הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

היוצא לסוריא כיוצא לחו”ל ואסור לצאת מארץ לחוצה לארץ (ע”פ רש”י גיטין ח ע”א) וכדמצינו שהמוכר עבדו לסוריא כמוכר לחו”ל (בגיטין שם), וע”ש עוד דינים וחזי’ דאינו ראוי לצאת לסוריא דדינה לענין זה כחו”ל.

ויש להוסיף דעיקר גנות חו”ל נזכר בשם טומאה כדאי’ בכל מקום טומאת ארץ העמים, ובעמוס ז, יז ואתה על אדמה טמאה תמות וגו’, ולענין טומאה עפרה טמא כחו”ל, והיא טומאה דרבנן דלא גזרו על א”י ספק כזה כדאמרי’ בנזיר סה ע”ב אמר ריש לקיש עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל, ומדחזי’ שבסוריא גזרו ש”מ שסוריא היא מקום טמא של הקליפות וכמ”ש מהרנ”ש.

וכן במקובלים מבואר טומאת ארץ סוריא, בחסד לאברהם מעין שלישי עין הארץ נהר יד וכעי”ז הביא מהר”נ שפירא בעל המצת שימורים האריך בכ”מ בענין טומאת סוריא, עי’ בספרו טוב הארץ עמ’ נו שהדר בסוריא הוא תחת פלגש אחת של ס”מ, ועי”ש שהאריך בביאור ענין הקליפות אשר שם בסוריא, ועי”ש עוד עמוד נה.

וראה עוד במהרנ”ש שם עמ’ נז וז”ל, ודע כי היוצא מארץ ישראל לדור דירת קבע לסוריא כשיוצא ארבע אמות לחו”ל, נפשו שהיא מעולם היצירה יוצאה ממנו ונכנסה בו נפש מעולם העשיה סנדלפון, ומתלבשת עליה קליפה אחת מעולם התמורות וקליפה אחת מעולם ס”מ וקליפה אחת מעולם רה”ב והעיקר הוא ס”מ מפני שהוא מושל בכל חו”ל עכ”ל.

ויעוי’ בספרי זמנינו בענייני גבולות סוריא בזמנינו.

האוה”ח עה”ת בשמות יא ח הביא שצריך לפייסו בפניהם, וכעי”ז כתב במקור חיים להחו”י שם סי’ תרו שהמבזה בפני רבים צריך לפייס ברבים וכתב המקור חיים שדי בפני עשרה ואפי’ אם ביזה לפני יותר מעשרה או עשרה אחרים, דהעיקר שביזה בפני רבים וביקש בפני רבים.

וכעי”ז יש שציינו בזה לדברי המשנ”ב סי’ תרו סוף סקי”ד דאם בייש אדם לאחר מיתה א”צ לילך לקברו אלא מבקש מחילה במקום שביישו ובכה”ח שם סקמ”ט כתב שיבקש מחילה בפני אותם אנשים שחירף את המת בפניהם, ובשם הגרח”ק הובא (תורת המועדים שם סקי”ג) דצריך לחזר אחרי אותם אנשים שבייש את המת בפניהם ולבקש בפניהם.

(ומ”מ לכאורה מחשבון הדברים יוצא דבחי אין נפטר על ידי שמבקש בפני מי שחטא במקום שלושה ועשרה אלא הוא דין מיוחד במת דסגי בזה וכמו שנתבאר בתורת המועדים שם בשם מו”ר הגרמ”מ לובין דבמת שביישו לאחר מיתה א”צ לבקש אלא מהחלק הרוחני שבו, וכעין מה שיתבאר להלן בסמוך דפשטות השו”ע והפוסקים דדין ג’ וי’ דהרמ”א דלהלן הם אפי’ בביישו בינו לבין עצמו).

ויתכן שסברא היא שצריך לומר בפני אלו שבייש בפניהם או בפני רבים, מכיון שצריך לתקן מה שעיוות, דהמבייש בפני אחרים אדם צריך לתקן מה שעשה (עי’ רש”י ב”מ פו ע”א ד”ה זילותא, ושם מיירי בחיובי ממון, אבל גם בלא דיני הממון פשיטא שיש לתקן מה דאפשר), ואמנם לשה”ר הוא דבר שא”א לתקן מה שעיוות כמ”ש בשע”ת לר”י ש”ג סי’ רח, ומ”מ מה שאפשר לתקן צריך לתקן (עי”ש עוד סי’ רז), ואם לא יבקש בפניהם איכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי, וכשאי אפשר לכה”פ יבקש בפני רבים כדברי המקור חיים בפני תקנת בעלי תשובה.

ומצינו עוד דין מעין זה (ח”ח כלל ה סי”ב) דהמדבר לשה”ר ולא קבלו ולא האמינו השומעים את דבריו חשיב כחטא שבן אדם למקום בלבד דקיל לענין תשובה מחטא שבין אדם לחבירו, וא”כ אם שייך לתקן מה ששייך יתקן.

וע”ע בדברי הח”ח שם בבמ”ח שם סקמ”ח שכתב לגבי מי שסיפר לשה”ר ועדיין לא נתבב על ידי היזק וז”ל, ויותר טוב שאז יראה לסבב שלא יגיע לו ההיזק והצער על ידי דבריו, כגון שילך אל האיש שסיפר לפניו ויאמר לו טעיתי בדמיוני במה שדברתי עמך אודות פלוני כי לפי מה שראיתי עתה אין הענין כן כמו שהצעתיו לפניך וכיוצא בדברים אלו עד שיוציא את הענין מדעתו וכו’ עכ”ל, ומבואר ג”כ ענין זה שיש לתקן כמה דאפשר בפני האנשים שסיפר בפניהם כדי למנוע הלאה את הנזק.

ומצינו מעין זה במוציא שם רע שא”צ למחול [ירושלמי ס”פ החובל והובא ברמ”א או”ח סי’ תרו ס”א] והיינו משום שהוציא עליו לעז, ואינו צריך למחול בלא שיתקן מה שעשה, ולכך כשמבקש מחילה על מה שביזה צריך לבקש בפניהם.

וכעי”ז כתב הלבוש באו”ח שם בשם התרומת הדשן ח”ב סי’ ריב דדין זה שמוציא שם רע טעמא רבה אית בה, דדלמא שמע אינש באפוקי קלא בישא ולא שמע בפיוסו ולא נפק האי גברא מידי חשדא דשם רע, א”כ היאך ימחול לו, וגם השטן אין לו פתחון פה שבסמוך כדי לקטרג, דשאני הפושעים שפשעו נגד השם יתברך דכביכול כשמבקשין ממנו מחילה והוא יתברך מוחלן, שוב לא יזכרו ולא יפקדו וכו’, אבל כאן איך ימחול לזה עכשיו, ולמחר יבא אחר ויזכור לו את השם רע ששמע שהוציא זה עליו ויחוור פניו עד דאזיל סומקא ואתי חיוורא, ואיך לא יזכרנו ויטור שנאה על זה שהוציא עליו ראשונה או אפילו חדשו שנית, דאיכא דשמע במפיק שם רע ולא שמע בפיוס עכ”ל וכעי”ז במג”א ובמשנ”ב סקי”א בקיצור.

אם כי לגבי מוציא שם רע הוא דין מיוחד שהרי לא נאמר שכל מי שמבזה חבירו אינו צריך למחול לו אלא רק במוציא שם רע, אולם באמת המשמעות דלאו דוקא שם רע של שקר אלא כל שפרסם עליו רע שלא כדין הוא בכלל זה.

ומצינו עוד דין מעין זה בשו”ע או”ח שם שצריך לבקש מחילה בשלשה, ומלבד זה נזכר דין עשרה שיאמר בפניהם שביקש מחילה ברמ”א שם ויש לזה מקור במדרש כמו שהביא בבהגר”א שם, ויש מקום לומר דמאחר שגרם לו צער ברבים הלכך צריך לבקש מחילה בפני רבים, ומתחיל בשלשה שיש להם דין רבים לענין כמה דברים (וגם לענין אפי תלתא בלה”ר ועוד כמה דינים), ואחר כך בעשרה שיש בזה ציבור ופרסום כלומר שמבקש מחילה בפרסום כמו שהביזוי היה בפרסום, אבל גם ראיה זו יש לדחות, משום שדין זה של שלשה ועשרה המובא בגמ’ ורמב”ם ושו”ע לא נאמר דוקא כשגם הביזוי היה בפני רבים.

וכן משמע בפשיטות בח”ח כלל ד’ במ”ח סקמ”ז דהך דינא דבקשת מחילה בפני שלשה אינו רק אם ביישו באופן שהוא לשה”ר שהיה בפני אחרים עי”ש.

אולם בשע”ת לר”י ש”ד סי’ יט כתב (בביאור הך דינא דיבקש בפני שלושה וכו’) ולפי שבזה את הישרים לפני בני אדם, צריך להכנע להם ולהתודות לפני רבים ע”כ, ומשמע דסבר דדין הבקשת מחילה בפני שלושה הוא משום שביזה בפני בני אדם, ואף בשע”ת גופיה דייק לומר שביזה בפני בני אדם והוידוי בפני רבים ואפשר דבפני בני אדם לאו דוקא רבים, אלא אפי’ אחד ונתפרסם הדבר הלכך צריך לבקש בפני רבים כדי שיתפרסם שוב שנצטער על מה שעשה, ויל”ע.

ומצינו עוד דין מעין זה שהעובר עבירה ברבים מותר לביישו ברבים [עי’ משנ”ב סי’ תרח סק”י ובשוע”ר שם], והביוש הוא כעין פיוס בפני הקב”ה שאיש זה מחוייב בו ומכיון שעשה כן בפני רבים יש לתקן הדברים בפני רבים, אולם גם ראיה זו יש לדחות, שכן לא נתבאר שאיש זה מחוייב שיביישוהו דוקא בפני רבים אלא במשנ”ב שם נתבאר לכל היותר דיש להוכיחו מיד שלא יתחלל שם שמים אע”ג שאז הוא ברבים.

ועי”ש לעיל מינה בשוע”ר ס”ה בתחילת דבריו (וכן בנ”י שהוא מקור האחרונים) וראה בפמ”ג סי’ קכד א”א סקי”א בשם ווי העמודים ספ”י ושם משמע דכן יש ענין לבייש דוקא ברבים לתקן החילול שם שמים, ויעוי’ בעוד מקומות שנזכר הענין ויל”ע בזה.

היוצא מכ”ז דיש מקור לעיקר סברת האוה”ח בירושלמי וברבינו יונה וכעי”ז במקור חיים וחפץ חיים, וכן להלכה הורו בזמנינו (אליבא דהלכתא קד עמ’ קטו בשם הגר”י זילברשטיין) כדברי האוה”ח דלעיל עכ”ד, ומ”מ פשוט דה”ה שיש להתחשב גם בדברי המקור חיים דלעיל, וגם יל”ע אם הוא מוכרח שחולקים זה על זה.

ועוד העירו (ירושלים במועדיה להגר”א נבנצל תשרי סי’ רפז) דלפעמים יש לזה שמבקשים ממנו מחילה ביוש יותר אם יבקשו בפני רבים ואזי עדיף לבקש בפני היחיד עכ”ד, ומ”מ באופן שאכן היה ביוש לפני רבים ממש כעין השתא, א”כ מסתמא עדיף ליה שבקשת המחילה תהיה ברצינות ובכובד ראש בפני רבים מביחיד, כל שאין ידוע אחרת לפי הענין.

יש כאן כמה נידונים נפרדים השייכים לשאלה זו.

ראשית, הבודק קודם י”ד האם יצא ידי חובתו, ושנית האם שייך לבדוק בית ביום לאור חשמל בית.

והנה המשנ”ב בריש סימן תלג הביא פלוגתות בב’ הדברים הללו, ומשמע דלגבי הספק הראשון (אם בדק קודם י”ד בליל י”ג לאור הנר ולענין בדק ביום י”ג אכסדרה לאורה עי”ש סק”ו ויתבאר עוד להלן, אבל בדק ביום י”ג לאור הנר שייך לנידון הסמוך) נקט מעיקר הדין כהמקילים בזה מלבד מי שירצה להחמיר בזה עי”ש.

ולגבי הספק השני נקט בכיו”ב בבדק לאור הנר ביום י”ג להחמיר (שצריך לחזור ולבדוק בליל י”ד בלא ברכה).

ויעוי’ עוד בסוף הסימן מה שרמז עוד המשנ”ב למש”כ בסעיף א’ וכן לדברי המג”א בסוף הסימן, ותמצית הברים הוא דהשו”ע שם כתב בסי”א שהמכבד חדרו בי”ג לא נפטר בבדיקה, ומבואר ע”פ דברי התה”ד (נזכר במשנ”ב ומג”א) והמג”א שם דיש בזה ג’ חסרונות, האחד דכיבוד אינו בדיקה כדין עי”ש, והב’ שהיה בדיקה קודם י”ד ובמרדכי מבואר דגם מי שבדק קודם חייב לבדוק בליל י”ד, והשלישי דהיה כאן בדיקה ביום ובדיקה ביום אינה כשרה.

והנה לכל אחד מדברים אלו יש פתרון, דלגבי מה שכיבוד אינו בדיקה גמורה, יש לומר דיעשה בדיקה גמורה בי”ג, ולגבי מה שכולם מחוייבים בליל י”ד יש לומר דישייר חדר אחד לקיים מצוות בדיקה בי”ד (עי”ש במג”א ובשעה”צ לא ברירא ליה לגמרי פתרון זה בסוגריים אבל הביא דברי המג”א הללו גם במשנ”ב ס”א), ולגבי מה שבדיקה ביום אינה כשרה מ”מ נימא דעכ”פ לענין אכסדרה לאורה יועיל.

ויש להוסיף דבאמת השו”ע כאן צירף דינים שונים זה עם זה, אבל כשנשאלה השאלה בבהמ”ד נשאלה באופן זה או שהיה מנהג כן (ועי’ בתה”ד).

ובאמת המעיין היטב בדברי המג”א סק”כ ימצא דבג’ אופנים אלו יצא ידי חובתו (אלא דלא נתבאר בדבריו להדיא אם הוא גם לכתחילה או בדיעבד, ויעוי’ גם במשנ”ב סק”ו כתב בזה”ל, ולענין אם מותר לבדוק ביום י”ג לאורה לכתחלה אסור אלא צריך להמתין על ליל י”ד ובדיעבד נראה דאין צריך לבדוק שנית ועיין במג”א סוף הסימן שכתב שמ”מ יחזור ויבדוק עכ”פ חדר אחד בלילה ע”ש ע”כ, ומשמע מלשונו שלמרות שבודק חדר אחד הוא עדיין דיעבד, והנה בדיקת אכסדרה לאורה כשמשייר חדר אחד ללילה ובודק הכל כדין (דהיינו בודק הכל כדין לפני י”ד ומשייר חדר אחד לבדוק כדין בליל י”ד) הוא עונה על כל התנאים, אולם עם כ”ז נקט שהוא דיעבד דעכ”פ לכתחילה היה ברור להמשנ”ב שראוי לשייר כל הבית לליל י”ד, ואולם יעוי’ בחק יוסף (שהוא מקור המשנ”ב לחלק מעיקרי דבריו כאן), אבל יש לומר דמה שסבר המשנ”ב שהוא בדיעבד הוא משום מה שמפקפק להלן בסוף הסי’ על ענין חדר אחד, ואמנם לא הכריע מדנפשיה כנגד קמאי אבל חשש לזה לכתחילה, ובדוחק אולי יש קצת לומר דעיקר הדיעבד הוא לולא שבודק חדר אחד, אבל אחר דברי המג”א אינו דיעבד, אלא שודאי לכה”פ אינו הפשטות במשנ”ב).

ובמשנ”ב בשעה”צ ס”ס תלג ציין לדברי התה”ד והתה”ד והעיר שם בסוגריים בדין זה של משייר חדר אחד דיש לדון בזה, ומלבד זה העיר שם (ע”פ דברי המג”א גופיה) למש”כ בפנים המשנ”ב שם שציין לדבריו בריש הסימן דבבדיקה בנר ביום לרוב הפוסקים אינו מועיל, וזה מבואר כנ”ל בדברי המג”א דאחד מהתנאים הוא שבדיקה זו מועלת רק לאכסדרה לאורה.

אלא שיש לדון האם חשמל ביום הוא כמו נר או עדיף ממנו, דיש מקום לטעון שאולי בימיהם לא היו משתמשים כ”כ בנרות ביום משא”כ האידנא שמשתמשים לאור החשמל הרבה ביום ויש לו לפעמים אור רב בהרבה יותר מנר ואפשר לראות בו כמו לאור שמש ממש.

ויש לציין דאמנם רוב הפוסקים החמירו בבדיקה ביום לאור הנר אבל דעת הגר”א להקל בזה בדיעבד והמשנ”ב חשש לדעה זו לענין ברכה שלא יברך כשבודק שוב בליל י”ד, דספק ברכות להקל.

ויעו’ בברכ”י ושע”ת ושאר פוסקים שכתבו דהיכא שניקו הבית כהוגן לפני הבדיקה (כמו שמצוי היום בהרבה בתים) ואח”כ כבדו הבית בליל י”ד יצאו ידי בדיקה ומבואר שם בברכ”י שכך נוהגים רבים, ויל”ע למה אין זה נכנס לנידון על בדיקה ביום בחורים וסדקים שא”א לא לאור החמה ולא לאור הנר, והגדרה של חורין וסדקין ביום הוא כל מה שאינו כנגד החמה (עי’ משנ”ב סי’ תלג ס”א).

ואולי יש לבאר בדעתם דניקיון הוא דרגא יותר מבדיקה, וזה מועיל גם בחורין וסדקין כיון שעושה מעשה בגוף הבית מלבד חיפוש ובדיקה בעינים לאתר את החמץ.

והשו”ע שכ’ דכיבוד אינו מועיל לענ”ד אינו בהכרח סותר דברי הברכ”י והשע”ת דהשו”ע מסתמא מיירי באופן שלא ניקו כהוגן הבית לפני כן מלבד הכיבוד שעושים עכשיו והכיבוד שעושים אינו בדיקה כדין כמ”ש התה”ד והמג”א.

ובזמנינו עושים גם מכירת חמץ כנהוג, ואמנם משתדלים שלא לסמוך על זה בודאי חמץ אלא רק במקום צורך גדול והפסד מרובה, מ”מ הוא כבר יותר קל, ואפשר דבצירוף דעת הגר”א לענין נר ובצירוף הצד שפנס עדיף מנר ובצירוף דברי הברכ”י והשע”ת ובצירוף המכירת חמץ ובפרט דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, הלכך בס”ה המקל בזה יש לו על מי לסמוך, וגם כשחסר חלק מהצירופים אין למחות במקל בזה.

גם הנוהגים לברך על מצות דקות מזונות בימות השנה, מ”מ מברכים על מצות רכות (הנאכלות בקרב חלק מקהילות הספרדים) המוציא בכל ימות השנה.

דאמנם מצות דקות יש הנוהגים לברך עליהם מזונות, ונימוקם שיש בהם אחד מן התנאים של פת הבאה בכסנין הנזכרים בשו”ע סי’ קסח דהיינו מה שנכססות (שהמרקם של המאפה פריך) שהוא אחד מן התנאים.

אבל כל זה הוא רק במצות קשות, משא”כ מצות רכות אין בהם אפי’ תנאי זה ואין צריך לומר שאין קיימים בהם גם שאר התנאים שנאמרו בפת הבאה בכסנין, נמצא שאין שום טעם שלא להחשיבה כפת גמורה לכל דבר.

וכך סוגיין דעלמא בכל החיבורים שבדקתי שעל מצות רכות מברכים המוציא ובהמ”ז לכו”ע.