יעוי’ ברמ”א או”ח סי’ שלח ס”ה וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק כדי להרויח אסור אפי’ שוחק בתם ובחסר דהוי כמקח וממכר עכ”ל, ומבואר דיש איזה אופן שחל חוב והאיסור רק מצד שבת.
ועי’ ברמ”א חו”מ סי’ רז סי”ג כמה חילוקים בדין אסמכתא, והאופן המותר לפי החלק מהדעות הוא במין הגרלה שאינה תלויה בדעתו, ולכן יש צד להתיר זוג ופרט או דבר שאינו תלוי בדעתו (ולדידן עכ”פ לכתחילה אין להתיר עי’ משנ”ב סי’ שכב סקכ”ב).
והעיר הרה”ג עובדיה זכאי [ורוב המ”מ שציינתי בתשובה זו מספרו מחזה עובדיה סי’ ד] שמשחק גרעיני משמש (הנקרא כאן גוגואים) רגיל כגון בקופסת זריקה הוא תולה בדעת עצמו ולא בדעת אחרים, דדומה למש”כ בגמ’ סנהדרין כה ע”א אנא ידע לאקושי טפי וכו’, ובזה אין הקולא של תולה בדעת אחרים.
(ואולי מצד זה יש לצדד דלגבי האב חשיב תולה בדעת אחרים והוא הבעלים האמיתי וצ”ב דהרי נתן לקטן לשימושו הקבוע ולא נתכוון ולא רצה לקנות כלל).
ויש להוסיף עוד דברמ”א בחו”מ שם ההיתר הנזכר הוא רק כשכל ההתערבות לפניהם אבל במציאות המשחק אינו רק באופן זה.
אבל צל”ע בניד”ד במשחקי גוגואים שהוא אסמכתא על דבר שאינו שוה ממון ובספר הנזכר כתב לצדד דמאחר וביניהם מחליפים על ממון חשיב שווה כסף וטעם זה צ”ב דהרי בשוק אינו שווה כסף ומנ”ל דסגי שבין הצדדים שווה כסף, ואמנם בפדיון הבן מצינו דסגי לדידי שוה לי ה’ סלעים אבל מנ”ל שבדיני גזילה כ”ה אם נימא דבעי’ שוה כסף כדי לאסרו.
אבל עוד כתב שם לאסור מטעם דגזל אסור גם בפחות מש”פ [היינו עכ”פ היכא דמקפיד] וגם זה יל”ע אם יש לזה גדרי גזל ובפשטות אכן כך הוא כיון דאסמכתא משום גזל.
ומה שדן שם להתיר בשם חכ”א מטעם שאין שוויות לגוגואים אלא לצורך המשחק יש לדון דאם כוונתו דמאחר וכל מה שהוא שווה הוא לצורך המשחק ואם נבטל המשחק לא יהיה שווה וממילא יש להתיר, כ”ז צ”ב דסו”ס הקטן מקפיד ומצטער על מה שהפסיד הגוגואים ומתחרט על משחק זה ששיחק כרגע ומבחינת הסתכלותו הוא כמאבד שלל ואינו מפקיר הדברים לצורך המשחק אלא אדרבה בעיני רוחו היה מעדיף לבטל מה ששיחק עכשיו ומה שבס”ה על ידי המשחקים יש חשיבות לגוגואים מנין שהוא משנה את הדין, ועוד דהרי גם בממון רק השימוש הכללי בממון נותן שימוש לממון.
וכן יש לדון בדבר שכל הילדים נוהגים כן אם יש בו דין אסמכתא, והנה באסמכתא שיש בה מנהג יוצא מדברי התוס’ ב”מ סו ע”א בתירוצם הראשון דדינו סיטומתא וכן נקט להלכה בחת”ס שו”ת סי’ סו, ועדיין צ”ב אם מנהג קטנים חשיב מנהג, ואולי סגי בזה שהמשחקים עצמם כרגע הם קטנים דבזה מוכח שבודאי מתכוונים לקנין, עי’ בתוס’ שם, והיינו דאף שאין גדולים המשחקים בזה מ”מ מאחר שהמנהג הוא שכל המשחקים בזה מתכוונים להעביר (אם נימא שכך המנהג אצלם) ממילא מוכח שהכונה לזה, גם אם המנהג נוצר בפועל ע”י קטנים, וצל”ע.
אולם העיר בספר הנז’ דהוא פלוגתת הפוסקים אם מועיל סיטומתא בלא קנין [רידב”ז ח”א סי’ רע כסף הקדשים חו”מ סי’ רא] או לא [שו”ת הרא”ש כלל יב סי’ ג] וכתב שם שלהלכה נוקטים שצריך עי”ש, ולולי דבריו היה נראה לענ”ד באופן אחר, דברא”ש שם לא נזכר שיש קנין אלא שעושה מעשה, ושדיבור לא מועיל לבד, וגם מש”כ שלהלכה צריך קנין מאידך עי’ כנה”ג הגהות הטור חו”מ סי’ רט סקכ”ו וברכ”י חו”מ סי’ יב ובפת”ש יו”ד סי’ שכ ס”ד דמשמע דעכ”פ להלכה א”צ.
ועי’ שם עוד סברות בזה, ולמעשה צ”ע דלכאורה יוצא שאם יש היתר הוא רק מצד שהוא מנהג המוכיח ואז הו”ל כסיטומתא על ידי מעשה ולקטנים אפשר דסגי בזה למצוות חינוך.
מק"ט התשובה הוא: 126673 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126673
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.