השלמה לתשובה בענין חלאקה
מה שכתבתי לענין חלאקה לאסור השתתפות הסב בחלאקה מצד שמחה בימי ז’ שוב הרהרתי בזה עוד דעיקר האופנים שנקטו הפוסקים כגון אכילה בסעודה (עי’ תוס’ מו”ק כב ע”ב ד”ה ולשמחת ועי’ גשה”ח ח”א פכ”א אות ח א מש”כ בדעת הרמ”א סי’ שצא), וכן אמירת פסוקי נחמה בהבדלה, וכן קידוש לבנה, כולם הם דברים שהאבל עצמו עושה, וכן מה שדנו הפוסקים באבל שהוא ש”ץ במועדים דמשמע שהוא אסור מדינא ליש פוסקים משום שהוא עצמו עושה המעשה ואפי’ מה דלהשו”ע ריש סי’ שצא האיסור להחזיק קטן בחיקו הוא משום שמחה היינו ג”כ דבר שהאבל עצמו עושה, ובפרט דשם החשש הוא שיביאנו התינוק לידי שחוק (כמבואר שם ובב”י שם בשם רמב”ם פ”ה מהל’ אבלות) שהוא ג”כ מעשה בעצמו, אבל דבר שאין האבל עצמו עושה שמא לא חשיב כדבר שמחה שאסור באבלות.
והנה ברמ”א סי’ שצא ס”ב נקט דבסעודות שאין בהם שמחה מותר תוך יב”ח אם עושין בביתו ואז דיש תרתי לטיבותא דגם הם סעודות שאין בהם שמחה (היינו ברית מילה מלבד נישואין), וגם הוא בביתו של האבל אזי יש להתיר, ויש לבאר בזה לאור הנ”ל דמה שאדם אוכל בביתו לא חשיב כמעשה שעושה למטרת שמחה דלמה לא יאכל בביתו, אבל אם הולך למקום השמחה לאכול חשיב שעושה מעשה שמחה, ומאידך גיסא אם היא סעודת נישואין של שמחה אז גם מה שאוכל בביתו חשיב שעושה מעשה שמחה במה שמשתתף בסעודה והכל לפי מה שנראה לחכמים.
ואמנם יעוי’ בהרא”ש בפ”ג דמו”ק סי’ מב בסופו דמשמע שנקט לעיקר כדעת הרמב”ן שאין להכנס לחופה לשמוע הברכות גם אם אין אוכל שם משום דיש שמחה בחופה אפי’ שלא בשעת אכילה כדמוכח בסוכה כה ע”ב, וכן פסק הרמ”א בסי’ שצא ס”ג, ומ”מ אפשר שהוא דין מיוחד בחופה אבל בשאר מיני שמחה אפשר דאין עצם העמידה שם בכלל שמחה אבל בטור מבואר דהאוסרים אוסרים גם בזמן סעודה להכנס בלא שמחה, ועי’ בד”מ שם שנקט בפשיטות דלהכנס במקום סעודה הוא חמור יותר מלהכנס במקום חופה, (ושם נקט כן גם בדעת הטור), ומ”מ עדיין זה נאמר רק לגבי סעודת נישואין שיש בה שמחה, וכמו”כ עיקר הדברים נאמרו כשהוא הולך לבית המשתה ולא כשנמצא בביתו ועושים המשתה שם, (ובלשון הראב”ד שהביא הרא”ש שם לגבי נישואי עשיר משמע דאין היתר אפי’ להכנס לסעודה אפי’ רק להתכבד בו בלא אכילה, והוא דלא כהתוס’ במו”ק הנ”ל, ובאמת בטור הביא ב’ דעות בזה וגם שם משמע דעיקר הדעה לאסור שדימה דעת הרא”ש ומנהג אשכנז למ”ש שהרמב”ן אוסר להכנס גם בשעת אכילה וגם הב”י כתב דכיון שהרמב”ן והרא”ש מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן וכו’, ואמנם הד”מ שם תמה עליו עי”ש, ומשמע שם שבא להתיר בדעת ה”ר יוסף להכנס אפי’ למקום אכילה שלא לאכול, אבל לעיל מינה הזכיר דדעת כמה פוסקים שאסרו זה, ונראה דעיקר הנידון שם לענין חופה דמתיר שם, אבל בהגהתו לשו”ע ס”ג אוסר לאבל להשתתף אפי’ במזמוטי חתן וכלה ואינו מתיר אלא בחופה שבבהכנ”ס שאין בה משום שמחה).
רק דיש לדון אם ההיתר שכתב הרמ”א באכילה בביתו תוך יב”ח בסעודה שאין בה שמחה הוא גם תוך ל’ או תוך ז’ ואם תמצי לומר דההיתר הוא רק תוך יב”ח א”כ יש לדון לאור הנ”ל מה הדין להשתתף בלא אכילה ושתיה (וה”ה בלא התעסקות של שמחה לפי הענין ועי’ מש”כ פוסקי זמנינו) בתוך ל’ או ז’.
ומדברי הרמ”א לעיל מינה שהביא ב’ דעות והדעה המקילה בברית מילה אינה מקילה מחוץ לביתו והיא מקילה אפי’ תוך ז’ וע”ז כתב (אחר שהביא חולקים) דהמנהג שלא לאכול תוך יב”ח בשום סעודה ובתוך הבית מקילים בסעודה שאין בה שמחה, ולכאורה היינו הך דעה המקילה, ולמה האריך בזה, ואולי באמת החילוק בין דעה המקילה למנהג הוא בתוך ז’, אבל אינו מוכרח די”ל דמה שנתחדש במנהג הוא שגם לצורך מצוה אין מתירין סעודת נישואין תוך יב”ח (שזה נזכר להיתר לעיל מינה) ושו”ר דע”כ בא לכלול ולרבות סעודת מצוה דהרי הלשון כל סעודה שבעולם נזכר לעיל בסעיף זה לרבות סעודת מצוה וכ”ה במקור הדברים בהרא”ש שם ומאחר דבא לכלול זה אולי באמת ההיתר הוא גם תוך ז’ כדעת הדעה ראשונה שהיא דעת המהרא”י כמבואר בד”מ כאן.
ובד”מ לא הביא המנהג שכתב בהג”ה בשו”ע אלא רק הביא שם הדעות לגבי אכילת אבל בברית מילה וסיים שפסק מהרא”י להתיר אפי’ תוך ל’ ואפי’ תוך ז’ ובלבד שלא יצא מפתח ביתו, ולכך יותר נראה דהמנהג מתיר גם תוך ז’ אם אינו יוצא מפתח ביתו.
הלכך שוב נראה יותר דבמקרה זה שעושים בביתו הסעודה יש להתיר עכ”פ כשאין הזקן משתתף במעמד החלאקה עצמו, דבאכילה בביתו נתבאר דאין לזה הגדרה של צורת שמחה.
(ואמנם נתבאר דלדעת הד”מ מותר להיות בחופה שבבהכנ”ס בלא אכילה ויש מתירין אפי’ בשעת אכילה כנ”ל בתוס’ ובטור, ומ”מ בניד”ד גם אם לא יעשה סעודה אין ללמוד היתר משם דשם ההיתר הוא לאחר ל’ כמ”ש ברמ”א ס”ג למסקנתו וא”כ ההיתר הוא תוך יב”ח לאו”א לאחר ל’ דבשאר קרובין לאחר ל’ אין היתר, וכן מוכח בד”מ שם, ועוד דגם הרמ”א בס”ג אוסר במקום שיש מזמוטי חתן וכלה ואינו מתיר אלא בחופה שבהכנ”ס שרק מברכין הברכות ואין בו משום שמחה ולא במקום שאוכלים, ולכן בחלאקה אם שרים שירים ומאכלים אינו דומה לזה, רק שכאן הוא יותר קל דהו”ל כסעודה של ברית מילה ופדיון הבן דלא חשיב סעודת שמחה לענין זה).
השלמה לנידון על החזקת כלב
העירוני עוד לדברי השאלת יעב”ץ ח”א סי’ יז לגבי שחוק בכלבים קטנים שהוא מושב ליצים ומעשה ערלים רח”ל, ובחלקת יעקב או”ח סי’ לד דהעיקר שאי”ז רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, ויש לציין בזה עוד (כהשלמה לדברי היעב”ץ הנ”ל) לדברי הנוב”י על מי שיוצא לעשות ציד ביערות עי”ש מש”כ בזה (ציינתי מקור הדברים בתשובה לענין צעב”ח).
השלמה לנידון על זריקת קוויטלאך למדורת ל”ג בעומר
עקב הערות נוספות שקיבלתי על הדברים הנני לחדד שעיקרי הדברים נכתבו רק מצד גדרי האיסור וההיתר דלפי מה שנתברר אין בזה איסור מצד ע”ז ומצד דורש אל המתים, אבל מצד אם הוא טוב ונכון להשתדל בדבר זה כבר כתבתי בפנ”ע לבאר שאינו ההנהגה המסורה עי”ש ודי בזה.
ולענין מה שהעירו עוד דיש בזה משום דרכי האמורי, יש להעיר דהנה הראשונים נחלקו אם דרכי האמורי הוא רק באופן שיודעים שאינו מועיל או גם באופן שיתכן שהוא מועיל, והרחבתי בזה באריכות רבה בכמה תשובות, ולפי מה שנתברר הוא דבר שא”א להגדירו כדבר שאין בו ממש כמו שנתבאר בפנים לענין בקשה מהצדיק להשתדל עבורו לאחר מיתה, ואף שהיה מקום לטעון דעצם ההכנסה היא דבר שאין בו ממש, מ”מ כבר מבואר במרדכי בריש מס’ יומא בשם תשה”ג דבדבר שאפשר ליתן בו רמז וסימן אין בו משום איסור ניחוש ודבר שא”א לומר שאין בו טעם ותועלת מסקנת רוב הראשונים והפוסקים שאין בו איסור כמו שנתבאר במקו”א, וממילא אי אפשר להחזיק הנוהג מנהג זה כדרכי האמורי.
השלמה הערות על הסדר 82 בהערה על ר”ת המובא בב”י סי’ צ (*)
ויתכן שסמך ר”ת על הוכחת הר”ן בדעת הרי”ף להלן בב”י דגם ר’ אלעזר הצריך קריעה שתי וערב, ועי’ להלן עוד מש”כ הב”י בדעת הרמב”ם (והר”ן אפשר שלא סבר כהב”י בזה).
השלמה לנידון על קריעה ביום ז’ אחר שעמד וקם מאבלותו
ברמ”א יו”ד סי’ שעה כתב דכשבא אחד מן האחין לבית ועדיין נוהגין בקצת אבלות מצטרף עמהן כדינים המבוארים שם, והיה מקום להבין דהוא מין אבלות של רשות שיכול לנהוג קצת מזה, וכל עוד שעדיין נוהג צת אע”פ שצת כבר ביטל מ”מ הוא בכלל האבלות.
אולם האמת היא דאין הכוונה לזה אלא הכוונה שעדיין נוהג משהו מן האבלות שניכר שעדיין לא בטלה אבלותו, כגון מה שיש מנחמין אצלו כמ”ש בגמ’ ובשו”ע שם, ויתכן שבא הרמ”א להוסיף דה”ה אם ניכרת האבלות ע”י ענין אחר, אבל לא שבטל אבלותו על ידי שנעל סנדלו, דאם כבר ביטל אבלותו באיזה דרך כבר אינו בכלל אבלות.
וכן מבואר להדיא במקור הדברים בב”י שם בשם הרמב”ן בתורת האדם בזה”ל, ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו שמצאן באבלות בחליצת סנדל ועטיפת הראש והרבים מתעסקים עמהם כבתוך שבעה לפי שמקצת יום שביעי ככולו אם רצה נוהג אבלות כולו או נוהג מן המקצת כמו שירצה (והיינו מה שהביא הגר”א בשם הרמב”ן וכמו שנתבאר בפנים הדברים), הילכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהם הא לאחר שנעלו סנדל ופרעו ראשם כבר בטלו מהם גזירת שבעה וכבא ביום השמיני דמי ומונה לעצמו ואפילו היו מנחמים עמו שאין מנחמים לאחר שבעה ע”כ.
היוצא מזה דאדרבה אחר שכבר עשו מעשה של עקירה מן האבלות שוב כבר אינם בכלל האבלות לדין זה וה”ה לענין שאר דינים דבאבלות אין מקום לחלק בין קולא לחומרא להחמיר יותר מלהקל כיון שהוא דרבנן.
השלמה למה שנזכר לענין הילולא דרשב”י
יש לציין עוד לדברי השו”ע יו”ד סי’ שעח ס”ד שהיו נוהגים להתענות ביום מיתת החכמים.
השלמה לתשובה בענין הפסק בין נטילת ידים של שחרית לשחרית
במשנ”ב סי’ רלג סקי”ט כתב אבל נטילת שחרית שנטל כשקם ממטתו ולא הסיח דעתו עולה לו לתפלה עכ”ל, ולפי מה שנתבאר מחוייב עכ”פ לכתחילה שלא להסיח דעתו כדי שלא יכנס לספק ברכה לבטלה למפרע על מה שבירך על נטילת ידים על נטילה שאינה לתפילה דלדעת הרמב”ם (רפ”ד מהל’ תפילה לפי מה שנתבאר בפוסקים) והרא”ש היא לכאורה ברכה לבטלה ולפי מה שנתבאר דיש סברא נכבדה לומר שכך הוא גם לדעת הרשב”א, עכ”פ המשנ”ב הגם דודאי מסכים שטוב יותר שלא להפסיק כמבואר בדבריו בריש סי’ ד מ”מ לא נחית לפרט זה בסי’ רלג להזכיר שלכתחילה אין להפסיק משום דתליא בדעות כמבואר במשנ”ב ובה”ל ריש סי’ ד (וגם יש קצת מקום לצרף דעת הריטב”א עי’ בפנים התשובה.
השלמה לנידון על מי שלא שילם חוב סלעי פדיון הבן
אפשר להביא עוד ראיה מה שנתבאר שא”א לפדות במטבע שאינו ברשותו דגם במע”ש א”א לפדות במטבע שאינו ברשותו (יו”ד סי’ שלא סעי’ קלח) עכ”פ בזמן שבהמ”ק קיים, ומיהו שם דין זה נלמד בב”ק צח ע”א מדכתיב וצרת הכסף בידך אבל אפשר דגם שם לא נצרך הלימוד לאינו ברשותו דגזילה אלא כגון שאינו ברשותו כפשוטו עי’ בב”ק שם ודרך אמונה מע”ש פ”ד סקפ”א וערוה”ש זרעים ג סי’ קכה ס”ה.
מק"ט התשובה הוא: 131876 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/131876
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.