לכבוד ידידי הנכבד חו”ב הרה”ג יחזקאל מושקוביץ שליט”א
יקרתו הגיעני שהתקבלתי מאמרו הנכבד ותיתי ליה מן שמיא על טירחתו עמלו ויגיעו ונדבתו לעולם התורה במאמרו היקר.
והנני להעיר כמה הערות, ולא ארחיב בדברים דלהלן יותר מידי מאחר שהרבה מהעניינים הנידונים במאמרו נתבררו באריכות בתשובותי וחלק מהמסקנות נכתבו באופן אחר כדרכה של תורה ואין צורך לכפול הדברים, ומ”מ פטור בלא כלום א”א שהרי דבר גדול עשה כת”ר ולא אמנע מלכתוב כמה דברים שנתחדשו לכבוד התורה ולומדיה.
מה שכתבתי דאחרי שיש דעות קמאי ובתראי שלא לברך מלביש ערומים על בגד חדש ממילא יש מקום לשמוע דהדר דינא דהרבה מהפוסקים הראשונים שהשמיטו ירושלמי זה ס”ל דאין הלכה כן.
ע”ז יש להוסיף שכ”כ כעי”ז הבה”ל בס”ס רכג לגבי נידון אחר וכ”כ הב”י סי’ רכג ס”ב בנידון ההוא [ומה שהשו”ע לא חש לזה בניד”ד משום שלא ראה בזה ב’ דעות וכמשנ”ת, ומש”כ כת”ר דהב”י למד בדעת הרמב”ם שיש לברך לא זכיתי להבין דהרי הרמב”ם לא נחית לזה כלל ואם יש ראיה הוא להיפך וכמ”ש הבה”ל הנ”ל, והרי נחית הרמב”ם לברכת שהחיינו ולא הזכיר מלביש ערומים, ולכל היותר סבר הב”י דלא שבקי’ פשיטותיה דהרא”ש משום סתימת הרמב”ם כמש”כ כעי”ז בספרו אבקת רוכל לגבי פלוגתא דהרשב”א והר”ן דלא שבקי’ פשיטותיה דהרשב”א משום ספיקא דהר”ן, ושו”ר שגם בספר ברכת ה’ דלקמן כתב כן דמהשמטת הרמב”ם ש”מ דלא ס”ל לברכה והבאתי לעיל מש”כ שם הראי’ מהב”י בסי’ רכג שמבואר כדבריו כמבואר בבה”ל שציינתי].
(ולכשתדייק אף לכה”פ חלק מהראשונים שהביאוהו לא כ’ להדיא שכך הלכה אלא שהעתיקו לשון ירושלמי עם כמה דינים וזה בתוכו, ואדרבה השיגו על חלק מדברי הירושלמי אף שלא השיגו על פרט זה, וחלק מהראשונים הביאו דברי הירושלמי רק לענין אחר בלבד ולא לענין ברכת מלביש ערומים כלל כמו הנ”י שכן מוכח בדבריו שהביא דברי הירושלמי רק לענין זה וגם הרא”ש ואבודרהם ורי”ו שהביאו דברי הירושלמי ושו”ט ביה לענין אחר אינו ראיה שכוונתם שכל מה שנזכר בלשון הירושלמי הוא להלכה בפרט שכבר כתבו להדיא על חלק מהדברים בירושלמי שאינו להלכה, וכמדומה שהוא דבר פשוט שהראשונים שהביאו לשונות ירושלמי לא בכל מקום טרחו לבאר שאין כל דבר להלכה בדברים שמבואר הפכם בסוגיות הבבלי, ועי’ גם בארחות חיים הל’ ברכות סי’ נב ואילך שהביא בדרך אגב דברי הירושלמי הזה ללמוד ולדון בו דין השייך לשהחיינו ושוב שו”ט הרבה רק בפרטי דין שהחיינו ולא דן שם בדין מלביש ערומים כלל שוב אחר זה וכעי”ז הוא ברבינו ירוחם ני”ג ח”ב ובאבודרהם ברכות פ”ח).
בשולי הדברים יש לציין דבראשונים [הבאתי להלן בסמוך בסוגריים] הובאו טופסי ברכות שונים מן הירושלמי שבודאי לא נפסקו להלכה וסמכו על המעיין בזה שמבין שהבבלי פליג וכן בברכה על בגדים הבבלי סובר שהוא ברכה”ש והירושלמי סובר שהוא על בגדים חדשים ולא הוצרכו אלא לענין שהחיינו לאשמעי’ שהבבלי שמסכים לברכת שהחיינו על בגד חדש אינו מסכים לפרט שנזכר שם בירושלמי.
[עי’ בפי’ הר”י בר יקר באשר יצר דמייתי נוסחת הירושלמי בפ”ט דברכות אשר יצרת את האדם ועשית אותו נקבים נקבים חלולים חלולים כונניות כונניות, ולא ראה מן הצורך להעיר שאין נוסחת הירושלמי לדינא, ועי’ בארחות חיים הל’ ברכות שהזכיר הלכות פסוקות מה צריך לברך בכלים חדשים ולא הזכיר מלביש ערומים כהלכה פסוקה אלא רק נזכר תוך בלשון הירושלמי שהביא לאשמעי’ דס”ל באיזה דבר הנזכר שם דלא כהבבלי, ועי’ בספר המכריע סי’ פז שהביא נוסחת הירושלמי בברכת תפילין לדון עפ”ז היכן מברך ולא טרח כלל להעיר דנוסח הירושלמי אינו לדינא, ועי’ כעי”ז גם ברוקח סי’ שמו, רק דשם הביא אח”ז שוב נוסחת הירושלמי בברכת התפילין ושם בפעם השניה הוא כמו נוסחתינו].
לגבי מש”כ כת”ר בשם המכתם שהוא מחייב מלביש ערומים על בגדים חדשים הנה מחברי זמנינו לא נקטו כך בדעת המכתם אלא כמו שהבאתי בתשובה משמו שסובר דהבבלי פליג ויש לכה”פ מנין עשרה מחברים שכך כתבו בשם ספר המכתם [מאיר עוז סי’ רכג ס”א, משנה אחרונה סי’ מו הערה מא, ברכת ה’ ח”ד עמ’ קסט, משא המלך סי’ רכג ס”ד, ספר שהחיינו לר”מ הכהן עמ’ קו, הלכה ברורה עמ’ רסט, מתורתו של ר”פ עמ’ שנה בהערה, אוצר הברכה עמ’ לז, עטרת יוסף עמ’ רעו, בעל משפט הכתובה בקובץ משנת יוסף ח”ו עמ’ לב], וזה מלמד דעכ”פ הפשטות היא בודאי שהמכתם פוטר מברכת מלביש ערומים.
וז”ל המכתם בברכות נט ע”ב אחר שהביא דברי הירושלמי שמברך על הקניה ועל הלבישה כתב מכלל דלדעת הירושלמי מברך מיד שקנה ועוד כשילבש המלבוש וזה אינו כגמרא דילן עכ”ל, ור”ל שבגמ’ שלנו יש רק ברכה אחת על בגדים חדשים שהיא שהחיינו ולא ב’ ברכות שא’ מהם על הקניה וא’ מהם על הלבישה.
מש”כ כת”ר בשם הרוקח, בעניותי בתשובה ביארתי דבריו שכוונתו כמו שכתבתי בדעת המכתם הנ”ל שכך א”ש כמבואר בבירור דבריו שם.
מש”כ כת”ר בדעת החזו”א שלא בירך מחמת הקושי לברך, בעניותי יש להעיר דאפשר שאין כוונתו לזה אלא שבאמת חשש להמקילים בברכה זו, חדא דאם החזו”א היה סובר שהוא חיוב למה לא בירך הרי לא מצינו שום ברכה של חיוב שכלל לא בירכה, ובפרט שהיה צריך לדחוק עצמו שלא ללבוש עד השחר מה שרצה ללבוש, ועוד דהרי הגרח”ק נקט שגם אנן נעביד כהחזו”א בזה, א”כ אי”ז מטעם זה, וחזי מאן גברא רבה דמסהיד דדייק וגמיר מפומה דמרה, ועוד דאחר שראינו שיש ראשונים ואחרונים שבאמת חששו שלא לברך למה נימא שהחזו”א הוא שיטה חדשה ולא שיטת אותם פוסקים, ומה מדחיק אותנו לומר כן, בפרט שבאמת הכלל הוא דבפלוגתא בברכות פוטרים בברכה מחוייבת היכא דאפשר, ומה שכ’ כת”ר שלא יתכן שהחזו”א חלק על הפוסקים בלא מקור לא הבנתי דבאמת יש אחרונים שחלקו על המשנ”ב והחזו”א לא בהכרח שפירש לתלמידיו את טעם מנהגיו (עכ”פ מה שעשה ולא כתב בספר ובפרט אם לא הי’ לו הכרעה בזה ורק חשש מספק) וכמשנ”ת בתשובה.
ואמנם אי’ בארחות רבינו שמטעם זה לא אמר פיטום הקטורת בחול אבל שם אכן רבים מהראשונים נהגו שלא לומר בחול וכמנהג שהזכיר הרמ”א ולכו”ע אינו חיוב כלל, והשמועה שיש בשם החזו”א שלא בירך כשבא מן הדרך כבר דברו בזה אם השמועה בכלל נכונה ומה כוונתו בזה, אבל לומר שיש ברכות שסבר שהם חיוב שלא בירכם כלל בכל זמן הוא חידוש שלא מצינו כמותו.
ושוב ראיתי דהגרח”ק (בהערה בדעת נוטה דלקמן) הביא בשם החזו”א שכמדומה שלא רק בעצמו נהג כן אלא גם הורה לו לעשות כן לפטור בברכה אחרת, ומבואר בזה כדברינו.
מה שציין כת”ר מספר שונה הלכות לגבי חיובי הברכה מ”מ למעשה הגרח”ק שיטה אחרת הי’ לו בזה וזל”ק בדעת נוטה ציצית עמ’ שפב “לא נהגו כלל לברך זה בזמננו” והרחבתי בתשובה.
מה שדייק מדברי החוט שני (עניינים שונים עמ’ קפ) שברכת עוטר ישראל לא שמענו שמברכים, יש להעיר דיתכן שכוונתו שבזה לא שמענו כלל שמברכים והיא שיטה שלא נפסקה שצריך לברך ע”ד נשתקע הדבר ולא נאמר, הלכך המברך האידנא חשיב שמשנה מהמנהג, ואילו מלביש ערומים המברך לא חשיב משנה מן המנהג כיון שיש שמברכים ואין מזה ראיה שכולם מברכים ושהנוהגים שלא לברך אינם עושים כדין, ותדע שכוונתו לזה דהרי נחית לברר המנהג בזה שאין מנהג בעוטר ישראל על בגדים חדשים וכי ס”ד שהמנהג לברך מלביש ערומים הוא מוחלט אתמהא, (אא”כ תאמר ד”שמענו” ר”ל בפוסקים שאנו נמשכין אחריהם, אבל שוב עיינתי בדבריו ולא נראה שכוונתו לזה דאדרבה ראייתו ממה שהבאר היטב הביא מחלוקת אחרונים בזה), ומ”מ הנני מסכים שהמשמעות בחוט שני שכן בירך ברכה זו.
ומ”מ במאמר המוסגר יש לדון דהכרעתו של החו”ש שלא לברך עוטר ישראל הוא משום שהבאה”ט הביא מחלוקת אחרונים בזה [כמבואר שם], וממילא אין לברך במקום פלוגתא, וא”כ אמנם הזכיר שם סתימת השו”ע לברך אבל בזמנינו נתברר שדעת כמה ראשונים ואחרונים ומנהגים שלא לברך מלביש ערומים, וממילא האידנא גם לגבי מלביש ערומים שייך הך טענה ג”כ, דכיון שיש פלוגתא בדין שלא לברך (ואף דדעת השו”ע והמשנ”ב לברך מ”מ יש מנהג רווח כדעת האחרונים שלא לברך וכן מבואר בהקדמת הב”י דאין דבריו אמורים כנגד מנהג והרחיב בזה בהקדמת הסמ”ע וכן מוכח בדברי הרמ”א בחו”מ סי’ כה אם היה מנהג וכו’ וכך המנהג פשוט בכמה דברים וכמו שהרחבתי במקו”א), ומ”מ א”א להתבסס על סמך סברא זו שכתבתי מכיון שיש מקום לחלק בזה.
בעיקר הסברא שמדמה לה לברכות הנהנין שאסור ליהנות קודם ברכה יש לדון עוד בזה דהרי כאן הברכה היא פעם אחת ולא יותר (ויעוי’ בלשון הרוקח שכבר טען כן אלא דלפי מה שנתבאר בתשובה יוצא שהרוקח בלא”ה לא התייחס למלביש ערומים של בגד חדש אלא לברכה”ש ויש לפרש בדבריו שלא סבר לברך על בגד חדש ושם נתבאר), וממילא אפשר דהגדר הוא אחר וכמו בשהחיינו שמי שמברך אחר שנהנ קצת מתחילת לבישתו לאו עבריינא מקרי.
ומ”מ בפוסקים (במשנ”ב וחזו”א ועוד) משמע שנקטו שהסומך על הברכה בשחרית לא ילבש קודם, אך כבר העירו וכתבו האחרונים דאפשר שהמנהג אינו סובר כן באופנים שונים ואכמ”ל (ובעיקר אחרוני הספרדים דברו בזה שאצלם נראה שכבר היה פשוט כמה דורות שלא לברך ועי’ מש”כ בס’ יפה ללב סי’ רכג סק”ו שברכה של שחרית פוטרת הכל, ועי’ בספר בירך את אברהם בזה והוא עצמו לא ניח”ל במנהג, ועי’ עוד כה”ח סי’ רכג סקל”ב ובא”ח פ’ ראה, ונכון מה שציין כת”ר בשם הגר”י פישהוף דיתכן שהמנהג היום מבוסס על הנהגת הספרדים בזה, ויש עוד כמה דברים שנתקבל מנהג הספרדים אצל האשכנזים ויש להיפך, ומנהגים הם דברים המשתנים ועי’ ביו”ד סי’ רכח), ובתשובה ציינתי הדברים וכן כתבתי עוד ביאור אחר בטעם המנהג ואכה”מ שכבר נתבארו הדברים במקומם.
ומ”מ יש צד הפסד נוסף במה שאינו מברך בסמיכות ללבישה דלפי הצד שצריך שמחה א”כ אם ממתין אפשר דכבר אין שמחה, דלגבי שהחיינו נתנו הפוסקים גבול עד כמה אפשר לברך אם לבישה ראשונה או כל זמן שמחה ובמקו”א כתבתי בדין שהחיינו ומכיון שדין מלביש ערומים אינו מבורר א”כ הממתין בברכה מפסיד גם צד זה (ושו”ר שהביא כת”ר בשם בצל החכמה ח”ה סי’ כז בשם חסד לאלפים שיכול לברך מלביש ערומים רק בלבישה ראשונה).
מש”כ לגבי טלית חדשה, הנה מאחר שיש בזה דעות אם לברך או לא, וכת”ר הביא דעות המחמירים בזה, ומשמע שנקט דשאר הדעות לא נפסקו להלכה, אבל מצינו בכמה דוכתי שאפשר להזכיר דעות שלא נפסקו ג”כ, וכמו שמצינו בעירובין יג ע”ב שב”ה נתקבל דבריהם להלכה שהיו מקדימין דברי ב”ש.
ועוד דאפי’ אם לכת”ר לא מסתבר כדברי מר אולי יעמוד ב”ד אחר ויסתבר להם, והרי קי”ל בכ”מ שאפשר לפסוק אפי’ כיחיד אם מסתבר טעמיה, וא”א למצוא דעה שאין מי שיוכל לסבור כמותה כמבואר ברמב”ן גבי לא תסור.
ועוד דנפק”מ לדעת שאר הדעות משום שא”א למחות במי שנוהג כדעה אחת כמבואר בחו”מ סי’ כה ועי’ פת”ש יו”ד סי’ שלד.
ועוד דהרי בספק ברכות עסקי’ ובספק ברכות כתב הפמ”ג בכ”מ שיש לחוש אפי’ לדעות שלא נפסקו להלכה בשאר דוכתי, ועי’ כה”ח סי’ קכד, ואפי’ ס”ס דברכות להקל כמ”ש הפמ”ג בפתיחה ועי’ משנ”ב ס”ס קכד אף דבעלמא ספק ספקא אפי’ דאיסורא דאורייתא לקולא.
ועוד דהרי לפעמים יש אופנים שאפשר לצאת כל הדעות לרווחא דמילתא, והרי לכתחילה יש לצאת גם דעות שלא נפסקו להלכה בכל גווני כמבואר בבה”ל ריש סי’ תרנו.
ואפי’ דעות שנדחו מהלכה כלל אחר שעמדו למנין בב”ד עדיין שונים אותם כמבואר במתני’ פ”ק דעדויות ואפי’ ב”ש במקום בית הלל אחר בת קול שאין הלכה כמותם כלל עדיין צריך להזכירם כמ”ש התוס’ ברכות מז סע”א, וכ”ש בדעות שעדיין יש לדון בהם אפשר שטוב להזכירם.
והנה התורה היא תורת אמת ולא עלינו המלאכה לגמור וגם מינייהו יתקלס עילאה מכל מי שיכנס בזה להכריע הדין לעצמו או לחבירו כי ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם ואלו ואלו דא”ח דהתכלית היא לקיים דקדוק ההלכה ולא דוקא כמר או כמר ולכן אפשר דעדיף להביא גם החולקים היכא דאפשר.
ואף שמצינו דבמתני’ לא הובאו כל הדעות דהלכה כסתם משנה וכן בשו”ע לא הובאו כל הדעות מ”מ בב”י הביא הדעות (וגם צורת לימוד המשנה היא עם הגמ’, עי’ סוטה כב ע”א) רק במקום הלכה פסוקה אין צריך להזכיר דעות של נפסקו.
מש”כ כת”ר שלדעת המהרי”צ דושינסקי אבד”ק ירושלים יש לברך מלביש ערומים על טלית חדשה, אולם יעוי’ בהנהגותיו מרשימת הרב המסדר הנדפסות בקובץ דבר ההתאחדות ח”ד עמ’ ה’ שלא הסכים לברך עליו בפני עצמו ורק פטרו במלביש ערומים של שחרית מחמת ספקא, וכמו שביאר הרב המסדר בהערה שם את הכוונה בדברים האמורים שם.
ולמעשה הנה יש כאן כמה צדדים לפטור מברכה דיש צדדים בדעת הרס”ג שאין ברכה נוספת על בגד שיש בו ברכת להתעטף כמו שנתבאר בהרחבה בתשובה, ויש צד שאין ברכה בדבר שאינו למטרת בגד כנ”ל בשם המהרי”ץ דושינסקי והגראי”ש גריינמן ויש גם צד בלשון הרשב”ץ שאין ברכת מלביש ערומים שייך בדרך עיטוף כמו שהארכתי בכל פרטים אלו בתשובות אחרות, ויש גם צד הכולל דלכמה אחרונים אין ברכת מלביש ערומים להלכה שהחזו”א חשש לצד זה (וצד זה גופא יש בו כמה טעמים כמו שנתבאר באריכות בהרחבה).
ולענ”ד אף דמצד עיקר הדין מותר לברך גם על ט”ג וכמו שהארכתי בכמה תשובות בביאור כל הצדדים בזה שאין חיוב גמור לחשוש להם לדינא [ובפרט לשון הרשב”ץ דלפי מה שביארתי א”א להוכיח מזה דבר לענייננו וכן לשון הרס”ג דלפי מה שביארתי סוגיין דעלמא אינו כן להלכה], מ”מ מאחר שיש כאן ד’ צדדים שלא לברך, יותר טוב לפוטרו במלביש ערומים של שחרית ואז יוצא כל הצדדים והדעות לכתחילה בלא שום פקפוק, וכ”ש שלובשו בסמיכות לזמן הברכה ואין בו טירחא כלל להסמיכו לברכה זו (וגם אם יברך ב’ פעמים בסמיכות יש לחשוש משום ברכה שאי”צ).
מש”כ כת”ר בשם הנצי”ב לא מצאתי לעת עתה.
מש”כ כת”ר בשם האבד”ק קאמרנא בפירושו מעשה אורג ברכות פ”ט מ”ג יש להעיר דהוא עצמו בחיבורו השלחן הטהור או”ח סי’ רכג ס”ו כתב דאין לברך כלל מלביש ערומים על בגד חדש אלא רק ללובשו בשחר ולפוטרו ונקט כן גם בדעת הירושלמי שאין כלל ברכת מלביש ערומים אחר שבירך בשחר, ובאמת כבר במעשה אורג כתב שכך הוא נוהג לפוטרו בשחר, אך גילה דעתו בספרו השלה”ט שכך נקט לדינא ולא רק כמנהג פרטי, ועכ”פ גם אם נהג כן כמנהג פרטי מבואר שהיה מסופק בזה, ויש להוסיף דהיוצא לפי שיטתו שמי שעבר ולבש ביום אינו יכול לברך מלביש ערומים, ויש להוסיפו להני רבוותא שנקטו שאין לברך ברכת מלביש ערומים [ולפמשנ”ת הם המכתם והרוקח והבא”ח ויפה ללב והשלחן הטהור והכה”ח והגר”ז והחזו”א והגרח”ק והגרשז”א והמנהג האידנא ופשטות הרמב”ם וכל הראשונים שהשמיטו ברכה זו].
ורק אעיר בזה עוד הערה דהואיל דאתאן לדברי השלה”ט אף שהם מחודשים מאוד בכוונת הירושלמי ואינם פשטות הירושלמי מ”מ אם נימא דהרמב”ם למד כן הירושלמי אולי יש לפרש דלכך השמיטם אבל עדיין צ”ב דהיה לו לומר שילבש הבגד בשחר אלא לכל היותר אפשר שסבר הרמב”ם כהאחרונים שנקטו דשל שחר פוטרו ויותר נראה כמשנ”ת בתשובה בדעתו ולא אכפול הדברים.
שאר הרבה מהנידונים שנכתבו ע”י כת”ר במאמר דנתי בהם בתשובות בפני עצמם ואפטור עצמי בזה מלכפול הדברים ורק אבקש מהמעיין שלא ילמוד המסקנא ע”פ מה שכתבתי כאן בקיצור כי עקרי הדברים נתבארו במקומם.
והנני לשוב ולהזכיר גם מה שכתבתי כבר שאין כוונתי בזה לטעון שאסור לברך אלא דגם המנהג הרווח שלא לברך הוא מכוון לדינא ונהרא נהרא ופשטיה ובודאי דבר גדול מאוד עשה כת”ר שהביא הרבה סברות ועדויות ושמועות בענין ברכה זו ושכמ”ה.
מק"ט התשובה הוא: 132719 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132719
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.