הנה בזמן הסכנה עצמו אין דרכו של הגוי לנסך, כמבואר ביו"ד סי' קכט סי"ב לענין שעת מלחמה וברמ"א שם סי"א וש"ך סקכ"ט בשם הריב"ש סי' תכד לענין גנב, ולכן היין שהיה בזמן השריפה עצמה אין בו חשש אם היתה ...קרא עוד

הנה בזמן הסכנה עצמו אין דרכו של הגוי לנסך, כמבואר ביו"ד סי' קכט סי"ב לענין שעת מלחמה וברמ"א שם סי"א וש"ך סקכ"ט בשם הריב"ש סי' תכד לענין גנב, ולכן היין שהיה בזמן השריפה עצמה אין בו חשש אם היתה שם סכנה ממשית שדרך בני אדם שלא להתעכב לחינם במקומות כאלה.

אבל אם לאחר שחלפה הסכנה עדיין היו מכבי האש בבית בזמן שהיה אסור לבעה"ב לחזור עדיין עד לבירור בטיחות הדירה כנהוג, באופן זה היין נאסר, מכיון שהישראל יצא והפליג והנכרי יודע שהוא הפליג ובאופן כזה הנכרי חשוד לנסך כמבואר בסי' הנ"ל ס"א.

וגם אם המקום מוגדר עדיין מבחינה בטחונית כמקום מסוכן לאחר שריפה מ"מ אין זה הגדרה של סכנה שאומר שאינו מנסך מכיון שהמציאות מוכיחה שאין הכבאים טרודים ונבהלים לברוח כמו שעת מלחמה או כמו גנב שרק בהם נאמר שאינם פנויים לנסך, אבל במקום שלפי המציאות הגוי עשוי להשתהות ולהתעכב אפי' בלא סיבה ברורה בודאי שאין דינו כמקום סכנה לענין זה.

התשובה בזה שבאופן כללי אינו צריך למסור את היין לשומר מחמת שיש כאן כמה דברים לטיבותא בזה, ואחד מהטעמים הוא משום שיש כאן ישראלים והגוי ירא לנסך (ויעוי' בש"ך סי' קיח סקל"ג לענין חלב), ואולי בהמשך נרחיב עוד בנימוקים בזה.קרא עוד

התשובה בזה שבאופן כללי אינו צריך למסור את היין לשומר מחמת שיש כאן כמה דברים לטיבותא בזה, ואחד מהטעמים הוא משום שיש כאן ישראלים והגוי ירא לנסך (ויעוי' בש"ך סי' קיח סקל"ג לענין חלב), ואולי בהמשך נרחיב עוד בנימוקים בזה.

אולם מ"מ אם לפי הענין נראה שהגוי אינו מתיירא לגעת ביין כגון שהיין מוצב על השולחן ונראה כמו שמי שלוקח ממנו אינו נתפס עליו כגנב ובפרט אם הגוי אינו בקי בטיב דיני ישראל שאינו יודע שיקפידו עליו אם ייגע ביין, (שבזה אין מירתת), וכן אם היין עומד במקום או בזמן שיש למלצרים כח ורשות לסלקו משם מתוקף תפקידם, בכל כה"ג לכאורה יש מקום להצריך שומר או להעמיד את הבקבוק באופן שמי שניגש אליו נתפס עליו כגנב כגון לתלותו בשקית במלתחה, ואז אין צריך שומר.

מקורות:

עיקר הדין בזה מבואר במתני' ע"ז סט ע"א, היה אוכל עמו (פי' הישראל עם הגוי) על השלחן והנח לגינא (פי' כלי) על השלחן ולגינא על הדלבקי (פי' מקום שמניחין שם היינות סמוך לשלחן) והניחו (פי' את הגוי) ויצא, מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלבקי מותר, היינו משום שבזה אין לו רשות ליגע, ומסיים שם במשנה ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדלבקי אסור, ומסיים שם עוד חביות פתוחות אסורות וסתומות וכו', עי"ש, והסיפא שם אינו נוגע לעניננו.

ועפ"ז פסק בשו"ע יו"ד סי' קגט ס"ז היו יושבים ישראל וגוי לשתות כל אחד מיינו (פי' כל אחד מיין של עצמו) ושמע הישראל שקורים לבהכנ"ס והלך שם להתפלל מותר היין אם יש דרך עקלתון שיוכל לבוא עליו פתאום, אבל אם היו שותים ביחד מיין אחד ויין לפניהם על השלחן ויין אחר חוץ לשלחן והניח הגוי לבדו, שעל השלחן אסור ואת שחוץ לשלחן את שתוך פישוט ידיו אסור ושחוץ לפישטו ידיו מותר, ואם אמר ליה הוי מוזג ושותה וכו', וההמשך כמו במשנה.

וכן לענין אם אינו נתפס עליו כגנב מבואר ברמ"א סי' קכח ס"ד דבמקום שיש לחוש שנגעו לשתות ממנו הוא אסור (ועי"ש גם בשו"ע ס"ה), ובמקום הפסד כ' הש"ך סקי"ג שיש להתיר בדיעבד.

ולענין מה שאין מירתת בגוי כשאינו יודע שהוא אוסר את היין יעוי' בהגהה בפת"ש סי' קטו סק"ב בשם החכמת אדם כלל סז ס"ד עי"ש, לענין חלב, ומ"מ זה בלבד שאין מירתת מטעם אחר שאין נתפס עליו כגנב מטעם אחר כמו הפרטים המבוארים בנידון דידן.
(ובאמת עיקר דין החכ"א מיירי בחלב ששם שייך התעסקות של הגוי ובאינו בקי הגוי בדינים יש חשש ממש שיערב חלב, משא"כ בניד"ד בדרך כלל אם נתפס כגנב אינו נוגע ואם אינו נתפס כגנב נוגע, ומירתת קצת פחות שייך לניד"ד).

לענין הנידון אם היתר נכנס ויוצא הוא לכתחילה או בדיעבד ברמ"א סי' קכט ס"א מבואר שהוא רק בדיעבד (ועי' גם סי' קכח ס"א), אולם בגמ' חולין ג ע"א מבואר דההיתר הוא גם לכתחילה, וכ' הש"ך סי' קיח סקל"ב דבנכנס ויוצא לזמן מועט ההיתר הוא אפי' לכתחילה, ומש"כ הרמ"א שמותר רק בדיעבד הוא באופן ששהה זמן רב ולא הודיע לגוי שדעתו לשהות (בתנאים המבוארים בסי' קכט שם), שבאופן זה מותר כמבואר בפוסקים אבל רק בדיעבד.

לענין מקום שרבים מצויין אין חשש יין נסך שירא לנסך כמבואר בשו"ע סי' קכט ס"ד ועי"ש ביד אפרים, אבל בענין שהגוי אינו נתפס עליו כגנב (כגון שיכול לטעון שהיין הוא ציבורי), ויש לחוש שמא ישתה שיש לו הנאה מזה בזה אפי' להש"ך שם סקי"ד בדעת הרמ"א ג"כ אסור (עכ"פ במקום שאינו הפסד מרובה עי' שם סי' קכח סקי"ג), וכ"ש לפמש"כ הט"ז בסי' קכט שם סק"ט דכל שהמגע קרוב לודאי יש לחוש אפי' במקום רבים אפי' בלא הנאה כלל.

ולענין אם היין בכוס פתוח אם יהיה מותר בדיעבד באופן שהגוי נתפס עליו כגנב, בזה יהיה תלוי במחלוקת הש"ך והט"ז (ובעובדא שהביא היד אפרים שם בשם שו"ת בית יהודה משמע שתפס לאסור אם אין החבית פקוקה כהט"ז), ולבני ספרד יהיה ודאי אסור כיון שהמחבר אינו מקיל בנתפס עליו כגנב אם אינה פקוקה עי"ש בסי' קכט בשו"ע וש"ך.

באופן שאין נתפס כגנב יש לשון בשו"ע ס"ס קכח שהאופן שנאסר הוא אם נמצא גוי בין החביות אבל עצם עו"ש גוים משמע שם שאינו אוסר במקום רבים, וגם בסי' קכט ס"ד משמע דמיירי המחבר שהיה גוי עם החביות, וא"כ יש מקום לדון שמה שהגוי אוסר היין אם אין נתפס כגנב הוא רק באופן שיש גוי עם היין ממש, ויל"ע בזה.

באופן שנתפס כגנב שמותר אין מפורש בשו"ע אם ההיתר הוא לכתחילה או בדיעבד, ופשטות לשון התוס' (על הסוגי' בע"ז ע ע"ב והוא נדפס בדף ע ע"א סוף דיבור ראשון) והפוסקים (עי' בית אפרים שם) דמיירי בדיעבד, ובפרט דפשטות הרמ"א ריש סי' קכט שמגביל את הנחת יין עם גוי רק בדיעבד מיירי על הדברים שנתבארו בסעיפים שם, ולא הותר לכתחילה אלא באופן שהזכיר הש"ך בסי' קכח סקל"ב של יוצא ונכנס בלא שהות שזה לא נזכר בסעיפים שם בריש סי' קכח.

 

לענין מה שאין יין גוי נאסר במקום רבים עכ"פ בפקוקה ולכל מר כדאית ליה, דבשו"ע סי' קכט ס"ד אי' שהוא אפי' אם הרבים הם גוים דגם בזה יש מירתת, אולם יעוי' בסי' קלא ס"א לגבי מטהר יינו של גוי דמשמע שם שאין מירתת כלל במקום שיש רק גוים, ואולי לגבי סי' קכט באופן המבואר בסי' קלא שמועיל גם בגוים, ולא משמע כן, ויש לומר דרק במטהר יינו של גוי חמור יותר כמו שמצינו שגם חותם בתוך חותם לא מועיל בכה"ג גם באופן שמועיל ביין של ישראל.

והואיל דאתאן לכל זה, נעיר עוד הערה קצרה, לגבי הגבהת יין לחוד אם אוסר בסי' קכט משמע בכ"מ שאינו אוסר, וכ"כ בסי' קכד סי"ח, אולם יעוי' שם בט"ז סי"ז סקט"ו דמשמע דלהרמ"א אסור ולכאורה כ"ש להמחבר בסי"ז שמחמיר יותר מהרמ"א עי"ש, והט"ז עצמו הקיל בזה, וכן במחבר סי' קלב ס"ב מבואר לכאורה שאוסר הגבהה,והרמ"א שם אמנם לא חלק להדיא על המחבר אבל מתוך דבריו משמע שלא החמיר בהגבה עי"ש בדבריו, וצ"ע בכל זה.

יעוי' בשו"ע בדיני חשוד סי' קיט סעי' ז דאי' שם שמי שאינו מאמין לחז"ל או מחלל שבת הוא חמור משאר חשוד שדינו גם לענין זה כעובד ע"ז עי"ש. ובסמיכות לשם סעיפים ט עד יב נזכר שם על כמה אופנים שאין ...קרא עוד

יעוי' בשו"ע בדיני חשוד סי' קיט סעי' ז דאי' שם שמי שאינו מאמין לחז"ל או מחלל שבת הוא חמור משאר חשוד שדינו גם לענין זה כעובד ע"ז עי"ש.

ובסמיכות לשם סעיפים ט עד יב נזכר שם על כמה אופנים שאין דין מומר לענין יי"נ ולענין שחיטה ולענין חשוד, ובכל סעי' נזכר ענין אחר ומשמע להדיא דהא בהא תליא.

ובהל' שחיטה ושבת ג"כ נתבאר שההגדרה של אינו שומר שבת הוא כמשומד.

ולענין משומד זה מפורש גם בהמשך דברי השו"ע בהל' יי"נ סי' קכד סעי' ח ט שיינו אסור.

ומשמע מכ"ז שדין יי"נ שווה לענין שחיטה שמשווה השו"ע בסי' קיט הנ"ל בפשיטות זל"ז, ולא נכנסתי כאן לדברי האחרונים בזה אלא רק לציין המקור לדין זה בדברי השו"ע.

ויש לציין עוד שברמ"א סי' קכד ס"ט נקט בשם הריב"ש שהאנוסים אם עוברין בצנעא עבירות דינם כגויים וע"כ שהוא מדין פורק עול דהו"ל כמשומד ולא מדין עובד ע"ז דהרי לא הזכיר דוקא שעובד ע"ז בצנעא אלא שעובר עבירות בצנעא וזה רק הוכחה שהוא משומד לכל התורה גם על מה שעושה בגלוי וא"כ הגדרת משומד אוסרת גם מי שאינו עובד ע"ז אפי' שזו אינה ראי' גמורה דיש לומר שזו הוכחה שמה שעובד ע"ז בגלוי הוא מחמת פריקת עול ולא רק מאונס.

וע"ע בנו"כ השו"ע מה דפשיטא להו בדעת הריב"ש שכוונתו דמחלל שבת שנגע ביין אוסר הין עי"ש.