אסור דהמדבק ניירות הוא תולדת תופר כמש”כ ברמב”ם פ”י מהל’ שבת הי”א ובשו”ע סי’ שמ סי”ד וראה בביאור הלכה שם ד”ה ה”ז ומשנ”ב מ”ב (וראה ארחות שבת פי”א סעי’ ה ואילך).
וכעי”ז כתב בארחות שבת פי”א סעי’ ל’ דסרט הדבקה (סלוטייפ) שהתרופף מהספר אסור לחזור ולהדביקו בשבת.
ובאשרי האיש פמ”ג ס”ב כתב אסור להשתמש בסלוטייפ בשבת והסתפק רבינו אם איסורו מדאורייתא או מדרבנן ולבסוף הכריע שאיסורו רק מדרבנן ע”כ.
להנ”ל לכאורה יוצא שהמדביק מודעה עובר איסור אם מדאורייתא כפשטות הרמב”ם הנ”ל והפוסקים שהביאוהו או עכ”פ מדרבנן כדברי הגריש”א.
אולם במודעה יש נידון חדש שהמודעה אינה אמורה להיות מודבקת לנצח, ובפשוטו לא גרע מהכותב בכתב שאינו מתקיים שאסור, אבל הראשונים נחלקו על תפירה לזמן אם נאסרה או לא, ובשו”ע סי’ שמ ס”ז משמע פסק כהדעה האוסרת.
ובדרכי משה סי’ שמ סק”ב כ’ שנהגו כהמקילים ובהגהותיו לשו”ע לא השיג על השו”ע, ויתכן שהגם שכך נהגו לא בהכרח שסבר שמנהג זה הוא מעיקר הדין, ולכן לא טרח לכותבו בהגהותיו לשו”ע אלא רק בד”מ ששם הביא כל הדעות, ואפשר שדעתו שאין להורות להקל אלא שאין למחות במקום שנהגו, ובאחרונים כתבו כמה אופנים בביאור דעת הרמ”א, ויעוי’ במשנ”א שם ס”ז מה שהביא דברי הראשונים שנחלקו בזה ושאר פוסקים.
ויל”ע אם בניד”ד שהוא לזמן ממילא שעלול להיתלש או הדבק עלול להתחלש ממילא, ולא מרצונו של המדביק, מה גדרו, אם כתפירה לזמן או כתפירה קבועה.
ולשון הראבי”ה להלן שתפירה ענינה להיות כל שעה מהודקת, ואם הוא דבק רפוי שאינו בהכרח מתקיים ימים הרבה אך רצונו שיתקיים ככל האפשר, אולי תליא בדעתו שאם היה רוצה שתישאר להיות מודבקת חשיב תפירה, ובזה אין סתירה למלאכת כותב הנ”ל שגם כתיבה שאינה מתקיימת אסורה עכ”פ מדרבנן, דבכתיבה מיירי שאינו עומד בעצמו להסיר את הכתיבה, ובמנח”י ח”א סי’ לא וח”י סי’ לב כתב בדעת המשנ”ב לגבי תופר שרק דבר שנעשה שלא לקיום מותר אבל תפירה לזמן אסור.
ועי’ במשנ”ב סקמ”ה לענין דפין שנדבקו ממילא דלא חשיב תפירה בהא כיון שלא נעשה לקיום, וחזי’ דתלה המשנ”ב הדבר בדעת האדם, וצל”ע דאולי אכן תלוי רק בזה ולא במה שהוא עצמו יכול להתפרק (עכ”פ מדרבנן).
ומ”מ אם מתקיים ליומו אולי שייך לזה מש”כ המשנ”ב דיש פוסקים שסוברים לענין כתיבה שכתיבה המתקיימת ליומה חשיב מלאכה המתקיימת, ויעו’ בלשון הראבי”ה סי’ רו [שהוא מקור המרדכי המובא בד”מ שם להקל בתפירה לזמן] שכתב שכל תפירה ענינה להיות כל שעה מהודקת, מה שאין כן במקטורין ובמנעל שלנו שמהדקו לפי שעה וכו’ עכ”ל, ומשמע דההיתר בקשירת החוט המדובר שם הוא משום שהיא קשירה לשעה קלה ולהכי לא חשיב תפירה.
[ועי’ בשו”ע ורמ”א ריש סי’ שיז בדעות מה חשיב קשר של קיימא ושם נזכר בדברי הראשונים הנ”ל לגבי תופר דהקשירה הנעשית לאחר מתיחת החוט אינה קשר של קיימא ואולי הא בהא תליא, ואם נימא דהמרדכי לשיטתו סובר דבקשירה השיעור ז’ ימים א”כ אפשר דעד ז’ ימים לא חשיב של קיימא בקשר הנידון במרדכי לגבי תפירה (הקשר הנעשה לאחר מתיחת החוט שהזכיר בו המרדכי בשם הראבי”ה שאין בו לא חשש תפירה ולא קשירה לפי שאינו קשר של קיימא) וממילא אין ראיה שבתפירה עד ז’ ימים לא חשיב לפי שעה ואפשר דלהכי בצד הנגדי הזכיר ענינה להיות כל שעה, ויתכן עוד לבאר מה שהזכיר כאן ב’ הקצוות שמחד גיסא התופר הוא מה שעשוי להיות תפור בכל שעה והמותר הוא מה שעומד לפי שעה, והי’ מקום לומר דלאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה בחוט כזה שאינו עומד אלא לשעה ובזה מיירי שם אבל יתכן לומר באופן אחר דמתחילה קאמר מצד הגדרת המלאכה דהגדרת מלאכת תופר הוא מה שעומד בכל שעה ומ”מ מדרבנן אסרו גם מה שאינו מתקיים כמו שמצינו במלאכת כותב אבל תפירה שאינה עומדת אלא לשעה לא חשיבא שאינו מתקיים אלא לא חשיב מלאכה כלל דהוא אינו בכלל תפירה כלל דאינו מצורת מלאכת תופר כלל].
[וסימניה שעשויה להידבק ולהסיר ולהחזיר בעצמו ולהשתנות בדרך קבע עי’ אג”מ או”ח ח”ב סי’ פד ואולי שם קיל דאינו שימוש של קביעות וחסר בזה צורת התפירה משא”כ כשרוצה שיישאר כן אף אם יודע שיתבלה הדבק, ועי’ שש”כ פ”ט הערה מא מש”כ בשם הגרשז”א, ולמעשה הפוסקים נחלקו אם תפירה לזמן נאסרה וגם דנו לענין סרט בד שיש בטיטול וציינתי בזה בתשו’ אחרת לגבי נידון הטיטולים].
היוצא מכ”ז דאמנם יש אוסרים גם תפירה לזמן אבל גם המתירים אפשר שלא התירו באופן כזה שהתופר מצדו מתכוון שהמודעה תישאר מודבקת, וגם היא חזקה שיכולה להשאר כך אם מעט ואם הרבה, ורק שבהמשך הימים עשויה המודעה להתלש או תתרפה מחוזק ההדבקה וההדבקה תיהרס, ולא נודע השיעור הברור בזה מה חשיב תפירה לזמן וכדלעיל (ועכ”פ במשנ”ב בסי’ שמ ס”ז בביאור דברי השו”ע משמע שהחמיר בשיעורו דרק דבר שדרכו שעשוי לפתוח חשיב תפירה לזמן עי”ש), ובכה”ג לא מצינו שהתירו אף שא”א לומר שיש כאן ודאי דאורייתא.
[ונפק”מ לענין הקל הקל במקום פקו”נ, ועוד הובא בארחות שבת פי”א הערה י’ בשם הגריש”א דבמקום פקו”נ ידביק המודעה כשכבר הדבק היה מודבק מער”ש (כך יוצא מדבריו ראה משנ”א סי’ שמ אות קעא) ע”ג דבר קשה שכן דבר רך על קשה יותר קל מצד תופר, ומה שהביא שם בשם הגרשז”א איני יודע אם נקט כן להלכה למעשה ועכ”פ המשנ”ב עצמו אפשר שאינו סובר כן עי”ש אבל כנ”ל דבמקום פקו”נ רך ע”ג קשה הוא קל יותר, ובעיקר הנידון שם אם דבר קשה שייך ביה תפירה יש לציין עוד לדברי האיכ”ר בפסוק רבתי בגוים עי”ש אולם איני יודע אם אפשר להוכיח משם לעניננו דמיירי שם במשל].
ולענין סלוטייפ שלא בא לדבק ב’ דברים יחד יעוי’ מש”כ באבני ישפה ח”ז סי’ נה ולמעשה קשה לומר שיש בזה קולא דהרי סו”ס בא לדבק את הסלוטייפ לדבר שאותו הוא בא לדבק וגם במדבק ניירות שייך שמשתמש בנייר אחד כדי לכסות נייר אחר אף שאינו בא לדבק ב’ דברים נפרדים מלבד הנייר העליון עצמו וגם באב המלאכה שהוא תופר עצם מה שמכניס חוט עבר איסורא, אף שהחוט הוא המתחבר לבגד ואינו מחבר ב’ בגדים זה לזה, ואמנם בפוסקים בביאור מלאכת תופר נראה שדברו בייחוד על חיבור ב’ חתיכות בגד זה לזה עי’ במשנ”ב סי’ שמ ס”ו ובהרחבה באג”מ ח”ב סי’ פד וא”כ בתחיבת חוט לחוד אפשר דהאיסור רק מדרבנן, אבל ממה שנחלקו הקרב”נ (ראה משנ”ב סקכ”ז ושבה”ל ח”ד סי’ לה) והחזו”א סי’ קנו בחיבור דבר לבגד אם התפירה בתחיבה אחת או ב’ תחיבות לפו”ר משמע דעכ”פ הם ס”ל גם חיבור החוט לבגד הוא בכלל תפירה אם לא דנימא דהחיוב כשהחוט מחזיק בקרבו חשיבות כל שהוא כגון במחט שמחובר לאיזה עיטור (ואולם ע”ע באג”מ שם), אבל גם כאן הסלוטייפ בא למטרה כגון שלא יהיה מסמר בולט בשולחן וכיו”ב והוא החלק השני המתחבר לשלחן והוא כמדבק ב’ ניירות זה בזה כגון שיש נייר אחד שיש בו חומר דביק והוא והחומר חד הוא ואת הנייר הזה מדבק לנייר אחר נמצא דחיבר כאן ב’ דברים והוא הדין והוא התשובה במחבר סלוטייפ ע”ג כלי כדי למנוע ממנו דוקרנים וכיו”ב, ולכך קשה לומר היתר בזה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 111
מק"ט התשובה הוא: 146070 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/146070
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.