שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

לכבוד מזכה הרבים הרב זיסקינד שליט”א שלום רב יום שישי ה’ אייר תשע”ו אבוא בזה כעת שוב על שאלותיו הנפלאות בעזהי”ת. . . {מה ששאל בזה”ל, איתא בביצה דף ב’ דביו”ט דקיל שמותר בו או”נ לכן החמיר רבי ופסק כר’ יהודה לאסור בו המוקצה כי ...קרא עוד

לכבוד מזכה הרבים הרב זיסקינד שליט”א

שלום רב

יום שישי ה’ אייר תשע”ו

אבוא בזה כעת שוב על שאלותיו הנפלאות בעזהי”ת.

.

.

{מה ששאל בזה”ל, איתא בביצה דף ב’ דביו”ט דקיל שמותר בו או”נ לכן החמיר רבי ופסק כר’ יהודה לאסור בו המוקצה כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו”ט וכן פסק באו”ח סי’ תצ”ה ס”ד, ויל”ע איך הדין ביו”ט שחל בשבת האם נימא דכיון שעכשיו שבת תו לא ליתי לזלזולי ואי”צ להחמיר ביו”ט זה, או דילמא אמרינן לא פלוג דכיון שביו”ט החמירו א”כ לא שנא יו”ט זה משאר יו”ט.

}

תשובה

לא עיינתי בזה כעת, אבל מתחילה היה נראה לי שאין שום חילוק בזה [היינו להדעות בראשונים דקי”ל בשבת כר”י וכדעת המחבר הנ”ל], דלא מסתבר לחלק בזה כיון דאסרו בכל יו”ט, ועוד דאל”כ הו”ל כחוכא ואיטלולא שניכר לכל שאין אנו סוברין כר”י מצד הדין ביו”ט.

אכן ראיתי שעמד ע”ז הבן איש חי שו”ת רב פעלים חלק א – אורח חיים סימן ל וז”ל, זה ימים רבים שחקרתי בדין המוקצה ביום טוב, שפסק מרן ז”ל בסי’ תצ”ד ס”ד, מוקצה אף על פי שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו, והוא תלמוד ערוך בביצה דף ב’, שבת דחמירא ולא אתו לזלזולי בה סתם לן כר”ש דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כר”י דמחמיר, וחקרתי לפ”ז, אם חל יום טוב בשבת, איך הוא הדין לענין מוקצה, מי אמרינן כיון דהיום הזה שבת דחמיר ולא אתו לזלזולי ביה מותר המוקצה כשאר שבתות, או”ד כיון דגזרו רבנן דאסור המוקצה ביום טוב לא פלוג, ואסור בכל יום טוב שיהיה עכ”ל השאלה ע”ש שהאריך בזה.

וכתב שם ממש היפך מסברתינו וז”ל, ולפי”ז גם הכא בנ”ד אין לנו לאסור המוקצה ביום טוב שחל בשבת, דהוי כחוכא, שבכל שבתות מותר המוקצה, ורק בשבת זה אסור, דאם הותר בכל שבתות משום דשבת חמיר, אמאי שבת זה שחל בו יום טוב נעשה קיל אדרבא כיון דיש בו שתי קדושות הוא חמיר טפי, ומה טעם נמצא לגזור בו משום דאתי לזלזולי, והדבר להפך, ואין חוכא ודבר תמוה טפי עכ”ל, וכן העלה שם להורות בסוף תשובתו להתיר.

קרא פחות
0

שאלה האם אתה מכיר מקורות בהלכה על דין בן מחלוקת בתוך קהל האם אפשר להם לגזור עליו כגון שלא ליכנס לבית הכנסת לחודש או לא להיות חזן וכדומה והאם צריכים לדון על זה בבית דין או רשאי הרב או ראש הקהל ...קרא עוד

שאלה

האם אתה מכיר מקורות בהלכה על דין בן מחלוקת בתוך קהל האם אפשר להם לגזור עליו כגון שלא ליכנס לבית הכנסת לחודש או לא להיות חזן וכדומה והאם צריכים לדון על זה בבית דין או רשאי הרב או ראש הקהל לדון עליו לבד ?

א.

ד.

***

תשובה

בגוף מכתבו איני מכיר מקורות ברורות בזה, ועי’ במשנ”ב סי’ נג ס”ק יז, ומ”מ מסברא הפשוטה לכאורה אין היתר לרב בלבד לדון יחידי, אלא אם כן בית הכנסת הוא רכושו באופן שיש תנאים המועילים בדין לזה או באופן שכל הקהל או המקדיש שו תנאים כאלו באופנים המועילים, ומ”מ אולי היכן שהרב ברור לו הדין כגון שאחד רשע גמור וגורם רעות בקהילה הוא יכול להחרימו ולהפרישו ממזימתו, אבל לא מצד ב”ד אלא מצד שברור לו הדין וזה גם הדיוט יכול לעשות דינא לנפשיה בתנאים מסוימים ועי’ יש”ש רפ”ג דב”ק.

ועי’ עוד במשנ”ב סי’ הנ”ל ס”ק נ”ג, שכתב השו”ע אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה.

וכ’ הרמ”א, ודוקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי טובי העיר, אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בש”צ (מהרי”ו סי’ ס’).

ואם הוא שונאו, יכול למחות בו קודם שהסכים עליו ע”כ.

וכתב המשנ”ב וז”ל, שפלוני יהיה חזן – ה”ה בכל המינוים יכול למחות אפילו בחכם מרביץ תורה [תופס ישיבה] ודוקא כשרוצה לקבל אחר אבל אם מוחה שאינו רוצה שיהיה מרביץ תורה בקהל פשיטא שאין במחאתו כלום ואפילו המיעוט יכולין לכוף לרוב ואפילו ברוצה למנות אחר אם אותו שרוב הקהל מסכימים עליו הוא עדיף מזה ג”כ אינו יכול למחות ואפשר דאפילו מיעוט יכולין לכוף לרוב לשכור מעולה [כנה”ג] כתבו האחרונים שזה הדין דשו”ע הוא דוקא בימיהם אבל היום שידוע שבעו”ה הרבה מחזיקין במחלוקת בלי טעם וריח וכונתם שלא לש”ש אם היו צריכין לשאול לכל יחיד ויחיד בענין המינויים בין לענין מינוי הש”ץ או מרביץ תורה ואב”ד בעיר וכל כה”ג לא היו מסכימים לעולם ע”כ הולכין אחר רוב פורעי המס ואפילו פסולי קורבי ביניהם [מ”א] ועכשיו המנהג שהולכין אחר ז’ טובי העיר או אחר הנבררים מן הקהל ע”ז כל מקום ומקום לפי מנהגו [פמ”ג] והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד והמ”א כתב עוד טעם דלא שייך היום דין דעיכוב יחיד לענין ש”ץ דדוקא בזמניהם שהיה הש”ץ מוציא רבים י”ח בתפילתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע”כ משא”כ עתה שכולם בקיאים רק הש”ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כל כך קפידא ע”כ.

בכבוד רב

***

קרא פחות
0

שאלה האם מותר לטלטל עט לצורך מקומו? תשובה בע”ה כ”ח חשון תשע”ז מותר כדין דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אמנם אם מדובר בעט יקר או בכל עט שמקפיד עליו, כמו עט 0. 4, בעט כזה יש איסור מוקצה מחמת חסרון כיס. בכבוד רב *** שאלה חוזרת שלום רב! בענין מה ...קרא עוד

שאלה

האם מותר לטלטל עט לצורך מקומו?

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

מותר כדין דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אמנם אם מדובר בעט יקר או בכל עט שמקפיד עליו, כמו עט 0.

4, בעט כזה יש איסור מוקצה מחמת חסרון כיס.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

שלום רב!

בענין מה שהרב כתב לגבי עט שאם זה לא חשוב (לא 0.

4 שאז זה לא מוקצה מחמת חיסרון כיס) מותר לטלטלו לצורך מקומו רציתי לשאול למה זה לא מוקצה מחמת גופו משום שאין בו שימושי היתר (פטיש מובן לה זה כלי שמלאכתו לאיסור שיש בו את ההיתר של צורך גופו או מקומו משום שאפשר להשתמש בו שימושי היתר כגון לפצח בו קוקוס אבל בעט זה לא שייך).

תודה מראש.

תשובה

שלום

אכן ישנם דעות המחמירות וסוברות שרק כלי שאפשר לעשות איתו שימוש מותר בשבת חשיב מלאכתו לאיסור [כשעיקר מלאכתו לאיסור], אבל כלי שכל שימושו הוא רק לאיסור חשוב כמוקצה מחמת גופו, אבל יש חולקין [עי’ רע”א או”ח סי’ רע”ט במג”א סקי”ב שהביא הדעות בזה], ומ”מ בעט יתכן שאפשר לצדד שעושים איתו שימושים של פתיחה וכדו’ וצל”ע.

אכן במשנ”ב סי’ רע”ט בשעה”צ סקט”ז מבואר שפסק כהמקילין במחלוקת זו (ועי’ שו”ת להורות נתן ח”י סי’ ל”ו), וכן נראה מלשונו בסי’ ש”ח סק”י ע”ש, וכן נראה שנקטו הפוסקים האחרונים לעיקר הדין.

אח”ז עיינתי בזה עוד, וראיתי בספר וביום השבת להגרי”מ וייל שהביא מכמה אחרונים שנקטו להחמיר בזה, ודלא כהמשנה ברורה, ומ”מ מי שנוהג כהמ”ב בכל דבר יהיה דינו להקל בזה, אבל מי שנוהג כשאר הפוסקים האחרונים כשחלקו על המ”ב יש עליו להחמיר בזה.

***

תגובה שנתקבלה בענין הנידון האם עט 0.

4 חשיב כמוקצה מחמת חסרון כיס או לא

שלו’ רב,

מה שנקט דעט 0.

4.

נחשב דבר שמקפיד עליו ויש בו איסור מוקצה מחמת חסרון כיס קצת צ”ב, שכן עטים כאלו מצויים לרוב ולא נחשבים יקרים כל כך, ויל”ע.

מהג”ר אלישע חן‏

***

תשובה

שלום רב

ויישר כח על הערתו,

עיקר הענין מה שנכתב על העט 0.

4 – כך שמעתי [כמדומה] מהגאון ר’ משה יאדלער שליט”א בעהמח”ס מאור השבת, וכך היה נלענ”ד בכ”ז שאינו תלוי ביוקר אלא בקפידא, וכמו שכתב השו”ע סי’ רנ”ט ס”א, מוכין, ( פי’ כל דבר רך קרוי מוכין כגון: צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים), שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות, וכתב המ”ב סק”ג, אסור לטלטלם – דסתמן חשובין הם ואדם מקצה דעתו מהן מפני שעומדין לעשות מהן לבדין והן מוקצין מחמת חסרון כיס דמקפיד להשתמש בהן שאר דברים ולפיכך אפילו טמן בהם דרך מקרה עדיין הם עומדין בהקצאתן ואינם בטלים להטמנה עכ”ל.

וכ”כ המ”ב בהקדמה לסי’ ש”ח, ודע דמכאן עד ס”ס שי”ב נתבאר ד’ חלקים של מוקצה.

חלק אחד מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל ע”כ.

ומבואר דעיקר הענין הוא קפידתו על הדבר שלא יפגום ולא יתקלקל.

ושם סק”ב, חסרון כיס – ר”ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו ע”כ.

ושם בשו”ע ס”א, כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו.

וכתב המ”ב הקולמוסים – וה”ה שארי דברים שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו כגון מגרה גדולה שמנסרין בה את הקורות או סכין של רצענים או נייר חלק שעומד לכתיבה כמו שכתבו הפוסקים וכל כה”ג עכ”ל.

ולכאורה לפי כ”ז מבואר דהעיקר תלי’ בקפידא ולא ביוקר וכדו’, ונראה שאין להאריך בזה עוד.

בכבוד רב וכט”ס

עמ”ס {א”ה לא נחיתנא אח”כ להשיב ע”ד המשיג שליט”א, משום דהוא מילתא דתלי’ בטעמא ובסברא ובמציאות, ואין הדבר מסור אלא לחכמים, אבל לענ”ד הוא כמו שכתבתי.

}

***

המשך תגובה בענין דינו של עט 0.

4 בשבת – אם דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס או לא

מהג”ר אלישע חן שליט”א

שלו’ וברכה,

הנה אין חולק שהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס אינה משום שוויו אלא מצד היות האדם מקפיד עליו שלא יפגם, אולם יש לדון אם בכל אופן בעינן שיהא בשוויו ממש, או דאפילו כשאינו שווה אלא מעט סגי לן בעצם קפידת האדם, וכגון הדוגמאות שהובאו בטור או”ח סימן ש”ח, סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים, ודו”ק שחפצים יקרים הם בנוסף לזהירות בהם.

ולשון הרמב”ם בפרק כ”ה מהלכות שבת הלכה ט’, כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו, אסור לטלטלן בשבת, וזהו הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס וכו’, ע”כ.

ויש לדקדק בלשונו שכתב שמקפיד שמא יפחתו דמיו, והיינו שיש לו שווי דמים שעליו מקפיד, וזה אינו שייך כל כך בכלי ששוויו מועט ביותר, וכגון בנדון דנן דאין שווי העט אלא שקלים בודדים.

ובלאו הכי, אף אי נימא דלא בעינן שווי כלל בחפץ, נדון דידן שאני, כי על עט פיילוט אין דרך רוב בני אדם להימנע משימוש בו לצרכים אחרים ואינם נזהרים בו כל כך, כידוע, כי מי יחוש שלא להורות עמו בספר, או לחכך אתו וכדומה.

ובקובץ אור השבת א’ דף ט”ז נקט הגאון בעמח”ס שו”ת באר משה בכללות כי עט הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, משום דעומד רק לכתיבה, וצ”ע.

אם כי יש חומרא בטלטול עט מן הטעמים האמורים בשו”ת חיי הלוי חלק ה’ סימן ל”ג, שבדרך כלל יש כלי אחר להשתמש בו ובכהאיי גוונא אין לטלטל המוקצה אפילו לצורך גופו, ומלבד זאת דבר שאין יכולים להשתמש בו כלל רק לצורך איסור הרי הוא כמוקצה מחמת גופו לדעת כמה אחרונים, ואולי דומה לנר חלב ושעוה לשיטת המחמירים, יעו”ש, ובשו”ת באר שרים חלק ב’ סימן קנ”ג אות ב’.

ועל כל פנים גם בשו”ת נשמת שבת חלק ג’ (ב’) סימן פ”ז חילק בין סוגי העטים, וכתב דעטים יקרים יש לומר שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל לא עטים רגילים שנקנים בזול ורואים במציאות שהם מתגלגלים בכל פינות הבית, ודאי שאין עליהם דין מוקצה דחסרון כיס.

ואפילו בעט יקר מאד, אף שמקפיד שלא תתגולל בקרקע שמא תאבד, אבל בכלל אינו מקפיד שלא ישתמשו בו שאר מיני שימושים, ומסתבר דלא חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס אלא באופן שמקפיד שלא להשתמש עמו כלל חוץ משימושו הקבוע, לא בדבר יקר שרק מקפיד שלא יתגלגל באופן שעלול ליאבד, עכת”ד.

ודון מיניה, דכאן הנדון הוא במציאות, ונראה פשוט לפי דבריו שעט פיילוט הוא מן הסוג שעליו אין מקפידים בדרך כלל.

וכן שמעתי מפי כמה תלמידי חכמים שליט”א שהסכימו כן בפשטות, והורו דאין מקום לומר שלעט כגון זה יהא גדר מוקצה מחמת חסרון כיס.

ביקרא דאורייתא

קרא פחות
0

שאלה בס”ד שלו’ רב לכב’ מע”כ הגרע”מ סילבר שליט”א, כבוד הרב, יש לי שאלה על תשובת הג”ר זילברשטיין שליט”א (בווי העמודים 27, עמוד 139) נאמר לענ”ד שעדיף לתת כסף לתחרות הסוכה היפה (זה אלי ואנהו) מאשר לתת כסף לצדקה? האם ח”ו לענ”ד ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ מע”כ הגרע”מ סילבר שליט”א,

כבוד הרב, יש לי שאלה על תשובת הג”ר זילברשטיין שליט”א (בווי העמודים 27, עמוד 139) נאמר לענ”ד שעדיף לתת כסף לתחרות הסוכה היפה (זה אלי ואנהו) מאשר לתת כסף לצדקה?

האם ח”ו לענ”ד יפוך בהבנה, האם לא יותר חשוב במיוחד בסוכות לשמח עני במועדי ישראל מהידור המצווה?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

***

תשובה

בע”ה ז’ חשון ע”ז

שלום רב

ראיתי את דברי הגר”י זילברשטין, לא נראה לי כי כונת הגר”י זילברשטין כהוראה כללית שזה קודם למתנות עניים, דבודאי חובה הוא ליתן צדקה, אלא נ”ל שרק כותב שיש ענין גם בדבר זה, שלא תאמר שלא יתן כלל לדבר כזה וגם מה חשב לתת לזה יתן רק לצדקה, אלא דאחר שנותן לצדקה בא ללמד שיש גם תועלת בדבר כזה, ושאין צריך את כל מה שחושב להקצות מנכסיו לתת דוקא לצדקה אלא גם לצרכי מצוה [ויעוי’ להחפץ חיים בספרו אהבת חסד שכ’ דבמעשר כספים יתן המעשר לעניים ואת המעשר השני דהיינו החומש יוכל לתת למצוות].

***

קרא פחות
0

שאלה שבוע טוב. מחפש אני סיפור של איזה מדרש או דומה לזה, על שלמה המלך [אולי מישהו אחר] שאמרו לו שידוך לבת שלו, ולא רצה. סגר אותה במגדל, כדי שאף אחד לא יוכל לישא אותה. והיה נער פשוט שהלך במדבר ועצר ...קרא עוד

שאלה

שבוע טוב.

מחפש אני סיפור של איזה מדרש או דומה לזה, על שלמה המלך [אולי מישהו אחר] שאמרו לו שידוך לבת שלו, ולא רצה.

סגר אותה במגדל, כדי שאף אחד לא יוכל לישא אותה.

והיה נער פשוט שהלך במדבר ועצר לנוח בתוך גווית אריה [וכדומה] ונשר [או עוף אחר] הגביה אותו עד לראש המגדל, ולבסוף הם נישאו זה לזה.

זה סיפור או מדרש, מה זה?

משה אילן

***

תשובה

שלו’ רב

הר”ר יצחק ישעי’ ווייס שליט”א כתב מאמר על מעשה זה וכיו”ב, להראות שכל מעשה כזה שאין מקורו קדוש אין לסמוך עליו, ומאמרו נדפס בקובץ ישורון ולאח”מ ברב פעלים החדש [מישור] וכן בקובץ קולמוס, ועיקר המאמר נדפס בספרו ברכת אלישע עמ’ קנ”ו ואילך, ומ”מ אי אפשר לקבוע מסמרות בכל דבר ודבר לא לכאן ולא לכאן בלא עיון העמוק והבירור הגמור, אלא שתמיד צריך לידע בדרכי הלימוד שא”א להאמין לכל הכתוב.

עקיבא משה סילבר

***

קרא פחות
0

שאלה לכבוד מו”ר הרה”ג רב סילבר שליט”א אחדשה”ט מלקות במקום מיתה כו’, וברש”י וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות. ע”כ. וצע”ק מדוע לא הזכיר נמי חנק. החותם בכבוד רב, שמואל דוד ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב סילבר שליט”א

אחדשה”ט

מלקות במקום מיתה כו’, וברש”י וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות.

ע”כ.

וצע”ק מדוע לא הזכיר נמי חנק.

החותם בכבוד רב, שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

אמרינן בכמה דוכתי אטו תנא כי רוכלא לימני וליזיל ומה שבכל אופן לא הוה סגי ליה בשנים ומנה שלש, אפשר שאם היה מונה רק שנים היה נראה שדומה רק לשנים הללו, ואינו נכון שכן דומה לכל המיתות, ולהכי מנה שלשה.

והיה אפשר לומר על דרך צחות דהרי סתם מיתה בתורה היא חנק, ורק שאר המיתות הם מיתות מיוחדות בפני עצמן שנשתנו מסתם מיתה הכתובה בתורה, וממילא מלקות דומה יותר להם ולא לחנק, שכן מלקות בודאי אינו דין סתם מיתה, אלא יצא מכלל מיתה לדון בעונש כעין מיתה, אבל האמת נראה כפירוש הראשון שכתבתי.

בכבוד רב וכט”ס

***

קרא פחות
0

‏שאלה לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א אחדשה”ט בע”ז דף ח ע”ב מבואר שהרומאים ניצחו את היונים יחד עם ישראל, ובדף ט ע”א מבואר שאז נסתיימה מלכות יון על ישראל והחלה מלכות חשמונאי. א”כ קשה מתי היה הנס של רבים ביד מעטים ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א אחדשה”ט

בע”ז דף ח ע”ב מבואר שהרומאים ניצחו את היונים יחד עם ישראל, ובדף ט ע”א מבואר שאז נסתיימה מלכות יון על ישראל והחלה מלכות חשמונאי.

א”כ קשה מתי היה הנס של רבים ביד מעטים וכו’, הרי נלחמו בהדי רומאי.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

כמדומה שהיו בזה שלבים שלבים ועיקר הניצחון של קיום התוה”ק ע”י ביטול גזירת היונים היה ע”י ישראל ויעוי’ ביוסיפון.

אח”כ כתב אלי השואל הנ”ל: ייש”כ גדול, וחכ”א שליט”א הראני שהתוס’ רי”ד הרגיש בזה, ע”ש.

***

קרא פחות
0

שאלה לכבוד מו״ר הרב עקיבא שליט״א אחדשה״ט פרשת צו [ויקרא ח, י״ג], ויחבש להם מגבעות, ועיין פירש״י ויחבש לשון קשירה. וק׳ מדוע המתין עד כאן לפרש כן ולא פירש כן בפרשת וירא פרק כב פסוק ג ויחבש את חמורו. גם יש ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו״ר הרב עקיבא שליט״א אחדשה״ט

פרשת צו [ויקרא ח, י״ג], ויחבש להם מגבעות, ועיין פירש״י ויחבש לשון קשירה.

וק׳ מדוע המתין עד כאן לפרש כן ולא פירש כן בפרשת וירא פרק כב פסוק ג ויחבש את חמורו.

גם יש להעיר על תרגום אונקלוס, דהנה בפרשת וירא כתב וזרז ובפרשת צו כתב ואתקן.

וע״ע בתרגום יונתן בפרשת וירא ובפרשת צו וע״ע בתרגום יונתן בפרשת תצוה עה״פ וחבשת להם מגבעות כו׳, וצ״ע בכל זה.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

זה ברור שיש מילים דומות שיש להם ב’ משמעויות ולא עוד אלא שיש מילים שיש להן המשמעות הפשוטה ויש להם המשמעות שאינה המשמעות התמידית אלא לפעמים נשמע כך, ולכן לא הוזקק רש”י לפרש אלא במקום שהמשמעות יוצאת מגדר הרגיל.

בכבוד רב וכט”ס {וכתב אלי שוב הנ”ל: אולם בפרשת תצוה וחבשת להם מגבעות הו״ל לפרש כן.

}

***

קרא פחות
0

שלום וברכה ושבוע טוב שאלה: בבא קמא לז. “חנן בישא תקע ליה לההוא גברא וכו’ תקע ליה אחרינא ויהביה נהליה”. צ”ב מאי קמ”ל במעשה זה שחזר והיכהו שהביאתו הגמ’. שאלה: מדוע קרא המהרש”א לחידושיו “חידושי הלכות” הרי זה חידושים על הגמ’. שאלה: עבודה ...קרא עוד

שלום וברכה ושבוע טוב

שאלה: בבא קמא לז.

“חנן בישא תקע ליה לההוא גברא וכו’ תקע ליה אחרינא ויהביה נהליה”.

צ”ב מאי קמ”ל במעשה זה שחזר והיכהו שהביאתו הגמ’.

שאלה: מדוע קרא המהרש”א לחידושיו “חידושי הלכות” הרי זה חידושים על הגמ’.

שאלה: עבודה זרה ב.

“לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס”ת ומניחו בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו וכו’ וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה”.

משמע שהשכר הוא רק על עסק התורה, וצ”ב א”כ מה אמר אח”כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, הרי זה לא לימוד תורה.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

שאלה: ע”ז לט.

“לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה לא יאונה לצדיק כל און”.

וצ”ב איך קרא לעצמו צדיק, הרי אמרי’ שאדם יחשוב עצמו שהוא בנוני.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

מה נפק”מ כמה גרבי יין היו לאותו גוי.

 בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

שלום וברכה ושבוע טוב

שאלה: בבא קמא לז.

“חנן בישא תקע ליה לההוא גברא וכו’ תקע ליה אחרינא ויהביה נהליה”.

צ”ב מאי קמ”ל במעשה זה שחזר והיכהו שהביאתו הגמ’.

תשובה בפשוטו בא לאשמעינן בישותיה למוסר השכל.

שאלה: מדוע קרא המהרש”א לחידושיו “חידושי הלכות” הרי זה חידושים על הגמ’.

תשובה בא לאפוקי מהחלק השני של ספרו חידושי אגדות ור”ל שספר זה הוא בעיקר על חלק ההלכה.

שאלה: עבודה זרה ב.

“לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס”ת ומניחו בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו וכו’ וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה”.

משמע שהשכר הוא רק על עסק התורה, וצ”ב א”כ מה אמר אח”כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה, הרי זה לא לימוד תורה.

תשובה זה רק סימן בשביל להוכיח טענתם שאם היה להם התורה היו מקיימין.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

תשובה יל”ע בזה לפי הענין ולפי רמת המאמצים.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

כבר אמרו על דברי הנפה”ח דאין הכונה רגע א’, בשם הגראי”ל.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

תשובה לכאורה מחובר לקרקע אינו נאסר.

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

תשובה הדבר נכון רק שצריך להכין לשון מתוקנת לשם כך לשעת החילול.

שאלה: ע”ז לט.

“לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה לא יאונה לצדיק כל און”.

וצ”ב איך קרא לעצמו צדיק, הרי אמרי’ שאדם יחשוב עצמו שהוא בנוני.

תשובה אפשר דמופלג בדורו לפעמים לא ויל”ע, ובכל גוני בוודאי שלפעמים לפי הענין להכיר חסדי ה’ צריך להתבונן באמת.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

מה נפק”מ כמה גרבי יין היו לאותו גוי.

תשובה בכל מקרה אין הכונה מנין זה דכל שלש מאות בגמ’ הוא גוזמא כמ”ש הראשונים בהרבה מקומות, אלא ר”ל הרבה היה לו והיה מספיק לו שיעור כל צרכו בריוח.

***

קרא פחות
0

{בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו} שאלה – גרסי’ בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ...קרא עוד

{בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו}

שאלה – גרסי’ בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה וסמך לדבר [ישעיה א ב] שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ.

דבר אחר לפי שהשמים מרובים פתח להם בלשון מרובה ולפי שהיתה הארץ מועטת פתח לה בלשון מועט ותשמע הארץ אמרי פי בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן את המרובה למרובים ואת המעוטה למעוטים וחכמים אומרים אין הדבר כן אלא בזמן שבאים העדים ומעידים אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד עדותם קיימת ואם לאו אין עדותם קיימת כך אילו אמר משה האזינו השמים ושתק היו שמים אומרים לא שמענו אלא בהאזנה ואילו אמר ותשמע הארץ אמרי פי היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ, עכ”ל הספרי, ותמוה דמאי אהני לן שהיה קרוב לשמים הא אמר הדברים כשהיה בארץ.

גם יש לדקדק מ”ט כלפי השמים נקט ל’ הוה וכלפי הארץ נקט ל’ עתיד ‘ותשמע’ דוי”ו מורה על עתיד.

תשובה – הנה מלשון השואל מבואר שלא הבין יפה הכונה בפי’ רחוק וקרוב בספרי [וכ”ה בת”י ובמדרש פתרון תורה ובילקוט כאן], דהנה השואל מקשי דמאי אהני שהיה קרוב לשמים הא היה בארץ, והיינו דפי’ קרוב לשמים משום שהי’ הולך למות, או מטעמא אחרינא, וא”כ קשה כנ”ל, אכן לטעמיך תקשי לך ברייתא דספרי גופיה דקאמר רחוק מן הארץ, והרי זהו דבר שאינו נכון לפי הבנת השואל, אלא דיש כאן הבנה אחרת בענין ונעתיק כאן ל’ לקט יושר לתלמידו של בעל התה”ד ז”ל, חלק א (אורח חיים) עמוד קמג ענין א, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, ותימה למה אמר ישעיהו להיפך, שמעו שמים והאזיני ארץ? ודרש הגאון זצ”ל [הוא התה”ד], רבותינו אמרי’ משה רבנו ע”ה היה דומה למלאך והיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, משום דבקל יכול לקבל דבריו [מן] השמים והיה רחוק מן הארץ, לכך אמר לארץ שמעו, כלומר הוי מדקדק לשמוע דברי.

וישעיה היה קרוב לארץ אמר להיפך.

ועוד י”ל שמים הוא דמי לגיא’ והארץ לעניו, משה אינו ירא מן הגיאות אמר להם באזנם כדי שישמעו שפיר, משום דהאזינו לשון אזן, אבל לענוים כיון ששמעו קצת מן התוכחה היה די להם, לכך אמר ותשמע הארץ כנגד הענוים.

אבל ישעיהו היה ירא מן הגאים לכך אמר להיפך.

ד”א השמים דמי לצדיקים שעשו תשובה, משום ששמים לפעמים הוא שחור ולפעמים הוא צליל כמו אחד שעושה תשובה ושנ’ השמים לא זכו בעיניו, כמו שנאמר לא יאמין בקדושיו, והארץ דמי לצדיקים שלא חטאו, כמו שנאמר והארץ לעולם עומדת.

ד”א השמים דמי לאיש והארץ דמי לאשה כדאמרינן במס’ תענית מטרא בעלה דארעא וע”י שמים נעשה פירות כגון אתרוג ולולב, משה פורש מן האשה לכך אמר ותשמע הארץ מרחוק אמר לנשים ותשמע, אבל לאנשים מדבר בקרוב אצלם לכך אמר להם האזינו לשון אזן אבל ישעיהו אינו מתרחק מן האשה אמר להיפך.

אין לפרש כל סימני הדרשה בנקודות, אבל בודאי אכתוב בעזרת ה’ אחר הדרשה מקצת דינים שדרש, אבל לא אכתוב אותם בנקודות כיון שלא ידוע לי בודאי שדרש אותם עכ”ל הס’ הנזכר.

והנה העיקר סובב לפי פירושו הראשון דקרוב לשמים היינו קרוב אל הקדושה ורחומן הארציות, ולכך כשמדבר הריהו הוא מדבר אל נשמת השמים והארץ, או אל שר שלהם, דמ”ר לא היה שוטה ח”ו לדבר מול הארץ היבשה אשר אזנים אין לה, ומציאותו של משה קרובה למציאות השמים ורחוקה ממציאותה של הארץ.

וגם לפי’ הב’ דהשמים היינו צדיקים, פשוט שיש למשה להקדים צדיקים כיון ששמיעתן קרובה אליו.

וכתב האלשיך על דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.

אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.

וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.

וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.

והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.

על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה’ דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.

וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.

אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז”ל, עכ”ל האלשיך.

וז”ל ס’ אור החיים הק’ פרשת האזינו, וראיתי לרבותינו ז”ל (ספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו’ ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר (א’ ב’) שמעו שמים ע”כ, ולדבריהם נתישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד הטה אזן, והשני תאזין אזנך, לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע שבלא הטית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן, ודרך זה בו בחרו חז”ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך ראשון ואין הכרע אנו נלך בו ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון, והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שע’ פנים לתורה, ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך, הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין לזה קרא להם משה שיטו אזנם ואמר להם האזינו פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן כי לפניו היא עומדת ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי להיותה כל כך קרובה אצלו.

ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל א’ כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו והתנה על עצמו לקרא בקול גדול והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו, העירו שגם אליו ידבר אלא שאינו צריך לקריאה כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו.

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה, הטעם הוא כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה’ דבר פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה’ דבר ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים דכתיב (תהלים קט”ו) השמים שמים לה’ וכתיב (ישעי’ ס”ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדבר ה’ כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה צריכה להטיית אזנה לשמוע.

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים על זה הדרך בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכונה כדברי רבותינו ז”ל, והדברים מוכיחים כן שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז”ל לפי שהיה קרוב לשמים כי עצמותו בארץ ידבר ואין להכחיש המוחש.

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז”ל (סנהדרין צ”א ב) בפסוק (תהלים נ’) יקרא אל השמים מעל וגו’, וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ פירוש חלקי הארץ אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב’ המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדרגה גדולה, והקדימם, ודבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז”ל (זוהר ח”ב לו ב) וזה לשונו אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.

עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פ”ב) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית (י’ ג’) שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר, וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים והחומר יתיחס בשם ארץ עכ”ל האוה”ח הק’.

והנה לפמ”ש דיש שני חלקים באדם לק”מ, וא”צ להוסיף עוד על דבריו הק’.

וראיתי בחי’ הרש”ר הירש זצ”ל פרשת האזינו שכתב וז”ל: בספרי השוו את פתיחת שירת משה לפתיחת נבואת ישעיה: “שמעו שמים והאזיני ארץ” (ישעיה א, ב), וכך אמרו שם: “לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי; בא ישעיה וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ”.

כבר עמדנו לעיל על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד מאמר זה שבספרי.

בשרות מטרות ההנהגה האלוהית “השמים” הם פעילים, מעניקים, ואילו הארץ היא בעיקרה סבילה ומקבלת.

משה היה רשאי לראות את עצמו קרוב לשמים, שהרי שליחותו היתה דומה להשפעה הפעילה והמעניקה של השמים.

הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרע האור והחום, האמת והחיים.

וכן אתה מוצא מיד בפסוק ב: ההשפעה שיש לצפות לה מתורתו ומהבטחותיו משולה שם למתנות השמים המביאות לארץ פוריות ושגשוג.

משום כך משה היה רשאי לראות את עצמו “קרוב לשמים”, והרי הוא מכוון את דברו לאוזני השמים במישרין.

“בא ישעיה וסמך לדבר”: ישעיה נסמך ללשון רבו העולה עליו במעלתו היתרה, ובשליחותו הוא ראה את עצמו קרוב לארץ הסבילה – אף אין הוא אומר “כי אדברה” אלא “כי ה’ דבר” – ולפיכך הוא אומר רק “שמעו שמים והאזיני ארץ”.

בלאו הכי, כאשר משה אמר את דבר שליחותו היה דברו רק בגדר ייעוד, עדיין היה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ שהוא נועד להתגשם בה.

כנגד זה ישעיה פעל בתקופת ההגשמה וכל עצמו לא היה אלא שליח מתווך שבא להביא לידי ההגשמה.

משום כך דברו היה בקירבת הארץ.

וכן אתה מוצא גם כאן: כאשר משה פונה אל השמים, הרי הוא אומר ואדברה; הוא שולח אליהם רק “דברים”, ייעודים שהוא מבטא בפיו, ואפשר שהגשמתם עודנה רחוקה; רק כשיגעו בארץ הם יהיו “אמרים” – אמרי – פי – ההולכים ומתבצעים (ראה פי’ בראשית א, כב – כג).

עכ”ל החכם הנזכר ומבואר בכ”ז שהענין הוא מציאות השמים והארץ.

והנה בעיקר הקו’ לכשתמצי לומר אינו קושיא כ”כ דהרי איכא למ”ד בחגיגה ו’ שמשה קיבל התורה בהר סיני וחזר ושנאה אח”כ, ואת”ל דס”ל להך תנא דספרי שמשה קיבל פ’ האזינו ג”כ כשהיה בהר סיני, א”כ מובן מאוד שלא היה בארץ אז אלא בשמים.

ובענין השאלה הב’ הנה עיקר התשובה לזה הוא כדפרש”י בעלמא דכל דבר ההוה תמיד נופל בו בין ל’ עבר בין ל’ הוה בין ל’ עתיד, ולכך נאמר גם כאן ל’ עתיד, ולפי הדרש שהבאנו לעיל ניחא ג”כ דכיון שרחוקה היא ממנו אינה שומעת מיד ולכך נאמר בה ל’ עתיד.

קרא פחות
0