מצינו בסוגי’ דמוכר בהמה לגוי בשבת צד ע”א שנזכר שם שאסור ליתן לגוי בהמה המיוחדת לעשות מלאכה בשבת ודנו שם לגבי סוס שמיועד לרכיבה דכיון שאין עושין בו מלאכה שחייבין עליו בשבת מעיקר הדין פטור וע’ בפרטי דין זה ודין סוס המיוחד לעופות בגמ’ שבת שם, וע’ בבה”ל סי’ רמו ס”ג מה שדן דבזמנו סוס מיועד גם למשא עי”ש.
ויש לדון האם הכונה דבר שאין חייבין עליו ופטור אבל אסור אפי’ במחמר (ורק בנתינה לגוי מותר כיון שאינו ודאי שיעשה והוא חששא בלבד בדרבנן) או דילמא שאין חייבין עליו באדם ואילו במחמר מותר לכתחילה ולכן מותר לתת לגוי דלא אכפת לן שיעביד הבהמה בדבר שהוא רק איסור דרבנן בשבת.
והפשטות היא יותר כהצד הראשון, אבל לכאורה יש להביא ראיה להצד השני, דבשבת ר”פ מי שהחשיך קנג ע”ב כל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור כל שחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה, וכן כתבו שם רמב”ן ורשב”א לענין הנחה בלא עקירה דאינו בכלל מחמר כיון דבבהמתו נאמר רק איסור מלאכה ואי”ז בכלל מלאכה ועיקר הדין הובא בשו”ע סי’ רסו ס”ב והביא שם המשנ”ב סק”ז דברי הראשונים הנ”ל.
ועי’ בלשון הבה”ל שם ולכן בסוס דסתמא עומד לרכיבה שאין בזה משום שביתת בהמתו לרוב הפוסקים דחי נושא את עצמו לא גזרו רבנן על המכירה וכדאיתא בגמרא ע”כ, ומשמע ג”כ שנקט דאין בזה משום שביתת בהמתו כיון שלרוב הפוסקים אין בזה משום איסור מלאכה דאורייתא באדם כיון שחי נושא את עצמו (ומש”כ לרוב הפוסקים היינו שרוב הפוסקים פסקו דחי נושא את עצמו).
וכן במג”א סי’ שה סק”ו הביא דברי הגמ’ במי שהחשיך שם דמה שאין בו חיוב חטאת בבהמתו מותר לכתחילה ולמד מזה המג”א דגם בכרמלית שרי על ידי בהמה (ועי”ש מה שהביא שם עוד ראיה מתוס’ שבת נג סע”א עי”ש) ועי’ במחה”ש שם באריכות גדולה בשם הר”ן ובשם התוספת שבת מה שתמה על המג”א דבגמ’ שם מיירי במקום פסידא (ר”ל שהתירו שם גם דברים שלא הותרו בעלמא ואף נזכר שם דיש דבר שלא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהים הסתר דבר עי”ש, וכ”ז הותר ג”כ רק בכיסא דאתא לידיה מעיקרא וכמבואר בסוגיות ומ”מ מסתימת מה שנאמר הכלל בבהמה מותר לכתחילה יש משמעות שנאמר בכלל סתמא ומאידך גיסא ממה שנזכר דהנחה בלא עקירא שרי בניד”ד משמע דבעלמא אסור, והשתא יש לומר דמה דקאמר סתמא בבהמתו מותר לכתחילה סמך על האמור בסוגי’) ועי”ש מה שהאריך המחה”ש להשיב ע”ז.
ובמשנ”ב שם סקמ”ג הביא ב’ הדעות דבמג”א מקל וכן מצדד כדבריו המחה”ש ואילו בתוספת שבת והגר”ז ושלחן עצי שיטים החמירו בזה.
ובגוף דברי הראשונים דלעיל שכ’ דליכא שביתת בהמתו בהנחה בלא עקירה כיון שאינה מלאכה צל”ע דא”כ גם גבי אדם אינה מלאכה ולשתרי וכ”ש דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וגו’ ובהמתך (שמות כ, ט) ואותו לשון נאמר על אדם ובהמה יחד, כך שלא שייך לתרץ דהוא רק מצד שא”א לאסור דבר המפורש בתורה כדעת הט”ז בכ”מ, אבל השתא שנתברר דדברי הראשונים הנ”ל אמורים בדאורייתא והותר רק באופן שהתירו חכמים באופן המסויים ניחא.
ועי’ ברמ”א ס”ס שו דהמוסר לרועה כ”ש שאין לחוש שיוציאה חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן, ויש לדון ע”פ הנ”ל, וצ”ב הקשר הדברים ברמ”א שם שיש שם צירופים נוספים שגם בהם לבד מותר ולמה הורך שגם בזה מותר כיון דבכה”ג אינו מצווה על שביתת בהמתו כלל, ולהנ”ל משמע דאין איסור כלל ואולי עיקר מה דבא לשמעי’ משום שיש צד שחוץ לג’ פרסאות דאורייתא, ומ”מ כבר כתב המשנ”ב שם סקע”ט דלענין זה רק להוציא בידיים אסור ורק דיש אופנים שאסור שהגוי יעשה מחמת הישראל דגוי מחמת ישראל אסור ברוב האופנים גם במלאכה דרבנן (עי’ או”ח סי’ רמו), ומ”מ יתכן שיש לדייק מהרמ”א שסבר כהמחמירים בניד”ד.
ועי’ סי’ שו ס”ב ומשנ”ב שם דמבואר שם בבהמה שיצאה חוץ לתחום שאסור לכל ישראל להזיזה בידים מחוץ לד’ אמות שלה אבל לקרותה שתבוא מותר.
ולענין שביתת עבדו בשבת האם הוא גם בדרבנן, הנה יעוי’ ברמב”ם ספ”כ מהל’ שבת ושו”ע או”ח סי’ שד ס”א דעכ”פ חלק (אם לא עיקר) מדינא דאורייתא שביתת עבדו בעבד שחייב במצוות, ולפ”ז אין כאן שאלה לניד”ד, דודאי דינו כישראל.
אבל באיסור הנוסף שנזכר שם לגבי שלא יעשה לו מלאכה בשבת עבד שלא מל וטבל כלל הנה אם עושה לעצמו שרי כמ”ש שם, ועי’ גם ביבמות מח ע”ב, ואם עושה לרבו הרי אסור באופנים האסורים גם באיסור דרבנן, דמלאכה לישראל על ידי גוי אסור גם בשבות, ומ”מ יש אופנים שנתבארו בפוסקים (עי’ סי’ רמו וסי’ שה ועוד) שאין בהם איסור שגוי עשה מלאכה ישראל, והיינו גם בשפחה (ראה סי’ שא סכ”א, ועי’ עוד יו”ד סי’ רסז סי”א ברמ”א).
אבל יש דעה שיש דברים שהותרו באמירה לגוי שלא הותרו באמירה לעבד כיון שיש בזה חדא דאורייתא יותר מסתם גוי, ויש בזה דעות שונות, עי’ בשו”ע ומשנ”ב סי’ שד ס”א וסק”ט ואילך, והאופנים האסורים לדעות האסורות הוא גם באיסור דרבנן וכדמוכח ברמ”א שם ובמשנ”ב סקי”ז ואילך.
מק"ט התשובה הוא: 125389 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125389