הנה יש בזה ב’ חששות הא’ מצד ממעטין במשא ומתן של שמחה, והשני מצד שהחיינו.
ולענין משא ומתן נראה לדמותו למש”כ המשנ”ב בר”ס תקנא דצורך פרנסה או דבר האבד מותר, (וכעי”ז אשכחן דלארס שרי אפי’ בת”ב שלא יקדמנו אחר), ולכן במקרה שאם לא ייקח את הפריט עכשיו הוא יחזור לבעליו ע”י חברת המשלוחים ועלול להפסיד את הפריט יוכל לקחת את הפריט וישתמש בו לאחר ת”ב.
אבל יש לדון מתי יברך שהחיינו, דיש מקום לטעון שמאחר וקי”ל שאם לא בירך בשעת קניין יכול לברך על שימוש (עי’ רמ”א סי’ כב ס”א) יברך עליו בתחילת שימושו א”כ לכאורה יכול להמנע מברכת שהחיינו בימים אלו (עי’ סוף סי’ תקנא), והרי אשכחן בניד”ד יש להמתין בלבישת בגד כמ”ש המשנ”ב סי’ תקנא סקצ”ט וה”ה בשימוש בחפץ.
ובמשנ”ב סי’ רכג סקט”ו לגבי כלים חדשים כתב שיזדרז לברך לפני שתסתלק השמחה ממנו, ומ”מ יש לומר דאם לא התחיל להשתמש לא נאמר דבר זה לא רק בבגדים אלא גם בכלים, ועיקר הנידון באופן שכבר התחיל להשתמש דלדעת הבה”ל בסי’ כב יכול לברך גם לא רק בשימוש הראשון ומ”מ דוקא כשעדיין שמח.
ואמנם בשו”ע סי’ רכג ס”ג כתב דכלים שמכרן וחזר וקנאן אין מברך עליהם וכתב המשנ”ב בסקט”ז דאפי’ לא השתמש בהן עדיין, ולכאורה קשה אם חזר בו המשנ”ב במה שנקט שאם לא בירך בשעת קנין יברך בשעת לבישה, ודוחק לחלק בין בגדים חדשים לשאר כלים חדשים, דהשו”ע שם מיירי בין בזה ובין בזה וכמש”כ המשנ”ב שם סקי”ג.
אבל יש לחלק דאם מכרן וחזר וקנאן אין שמחה כ”כ בשימוש כיון שכבר עבר מרשותו וחזר לרשותו, וכמש”כ בשעה”צ שם סק”כ ע”פ הפוסקים דאפילו אם לא בירך קודם שמכרן שוב לא יברך, דהשמחה ראשונה כבר נסתלק משמכרן ונתבטל חיוב הברכה, ועתה בקניה שנית שוב ליכא שמחה ע”כ, וחזי’ דעיקר השמחה באופן זה הוא משום שאין שמחה באופן כזה שכבר היו חדשים אצלו והיה לו אז שמחת בגדים חדשים וסיים את שמחתן דבכה”ג אין שמחה מתחדשת שוב.
[ויש לדון באופן שלא מכרן אלא אבדו וחזר וקנאן ומסתמא אין לנו לחייב בברכה מספק ולומר דהחסרון לברך באופן זה הוא רק כשמכרן מעצמו, ובפרט דבגמ’ ושו”ע נזכר גם הלשון חדשים לו למעט מכרן וחזר וקנאן ולשון זו משמע גם למעט אבדו וחזר וקנאן].
ובשע”ת סי’ תקנא סקי”ח (הובא באג”מ ח”ג סי’ עט ועי”ש משכ”ב) כתב דאם קיבל בגד במתנה יברך הטוב והמטיב מיד, אולם לא דמי לכאן, דבמתנה מברך הטוב והמטיב לדעת השו”ע משום שהיא טובה לו ולנותן (בסי’ רכג ס”ה והמשנ”ב נקט כהחולקים) וממילא אין חשש לברכו בזמן הזה דכל הקפידא על הנוסח שהחיינו וכו’ לזמן הזה דלא לאומרו על בין המצרים, אבל בהטוב והמטיב לא.
וגם יש מקום לטעון דבהטוב והמטיב שצריך לברך על טובתו של הנותן צריך להזדרז בברכה כיון שצריך להיות גם בסמיכות לטובתו של הנותן משא”כ בשהחיינו שמברך על מה שקנה שבזה יכול לברך כשיתחיל להשתמש.
אולם במשנ”ב סי’ תקנא ס”ק ק’ כתב בשם המג”א לגבי פרי חדש דכיון שנהגו לאחר השהחיינו עד זמן אכילה לית לן בה לאחרו מזמן ראייתו עד זמן אכילתו.
אולם לכאורה כל סברא זו היא רק בפרי חדש שיש מנהג לאחר את הברכה, אבל בכלי חדש שלא נהגו במנהג זה לאחרו עד השימוש בו אפשר שלא נאמר דבר זה לאחר את השהחיינו עד השימוש, אלא הוא כמו פדיון הבן שצריך לברך ולא להחמיץ המצוה (השו”ע שם דע”ז קאי המשנ”ב ס”ק ק’ הנ”ל) וא”כ גם בניד”ד יברך מיד כשקיבל וידחה איסור שהחיינו של בין המצרים כיון שאיסור זה אינו אלא מנהג.
היוצא מזה דלכאורה יש כאן סתירה במשנ”ב, דמחד גיסא במשנ”ב ס”ק צט כתב דיש לו שלא לאכול הפרי ולא ללבוש הבגד אלא להמתין, ומשמע דמותר להחמיץ הברכה.
[ויש מקום דרק לגבי פדיון הבן דממ”נ יצטרך לאחר את הפדיון או שלא לברך משא”כ כאן שיוכל לאחר את הלבישה אבל המג”א הביא בשם המהרי”ל דגם הברכה לא יחמיץ ולכן הוצרך ליישוב הנ”ל, אבל גם במהרי”ל יש לומר דמ”מ מודה כל היכא שיכול לגרום לעצמו חיוב ברכה אח”כ מן הדין].
ומאידך גיסא כתב בס”ק ק’ דבפרי הוא סברא מיוחדת דסמכי’ על המנהג שאין מברך קודם האכילה ולא חשיב שמחמיץ את המצוה, וא”כ בבגד שעיקר ברכתו הוא בזמן הקניה ורק בדיעבד יכול לברך בשעת הלבישה למה לא חשיב מחמיץ את המצוה.
ואולי היישוב בזה הוא דבסקצ”ט מיירי באופן שכבר קנה את הבגד קודם לכן ולא בירך דבכה”ג בלאו הכי יכול לברך רק על הלבישה, (ולא מצד שאסור לקנות אז בגד דהרי מי”ז בתמוז עסקי’ שאין איסור אז בקניית בגדים חדשים ולא מיעוט במשא ומתן), וכ”ש שאם יש לו בגד לקנות שלא יקנה בינתיים אם הוא דבר שיצטרך לברך שהחיינו, ומש”כ המשנ”ב בסקצ”ט לא ילבש הבגד בא לכלול בזה בין לבישה שלא ילבש ובין קנין שלא יקנה ואם לא יקנה לא ילבש, א”נ דמיירי שבשעת הקניה לא היה יכול לברך כשלא היה מוגמר (עי’ משנ”ב ריש סי’ כב ושם יש צד נוסף לברך בשעת עשיית הציצית מצד המצוה).
ואם נקבל חילוקים אלו בניד”ד לכאורה יברך שהחיינו דהרי עיקר החיוב הוא בשעת הקנין והרי כבר כתב המג”א בשם המהרי”ל דלא יאחר הברכה ודמי לדברים שלא יוכל לברך עליהם אח”כ שמברך עליהם עכשיו שהחיינו כמש”כ הרמ”א (וכאן עדיפא דהרי מצד הדין ברכתו היא עכשיו ושהחיינו אינו ממש רשות כסתם רשות כמש”כ המשנ”ב במקו”א ובלאו הכי יש פוסקים דס”ל שהוא חובה).
אבל יש מקום ליישב בעוד אופן דשמא בפרי הברכה בשעת אכילה הוא רק ממנהגא לכך הוצרך המג”א לומר דגם מנהגא מהני לומר דלא חשיב מחמיץ את הברכה, משא”כ בבגד מה שיכול לברך בשעת לבישה אף שהוא בדיעבד הוא מעיקר הדין, אבל זה אינו דבפרי באכילה לא גרע מלבישה בבגד ועוד דסו”ס כיון שהוא בדיעבד מי שאינו מברך בשעת הקניה א”כ הוא מחמיץ את המצוה.
היוצא מזה דבדבר האבד כזה לכאורה יכול ללכת להביא הדבר ולברך עליו [ומ”מ שימוש בכלי חדש אם מותר מר”ח ועד התענית אין להשתמש אם יש בו שמחה כמ”ש האג”מ ח”ג סי’ פב].
מק"ט התשובה הוא: 133195 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133195
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.