המשמעות בפוסקים (עי’ סי’ רטו ס”ג ובמשנ”ב שם סקי”ד) דמה שהותר לברך בשם עם הקטן הוא כל זמן שהקטן נצרך לחינוך ולא רק בזמן שמלמד את הקטן, דהרי ללמד את קטן סגי במספר פעמים בלבד.
ויעוי’ במשנ”ב שם דגדול הלומד גמרא אינו אומר דרך לימוד, ומשמע דקטן כה”ג אומר דרך לימוד ולימוד אינו רק כשעדיין אינו יודע הברכה (ואדרבה מצינו בכ”מ שלימוד הוא הרבה פעמים כמו תנא מיניה מ’ זמנין וכו’ במגילה ו ע”ב ואינו דומה שונה פרקו וכו’ בחגיגה ט ע”ב וכיצד סדר משנה בעירובין נד ע”ב).
ויעוי’ עוד באג”מ או”ח ח”ב סי’ נו דמה שבגדול שלומד הגמ’ אין אומר עם הברכות השם כיון שא”צ להרגילו ומשמע דבקטן כה”ג כל מה שצריך להרגילו הוא בכלל זה, ובאמת כן הוא מוכרח דהרי האג”מ קאי על דברי היעב”ץ (שאלת יעב”ץ ח”א סי’ פא) דנקט שגם בגדול יקרא הברכות בלימודו עם השם כיון שהוא דרך לימודו שמרגיל עצמו שלא יטעה וע”ז כתב האג”מ שהיתר זה הוא רק בקטן ולא בגדול, וחזי’ מיהת שהגדרה של לימוד אינו רק מי שלא שמע הנוסח אלא כל מה שמוסיף אצלו בהרגל וחינוך הוא לימוד.
[ומעין זה עי’ בכתר ראש חידושי תורה מקרי כל שהדברים מתבררים וכו’].
היוצא מזה דההיתר ללמד את הקטן הוא גם אחרי שהקטן שמע וידע את הנוסח עכ”פ כל עוד שהקטן צריך סיוע וחיזוק לומר הברכה כדינה.
מק"ט התשובה הוא: 134951 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134951
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.