האם זה נהנה וזה אינו חסר חייב בדיני שמים

נשאלתי, האם בזה נהנה וזה אינו חסר חייב בדיני שמים? שהרי לדברי הפני יהושע בסוגיא דב”ק עיקר החיוב של זה נהנה וזה לא חסר הוא משום הנהנה שבו.

‏תשובה
הנה מה שנפסק שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור, וא”צ להעלות לו שכר, כ”כ בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”ו, דקי”ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כמבואר שם, והנה אם מוחה אסור כמבואר שם, וכ”ז אם מוחה בדבר דהוי מצי למיגר, אבל במידי דלא הוי מצי למיגר הביא הפתחי תשובה שם בשם הנוב”י דיש מן הפוסקים דס”ל דבמה שא”א לו להשכיר ולהרויח כופין על מידת סדום, וא”כ ה”ה כל היכא שנהנה בלא להפסידו, אם אינו מוחה למה יהא אסור לכתחילה.

אבל בענין שיהא חייב בדיני שמים, הנה לכאורה לא עוד שפטור בדיני שמים אלא שרי לכתחילה, לפי מה דגרסי’ בבבא קמא צ”ז א’ וז”ל, בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה א”ל רבה בריה מ”ט עביד מר הכי וכו’ א”ל אנא כרב דניאל סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה, ומבואר דשרי לתקוף עבדים, וה”נ בבית שיש בו טעם של ושאיה יוכת שער או דביתא מיתבא יתיב סגי בזה שיהא מותר.

וכן נראה ממה שאמרו בב”ק כ”א א’ דהטעם לפטור הוא משום ושאיה יוכת שער או משום דביתא מיתבא יתיב, וכתב ברש”י שם וז”ל, שנאמר ושאיה יוכת שער שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו.

ביתא מיתבא יתיב בית שהוא מיושב בדירת בני אדם יתיב ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו עכ”ל רש”י.

ולפ”ז מסתבר דפטור, דכיון שהטעם הוא משום שמהנהו לכאורה א”כ בכל גוני יהיה פטור.

אכן כ”ז בבית שיש בו הנאה לבעה”ב, אבל לפ”ז בית שאין בו הנאה לבעה”ב לא יהיה ראיה שפטור לשלם לבעה”ב גם בדיני שמים, מככיון שאינו מהנהו.

אמנם ראיתי שכתב במהר”ם מלובלין שם וז”ל, משמע דבין לרב הונא ובין לרב יוסף צריך לומר שיש הנאה מה לבעל החצר במה שזה דר בו אי משום דשאייה יוכת שער או משום ביתא מיתב יתיב אבל אם אין לו הנאה צריך להעלות לו שכר ולעיל איתא אתמר אמר ר’ חייא בר אבין וכו’.

אמר רב הונא אין צריך להעלות לו שכר משמע בכל ענין ונראה דהכא איירי בבית שיש קצת חסרון לבעל הבית במה שזה דר בו דהיינו שחרורית דאישייתא לכך מצריך קצת הנאה שיגיע מהדירה לבעל הבית כנגד אותו מעט חסרון עכ”ל.

ולפי דבריו אין ראיה לא לכאן ולא לכאן, דכל דברי הגמ’ הם התייחסות לתשלום מועט עבור נזק שפועל עבורו, אבל לגבי תשלומים מדיני שמים לא מיירי על ההנאה עצמו, ומ”מ מסתימת הדברים משמע דאין עוד תשלומים בעולם חוץ מן הנזכר כאן.

אבל בתרומת הדשן (סימן שיז) בשם הפוסקים [כ”כ הרא”ש ושא”פ] מבואר דלא כהמהר”ם, וז”ל, מ”מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא, הוי זה נהנה וזה חסר מעט, כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו כדאיתא פ’ כיצד הרגל [ב”ק כ ע”ב] בגמ’ ובפסקי הגאונים.

וכן כתב בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”ז וז”ל, יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע”י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה.

ולפי זה מבואר דאין השכר המועט הזה עבור השחרוריתא דאישייתא, אלא בשכר המועט הזה הוא כדי להצדיק את השתמשותו בזה, וא”כ מסברא יראה לכאורה דטעם זה מהני גם בדיני שמים, כיון שמהנהו, דכל מה שבדיני שמים היינו היכא שהזיק אדם אחר ורק א”א לתובעו מאחר ולא עשה הנזק בידים או מטעם אחר, אבל כאן דחזינן שהגמ’ הצדיקה מעשהו מכיון שמועיל לבעה”ב לכאורה זהו גם מדיני שמים.

דברי הפנ”י הם במסכת בבא קמא כ’ א’, וז”ל, ונראה דלא קשיא מידי דסברת התוספות היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו בזה לחוד סגי לחייבו, והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר היינו משום דאיכא למימר בכה”ג כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל, וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי”ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בעל כרחו בחצר דלא קיימא לאגרא ואף על גב דרוב הפוסקים חולקים עליו מ”מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש”ס, אבל בזה נהנה וזה חסר כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום כיון שמגיע לו היזק שפיר פשיטא ליה להש”ס לחייבו משום הנאתו לחוד, וכן נראה מלשון הש”ס בסמוך דמשום שחרירותא דאשיתא משלם כל דמי השכירות ולא אמרינן שלא ישלם אלא כפי שהפסידו אלא ודאי שעיקר החיוב הוא בשביל שנהנה והטעם שחרירותא אינו בא אלא להצילו מלומר שהיא מדת סדום, כן נראה לי לפרש דעת תוספות ועיין בהרי”ף דפליג באמת על התוספות בזה ודו”ק עכ”ל.

ועיין בחידושי רבי נחום פרצוביץ מה שכתב בדעת התוס’ והרמ”ה אם החיוב הוא על החסרון או על ההנאה.

ואולי כונתכם לדברי הפנ”י שם ד”ה תרתי הא וכו’ דמיירי על חצר דקיימא לאגרא בגברא דלא עביד למיגר לפי אותן הדעות בראשונים שבכה”ג פטור.

אחר כל הפלפולים אחתום במה שכתב בשו”ע בהגה בחו”מ סי’ שסג וז”ל, ישראל שברח מן העיר, ולקח (השר) ביתו והשאילו לישראל אחר, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני דר בו עובד כוכבים (הג”מ פ”ג דגזילה ומרדכי פ’ כיצד הרגל).

וז”ל האור שמח (פ”ג מגזילה ואבידה): ובשו”ע, ישראל שברח מהעיר, ולקח השר ביתו והשאילו לישראל, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני, היה גר בו עכו”ם, ולא קשה מדברי התוספות דבתחב לו חברו בבית הבליעה חייב לשלם.

אף על גב דבההיא שעתא לא חסר, מיהו כיון שהנאתו של זה בא ע”י חסרונו של זה, משלם מה שנהנה.

לא קשה, דהתוס’ אזלי בשיטת ר”י שפירש שם בכתובות דמיירי שתוחב ברצונו התרומה לתוך פיו, ואם כן אף דאיהו לא חייב, שלא גזלו ולא עביד מעשה, חייב על ההנאה, כיון שהחסרון בא בשבילו.

.

.

אבל כאן שהחסרון לא היה בשביל הישראל שדר בו ולא על ידו בא החסרון, ודאי דהוה זה נהנה וזה לא חסר.

אולם באופן שאם לא ידור בו ישראל ידור בו העכו”ם, והוא חלוט עכשיו ביד העכו”ם, לא משלם, ומסולק תלונת המחנה אפרים וכו’.

(ועיין מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף צז ע”א).

ומבואר מכ”ז דבאופן שהיה זה נהנה וזה לא חסר שלא בדרך גניבה וגזילה א”צ להחזיר, וכן נראה מסתימת הפוסקים בכ”ז.

השואל הנ”ל אח”כ כתב שוב: השאלה אם החסר הוא רק סיבה שניתן לחייבו על מה שנהנה אבל זה רק בדיני אדם שבלי חסר לא נוכל לחייבו.

אבל בנהנה ולא חסר שכופין כי הא על מדת סדום כל זה דלא כפינו הרי לא מחל או נימא שעצם השימוש הוא הכפייה.

תשובה: כמדומה דבר פשוט שבשעה שכופין א”צ מחילה, ואם נטלו שלא מדעתו באופן שנפסק שא”צ להחזיר הר”ז ככפיה (אמנם יש דברים שכופין עד שיאמר רוצה אני, עי’ קידושין נ’ א’, אבל כאן זהו דבר שבממון וא”צ מחילתו, דאין כאן דינים של לשמה ושליחות כבקרבנות וגט בקידושין שם).

.

מק"ט התשובה הוא: 8037 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/8037