הנה באחרונים [מג”א ושעה”צ דחה דבריו] נזכר צד כזה שספרים שנקראים לעונג אין בהם משום איסור קריאת דברי חול ושטרי הדיוטות בשבת, והגרנ”ק הורה שאין למחות מחמת כן בילדות שקוראות ספרים אלו [מנוחה שלמה עמ’ רלה], ורק שאין לבני תורה לעשות כן, אבל יש לדון דהניחא לענין תוכחה א”צ להוכיח כיון שטוענת קים לי כהמתירים [וע”ע ברמ”א חו”מ סי’ כה], אבל לענין לספות בידיים כיון שאנו מורים כדעת רוב הפוסקים שהוא אסור א”כ לדידהו לכאורה יהיה אסור גם לספות לאדם ספר כזה לקרוא עכ”פ בתרי עברי דנהרא.
ואפי’ כשאינו תרי עברי דנהרא אם הוא אינו זמין לפניו ומזמינו לפניו כמ”ש היד מלאכי ערך לפני עיור בשם הפר”ח ועוד פוסקים וכמובן שגם בזה יש גדר, אבל עכ”פ כשמביא ממקום למקום ומונע בזה טירחא רבה הוא כמו תרי עברי דנהרא.
ואמנם ספק לפני עיור יש אופנים דשרי (עי’ יו”ד סי’ קנא ברמ”א ונו”כ בשם הרא”ש ועוד) אבל עיקר היתר דספק לפני עיור אינו משום שהיא מצוה שהותרה בספק, אלא דתלינן שיעשה באופן של היתר אבל באופן שיש ספק אחר כגון שיש פלוגתא על פעולה מסויימת אם חשיב לפני עיור או לא לא נאמר באופן זה הכלל של ספק לפני עיור שרי והוא כמו ספק דאורייתא גרידא וכ”ש באופן שעיקר הדעה נפסקה שאסור (ומש”כ היד אפרים ביו”ד שם בשם שו”ת פנ”י ח”א יו”ד סי’ ג שיש להקל בפלוגתות בלפני עיור הוא רק בלפני עיור דגוי ששם יש צירוף נוסף, ובאמת גם דבר זה תמוה מאוד, דהרי מבואר בב”ק לח דלא התירן לגמרי וגם בסוגיות בפ”ק דע”ז מבואר דבגוי יש לפנ”ע דאורייתא).
ואפי’ שכאן הוא איסור דרבנן מ”מ הרי גם באיסור דרבנן אזלי’ בתר רוב אם הם מחמירים (עי’ עוד ע”ז ע”א ובתוס’ שם), וכ”ש בלפני עיור דרבנן דיש צד דחשיב דאורייתא דרבנן מהני לדאורייתא בלפני עיור (עי’ מנ”ח פ’ קדושים מצוה רלב בהשמטה מה שהביא מ”מ בנידון זה, וע”ע משנ”ב ושעה”צ סי’ שמז).
ואפי’ באופן של ספק לפני עיור באופן המותר א”כ בדבר שהוא נוטה לחומרא לא תלינן לקולא וכמבואר בע”ז גבי דרב אשי דאמרי’ סתם עצים להסקה נתנו ועי’ בנו”כ ביו”ד שם מש”כ בדעת הרא”ש.
אולם יש פוסקים שכתבו דאכן כשיש למקבל החפץ על מי לסמוך להתיר אין בזה לפני עיור גם לנותן גם שהנותן מחמיר כהמחמירים (מבי”ט ח”א סי’ כא וכת”ס יו”ד סי’ עז ומנחת שלמה ח”א סי’ מד), אבל עי’ שם מה שהביאו דעת השער המלך בזה.
ובמנחת שלמה דשביעית פ”ה מ”ז הוסיף בזה דאין בזה נפק”מ אם הנוהג לקולא יודע מן המקילים בזה, דגם באופן שאילו היה יודע מן המקילים היה נוהג לקולא בזה סגי.
והראוני סברא באיזה ספר שדברי בדחנות אינו בכלל איסור קריאת ספרים הנזכר בפוסקים (ב”י ומשנ”ב ס”ס שז בשם הרבה פוסקים) דהאיסור הוא רק בספר שיש בו קביעות וספר שהוא בדחנות הוא רק קריאה באקראי לשחוק בלבד, ותמוה מאוד דכתב שתחת התמונה אין בו קביעות וכן מונה את אורחיו מן הכתב וכיו”ב הם דברים שאינם קבועים למשך זמן ג”כ ואמנם יש קצת פוסקים דעיון בעלמא שרי אבל לא קי”ל הכי וגם צל”ב הגדר בזה לשיטתם.
וששאלתם אם אפשר לצרף בזה דעת הגריש”א שבספר אין דין שטרי הדיוטות, והשבתי דאין דבריו שייכין לענייננו כלל וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת (לענין הכנה למבחנים בשבת) דהגריש”א לא פליג על כל הרבוותא קמאי ובתראי שאסרו עכ”פ ספרים של דברי הבאי בשבת וכמבואר בד”מ ומשנ”ב (עכ”פ באופן שאין היתרים) וגם הראשונים שהתירו רק ספרי חכמות אסרו דברים שהם בכלל דברי הבאי ודברי הדיוט אלא הגריש”א מיירי באופן אחר לגמרי וכמבואר בתשובתי שם ולא אכפול הדברים.
מה שהראית דברי גאון אחד שהזכיר בנידון אחר צירוף דעת רמב”ן שבת קנא ע”א שמתיר לקרוא אגרת שלומים והובא בב”י סי’ שז בשם רשב”א שאי למחות במי שעושה כרמב”ן ומזה למד דה”ה ספרי סיפורים אינם בכלל דין שטרי הדיוטות לדעת הרמב”ן עכ”ד בקיצור.
לענ”ד אינו מוכרח דאגרת שלומים נחשב תועלת עצומה דהרי לשלום התירו לפסוק באמצע ק”ש וכן התירו כתיבתו בחוה”מ לחלק מהדעות וכן התירו לשאול בשם וכן אמרו שמי שאינו משיב נקרא גזלן דגדול כח השלום והרבה תקנות תקנו מפני השלום ולא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום וממילא אינו מוכרח שכל דבר שאינו שטר הדיוט ממש דעת הרמב”ן להתיר, וכן נ”ל להביא ראיה לזה ממש”כ הב”י בס”ס שז בשם האגור סי’ תקח שהרשב”א בח”ז סי’ רפח והרמב”ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות ע”כ, ומבואר מזה דלא סגי במה שאינו שטר לומר שאינו שטרי הדיוטות אלא בעי’ טעם לזה אפי’ לרמב”ן.
והנה הרמב”ן במס’ שבת שם כתב הדברים בקצור נמרץ וכמעט ברמיזה בזה”ל דמשום שטרי הדיוטות ליכא באגרות שלום ושל עסקי רבים ע”כ, ונראה מדבריו ברור כמו שכתבתי דהרי למה הוצרך עסקי רבים דהוא מתיר בכמה מקומות הוה ליה למימר דהא אין כאן שטר, אלא ע”כ שלא רק שטר נאסר, וכמו שמצינו בכתב שתחת התמונה ובאורחיו שהם גזירה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דלא רק שטר נאסר, ולהכי הוצרך הרמב”ן להיתר מיוחד דאגרת שלומים ועסקי רבים שהם דברים המתירים בעלמא וסבר הרמב”ן דה”ה כאן דיש להחשיבם כצורך מצוה ולא כדבר הדיוט.
ואמנם קריאה להנאה היא סברא דהמג”א ודחוהו האחרונים מהלכתא כמש”כ השעה”צ אבל לא שייך דוקא לדברי הרמב”ן.
ובאמת לדעת המג”א הנ”ל יש לדון לענין ההיתר דעונג שבת בקריאת ספרים שיש לו בהם עונג האם חשיב צורך מצוה לעוד עניינים כגון להשתדל לצורך זה לפני תפילת שחרית ולצאת לחו”ל לצורך זה, ויש לציין לפלוגתת המשנ”ב בסי’ שמ והחזו”א בענין אכילת מאכל עם אותיות לצורך עונג שבת (ושם העונג הוא ברור לדינא דאכילה נזכר בגמ’ מקראי), ומעין זה מצינו ברמ”א בב’ מקומות אם מותר אמירה לגוי לצורך סעודת שבת, מצינו ולגוף הנידון מעין זה על בדיבור בשבת לצורך תענוג יעוי’ ברמ”א ובמשנ”ב מש”כ בשם השל”ה בזה.
מה שהערת דבמשנ”ב ס”ס תרכד כתב בשם הד”מ הארוך בשם הגמ”י סוף הל’ שביתת העשור כתב דהעושה ב’ ימים יו”כ אסור לאחרים לבשל לו, ונ”ל דלק”מ דשם הרי לפי חומרתו הוא יו”כ וביו”כ יש איסור שיבשלו לו אפי’ ע”י גוי ולא דמי למי שקיבל שבת קודם חבירו או לא הבדיל כשחבירו הבדיל דשם גם לפי חומרתו מותר לחבירו לעשות מלאכה משא”כ כאן לפי חומרתו אסור, ודיני אמירה לגוי ומלאכת גוי יש להם הגדרות חמורות יותר מלפני עיור, ואין להביא ראיה מדין זה לכל דין לפנ”ע, וקל להבין.
ועי’ בב”י שם בשם תשובת מהר”ם מרוטנבורג סי’ עו מה שמבואר מדבריו שדן שם אם יש לדמות לגוי דשם אסור במכירו דחיישי’ שמא ירבה בשבילו, ובענייננו בישראל כתב דנראה דלא חיישי’ שמא ירבה בשבילו.
ומה שהזכיר שם במהר”ם הלשון לפני עיור אין הכונה שהישראל המבקש מישראל חבירו לבשל בשבילו עובר בלפני עיור (אף שאינו מוכרח שלא יסבור כן מהר”ם, מ”מ מדבריו אין ראיה לזה משום דלא בזה מיירי), אלא כוונת מהר”ם דאם ישראל שהוא חול אצלו ירבה בשביל ישראל שהוא יו”כ אצלו ויאכל הישראל המחמיר כשיסיים תעניתו במוצאי יו”כ יעבור בזה הישראל המחמיר איסור כיון שאוכל מה שהרבו בשבילו, ולכך לא חשיד הישראל המבשל להכשיל ישראל חבירו כיון דאלפני עיור לא עבר, משא”כ בגוי שחשוד להכשיל הישראל (דכשמרבה הגוי בשביל הישראל אסור לישראל לאכלו ונמצא הגוי מכשיל את הישראל) ולכך רק בגוי חיישי’ שמא ירבה בשבילו, זה תורף כוונת דברי מהר”ם שם.
ואין להקשות על מהר”ם דלישראל המבשל ממ”נ מותר דלשיטתו אינו מכשילו, אין להקשות כן דמי שקבל עליו יו”כ אסור לו עי”ש בד”מ ורמ”א וכבר בטור נזכר בשם הרא”ש שצריך לזה התרה, ואופן הנאסר ע”י קבלה היא כמו שהיה יו”כ בדיני יו”כ.
והראיתם שהגריש”א (שבות יצחק חי”ד ל”ט מלאכות פט”ו עמ’ קפא) נקט כהשער המלך (פ”ט מהל’ אישות הט”ז) להחמיר בלפני עיור בדבר שנוהג בו איסור אף כשיש לחבירו על מי לסמוך, ולמד דברי הפוסקים בסי’ תרכד הנ”ל מענין זה דאפי’ דבר שהוא בתורת חומרא אסור לומר לחבירו לעשות לו.
וצ”ע דבגמ’ נתבאר דלהלכה אין צד שאסור מדינא והוא כעין חששא (עי’ בב”י שם בשם הגמ”י סוף הל’ שביתת העשור) שקיבלו עליו בתורת נדר או קבלה (עי”ש בטור בשם הרא”ש), ואולי למד שהמתענה בי”א תשרי סובר דבאמת מסקנת הגמ’ דצריך לחשוש עי’ בב”י שם, וצ”ע.
ומ”מ יש לומר לפי פירוש זה דהנדר צריך להיות באופן שאין תרתי דסתרי ואם יבקש מחבירו לעשות לו הו”ל תרתי דסתרי, ומ”מ לפי מה שכתבתי לא קשיא וכן מבואר לפי מה שכתבתי למה לאחרים אסור לעשות לו דבתורת נדר אסור לו לאכול משל חבירו אף דלדידיה דשמעון הוא היתר גמור מ”מ גם לגבי שמעון איסור האכילה דראובן ממה שהכין שמעון הוא איסור גמור וק”ל.
ולענין אם חשיב נידון זה (של לפני עיור כשיש לחבירו על מי לסמוך) כשל תורה או כשל סופרים לענין לך אחר המחמיר או אחר המקל (עי’ ע”ז ז ע”א), תלוי בנידון המנ”ח מצוה רלב אם לפנ”ע דרבנן מהי לדאורייתא או לא, ועי”ש בספר בשולי המנחה על המנ”ח שהביא עוד גדולים שדברו מנידון זה, ושייך לזה עוד נידון האחרונים אם דבר שיש בו פלוגתא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ויש בו פלוגתא אם אמרי’ ביה ספק ספקא להקל דשמא אינו דאורייתא ואת”ל דאורייתא שמא מותר.
מק"ט התשובה הוא: 125188 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125188
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.