הנה חלק מהדברים הרחבתי בתשובתי לגבי משחק בגוגואים ובהוספה שם, ומ”מ אכתוב בזה עוד תמצית הדברים שגם נתחוורו לי יותר וגם אוסיף בזה תוספת דברים גם לענין המשחק בגוגואים.
הנה ברמ”א בחו”מ סי’ רז סי”ג הביא בזה כמה פרטים ובתוך הדברים נזכרו שם ג’ דעות, דעה שהרחיב בה הרמ”א היא דעת ר”י בתוס’ סנהדרין כה ע”א דס”ל כפשטות דעת רוב האמוראים בגמ’ שם שאין איסור גזל במשחק בקוביא ואי”ז בכלל אסמכתא, וכל פסול עדות הוא רק כשאין להם אומנות שלא היא ואינם עסוקים ביישובו של עולם, ובלבד שהוא דבר שאינו תלוי בדעת האדם שמשחק שאין לו שליטה בתוצאה כמו משחק בקוביא וכ”ש סיבוב בסביבון שאין האדם יכול לשלוט בתוצאה במקרה רגיל ולכן בד”כ שאין בו חשש, דבזה אין אסמכתא כלל, ודעת ר”ת שהביא הרמ”א בסוף דבריו דהיכא שיש צד רווח לב’ הצדדים אין בזה משחק בקוביא אלא אם כן הוא בידו וגם לשיטתו אין איסור גזל במשחק בסביבון, ודעת הרמב”ם שהביא הרמ”א בדרך אגב דהר”י הוא דלא כמותו דס”ל כמאן דאמר בגמ’ שם שהוא משום גזל דאסמכתא לא קניא ואז פסול לעדות גם אם אין לו אומנות שלא היא.
ובמקרה של גוגואים היה מקום לדמותו למשחק בקוביא דאין בזה איסור אסמכתא אולם בר”י בתוס’ שם וכן הובא בקצרה ברמ”א שם מבואר דמי ששלח שליח והשליח נתחייב על קנס באסמכתא בזה לא קניא והטעם משום שנראה קצת כמו שיכול להשתדל בדבר וסמכא דעתיה שיתנו לו, וממילא בגוגואים שיכול להתאמץ להשתדל להגיע לתוצאה ויש בזה אומנות א”כ יתכן שבזה יש לומר הסברא דאנא ידע לאקושי טפי הנזכר שם בהמשך הגמ’ (סנהדרין כה ע”א וע”ב).
והנה באמת צ”ב דפשטות הגמ’ לעיל מינה דלדעת רוב האמוראים מלבד רמי בר חמא דאין איסור גזל באסמכתא דמשחק בקוביא וכדעת ר”ת ור”י ואילו בסוגי’ דאנא ידע לאקושי טפי משמע דהוא אסמכתא וא”כ הוא כדעת רמי בר חמא דס”ל שהוא גזל ובתנאים הוא כדעת רביה דר’ יהודה דס”ל הכי לעיל מינה ושו”ר דאכן הרע”א בגליון הש”ס כתב כן והביא שכן אי’ גם בר”ן ועי”ש מה שתמה על סוגיית הגמ’ לפ”ז.
א”כ לפ”ז נמצא דהסברא דאנא ידע לאקושי טפי לדעות ר”ת ור”י אינה להלכה וממילא היה מקום לומר דגם בגוגואים א”א לומר סברא זו [וזהו שוב דלא כמו שכתבתי בהשלמה לתשובה הקודמת], ומ”מ גבי שליח חזי’ דעכ”פ לשי’ ר”י אמרי’ דכיון שנראה כמשתדל [ואינו כמו משחק בקוביא שהוא כעין הגרלה אקראית] יש בזה משחק בקוביא כיון שסומך דעתו וממילא אולי יש להרחיב הדברים באופן שיש השתדלות הניכרת לעין ויש לעיין בזה [וברמ”א גופיה לא נזכר אלא ג’ חילוקים, בידו, אינו בידו והוא ביד אחרים, אינו לא בידו ולא ביד אחרים, ואם נימא הכי נמצא שיש כאן חילוק חדש שהוא בידו להשתדל בדבר לסייע קצת ויש בזה אומנות, ופשטות הרמ”א שלא הזכיר חילוק זה, ואולי ס”ל דסברת אנא ידע לאקושי טפי נדחתה, דמה שבידו לגמרי חשיב בידו ומה שאינו בידו לגמרי חשיב אינו בידו וצל”ע].
ויש לציין בזה דהר”י בתוס’ שם לעיל מינה בקושייתו על ר”ת הביא ראיה מהסוגיא שלאח”ז דאנא ידע לאקושי טפי להוכיח דכשיש לאדם טענה שיכול להשתדל בכה”ג יש בזה יותר סברא להחשיבו כאסמכתא, וזהו אע”ג דלפי המבואר עיקר הסברא קיימא לדעה דר”י בתוס’ לא קיים כוותה מ”מ עיקר הסברא נקט לה להלכה ללמוד מזה לענין שולח שליח על הדרך שנתבאר לעיל, וא”כ יתכן לומר כנ”ל דהטענה דאנא ידע לאקושי טפי היא סברא קלישתא דהכל יודעים שמשחק בקוביא ומפריחי יונים (שבזה נאמר לאקושי וכעי”ז בקוביא) הוא הגרלה אקראית וההקשים אינם מועילים כ”כ אבל באופן שיש לו טענה שיצליח אפשר דדמי לשליח [ומ”מ באופן שתלוי בו ממש כבר דמי לאם אוביר ולא אעביד דבזה יש חילוק בין אשלם אלף לאשלם במיטבא עי’ בתוס’ שם ובגוגואים ברור שאינו תלוי רק בו דא”כ היה בזה נזק לבעלי הקופסה של המשחק אלא תלוי גם בהשתדלותו, ומ”מ אם היה תלוי רק בו ג”כ היה מקום לדמותו לאשלם אלף כיון דמשלם יותר מנזק שנגרם על ידו ואשלם במיטבא היינו נזק שנגרם מכח פשיעתו, ומאידך גיסא יש מקום לטעון דאין כאן אסמכתא דדוקא אשלם אלף הוא דין מיוחד שבזה הוא גוזמא דלא מסתבר שישלם אלף משא”כ באומר שישלם חמישים קנס אפשר דאין בזה גוזמא דבזה אפשר שמתכוון לשלם ועי’ בלשון התוס’ שם].
והנה ברש”י בסנהדרין שם כה ע”ב פירש דאפילו המשחק בקליפי וכו’ היינו אקראי בעלמא ולכאורה אקראי אינו בכלל אין לו אומנות שאינה היא וא”כ קאי כרבי בר חמא דלעיל וכהרמב”ם שפסק כרב”ח דהמשחק בקוביא הוא גזל או דנימא דגם הברייתא קאי כהך תנא דלעיל דאיהו רביה דר’ יהודה דס”ל כרב”ח הנ”ל דס”ל המשחק בקוביא גזל הוא.
ובתשו’ הרא”ש [הובא בבאה”ג ובסמ”ע שם] אי’ דמי שאמר שיתן סך פלוני אחר שעשה שחוק [בקוביא] אף שעשה קנין א”צ לשלם כיון שעשה כן מחמת השחוק ואין בזה שום חיוב ולפו”ר סבר כהרמב”ם דמשחק בקוביא אינו חייב כלום דאסמכתא לא קניא וצ”ע, (ולא עיינתי בפנים לע”ע), או יש לומר באופנים דגם ר”י מודה שלא קני במשחק בקוביא עי’ להלן בסמוך.
ולגוף ההיתר ברמ”א שם נזכר ההיתר דוקא כשהכסף של שניהם מונח לפניהם [וכ”ה בתוס’ שם] וי”א דוקא כשמונח על דבר שהוא של שניהם ופי’ בבהגר”א דזהו כדי שיהיה קנין דבלא קנין השחוק הוא הבטחה בדיבור בלבד ודברים לא קנו.
ומ”מ גם באופן שהוא הבטחה בדיבור יל”ע למה יהיה בזה איסור אסמכתא כיון שמתכוון לתת אח”כ, ואפשר דאה”נ אין בזה איסור אסמכתא ורק ר”ל שמן הדין אינו מחוייב לשלם כל עוד שלא היה קנין, ויש לדון באופן שהוא איסור אסמכתא או להרמב”ם בכל אופן מה הדין אם מתנה ואומר אע”פ שמן הדין הוא שלי אני נותן לך [והנה אם מתנה מעיקרא יש מקום לומר דבאמת לא סגי דהרי כל ההתניה היא מחמת שסבור שירוויח ומאידך גיסא י”ל דמ”מ התנה והרי בדבר שבממון תנאו קיים וממה שלדעת השו”ע באה”ע סי’ נ ס”ו יש להצריך בשידוכים לעשות תנאי חזק יותר מזה ע”י שטר חוב שכותב מעיקר שחייב מנה א”כ לכאו’ לפו”ר ש”מ דתנאי קלוש כזה לא מהני, וגם להרמ”א שם בשידוכים יש דין מיוחד עי”ש בנו”כ, וצל”ע], אבל יש לדון במתנה אחר מעשה ואומר יודע אני שאינו שלי ואני נותן לך, ובלשון הרא”ש המובא בבאה”ג הנ”ל אי’ דאם חייב עצמו מחמת השחוק או בסתמא לא חל ומשמע דאם חייב עצמו להדיא לא מחמת השחוק אלא במתנה על אף השחוק מהני ומ”מ אין הדיוק מוכרח די”ל אם חייב עצמו חוץ מן השחוק כלל ור”ל מחמת מנה או מחמת מתנה חדשה ומ”מ הפשטות דאה”נ שיכול לחייב עצמו ומ”מ אפשר דלאו משנת חסידים היא כיון שסו”ס טעם החיוב הוא מחמת כללי המשחק שהם אסמכתא (ויש לציין דדעת הרמ”א באו”ח סי’ תרלח דאין אנו בקיאין בתנאים והכונה שע”ה אין בקיאין בכוונתם וכעי”ז יש מהפוסקים שכ’ דאין בקיאין בקנינים, ואולי גם בניד”ד יש לחוש שיחשבו שהוא אמירה בעלמא כדי לצאת איזה חשש בלתי נודע ולא יבינו שבאמת בידם לעכב המעות אצלם וממילא לא יתוקן הדבר עי”ז).
לענין מה דבנשים מיירי אין חילוק לדעת הרמב”ם דהפסול לעדות הוא סימן ולא סיבה כלומר שהוא סימן שיש כאן גזל ולא שיש סיבה מחמת הפסול לעדות להימנע.
וכמו”כ להרמב”ם אין חילוק אם יש אומנות בלא היא או לא כיון דמטעם גזל מיירי.
לענין עצם המשחק עי’ בבה”ל בריש הל’ חנוכה סי’ תרע שהזהיר שלא להרבות בשחוק הקרטין (קלפים) ושהרעישו הספרים מזה וכן נזכר בעוד הרבה פוסקים ענין זה, ועי’ גם בע”ז יח ע”ב דדברים של ביטול זמן אסורים משום ליצנות וביטול תורה, ומ”מ בנשים הוא קל יותר, ועי’ כתובות סא ע”ב פלוגתא דתנאי אם העיסוק במשחק לאשה עכ”פ כשאין לה אומנות שלא היא הוא דבר שיש בזה טענה שאין לעשות כן, ובחלקת מחוקק אה”ע סי’ פ סק”ו מבואר שפסק כדעת המחמירים בזה דאין לעשות כן.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 109
מק"ט התשובה הוא: 144846 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/144846