מה שהבאתי את טעמי הראשונים לענין מה שאין מברכין על הצדקה וכתבתי דלפ”ז גם בפדיון שבויים לא יברכו שוב נשאלתי על זה דבפדיון שבויים מתי יברך, דהרי בזמן שמשלם עדיין אין משחררים את השבוי אלא רק אחר כך, ומנ”ל שגם זה מעשה שלו שיכול לברך.
ויתכן דאה”נ דיש כאן טעם נוסף בחלק מהמקרים שלא לברך משום שאין זמן ידוע שאפשר לברך עליו ואז גם להסוברים שמברכין על הצדקה (כמו שהובאה דעה זו בדרך אמונה הנ”ל) לא יוכלו לברך כאן.
ומ”מ עדיין באופן שברור מעשה הפדיון כגון באופן שאומרים מראש לשבוי שברגע שהכסף מגיע לידיהם שילך לנפשו (ואינו כבול או נעול באיזה אופן דא”כ יש מקום לדון עוד להמתין עד שיצא בפועל וכן להסוברים דבצדקה חיישי’ שמא לא יקבל אפשר דגם כאן שמא לא ירצה לצאת ע”ד המבואר בגיטין גבי בנתיה דר”נ שלא רצו לצאת מן השבי) אז לכאורה נכנסים לנידון זה.
ואפי’ במקרה רגיל ג”כ שבשעת המתן מעות עדיין אינו משוחרר אלא רק אחר כך יתכן שיש כאן ג”כ מעשה כל שהתנו על זה מראש אלא דצריך שיהיה אופן שע”פ דין אפשר לסמוך על דבריהם (דבלא זה גרוע מצדקה דבצדקה ברוב פעמים העני מסכים לקחת ולכן יש דעות שמברך משא”כ כאן אפשר דאין כאן רוב מוכרע כ”כ שעומדין בדבריהם כמ”ש בגיטין אשר פיהם דיבר שוא).
והסוגיות אימתי אפשר לסמוך על דבריהם פזורים בש”ס בהרבה מקומות כגון בסוף יבמות גבי עדות אשה ובספ”ק דגיטין גבי שטרות החתומין בערכאותיהם, ובסוגי’ דגיטין גבי מי שיוצא ליהרג בדיניהם.
ואמנם יש מקום לטעון דאין שליחות לגוי (עי’ קידושין מא ואינו מוסכם שבכל דבר אין שליחות לגוי וע”ע יו”ד סי’ קעח) והמעשה שלו אינו מתייחס אחר הישראל כלל וממילא הישראל נחשב גורם לפדיון ולא המשחרר בעצמו, דהרי פדיון אינו דין בפני עצמו אלא מצד מצות צדקה וחי אחיך כמו שביארתי בתשובה הנ”ל, ויל”ע בכל זה.
מק"ט התשובה הוא: 121500 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121500
[jetpack-related-posts] התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.