מצינו רמז וקצת סמך למנהג זה ברדב”ז ח”ב סי’ תרח שהזכיר המנהג לגלח בקבר שמואל הנביא ומחשיב לה כנדרי מצוה משום שהיו רגילין אז לנדב צדקה, אבל אפשר דאין כוונתו מצד עצם התגלחת במקום קבורת הצדיק.
ובשעה”כ דרושי הפסח דרוש י”ב שיש המנהג הידוע לגלח לקטן ושעשה כן האר”י בקבר רשב”י ובנו ר”א, והובא מזה בכה”ח סי’ תצז סקכ”ו ושע”ת סי’ תקלא סק”ז, וכ”ה עוד בפרי עץ חיים שער ספירת העומר, הובא בשע”ת שם, ויתכן שמזה נשתלשל המנהג לגזוז השער אצל אדם חשוב כמו המנהג בזמנם לגזוז במקום קבורת צדיק.
ויש לציין עוד דבאחרונים נזכר שבתגלחת הראשונה שמשאירים לו פיאות הראש יש בזה מצוה במה שמגלח כדין, ויתכן טעם המנהג דמאחר שלולי ציווי התורה היה מספר כדרך האומות ממילא חשיב ישב ולא עשה עבירה שנותנין לו שכר כעושה מצוה, אף אם אין בזה צער וניסיון מ”מ עצם מה שעושה כן חשיב מצוה, ועי’ בפלא יועץ שכ’ דבכל תספורת יכוון אדם מצוות של איסורי תגלחת, ויש גם מצוה בעצם מה שמגלח תספורת הניכרת של ישראל כדאמרי’ במ”ר שישראל מצויינין בתגלחת, וכן בעל הפאת השלחן כ’ דיש מצוות זה אלי ואנוהו בפיאות נאות [ועי’ בארחות יושר להגרח”ק מש”כ בשם החזו”א והקה”י], ומצינו דיש שמכבדים החכם במצוה כגון בקביעת מזוזה ושילוח הקן, וכנראה מזה השתלשל ג”כ מנהג זה.
עוד יש לציין בהקשר למנהג זה דבשד”ח (אסיפת דינים מערכת חוה”מ סק”ה) כתב דלא מסמנא מילתא לגלח הקטן תגלחתו הראשונה ע”י ספר נכרי, והגרח”ק הוסיף דגם ספר משומד אין ראוי (הוב”ד בקונטרס תגלחת מצוה תשובות הגרח”ק תשובה יא), ועי’ עוד כעי”ז בגיטין נט ע”א ובחולין צה ע”ב לגבי מסמנא מילתא בפעם הראשונה [ובמק”א הארכתי בגדרי האסור והמותר בזה], ואולי מטעם זה נוסד המנהג שיהיה צדיק ע”ד סימן טוב בטבילת מצוה (וע”ע בריש מדרש אלה אזכרה).
באופן כללי מה שמצינו להגרח”ק ועוד מגדולי זמנינו שהסכימו לגזוז שערות לילד בן שלוש בקביעות כשהיו מבקשים מהם אינו בהכרח ראיה שנקטו שיש מצוה לעשות כן דוקא ע”י חכם דאפשר שהסכימו כדי שלא לגרום צערא דינוקא ומשפחתו אם היו נמנעים מזה, ושו”ר בדברי שיח (קובץ שפג בסופו) דאכן בביתו של הגרח”ק גופיה לא נהגו כלל לילך אצל רבנים בענין זה.
אולם בארחות רבינו ח”א עמ’ רלג סקל”ט הובא שהקה”י לא היה מניח לזה והקפיד על אלו שבקשו ממנו, וכן בשם הגרי”ז כתב בתשובות והנהגות ח”ב סי’ ה כתב ששמע מפיו דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה האי מנהגא שרבנים יגלחו ובסוף דבריו שם הוסיף שאין לזה טעם ושורש [יש להוסיף עוד דאין בהכרח הכונה שאין מקיים בזה שום רמז או הנהגה, אלא אפשר דר”ל שאין בזה טעם מספיק להטריח החכם לזה].
ונראה דהחילוק בין הנהגת הקה”י להנהגת חכמי הדור האידנא שמה שהקה”י לא היה מניח לזה משום שאז היו בני הדור יכולין לקבל האמת אבל האידנא בלאו הכי לא יקבלו מה שיאמרו להם ולכן מה שנשאר שמוטב שיהיו שמחים ולא עצבים.
(ויתכן עוד דהשתמשות בת”ח כספר הוא ביזיון כבוד תורה דמשתמש בת”ח, אבל האידנא אחר שהוקבע שיש בזה דרך כבוד שנותנין דוקא לחכם לגזוז אין בזה ביזוי כבוד תורה, דהוא כעין המבואר בתענית טו ע”א דאמרי’ את חשיבת וכו’).
והגרח”ק זכיתי לראות שהיה מנהגו לספר כל החלק השיער שבין אוזן לאוזן מאחוריו הנקרא בלשון גמ’ בלוריתו ואפשר משום שסבר דיש מצוה בחיתוך בלוריתו או דסבר שכשמספר מאוזן לאוזן ניכר טפי שמניח מקום הפאות, ועדיין אינו ראיה שסבר שיש ודאי מצוה בזה דאפשר שלרווחא דמילתא עשה כן, וגם אפשר שסבר שיש מצוה בזה אבל לא שיש צורך לכבד דוקא רבנים בזה, דהיא מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כמ”ש במו”ק ט ע”א, וגם דמצוה בו יותר מבשלוחו כמ”ש בקידושין מא ע”א, ועי’ להלן בסמוך.
[ויש מהגדולים שנהגו לספר מקום תפילין משום שבזמנינו יותר מצוי שיש המגדלים שיער שם (ראיתי מובא בגם אני אודך ל”ג בעומר ח”ב מהגר”מ הלברשטאם ועוד), ועי’ משנ”ב סי’ כז סקט”ו בשם מחה”ש ומה שכ’ ע”ז הקוה”ע ומנח”י וחזו”א, ואם גוזזין עד האוזן מכאן ומכאן ג”כ מצוי שמניחין מקום הפיאות כעין הנ”ל].
(ובגוף מה שיש מכבדים אחרים במצוה ראיתי להגרח”ק שפקפק בזה בשילוח הקן ראשון שבא לידו שנותן לאחר לסגולה לזש”ק משום ביזוי מצוה ושיעשה בעצמו, אולם כשנותן לאדם חשוב אפשר דאין בזה ביזוי מצוה, כדאמרי’ בפ”ק דסוטה הניחו לו כבודו בגדולים וכו’, וקצת שייך לזה בר”פ סדר תעניות את חשיבת למיבעי עלן רחמי, אם כי עדיין יש בזה קצת חסרון שסו”ס מפסיד המצוה, עכ”פ באופן שמפסיד, ומצוה בו וכו’ כנ”ל, אבל כאן אין בזה כ”כ מצוה במה שגוזז מעט).
בעבר ראיתי חיבור בשם הררים התלויים בשערה להרב וייס שהביא הרבה מ”מ במנהגי התגלחת וצלע”ש ואינו לפני כעת.
מק"ט התשובה הוא: 133036 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133036
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.