איסור זה מוטל רק על השליח ולא על בעה”ב.
מקורות: יעוי’ בדברי משנ”ב בסי’ תע סק”ו לגבי מי שאסור לאכול מחמת שמוטל עליו מצוה דאם מסר המצוה לשליח יכול לאכול, וכן יש לציין לדינא דנמסר לכתפים דאז יצא מדיני אנינות, מצד שני בגמ’ ברכות מ ע”א גבי גביל לתורי דהיינו שמנה על ידי זה שליח קודם אכילתו, והי’ מקום להבין שהמטרה הסופית שהאוכל יבוא לידי הבהמה ואז הבעה”ב יוכל לאכול ושלא דסגי במה שמינה, ומאידך גיסא יש מקום לפרש באופן אחר וכמו שיתבאר.
אבל ביד אפרים סי’ קסו ס”ו נקט שאם מינה שליח א”צ להמתין עוד, וז”ל שם, ואמנם רוב העולם אין נזהרים בזה אף לענין אכילה, ונראה לפי שעל הרוב יש להם עבדים ושכירים שלהם נמסר ההשגחה על הבהמות והעופות, והם מוזהרים ועומדים לתת אכלם בעתו בבוקר השכם, וחזקה שעושים שליחותם, וצ”ע אם מי שסומך על משרתיו בזה תמיד ועתה אירע שהפסיק באמירת גביל לתורא שנראה דלדידיה הוי הפסק, ומי שאין לו מי שישרתהו והוא לעצמו צריך ליזהר בזה כיון אמרו חז”ל אסור לאדם כו’ עכ”ל עי”ש עוד, ויעוי’ עוד בכה”ח שם סקנ”א שכ’ כעי”ז בשם הכתב סופר בשם אביו החת”ס.
וכן כ’ בשו”ת קרן לדוד סי’ מז את ז על הגמ’ שם דמש”כ גביל לתורי הכונה שיכול לאכול מיד לאחר שאמר לשמש גביל לתורי, דברגע שאמר גביל לתורי כבר האחריות בידי השמש, דמתחילה מזונותיה של הבמה על בעה”ב ועכשיו מזונותיה על השמש עי”ש.
ומש”כ היד אפרים אם מי שסומך וכו’ ר”ל דמי שהוא מחוייב להביא לבהמה קודם הסעודה אי’ בגמ’ ושו”ע שאינו הפסק אבל מי שיש לו עבדים נראה דהוה הפסק ויצטרך לברך שוב, א”כ נקט בזה שנראה לומר כסברא זו בין לקולא בין לחומרא ואף להוסיף בברכה.
ובזה ניחא מצד הדין שלא נחמיר במאכל לבהמתו יותר מחיובי מצוות המוטלים עליו, (וכ”ש לפי דעת הרמב”ם פ”ט מהל’ עבדים ה”ח דמשמע שאינו חיוב גמור פשיטא שאין להחמיר יותר מחיובים גמורם דסגי מה שנסמר לכתפים, ובעיקר הנידון ע”ע ביאה”ל סי’ קסז ס”ו), ומש”כ בגמ’ שם שאמר להם להביא קודם שאוכל (היינו מה שאמר גביל לתורי) אה”נ אחר שאמר להם אם קבלו השליחות ממילא עצם מה שקבלו את השליחות פוטר.
וממילא השליח עצמו יהיה מחוייב, מכיון שלא ניתן להקל על ב’ הצדדים, וממ”נ אם הוא נפטר השליח יהיה מחוייב, וזהו שכ’ היד אפרים שלהם נמסר ההשגחה וכו’ דהיינו שעבר מהבעלים אליהם, וזהו שכ’ והם מוזהרים ועומדים וכו’, ויתכן לפרש לא רק מצד הבעלים אלא גם מצד ההלכה.
וז”ש בקרן לדוד הנ”ל שמתחילה מזונותיה על הבעה”ב ועכשיו על השמש, ויש מקום לפרש דהוא דוקא, ר”ל עכשיו מה שמוטל על השמש מה שהיה מוטל מקודם לכן על בעה”ב והחיובים הכרוכים בו.
וגם בכה”ח שם כ’ על דינא דגמ’ הנ”ל בשם עיקרי הד”ט סי’ ט אות לב וז”ל, וכל זה בבהמות שלו אבל בבהמות אחרים שאין מזונותיהם עליו אינו חייב לתת להם כלום וכל שכן שאינו צריך להקדים ע”כ, ויש מקום לדקדק דדוקא שאין מזונותיהן עליו הוא האופן שפטור כשהבהמות הם של אחרים וקל להבין.
לגבי מקרה שאדם קיבל צו על ידי ליסטים שהוא מחוייב להאכיל בע”ח פלוני אינו פשוט שנחשב שהוא האחראי למאכל אותו הבעל חי, ואדרבה בגמ’ בשבת מבואר לגבי כלב של הפקר שגם שהוא רעב אין חיוב זה מוטל עליו, וכמבואר גם בכה”ח הנ”ל בשם עיקרי הד”ט, אבל אם סיכם עם הליסטים שלוקח האחריות על הבע”ח ממילא נוצרת כאן בעיה לכאורה ויש לדון בזה בגדרי חלויות הסכמים בכפייה, ושייך לסוגיות סקריקון ותליוה וזבין.
מק"ט התשובה הוא: 120013 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120013