יל”ע מה באמת הטעם שלא יטמא ישראל ויש לומר בזה ג’ ביאורים, הא’ דס”ל אסור ליטמאות עכ”פ ברגל (עי’ ר”ה טז ע”ב, וע”ע בפת”ש אה”ע סי’ נה סק”ד וחי”א כלל עט ס”א), ב’ מיירי בהולך לשחוט את פסחו ואסור לו להיטמאות לכו”ע לכתחילה כדי שלא יפסיד קרבן הפסח, ג’ מיירי בדיני קדימה מי יכול להפריש עצמו מטומאה כדי להרויח לאכול מעשר שני ושלמים, וחבירו בעל כרחו יתחייב להיטמאות מחמת זה.
והנה לב’ הטעמים הראשונים דלעיל עדיין לא נתברר למה הישראל קודם, אבל להטעם השלישי הנ”ל י”ל שהוא מדיני קדימה כדבסוף הוריות שהממזר נדחה מפני ישראל, וא”כ אה”נ כשהממזר ת”ח והישראל ע”ה הישראל הע”ה נדחה מפניו לפי כללי הדינים בהוריות שם.
ואם נימא דדין הנ”ל הוא דיני זכויות קדימה בלבד ניחא למה לא הביאו הפוסקים דין זה אחר שכבר הביאו דיני קדימה אלו שבסוף הוריות במקומם.
וכן אם נימא דדין הנ”ל הוא דיני זכויות קדימה בלבד ניחא דסתמא דמילתא בסוגיין בעלמא עכ”פ במקרה רגיל שאין שום מצוה לישראל שלא לטמאות עצמו.
וכעי”ז בערוה”ש סי’ שעד ס”ז כתב שכששני כהנים מהלכין בדרך ייטמא ישראל מפני שהוא קודם במעלה ורצה לדייק כן מהרמב”ם ודחה דהרמב”ם מיירי במעלות שהיו בזמן הבית וסיים דמ”מ לדינא יש להתיישב בזה.
ומ”מ כמו שנתבאר יש חילוק בין הביאור ב’ לביאור ג’ דלפי ביאור ב’ מיירי בדבר שאסור מדינא לישראל להיטמאות שלא לצורך ובזה קודם לממזר ולפי ביאור ג’ מיירי באופן שאין איסור מדינא לישראל להטמאות לממזר ואעפ”כ הישראל קודם משום שצרכיו ורצונותיו של הישראל קודמים לממזר כשא”א בשניהם.
ומ”מ אפשר למזג הביאור הב’ והביאור הג’ יחד לומר הביאור הג’ בתוספת קצת דבאמת אין חילוק בין מה שאסור מדינא ומה שאינו אסור מדינא דעכשיו לאחד מהם הוא היתר ומ”מ מה שהישראל קודם בשניהם הוא דמתחשבים ברצונו אבל אם ירצה למחול ימחל.
והנה בירושלמי פ”ג דהוריות תניא נביא קודם למשוח מלחמה וכו’ כהן קודם ללוי, ומקשי התם לוי לישראל לא הוה לוי הוא, ור”ל דהיינו לוי היינו ישראל, אמר רבי אבון בשעת הדוכן שנו ע”כ, ולשאר כל החילוקים הנזכרים במשנה לא נחית שם בקושייתו, ומשמע דעצם הייחוס סגי להקדימו, אבל לפי מה שיש שלמדו בירושלמי (כן נראה שלמד בפי’ לב חכמים על המסכת שמחות שם ועוד, ועי’ בסמוך) דהך ברייתא מיירי לענין דיני קדימה בטומאה א”כ ניחא דהקושיא היתה רק למה שיש להקדים זה לזה כדי שלא להיטמאות דבשלמא כל התפקידים המנויין שם מתחילה (כגון משוח מלחמה, ראש משמר, ראש בית אב וכו’) יש לומר שלא ייטמאו משום תפקידיהם אבל לוי שהוא דבר שבייחוס א”כ מה שייך להקדימו והא לענין טומאה הוא כישראל, וע”ז מתרץ הירושלמי דבשעת הדוכן שנו דלא מיירי מצד ייחוסו של הלוי אלא מצד תפקידו כעת שהוא צריך להיטהר כדי לשמש בדוכן וממילא דמי הלוי לכל הנך שהם קודמים שלא להיטמאות מצד תפקידם (ומשוח מלחמה אפשר שהיה נכנס לפנים ג”כ לפעמים עכ”פ לדעה זו ועי’ עוד ביומא יב ע”ב).
ובאמת בנזיר פ”א הי”א מבואר דהך דברי הירושלמי דבשעת הדוכן שנו מיירי בשעת הטומאה.
ולפ”ז מיושב דבברייתא בירושלמי שם אכן לא תני ישראל וממזר ושאר מעלות דתני במתני’ בהוריות שם כיון שהם דינים אחרים.
ומאידך גיסא את גי’ הרמב”ן במסכת שמחות אפשר ליישב על דרך הירושלמי דמיירי בישראל שצריך לשמש במעמדות לעמוד על הקרבן כדתנן במס’ תענית וממזר אינו בכלל זה הלכך ישראל קודם לממזר דלויים בדוכנן וישראל במעמדן מעכבין את הקרבן כדאי’ מ”ד בגמ’ תענית שם.
ולכאורה מהירושלמי שם יש קושי’ על הערוה”ש דמבואר שעצם מעלת לוי אינה מספקת לענין טומאה ורק מצד שהוא צריך להיטהר לדוכן, אע”פ שמעלת לוי מספקת לקדימות אחרות, ואולי הערוה”ש סובר שבאמת דברי הירושלמי מיירי לכל ענין קדימה שקדימת לוי הוא רק בשעת הדוכן, וצל”ע א”כ למה היה פשוט להירושלמי שאין קדימה ללוי בלאו הכי, ולמה לא תירץ הירושלמי מקרא הבדיל ה’ את שבט הלוי ועי’ פסחים קד ע”א.
ובאמת יש מהפוסקים שלמדו הך ירושלמי בהוריות דמיירי לענין עצם קדימת לוי (עי’ מג”א ונו”כ בסי’ רא), והערוה”ש מתיישב שפיר לדעה זו לפי החשבון הנ”ל, ומ”מ כבר נתבאר דבירושלמי בנזיר שם לא נתבאר כן וכן בטוש”ע יו”ד סי’ רנא ובטור או”ח סי’ רא מבואר דיש קדימה ללוי והיינו לפי מה שנתבאר דההגבלה דדוכן מיירי רק לענין טומאה ולפי החשבון שנתאר יוצא דכ”ז הוא קושיא על הערוה”ש.
ויתכן לומר באופן אחר דהערוה”ש מסכים דהירושלמי מגביל הדברים לשעת הדוכן, ומ”מ סובר דהמסכת שמחות פליג דהרי מקדים ישראל לממזר וקדימה זו לא נזכרה בירושלמי, א”כ מאחר דהמסכת שמחות סובר דיש להקדים מי שהוא בקדימה יותר והירושלמי סובר שאין קדימה לחד מינייהו א”כ יש לתפוס דברי שניהם ולהקדים מי שהוא בקדימה ובזה מקיים דברי שניהם.
ושוב חשבתי דאולי יש לחלק בין קדימת לוי שלא נאמרה לכל דבר לבין קדימת ת”ח שהיא תקיפה מדין קדימה זו (ע”ע גיטין ס’ ומגילה כח) ואולי הערוה”ש סובר דבכלל כבוד התורה שיתן לכהן הע”ה לדחות טומאה זו מכיון שטומאה זו היא כעין דיעבד דדחויה ולא הותרה ואין כבוד לת”ח שידחה הטומאה כדי להציל הע”ה מטומאה.
ובתשלום הדברים אציין דבאמת הערוה”ש בדחייתו בביאור דברי הרמב”ם מפרש דהרמב”ם מיירי רק על המעלות שהיו בזמן הבית וא”כ יש לפרש שיטתו כמו שביארנו בירושלמי ובמסכת שמחות אליבא דהירושלמי דמיירי רק במעלות שבזמן הבית דהיינו לויים בדוכנן וישראל במעמדן ויש לפרש שכ”ז נכלל בכוונתו על המעלות שהיו בזמן הבית, ולולי זה אין קדימה ללוי על פני ישראל וישראל על פני ממזר לענין להטמאות, אבל סתם ערוה”ש הנזכר לעיל היינו לפי מה שכתב מתחילה ומה שסיים דמ”מ לדינא יש להתיישב בזה (והטעם שכתבתי ערוה”ש בסתמא משום שמתחילה ראיתי ספר אחר שכתב כן בשם הערוה”ש ושוב ראיתי בפנים הערה”ש שלא הכריע לדינא בזה, ולכן הערתי ע”ז כאן ומשנה לא זזה ממקומה).
היוצא בזה דיש כמה ביאורים בדין קדימה זו של ישראל לממזר, ועיקר הביאור ע”פ הירושלמי לא נראה שהוא מחמת קדימת הישראל וכמו שנתבאר דיש לומר שהוא מחמת שהישראל הוא במעמד ע”ד הירושלמי, ואם נימא דהמסכת שמחות חולק על הירושלמי יש להעמיד המס’ שמחות כערוה”ש שיש להקדים לפי דיני קדימה ולפ”ז ממזר ת”ח קודם לישראל ע”ה ויטמא הישראל ע”ה, ונתבאר שיש כמה ביאורים ודרכים לפלפל בזה.
מק"ט התשובה הוא: 133104 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133104
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.