אדם שלא הוציא שבת עד זמן רב או למחר האם מותר לעשות מלאכות

במשנ”ב בהל’ ת”ב סי’ תקנו סק”ב בשם השל”ה תענית נר מצוה אות ט’ מבואר שאסור עדיין עכ”פ בהדלקת האש למחר אפי’ ביום א’ עד שיאמר ברוך המבדיל, ולכאורה דעתו כדעת הלבוש בסי’ רסג סי”ז דמשמע לדעתו שיכול להאריך השבת כמה שירצה וכפשטות הד”מ סי’ רסג סקי”ח (ודלא כמו שהי’ מקום ללמוד מדברי העולת תמיד המובא במג”א סי’ קפח סקי”ח, ועי’ להלן עוד בביאור העולת תמיד).

וכן באגרת התשובה לרבינו יונה כ’ דאין לעשות מלאכה אפי’ אחר חצות הלילה קודם שיבדיל עכ”ד, ויש לומר דה”ה גם למחר, רק דלא אמר למחר משום דלא בעבריינא עסקי’ שלא הבדיל על הכוס בזמנו ולא אמר אתה חוננתנו באותה הלילה (דאילו ערבית אחר חצות אם קרא ק”ש קודם חצות אינו פשוט לאיסור ואכה”מ).

ויש להוסיף דמפשטות הגמ’ וסתימת הפוסקים שהזכירו שקודם הבדלה אסור לעשות מלאכה ויש השלמה להבדלה א”כ מפשטות הדברים האיסור לעשות עד מלאכה הוא עד למחר.

ויש להוסיף עוד דבמשנ”ב סי’ תקנט סקל”ז כתב בשם הדגמ”ר לגבי אכילה דזה ודאי אסור גם למחר אם לא הבדיל, וכ”ה עוד במשנ”ב סי’ רצט סקט”ז ע”פ הגמ’ פסחים קז והרי”ף שם [ומה דלא נקט שם מלאכה משום דלענין מלאכה פוטר עצמו בברוך המבדיל עי”ש ותבין כוונתו לפ”ז], וממילא אין מקור או הכרח לחלק בין איסור הבא מחמת חיוב הבדלה לבין איסור הבא מחמת שלא הבדיל, בפרט דדעת הרשב”א כמו שהביא בבה”ל ריש סי’ רצד דדינא דטעה בהבדלה חוזר הוא בין לענין אכילה ובין לענין מלאכה דבשניהם חשיב טעה בהבדלה [ומ”מ אינו מוכרח דהספר קובץ פליג על הרשב”א הנ”ל וגם בלא”ה עכ”פ לדידן מצינו חילוק בין טעימה למלאכה דברוך המבדיל מתיר טעימה ולא מלאכה כמבואר במשנ”ב ס”ס רצט].

ובמשנ”ב סי’ רצט סקל”ט לענין מלאכה קודם ברוך המבדיל בלילה כתב דבמלאכה שיש בה טירחא כזה לכו”ע אסור, וכמבואר ברמ”א שם, אבל הכריע המשנ”ב שם כהדעה העיקרית ברמ”א שם ס”י דיש להחמיר בכל מלאכה שלא לעשות קודם ברוך המבדיל.

וצ”ב למה כאן תפס עיקר החומרא לגבי הבערת אש לאכילה, ולכאורה משום שהביא הדברים בשם השל”ה ואיהו אזיל אולי כהדעות דגם בלילה יהיה מותר שאר מלאכות קודם ברוך המבדיל (עי’ רמ”א סי’ רצט ס”י) וחייב אדם לומר בלשון רבו במלאכה שהזכיר השל”ה וה”ה מלאכה אחרת, וצ”ע דא”כ הרי יש מקום לדייק בדבריו דמלאכה כל דהוא שרי ואם לא סבירא ליה כן למה לא פירש להדיא.

ואולי יש ליישב באופן אחר דהמשנ”ב מסכים דאין להחמיר בכל שאר מלאכה קטנה עכ”פ למחר אלא רק במלאכה גדולה.

והנה בשעה”צ סי’ רצט סקנ”א נזכרה דעה הסוברת דקודם ברוך המבדיל אסור בשום מלאכה ואחר ברוך המבדיל מותר במלאכה קלה עד אחר הבדלה שאז מותר בכל מלאכה.

אבל א”א לפרש את דברי המשנ”ב כאן בסי’ תקנו כאותה הדעה, דהא ניחא אפשר אולי לפרש כך את דברי השל”ה גופיה כדעה זו שהזכיר שצריכות לומר כל הברכה דברוך המבדיל ואז להבעיר האש, אבל המשנ”ב גופיה שפסק (היינו לאור דברי הפמ”ג בא”א בהקדמה לסימן זה עי”ש) שאומרות ברוך המבדיל בלבד והיינו בלא שם ומלכות א”כ ע”כ קאי כאן להדעות שמותרות להבעיר האש גם אחר ברוך המבדיל בלבד ודלא כאותה הדעה המחמירה בשעה”צ בסי’ רצט.

ויתכן דעיקר טעם המשנ”ב בסי’ תקנו להחמיר בהבערת אש למאכל הוא משום דבזה רוב צדדים לחומרא וממילא באופן זה בודאי אסור (חדא דיש אומרים שכל שלא הוציא שבת אסור בכל מלאכה ועוד דאף אם יש צד להקל במלאכה במוצ”ש קודם ברוך המבדיל מ”מ יש חומרא במלאכה שיש בה טירחא קודם הבדלה דלענין זה יש לומר דאין חילוק בין לא הבדיל במוצ”ש ליום ראשון כל שעדיין לא הבדיל).

ודרך המשנ”ב לפעמים שבא לפסוק דלפעמים פוסק רק הברור יותר לדינא, כמו לגבי בגד חדש בספיה”ע שפסק את המאמ”ר על פרי ונשמט מלהביא הנידון על בגד (והרחבתי בתשובה אחרת שנדפסה בשכיחא מועדים בבירור דעת המשנ”ב בזה).

ועדיין איני יודע אם יש להוכיח דבפחות מזה מתיר אלא אפשר דבפחות מזה לא הכריע [כדאמרי’ בגמ’ בעלמא דאין ראי’ לדחות דיש לומר דמספק”ל] ובפרט שכאן כל הנידון הוא רק  לגבי מה ללמד לנשים בדבר דלא שייך בגברי כלל, דאפשר שהוא קל יותר במקום שיש להן על מי לסמוך.

או יש לומר דמאחר שת”ב אסור בעשיית מלאכה וכמעט אין מותר אלא מה שמבשל לצורך מוצאי ת”ב לכך נקט המשנ”ב הדבר בהוה לענין הבערת אש בבישול למוצאי ת”ב.

אלא דעדיין צ”ע דהרי יש הדלקת הנר שמותר בת”ב, ולמה לא הזכירו המשנ”ב שיש ללמד בני ביתו שלא להדליק הנר קודם שאומרות ברוך המבדיל, ואולי משום שזה כבר ידליק הבעל עצמו שכבר הבדיל ועדיין צ”ע.

או אולי יש לומר דבלילה פשיטא שלא ידליקו את הנר קודם ברוך המבדיל כמו רגילותן בכל מוצ”ש, אבל ביום יבואו לטעות וביום אין מדליקות נר אלא רק מבשלות דשרגא בטיהרא מאי אהני.

ואולי בזה דייק ל’ המשנ”ב שם בסי’ תקנו והנשים שאינן יודעות להתפלל ולא הבדילו במוצאי שבת בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום התענית לא יעשו אש וכו’, ודייק לומר ביום התענית אבל בלילה לא יטעו דהרי המשנ”ב לא קאי כאן בדינים שצריך ללמדן בכל מוצאי שבת אלא דוקא במוצ”ש זו [ולענין מה שצריך להזהיר הנשים במוצ”ש אחרות על מלאכות קלות שלא יעשו בלילה קודם שיאמרו ברוך המבדיל עי’ ברמ”א ס”ס קצט ובמשנ”ב שם שהכריע כדעה זו שברמ”א, וכמובן שאין צריך בכל מוצ”ש להזהיר מחדש אבל כאן צריך להזהיר שוב וכמשנ”ת הטעם].

ובנוסח אחר יש לומר דהנה במקור הדברים בשל”ה הזכיר כן על ברכת ברוך אתה וכו’ המבדיל בין קודש לחול והמשנ”ב קצרו וכתב ברוך המבדיל וכו’, אבל לא מיירי השל”ה בהבדלה גמורה על הכוס דהרי מיירי בת”ב אלא מיירי להדעות שאומרים ברוך המבדיל בשם ומלכות והמשנ”ב הביאו לדידן שאין אומרים שם ומלכות, ושו”ר שכ”כ כעי”ז הכה”ח בסי’ תקנו בדעת השל”ה דהנוסח שנזכר בדבריו ברוך אתה ה’ קאי לפי הדעות שלא נפסקו להלכה בסי’ רצט ס”י.

אבל בפמ”ג כאן בסי’ תקנו בא”א בריש הסימן אפשר שלמד דלהשל”ה צריך לומר ברכה דוקא כאן וא”כ השתא אפשר דאינו מצד איסור מלאכה כל דהוא שהכריע המשנ”ב כהב”י שכל מלאכה אסורה, אלא מצד עשיית מלאכה שיש בה טירחא קודם הבדלה ועי’ מה שכתבתי לעיל ביאור אחר להשל”ה שאולי סובר כהדעה המחמירה בשעה”צ סי’ רצט להחמיר במלאכות שיש בהם טירחא אחר שרק אמר ברוך המבדיל, ומ”מ בדברי הפמ”ג לא נראה כאותו הביאור, שהרי הזכיר שם הכרעת המג”א בסי’ רצט שלא לומר ברוך המבדיל בברכה ומה שייך לענייננו אם טעם השל”ה כאן לומר בברכה הוא מהטעם דלעיל [היינו לחשוש להשי’ המחמירה במלאכות שיש בהן טירחא אחר ברוך המבדיל כל שלא אמר בברכה], אבל המדקדק בלשון הפמ”ג כאן בסי’ תקנו יראה דשייך לפרש בדבריו גם דכאן שאני דלהשל”ה יש לומר בשם, רק שקיצר בלשונו [ומ”מ בשי’ שהובאה בשעה”צ שם גופא איני יודע אם יש הוכחה דבברוך המבדיל בשם ומלכות שלא על הכוס יסכימו שאפשר וגם ק”ק דאם נימא דקי”ל כהדעות שאסור לומר ברוך המבדיל בשם א”כ למה כאן יהיה מותר רק כדי להתיר מלאכה שיש בה טירחא, ואולי מטעם שעה”ד סמכי’ על הדעות שאומר ברוך המבדיל בשם ומלכות וצ”ע בכ”ז].

והראוני בארחות שבת פכ”ז הערה יט שהובאו שם הדעות לענין תוספת שבת לאחריה עד אימתי חל, ויל”ע למה לא הביא המשנ”ב הנ”ל בסי’ תקנו, ולפי מה שאכתוב להלן דגם המג”א שהובא בארחות שבת לא מיירי בענין האיסור מלאכה א”כ שמא היה מקום לומר דגם הארחות שבת לא מיירי לענייננו לענין האיסור, אמנם שוב עיינתי פעם נוספת בדברי הארחות שבת ולא נראה שזו כוונתו, ומ”מ נתבאר דאפשר שהוא רק דין במלאכה שיש בה טירחא לפי חלק מהאופנים שנתבארו.

והנה המג”א בסי’ קפח שם תמה דאם תאמר שיש מצוה בתוספת שבת א”כ היו המדקדקים מוסיפין גם ביציאתו ועי”ש מש”כ מחמת קושי’ זו, וצ”ת דבכמה ראשונים מפורש כן בכוונת דברי הגמ’ בשבת קיח ע”ב גבי יהא חלקי ממכניסי וכו’ שהאיחור בהוצאה הוא רק מדין תוספת שבת כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וכמו שיסד הפייט בכל מקדש שביעי המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא, ואולי המג”א למד שהוא מדיני התאריך בלבד, ובמקומו הרחבתי במאמר הנ”ל.

ועוד צריך להתיישב בשי’ העולת תמיד המובא במג”א סי’ קפח שם, דבפנים העו”ת כתב דינו כהכרעה בין הדעות לענין הזכרה בסעודה ג’ אם יש להזכיר שבת משום תוספת שבת או שאין להזכיר שבת, ולכן הכריע דרק בזמן ששייך תוספת שבת אז יש להזכיר ואחר כך אין להזכיר, והכרעתו היא רק לענין הזכרה בבהמ”ז ולא לענין מלאכה, ומ”מ אפשר דמודה דלהסוברים שצריך להזכיר שייך תוספת שבת רשות גם אח”כ, ואולי גם הכרעתו גופא הוא רק דמה שמחוייב בתוספת שבת מצד הספק יש כאן ס”ס לענין ההזכרה וק”ל אבל לא שאין תוספת שבת וכדמשמע מתחילת דבריו דהסוברים שמזכיר כל שהתחיל הסעודה בשבת הוא מחמת תוספת שבת ולדידהו הוא גם זמן אחר כך [ותדע דע”כ סוברים כן גם לדעתו דאל”כ לא שייכא כאן הכרעה] אבל אם התחיל קודם לכן והוציא שבת באמצע הסעודה יש צד במג”א ובמשנ”ב שם בסי’ קפח דפטור מרצה עי”ש.

ומיהו גם להמשנ”ב י”ל דלכתחילה יש לומר ברוך המבדיל בלילה גם אם אין לו כוס וגם אם שכח אתה חוננתנו בלילה (או באשה שלא התפללה ערבית) ולא ימתין עד מחר, דהרי לגבי הבדלה נקט המשנ”ב דלכתחילה יעשה בלילה,  וגם לגבי אתה חוננתנו התקנה היא למוצ”ש עי’ משנ”ב ס’ תקנו סק”ג בשם השע”ת (ועי’ עוד סי’ רצד סק”ב ועיקר מ”ש שם השייך לענייננו הוא שבמתפלל שחרית שתים אינו מזכיר בראשונה כיון דאינו שייך לשחרית אף שעדיין לא הבדיל ולא הזכיר אתה חוננתנו ורק בשניה מזכיר כיון שהיא תפילת ערבית של אתמול), ואע”ג דאמרי’ בפסחים קה ע”ב דלגבי הבדלה דאפוקי יומא כמה דמאחר עדיף מ”מ לאחר למחרת לא ניכר די שעשה מחמת שבת ואיחר עיקר הזמן, וגבי אמימר דאמרי’ בת טוות ולא נזכר שאמר ברוך המבדיל לק”מ דהרי בלאו הכי אמר בינתיים אתה חוננתנו.

ועיינתי עוד בפנים המג”א בסי’ קפח שם ולא מצאתי שנזכר בדבריו שאם לא הוציא שבת שיש זמן שכבר מותר במלאכה, אלא שנזכרו שם כמה עניינים, ראשית דדינא דהזכרת שבת אחר שיצא שבת אינו מדין תוספת שבת עי”ש, ועוד נזכר שם דמצד מצוות תוספת שבת לאחריו אין שיעור לזמן אלא במשהו סגי דא”כ המדקדקים היו מוסיפים להוציא שבת מאוחר (ועי’ מה שכתבתי לעיל בענין זה), אבל לא כתב לעניינו שום דבר (וכדמות ראי’ יש לציין דהפמ”ג בא”א ריש סי’ תקנו הביא על דברי השל”ה דלשי’ המג”א בסי’ רצט שאומרים ברוך המבדיל בלא ברכה א”כ יצטרכו הנשים ביום א’ לומר בלא ברכה ולא הזכיר דהמג”א בסי’ קפח סובר דאין איסור מלאכה כלל ביום א’, ובאמת אין שום ראיה שיסבור כן המג”א בסי’ קפח וכמשנ”ת).

בסיכום הענין כך הוא דבד”מ ולבוש מבואר שאסור לעשות מלאכה כל זמן שלא הוציא שבת, וכך פשטות הגמ’ וסתימת הפוסקים, וכך מבואר ברבינו יונה עכ”פ לענין כל ליל מוצ”ש, וכך מבואר במשנ”ב עכ”פ לענין מלאכות שיש בהן טירחא, ויש לפלפל בדעתו מה סבר לענין מלאכות קלות, מאחר דלענין מלאכה קודם ברוך המבדיל פסק בהל’ הבדלה שאין חילוק בין מלאכות קלות למלאכות שיש בהן טירחא, (רק שלענין מלאכה שיש בה טירחא אחר ברוך המבדיל קודם הבדלה על הכוס נזכר בדבריו שיטה שמחמירה בזה אבל בסי’ תקנו לא קאי כדעה זו כמשנ”ת), ובעולת תמיד יש לדון בדעתו כמו שנתבאר ומה שודאי מוכח מהעולת תמיד שעכ”פ הפוסקים שדן בדעתם בודאי סוברים לענייננו כהד”מ והלבוש הנ”ל וגם הכרעת העו”ת עצמו נאמרה רק לגבי דיני הזכרה, וגם המג”א אין בדבריו שום הכרח לענייננו לענין האיסור, ולכן אין מקום להתיר.