עקלתון שיוכל לבוא עליו פתאום, אבל אם היו שותים ביחד מיין אחד ויין לפניהם על השלחן ויין אחר חוץ לשלחן והניח הגוי לבדו, שעל השלחן אסור ואת שחוץ לשלחן את שתוך פישוט ידיו אסור ושחוץ לפישטו ידיו מותר, ואם אמר ליה הוי מוזג ושותה וכו', וההמשך כמו במשנה.

וכן לענין אם אינו נתפס עליו כגנב מבואר ברמ"א סי' קכח ס"ד דבמקום שיש לחוש שנגעו לשתות ממנו הוא אסור (ועי"ש גם בשו"ע ס"ה), ובמקום הפסד כ' הש"ך סקי"ג שיש להתיר בדיעבד.

ולענין מה שאין מירתת בגוי כשאינו יודע שהוא אוסר את היין יעוי' בהגהה בפת"ש סי' קטו סק"ב בשם החכמת אדם כלל סז ס"ד עי"ש, לענין חלב, ומ"מ זה בלבד שאין מירתת מטעם אחר שאין נתפס עליו כגנב מטעם אחר כמו הפרטים המבוארים בנידון דידן.

(ובאמת עיקר דין החכ"א מיירי בחלב ששם שייך התעסקות של הגוי ובאינו בקי הגוי בדינים יש חשש ממש שיערב חלב, משא"כ בניד"ד בדרך כלל אם נתפס כגנב אינו נוגע ואם אינו נתפס כגנב נוגע, ומירתת קצת פחות שייך לניד"ד).

לענין הנידון אם היתר נכנס ויוצא הוא לכתחילה או בדיעבד ברמ"א סי' קכט ס"א מבואר שהוא רק בדיעבד (ועי' גם סי' קכח ס"א), אולם בגמ' חולין ג ע"א מבואר דההיתר הוא גם לכתחילה, וכ' הש"ך סי' קיח סקל"ב דבנכנס ויוצא לזמן מועט ההיתר הוא אפי' לכתחילה, ומש"כ הרמ"א שמותר רק בדיעבד הוא באופן ששהה זמן רב ולא הודיע לגוי שדעתו לשהות (בתנאים המבוארים בסי' קכט שם), שבאופן זה מותר כמבואר בפוסקים אבל רק בדיעבד.

לענין מקום שרבים מצויין אין חשש יין נסך שירא לנסך כמבואר בשו"ע סי' קכט ס"ד ועי"ש ביד אפרים, אבל בענין שהגוי אינו נתפס עליו כגנב (כגון שיכול לטעון שהיין הוא ציבורי), ויש לחוש שמא ישתה שיש לו הנאה מזה בזה אפי' להש"ך שם סקי"ד בדעת הרמ"א ג"כ אסור (עכ"פ במקום שאינו הפסד מרובה עי' שם סי' קכח סקי"ג), וכ"ש לפמש"כ הט"ז בסי' קכט שם סק"ט דכל שהמגע קרוב לודאי יש לחוש אפי' במקום רבים אפי' בלא הנאה כלל.

ולענין אם היין בכוס פתוח אם יהיה מותר בדיעבד באופן שהגוי נתפס עליו כגנב, בזה יהיה תלוי במחלוקת הש"ך והט"ז (ובעובדא שהביא היד אפרים שם בשם שו"ת בית יהודה משמע שתפס לאסור אם אין החבית פקוקה כהט"ז), ולבני ספרד יהיה ודאי אסור כיון שהמחבר אינו מקיל בנתפס עליו כגנב אם אינה פקוקה עי"ש בסי' קכט בשו"ע וש"ך.

באופן שאין נתפס כגנב יש לשון בשו"ע ס"ס קכח שהאופן שנאסר הוא אם נמצא גוי בין החביות אבל עצם עו"ש גוים משמע שם שאינו אוסר במקום רבים, וגם בסי' קכט ס"ד משמע דמיירי המחבר שהיה גוי עם החביות, וא"כ יש מקום לדון שמה שהגוי אוסר היין אם אין נתפס כגנב הוא רק באופן שיש גוי עם היין ממש, ויל"ע בזה.

באופן שנתפס כגנב שמותר אין מפורש בשו"ע אם ההיתר הוא לכתחילה או בדיעבד, ופשטות לשון התוס' (על הסוגי' בע"ז ע ע"ב והוא נדפס בדף ע ע"א סוף דיבור ראשון) והפוסקים (עי' בית אפרים שם) דמיירי בדיעבד, ובפרט דפשטות הרמ"א ריש סי' קכט שמגביל את הנחת יין עם גוי רק בדיעבד מיירי על הדברים שנתבארו בסעיפים שם, ולא הותר לכתחילה אלא באופן שהזכיר הש"ך בסי' קכח סקל"ב של יוצא ונכנס בלא שהות שזה לא נזכר בסעיפים שם בריש סי' קכח.

לענין מה שאין יין גוי נאסר במקום רבים עכ"פ בפקוקה ולכל מר כדאית ליה, דבשו"ע סי' קכט ס"ד אי' שהוא אפי' אם הרבים הם גוים דגם בזה יש מירתת, אולם יעוי' בסי' קלא ס"א לגבי מטהר יינו של גוי דמשמע שם שאין מירתת כלל במקום שיש רק גוים, ואולי לגבי סי' קכט באופן המבואר בסי' קלא שמועיל גם בגוים, ולא משמע כן, ויש לומר דרק במטהר יינו של גוי חמור יותר כמו שמצינו שגם חותם בתוך חותם לא מועיל בכה"ג גם באופן שמועיל ביין של ישראל.

והואיל דאתאן לכל זה, נעיר עוד הערה קצרה, לגבי הגבהת יין לחוד אם אוסר בסי' קכט משמע בכ"מ שאינו אוסר, וכ"כ בסי' קכד סי"ח, אולם יעוי' שם בט"ז סי"ז סקט"ו דמשמע דלהרמ"א אסור ולכאורה כ"ש להמחבר בסי"ז שמחמיר יותר מהרמ"א עי"ש, והט"ז עצמו הקיל בזה, וכן במחבר סי' קלב ס"ב מבואר לכאורה שאוסר הגבהה,והרמ"א שם אמנם לא חלק להדיא על המחבר אבל מתוך דבריו משמע שלא החמיר בהגבה עי"ש בדבריו, וצ"ע בכל זה.