בקצה”ח סי’ לו סק”א כתב בשם הכנה”ג סי’ לג הגה”ט סק”ט ששושבין פסול לדון מטעם אוהב, ובתשוה”נ אה”ע ח”ג סי’ שצו תמה דבסנהדרין כז ע”ב תנן דאוהב כשר להעיד, ור”ל לדעת רבנן שם דהלכה כמותם.
והנה במקור הדברים בכנה”ג שם למד כן מדברי המרדכי בב”ב סי’ תרמג והוא גופא הקשה קושיא זו דהוא נגד רבנן במשנה בסנהדרין שם, ותירץ דשמא דוקא לעדות אחרת אבל לעדות הכתובה פסול.
ובתשוה”נ שם כתב דמיירי במי שיש לו דררא דממונא (ועי”ש בתשוה”נ מה שחילק בזה בין דרגת הנגיעה ומה שרצה לחלק בין כתובה לקידושין), וציין לדברי התוס’ בקידושין מג ע”ב ד”ה וכן בשם הירושלמי דשליח שיש לו נגיעה על ממון הקידושין אין נעשה עד, וכן הובא הנידון ברשב”א בקידושין שם ע”א, ובשו”ע אה”ע סי’ לה ס”ב פסק דהוא קידושי ספק.
ולפ”ז לכאו’ אה”נ דהרי שושבין זה מעיד על קידושין לטובת ממונו דאף שסכמו עמו שיעשה צרכי חופה מ”מ רוצה להוכיח שאכן אירעה החופה, ומ”מ עדיין יש לדחות דשמא עצם הקידושין לחוד לא סגי כאן כדי להוכיח שעשה מה שעשה, ומאידך גיסא אם סכמו עמו וטרח בטירחת והוצאת החופה ולבסוף לא נתרצתה להתקדש הרי עשה מה שסכמו עמו [ולא שייך להא דר”פ האומנין דהטעו את בעה”ב דאילו כאן כשמוכיח שכבר עשה מה שעשה הרי כבר עשה], ושאני באופן דהירושלמי והשו”ע שהשלוחים קבלו ממון לקדש בו דהממון תליא בעצם הקידושין דאם לא היה קידושין הממון חוזר לבעליו וצל”ע בפרטי הדינים אם יש אופנים שמועלת עדותו לענין ממון דידיה באופן דידן, וכמו”כ יש מקום לטעון דניח”ל להוכיח שהיה קידושין כדי למנוע מעצמו חשד שמשקר במה שטוען ששכרוהו לחופה וקידושין ואם לא יוכיח שהיה קידושין יחשדו בו, אבל עי’ בחי’ המקנה על השו”ע שם דהיכא דהעדים נאמנים מתורת מיגו שוב לא אמרי’ שהם נוגעין בדבר ולא טען שם טענה זו שיש להם נגיעה להציל עצמם לרווחא דמילתא מפני החשד, וכ”ה בטיב גיטין על השו”ע שם דמיגו מהני לעשותם עדות כשאין שבועת היסת, וצל”ע בכ”ז.
[ושוב חשבתי דאולי עדיין יכול בעל המעות לטעון דלא נתקדשה ולא טרח האחראי עוד מאז ואילך ואז אם בטלו ממלאכה בינתיים אפשר דלא יצטרך לשלם לו אלא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה על הזמן שלאחר מכן (ועי’ בר”פ האומנין) משא”כ אם נתקדשה שאז צריך לשלם עוד על טירחתו שלאחמ”כ].
ועי’ בספר משוש חתן עמ’ רלו ואילך שהאריך כיד הטובה בדברי המרדכי הנ”ל, ובאחד הצדדים שם נתבאר דבראשונים אחרים משמע דפסול שושבין הוא רק מטעם שהרגילות שהשושבינים הם קרובים והי’ מנהג שחותמים בכתובה אחר שאר העדים.
ומסברא יש מקום גדול לצד זה דהרי מקור המרדכי שם הוא מהראבי”ה ובראבי”ה שלפנינו מבואר כמעט להדיא כצד זה דהנידון הוא על שושבינין שהם קרובים כמו שהביא שם, וגם בלשון המרדכי שם גופא כתב בזה”ל כגון שחתמו הקרובים קודם לעדים וכו’ ועל כן נהגו לחתום השושבינין קודם העדים וכו’ עכ”ל, ולא פירש מה הוא פסול השושבינין, ואם נימא דקאי על מה שפתח קרובים ניחא, ובפרט דגם האידנא הוא דבר מפורסם שהשושבינין הם קרובים וכבר בראשונים הובא מנהג זה [כמו שהראה שם וכדמוכח גם בהראבי”ה הנ”ל] (ויש לציין בכ”ז עוד דאי’ בשו”ע אה”ע סי’ ס’ דעיקר דין שושבינין שצריכין להשיב כמבואר בב”ב קמד ע”ב לא נהוג האידנא א”כ השם שושבינין שנזכר במתני’ בסנהדרין שם אוהב זה שושבינו לפסול אליבא דר’ יהודה אפשר ג”כ דאינו שייך היום כ”כ דהיום שושבין הוא ענין אחר) א”כ אינו דוחק גדול כ”כ לומר דפסול השושבינין היינו הקרובים כהמנהג הפשוט שגם בזה פתח בדבריו שם וכנ”ל, ובאמת מכח זה מיושב כל הקושי’ דלעיל ממתני’ בסנהדרין שם דקי”ל שאוהב כשר לעדות.
נמצא דיש כאן לפחות ה’ טעמים לפרש כפי’ זה, הא’ לומר דקאי בקרובים שפתח בהם, הב’ שלא פירש איזה פסול הם השושבינין, הג’ שבראבי”ה שהוא מקור המרדכי כמעט מפורש שזו כוונתו, הד’ דסתם שושבינין האידנא וכבר בראשונים מצינו שנהגו כן הם בלא”ה קרובים, הה’ דהא קי”ל אוהב כשר לעדות.
ומ”מ הביא שם שיש אחרונים שדחו פירוש זה במרדכי, וגם באחרונים שהובאו בתשו’ זו לעיל משמע שלא הבינו כביאור זה במרדכי ומ”מ הנך אחרונים גופייהו נתקשו טובא בדבריו לפי מה שהבינו בדבריו.
ויש להוסיף עוד דגם בשו”ע סי’ לה הנ”ל גופא אי’ דאם מודה האשה שקבלה המעות הר”ז מקודשת ולכן גם בניד”ד אם קאתינן עלה מצד נוגע א”כ אם יש הודאה וכיו”ב על הממון ואין כאן ויכוח על הממון לכאורה לפ”ז השו”ע אין בזה חשש מצד זה, אבל עי’ בב”ש סק”ה (והובא גם בקהלת יעקב על השו”ע שם) מה שהביא בשם הר”ן דגם אם תודה יש כאן קידושין מ”מ כיון שאם תרצה תכפור א”כ אין הקידושין על פיהם בלבד וחסר כאן בעדות קיום [ועי’ בחידושי המקנה קו”א על השו”ע שם מש”כ ליישב דברי הר”ן עם דברי רבינו יהונתן דהר”ן מיירי באומרת נתקדשתי וריו”נ מיירי באומרת קיבלתי לשום פקדון עי”ש], ומ”מ גם לפשטות דברי הר”ן יש לדון בניד”ד כשכבר שלמו לעדים האם עכשיו כבר יכולים להעיד או דילמא דבעי’ שבשעת ראיית העדות יראו באופן המועיל להם להעיד עדות גמורה וצל”ע.
עכ”פ אינו פשוט לכו”ע שמותר לקחת עד כזה לקידושין ולכתובה, הלכך מאחר דמחמרי’ בספקי קידושין הלכך בניד”ד מה שודאי שייך לומר דעכ”פ לכתחילה ודאי אין לקחת עד כזה ומ”מ לפי מה שנתבאר אין ברור שיש חיוב מעיקר הדין לחוש לזה, ולכן הנלענ”ד במקרה ששאל כת”ר שכבר נעשה מעשה והוא בדיעבד ואין כאן שאלה של בא אחר וקדשה וכיו”ב, לכן יוכל כת”ר לומר להם שיש בזה הידור להתקדש שוב לחשוש לכל הדעות (כמו שיש שיעשו שוב אם הי’ בלילה או חופה לנדה ואכה”מ לדון בכ”ז) וכן לתקן כתובה באופן המועיל, אבל עיקר הקידושין מצד הדין לכאו’ כבר נעשו.
מק"ט התשובה הוא: 145288 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/145288
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.