כשמסיימים סעודה שלישית ועדיין שבת האם מותר לפנות את השולחן מהכלים והמאכלים כאשר הפינוי הוא כבר שלא לצורך שבת

אוכל מותר ויש אומרים גם כלי אוכל ושתיה הקבועים, אך שאר דברים שמלאכתן להיתר שלא לצורך כלל אסור לעשות מזה עסק, ולצורך שמירה אע”פ שאינו צריך לו היום אבל מכיון שהיה צריך לו קודם לכן, וכרגע עומד להפסד יתכן שמותר להחזירו וכן כל דבר בודד שמוציא ורוצה להחזיר אף שאין בו צורך כבר יתכן שמותר.

מקורות:
הנה כאשר מפנה את השולחן משום שרוצה עכשיו עדיין להשתמש בשולחן ויותר נוח לו שהשולחן מפונה הוא בודאי מותר משום שהוא לצורך שבת, וזה מותר בודאי באוכלין ואף בכלים שמלאכתן להיתר, עי’ סי’ שח ס”ד, ויש כאן אולי אפי’ הגדרה של צורך מקומו, אך הנידון כרגע כאשר רוצה לפנות את השלחן לצורך חול או משום שרוצה לשמור את המאכלים בקירור, ואינו צריך כלל את השימוש בשולחן, וכגון שיוצא כרגע ללכת למקום אחר.

והנה כאשר רוצה לשמור את המאכלים בקירור לצורך שימוש בהמשך היום בשבת, יש כאן ודאי צורך שבת, אך כאשר רוצה לשמור את המאכלים לצורך קירור מפני שצריך אותם לחול בלבד, הוא מוגדר כטלטול שלא לצורך כלל כמבואר במשנ”ב סי’ שח סקכ”א בשם הט”ז, ואעפ”כ לגבי מאכלים מבואר בשו”ע שם ס”ד שמותר לטלטלם בשבת אף שלא לצורך כלל כיון שבהם לא גזרו ולא שייך בהם מוקצה כלל.

והמשנ”ב שם סקכ”ג הביא דיעה דהוא הדין כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שעל גבי השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל והם כאוכלין ומותרין לטלטלם אפי’ שלא לצורך כלל, והביא שיש חולקים לענין כלים אלו וסבירא דכלים אלו אין דינם כאוכלין אלא ככלי שמלאכתו להיתר שההיתר הוא רק לצורך כגון לצורך גופו או מקומו או לצורך הכלי שישמר אם צריך להשתמש בו עדיין באותו יום.

אך יש לדון לגבי כלים שמחד גיסא אינם כלי אוכל כנ”ל (או שרוצה לחשוש לשיטות שמחמירים בכלי אוכל כנ”ל), ומאידך גיסא אינם מוקצה, ומאידך גיסא אינו צריך להם עוד כלל היום, ומאידך גיסא אם ישאירם על השולחן עלולים להיפסד או להינזק (כגון כלי זכוכית במקום ילדים קטנים) או להתלכלך וכיו”ב.

ולכאורה לאור הנ”ל אין שום היתר לטלטלן דהוא מוגדר כטלטול דבר שמלאכתו להיתר מחמה לצל שלא לצורך שבת.

אבל יתכן לצדד כאן היתר חדש, והוא דהתירו סופן משום תחילתן כמבואר במשנ”ב סי’ תקיח סק”ו שיש דעות שביו”ט מתירים אפי’ הוצאה משום תחילתן משום שהוא נחשב צורך יו”ט להתיר עבורו הוצאה גם עבור החזרת הדבר, וא”כ לענייננו מכיון שהיה צורך שבת בהוצאת הדברים יתכן שיהיה צורך גם בהחזרת הדברים אם יש חשש שיפסדו כשהם נשארים כאן על השלחן (בדברים שאינם אוכלים דבהם יש להתיר כנ”ל).

ואמנם לגבי יו”ט נקטינן להתיר זה למעשה רק בצירוף עוד צדדים [עי’ בתשובתי ד”ה האם מותר לקחת עמו ספרים וכו’], והצד שנאמר שם שכשמצטער עליו שייגנב יש בו שמחת יו”ט להדיא לא נאמר לגבי שבת במשנ”ב סי’ שח סקכ”א להתיר מחמת צער שמצטער עכשיו כשאינו צריך הדבר היום, ויתכן שגם אי אפשר לצרפו כאן.

אבל מ”מ יתכן שכאן הוא קל יותר משום שכאן לגבי הנידון על טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך היום אין כאן לתא דאורייתא כלל, הלכך יתכן שכאן יהיה אפשר לסמוך לחוד על סברא זו כדי להתיר דבר שמלאכתו להיתר שאין לו צורך עוד היום כיון שהיה בו צורך מעיקרא כשהוציא הכלי לצורך שבת.

ושוב נ”ל יותר שגם שם בהל’ יו”ט לא הוצרכנו לצרף מה שיש לו צער היום, וסידרתי טענותי בתשובה הנ”ל, ולפי מסקנתי שם נמצא דא”צ עוד צירוף בזה וסגי במה שהבאת הדבר מתחילתו היה בו היתר ועכשיו יש בו חשש נזק, (והיינו חשש נזק בלבד ולא נוחות בעלמא כמבואר שם), ולפ”ז לכאורה יש מקום להתיר גם כאן.

ואע”פ שעיקר היתר של התירו סופן משום תחילתן נאמר לגבי יו”ט בפ”ק דביצה מ”מ נאמר בעוד מקומות, כמבואר שם, וכמבואר גם בפ”ח דיומא, וכן בשו”ע או”ח סי’ תקכו ס”ו לענין מת ביו”ט שני שאם יצאו עם המת חוזרין למקומן עם הכלים דנמאת מכשילן לעתיד לבוא, ואע”פ שאין בידינו כח לחדש דינים, מ”מ לענייננו אולי יש לומר דהכל נכלל בסברא של צורך שבת גם מה שיצטרך אחר כך להחזיר הכלי כדי שלא ייגרם לו נזק, מאחר שאם לא יוכל לעשות בהם שימוש הרגיל כולל ההחזרה כנהוג, הרי באופן זה לא ירצה לעשות בהם השימוש כלל כבר מלכתחילה, וא”כ הכל כלול בצורך שבת, וגם במשנ”ב סי’ תקיח הנ”ל הזכיר סברא זו גם לגבי הבאת המחזורים ביו”ט דאם לא לא יביאם וכו’ ולא לגבי שמחת יו”ט, ויתכן שכוונתו שיבטל מן התפילה מחמת זה, ויל”ע בזה.

אולם יש לדון מסוגי’ דפ”ק דביצה ומייתי לה בפי”ז דשבת וכן פסק בשו”ע הל’ יו”ט ושוין שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו ושם לפי חלק מהדעות מיירי בכלי שמלאכתו לאיסור, ומבואר דעכ”פ כלי שמלאכתו לאיסור לא אמרי’ ביה אפי’ ביו”ט שהתירו סופן משום תחילתן.

ואולי יש לחלק בין להתיר דבר מוקצה של איסור לבין דבר שעיקרו הוא היתר ורק לשוות לו צורך היתר סגי לזה משום תחילתו, (ולפי הצד דשם האיסור הוא רק שלא לצורך שמירת הכלי, בלאו הכי לא דמי לכאן שהוא לצורך שמירת הכלי), אבל אין שום הכרח לומר חילוקים אלו, דיש לומר שלגבי טלטול דבר האסור לטלטלו בשבת לא נאמרה הסברא דהתירו סופן משום תחילתן דהרי בזמן הטלטול כבר אינו צורך ולא אמרי’ התירו סופן משום תחילתן אלא רק במקום שקבעו חכמים לומר כן.

ומ”מ באמת המנהג הוא שכל מי שמוציא ספר או כלי מהארון בשבת מחזיר אע”פ שאין בו שום צורך עוד בשבת ואפי’ נוחות בעלמא, (שאפי’ שם ביו”ט לא הותר הוצאה בסופן משום תחילתו משום נוחות בעלמא כדמוכח במשנ”ב שם וכמו שכתב להדיא בחוט שני יו”ט פ”ו סק”ב עמ’ עט, אלא רק כשחושש מגניבה), ואולי בשביל לשוות לזה הגדרה של צורך סגי שכך הוא הדרך שכל מה שמוציאין הדרך הוא להחזיר מיד למקומו.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ רנד סקמ”ג דאפי’ טלטול בעלמא אסור כשהוא בשביל חול כמו שכתבו הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת עכ”ל.

ועי’ עוד סי’ שכא סקכ”א [ובתשובה אחרת לענין לימוד למבחנים בשבת צידדתי דיתכן שדברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ שכא האיסור הוא רק באופן שניכר שעושה מלאכת לצורך חול].

אולם ראיתי בשם הגרשז”א (שש”כ פכ”ח הערה קצ ובח”ג שם) הטעם שכלי שמלאכתו להיתר מותר בטלטול מחמה לצל (סי’ שח ס”ד) אע”פ שהוא לכאורה לצורך חול, [ולהמשנ”ב הנ”ל בסי’ רנד מה שלצורך חול אסור], היינו משום שכל פעולה שאין בה טירחא וגם רגילים לעשותה מבלי לחשוב אם תצא ממנה תועלת לימות החול אינה נחשבת כהכנה לימות החול עכ”ד.

ודבריו צ”ע מה נתקשה כלל דהרי לגבי כלי שמלאכתו להיתר דהרי שם מבואר במשנ”ב סי’ שח שם בשם הט”ז שההיתר הוא רק אם צריך לו לשימוש בהמשך היום כל עוד שהוא עדיין שבת, ולולא זה חשיב כשאינו לצורך כלל.

אבל מאידך גיסא יל”ע דלגבי שינה בשבת לצורך חול מבואר בדברי המשנ”ב [סי’ רצ סק”ד] דהאיסור הוא רק אם מפרש שהוא לצורך חול, ומשמע דאפי’ הכנה אסור רק כשניכר שהוא לצורך חול, וכן מבואר במשנ”ב ריש סי’ שו וסי’ שז סק”מ עי”ש שלא כל פעולה לצורך חול אסורה אם אין ניכר שהוא לצורך חול, ועי’ עוד גם במשנ”ב סי’ שמ סקכ”א.

ואולי באמת יש לומר דבהזזה פורתא שאדם מזיז דבר לפי דרכו המשנ”ב לא מיירי בסי’ רנד שם, ולא מיירי אלא בטלטול שיש בו מעשה כמו רדיית הפת שם בסי’ רנד וכן הבאת יין שהוא הבאה ממקום למקום שיש בו דינים שונים כמבואר במשניות בביצה ובגמ’ פרק מפנין ובגמ’ ריש פרק משילין ובמשנה דמו”ק לגבי מפנין מבית לבית ובסוגיות פרק משום שנהגו לגבי מוליכין ומביאין כלים מבין האומן, חזי’ שהבאה ממקום למקום יש בו מעשה, ובכה”ג אפשר דאסור לצורך חול, אבל לולי זה אם לא מינכר אפשר דשרי, ויל”ע.

ולפי סברא זו מי שעושה עסק של איסוף ספרים בשבת לצורך חול יהיה אסור, (ואפי’ שיעור פינוי המותר בפרק מפנין הוא רק אחר שיש צורך מצוה ועצם הדבר כבר מותר אעפ”כ יותר מכשיעור אסור כמבואר שם), אבל מי שדרך סיום לימודו מחזיר הספר לארון אפשר דשרי גם בספר שאינו כתבי הקדש [שאין בו היתר של צורך חול וכמובן באופן ולדעות שמותר לקרוא בו בשבת ואכמ”ל] כיון שהוא מצורת השימוש בו, על דרך הסברא של סופן משום תחילתן.

והנה כל עיקר הנידון בתשובה זו הוא לגבי כלי היתר, אבל לגבי טלטול שיירי סעודה לאחר הסעודה באופנים המותר לפנותם לאחר הסעודה כמבואר בתשובה אחרת, חלק מההיתרים כאן לא שייכים בכל האופנים המותרים לפנות השיירים הנ”ל כשהוא כבר סוף שבת ואינו צריך את השלחן, והוא נידון בפני עצמו.

מק"ט התשובה הוא: 120575 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120575