תשובה

שאלה

המנסך בחוץ חייב.

בברכה

אברהם יהודה קליין

***

תשובה

שלו’ רב

עיין רמב”ם רפי”ט מהל’ מעשה הקרבנות.

בכבוד רב

***

לכבוד הרב הגאון ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”: וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה יום ד’ ז’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרון אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: פ’ לך לך “ויאמר אברהם וכו’ לו ישמעאל יחיה לפניך”, (י”ז, י”ח).

תשובה: זוהי טענת הרמב”ן ז”ל על רש”י וז”ל, יחיה לפניך – פירש רש”י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ”ל.

אמנם עי’ בשפ”ח על רש”י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז”ל, וא”ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי”ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר”ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ”ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב’ דברים שנתפלל.

וכ”כ הרא”ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן ‘יהיה לפניך’ מיבעי ליה.

וה’ לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב”ן ז”ל על דברי הרב ואמר: “ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) ‘ולישמעאל שמעתיך'”, אינה טענה עכ”ל הרא”ם.

ורבינו הט”ז בספרו דברי דוד עה”ת כתב: ונ”ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש”י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת ‘שמעתיך’, דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע”כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש”י רמז לו שיהי’ כך בבחירתו של ישמעאל עכ”ל.

שאלה: תהלים (פ”ד, י”א) “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי”, ופרש”י “כי טוב יום – אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר”, וצ”ב מנין לרש”י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א’ בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע”ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה’ מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז”ל במס’ אבות יפה שעה אחת וכו’ [ועי’ תורת המנחה פ’ פקודי עמ’ 347], ויעוי’ ברד”ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע”כ.

אבל מ”מ יל”ע על רש”י דהו”ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב ‘יום’ אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש”י סובב עה”פ בתהלים צ’ ד’, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ’ סנהדרין צ”ז א’ דיומו של הקב”ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ”ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה”ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה’זמן’, וממילא שם בעוה”ב יהיה חשוב ג”כ יום אחד, ואם יש ב’ אפשרויות לפנינו, הא’ שאהיה בעוה”ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה”ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ”ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע”י מעשה שהיה בב’ בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא’ עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ”כ, וכ”ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ”ז פי’ רש”י כאן שאלף היינו שנים, וכ”ז ילפי’ מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ”ז י”ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש”י.

שאלה: קימ”ל דאסור להכין משבת ליו”ט.

תשובה: עיין במשנ”ב סי’ תקל”ג סקי”ט, ומולח הכל במועד – ר”ל דלא דמי לס”ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא”כ הוא רק הכנה לימי החול משא”כ בדגים אפשר ע”י הדחק לסחוט ולאכול וא”כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ”ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב”ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו’ מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע”ז וכו’.

תשובה: מ”מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ”מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס”ב), “אמר ר’ יוסי בן חלפתא לר’ שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד”.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא”י.

וז”ל רבינו בחיי בראשית ב’, והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) “מבקשי פניך”, (תהלים כז, ח) “את פניך ה’ אבקש” (תהלים קה, ד) “בקשו פניו תמיד”, וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה’, כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'”, שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ”ל, וכידוע שיונה ברח מא”י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ”ע סי’ ג’ סקי”ג [הלשון המובא כאן הוא ע”פ המהרי”ו עצמו], בתשובת מהרי”ו סימן קמ”ו כתב למהר”ש ז”ל, ואם תשמ’ לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא”כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי’ אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו’, נאם הקטן יעקב וויילא עכ”ל המהרי”ו.

ומהר”ח פלאג’י ברוח חיים (ר”ס ג) כ’ אחר ד’ מהרי”ו, וכבר שמעתי מפ”ק מוה”ר הגדול מהר”י מאיו ז”ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו”ץ שיפסוק נגד הש”ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע”ב היפך דע”ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: “שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה”.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל”ה כ”ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז”ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא”ה ובחלב ובזולתם ע”כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח “ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה”.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י”ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע”כ.

א”כ היה לבוש.

כמו”כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי’ יומא ט’), וע”ע בפ”ק דמגילה דגרסי’ בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו’ ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט”ס

***

{וירא
אור ליום ו’ י”ז מרחשון עש”ק וירא תשע”ו}

שאלה – בס’ פענח רזא עה”ת בראשית י”ח ב’ [מבעלי התוס’] כתב, דמה שנסתפק אברהם במילה שהוצרך ליטול עצה ע”ז, הוא שנסתפק באיזה איבר הוא, ואם לעשות ביום או בלילה.

והקשה כת”ר מאי נסתפק אברהם, הרי קי”ל שאף מילה שלא בזמנה אינה נעשית אלא ביום, כדאי’ ברמב”ם פ”א מהל’ מילה ה”ח ושו”ע יו”ד סי’ רס”ב ס”ב.

תשובה – הנה אברהם נסתפק גם באיזה איבר הוא כמ”ש הפ”ר גופיה, וכדאי’ במדרשים (עי’ תנחומא ס”פ לך), ותמהני מ”ט לא נתקשה כת”ר גם בזה.

אלא דהביאור בזה שלא היה מוכרח אאע”ה לידע כל הדינים מתחילה, והכל בא לו ע”י עמל ובירור, והגם דאי’ במדרשים שהיה יודע כל התורה מעצמו, וכדאי’ במדרש ב”ר ותנחומא שנעשו לו ב’ כליותיו כמין ב’ רבנים והיה יודע כל התורה, מ”מ בודאי היה צריך יגיעה ועמל על כל תורתו וכמו שהלך לישיבת שם ועבר כדי ללמוד תורה כסדר, ולא בעפעף עין נכנסה כל התורה ונתישבה בלבו.

ותדע דמצות מילה גופה לא ידע עד דגילה לו הקב”ה את טיבה, וגם פרטי המילה הוצרך ליגעה כדי להבינם, וגם במקום המילה הנ”ל ביארו חז”ל שם איך חישב אאע”ה היכן הוא המקום האמור להיות שם מצות מילה.

ונראה עוד דקושיא מעיקרא ליתא, דהרי איכא למ”ד ביבמות ע”ב ב’ בזמנו אין נימולין אלא ביום שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה, וכן אוקמו תוס’ בקידושין כ”ט א’ את דברי הגמ’ שם.

וא”כ אפי’ דנימא דאאע”ה פשט כהלכתא אך מ”מ מדוע שלא יסתפק מעיקרא אם הלכה כמר או כמר, דאם לדידן יש ב’ דעות בזה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, א”כ מסתמא עכ”פ היה לו לאאע”ה מתחילה ספק בזה עד שהכריע לעצמו מה יש לנהוג למעשה.

ויש להוסיף דע”כ הפענח רזא לא ס”ל כהדרוש שכתב כאן הפנים יפות דכיון שהיה מילת גירות כו”ע מודו שזמנה ביום, א”נ בזה גופא נסתפק אאע”ה עד שהכריע כהלכה וכנ”ל.

אכן מה שהקשה כת”ר מדברי רש”י בראשית פרק יז פסוק כג דכתיב התם, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים, ופרש”י בעצם היום, בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, עכ”ל, ומבואר שהצווי היה ביום ממש כדכתיב בקרא דעשייה.

אכן אפשר דלא לכו”ע נצטוה אברהם בכך, דהא קרא דוביום לא כתיב אלא בפ’ תזריע אחר מ”ת, והפענח רזא ס”ל דמ”ש שמל אברהם בעצם היום הזה כאשר דיבר היינו שמיד מל ולא שהה, וכמ”ש בשכל טוב (בובר) בראשית פרשת לך לך פרק יז סימן כג בעצם היום הזה.

לא שהה אברהם וגם הם לא עיכבו וכולן נזדרזו לקיים המצוה ביום שנצטוה.

כאשר דבר אתו.

כלומר כאותו חלום שדבר אתו אלהים, דהיינו ביום הפסח עכ”ל.

ומבואר שלא משום שהיה כאן ציווי דוקא ביום.

ומה שבכל זאת בסופו של דבר הכריע שהמילה תהא ביום היינו שהבין בדעתו ע”י כליותיו שהיו נובעות חכמה שמילה לדורות היא ביום, ורצה ללמוד שעה מדורות, ולא שיהא מחוייב בזה דהרי היה קודם מ”ת ולא נצטוה בפרטי מצות מילה, וכמ”ש התוס’ פ”ח דיבמות שלא נצטוה בפריעה, וה”ה ביום שלא נאמר לאברהם לפמשנ”ת, אלא שקיים כל מה שנצטוו אח”כ וכמו שקיים אפי’ עירוב תבשילין כדאי’ ביומא כ”ח ב’, וגם פריעה עשה מטעם זה עיין בתוס’ שם.

א”נ מה שבכל זאת העדיף לעשותו ביום הוא משום המשך הדברים שכתב רש”י שם, בעצם היום – בו ביום שנצטוה, וכו’, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הלצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום עכ”ל, והיינו דמכיון שהיה מצווה ועומד היה ראוי לו לעשות כך מיד אע”פ שהיה דורו רשע, וע”ז נסתפק דשמא עדיף לעשותו בלילה שלא יהא בזיון למצוה אך לבסוף הכריע דאדרבה ביום עדיף.