יש בזה מחלוקת, ומרהיטת דברי הפוסקים שכופין בזה וכך נראה לבתראי.
מקורות: עי' בתשובת אמרי יושר ח"א סי' לח שכ' דלענין כפיה אין כופין את הבן לדון בעירו של האב, כל עוד שהבן מסכים לדון בעירו של הבן, דזה כבר מדיני כבוד אב שאין כופין על זה, ובשבט הלוי ח"ב סי' קיא תמה עליו וס"ל דכיון שכך הוא מדיני כבוד אב מהני לדיני התביעה שהוא מחוייב לבוא לב"ד שבעירו האב, ממילא כופין אותו מדין כפיה לבוא לב"ד שמחוייב בו, וכתב דכן משמע מסתימת הפוסקים בחו"מ שם והמהרי"ק שורש נח.
וכוונתו של השבה"ל שכן משמע ממה שסתמו דין זה עם שאר הדינים שנתבארו שם לענין אחר מי הולכין לענין מקום הב"ד, וכמו שבשאר הדינים כופין כך גם בזה, ויש לבאר עוד בזה דעיקר דין הכפייה הוא על מה שיש כאן ממון חשוד כגזול, והכפייה היא אינה על הדין בפועל, אלא שהדין הוא צורת הבירור המוטלת לברר ממון זה, וצורת הבירור משתנית לפי תנאי הענין כאן.
ובגוף מש"כ השבה"ל שכן משמע במהרי"ק, לכאורה במהרי"ק שם משמע איפכא דהרי המהרי"ק מדמה זה לאם היתה אמו מדיינת עם אחד מן השוק שהיה בנה מחוייב לילך לעוזרה בדין, וא"כ כ"ש שמחוייב לבוא למקומה לדון עמה עכ"ד, והרי באופן זה של אחד מן השוק בודאי אין ב"ד כופין עליה, ויש לומר דזה המהרי"ק לרווחא דמילתא קאמר, ואילו עיקר דיוקו של השבט הלוי אפשר שהוא מאזהרות וגזירת נחש בהמשך תשובתו של המהרי"ק עי"ש.
ובגוף הראי' של שבט הלוי מסתימת הפוסקים ואם כוונתו ממה שדימו זה לשאר דיני "הולכין אחר" המבוארים בסי' יד בחו"מ, יש לטעון כנגד זה לכאורה דהרי אשכחן בהולכין אחר האב מה שלא מצינו במקו"א שהאב משלם לבן הוצאותיו, א"כ מנ"ל שאין חלוקין בעוד עניינים, ומ"מ כוונת השבה"ל שכך הפשטות.
מק"ט התשובה הוא: 2590 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/2590