תפילה

אם הוא רק לזכור שמות החולים אסור וגם אם יש שם נוסח של בקשה שחיבר אין לזה היתר ברור, אבל אם משתמש בסימניה לספר ונצרך לסימניה לספר מותר, גם אם נהנה שיש שם שמות חולים.

מקורות:

בפוסקים נתבאר שמותר להשתמש לסימניה לספר בדבר שאין בו קדושת כתבי הקודש (ע”ע ספר חסידים סי’ תתקג ומשנ”ב סי’ כא סק”ח ותורה לשמה סי’ שו, ועי’ אבני ישפה ח”ג סי’ יב ב), והטעם משום שהוא משמש את הספר ודבר שמשמש את הספר אין קפידא שמונח על הספר אף שאינו קדוש כקדושת הספר, וכמו שמצינו שמעיל שהוא תשמיש קדושה ואפי’ מעיל של חול עוטף את הס”ת וחלקו מונח מעל הס”ת וכן במטפחת של ס”ת המובא בגמ’ (עי’ מגילה לב ע”א ועוד) ונרתיק של תפילין (עי’ משנה שבת פט”ו ועוד) וכל כיו”ב, וכן בדין מכסה את התפילין (עי’ משנה ר”פ המוצא תפילין) וכן כיסויי ספרים שכל דבר שהוא לצורך הספר אין קפידא שהוא מונח מעל הספר, ועי’ אג”מ מש”כ בזה, (ויעוי’ אהל יעקב כבוד וקדושת הספרים עמ’ פו ואילך שכתב באריכות מאמר בענין דברים המונחים על ספר לצורך הספר, הבאתי דבריו בתשובה ד”ה האם מותר להניח עט או מכשיר כתיבה על גבי ספר בשעת לימוד, ועי”ש מה שכתבתי בענין זה).

אלא דבנידון דידן יש לדון עוד שהרי יש לו עוד שימוש בדף זה מלבד מה שמשמש את הספר, ובאמת הפשטות היא דכל שמועיל לספר סגי להתירו להניחו בספר, מאידך יש מקום לומר דאזלי’ בתר עיקר שימושו וכמו כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור בשבת שנקבע לפי עיקר שימושו כמבואר בפוסקים (והזכרתי בתשובה אחרת בדיני מוקצה), אבל יש מקום להעמיד כדמעיקרא ולדמותו לגוי שעשה מלאכה לצורך ישראל וגוים בעיר שרובה גוים דאף שרוב העיר גוים מ”מ כיון שעשה להדיא גם לצורך ישראל מבואר בפוסקים דחשיב לצורך ישראל, ולכן לכאורה מותר כל שבאמת נצרך לסימניה ומשמש תשמיש של סימניה.

ובמקרה זה שהסימניה משמשת גם להזכרת שם החולה וגם לשימוש בספר, יתכן להביא ראיה להתיר הדבר מאחר שנצרך גם לצורך השימוש בספר ממה שהתירו פוסקי זמני (הגריש”א והגרנ”ק בספר גנזי הקודש פ”ג הערה כא) שאם מניח ספר במקום ולומד אחר כך בספר  מותר, ומשמע אף שעיקר השימוש יתכן שהוא גם לתפוס מקום, אם כי שם השימוש לתפוס מקום הוא ג”כ שימוש לצורך שימוש בספר, וכאן מה שיש כאן שם החולה בסימניה אין זה ממש לשימוש בספר אבל יתכן דסגי בזה בפרט שהוא ג”כ ענין תפילה.

והמעיין בשו”ת תורה לשמה שם ימצא דהלשונות שם סותרים שכך כתב שם, ועוד יש להזהירם בעבור בתי עינים שלהם שדרכם להניחם תוך הספר כדי שיהיו נשמרים שם עד שיקומו באמצע לימודם ויעשו צרכים שלהם והרי נמצא אלו משתמשים בספרי הקודש לצורך ממונם לשמור אותו שם מיהו אם מניחים אותם שם לסימן כדי שידע המקום שפסק שם ויחזור ללימודו שרי כי רק אם מניחם לצרכם כדי לשמרם הוא דאסור ע”כ, ויש בזה משמעויות לכאן ולכאן, דמתחילה כ’ שהאיסור הוא אם משתמשים ושוב כתב דאם הוא לסימן שרי ויש לומר דאם הוא לסימן מתיר גם באופן הקודם, ושוב כתב שהאיסור הוא רק אם מניחם לצרכם ויש להבין בזה דר”ל רק אם הוא רק לצרכם ומאידך יש לומר דבא להוסיף דגם ההיתר להניח לסימן הוא רק אם אינו לצרכם, וממילא אין כאן ראיה לאחד מהצדדים, דמש”כ לצרכם אסור יש לדייק הא לצרכם ולצורך הספר שרי ומש”כ לצורך הספר שרי יש לדייק הא לצורך הספר ולצרכם אסור ומאידך יש לומר דגם זה הוא בכלל צורך הספר.

ויש להוסיף דתפילה על החולה היא מצוה אבל אין זה נהפך להיות קדושה שיהיה אפשר להניחו ע”ג ספר או להשתמש בספר עבורו ואפי’ שיש קצת צד לומר שנחשב צורך התפילה לענין להניחו בתוך הסידור ויהיה מותר להניח בזמן התפילה אם צריך לזה לצורך התפילה לחלק מהפוסקים (ע”ע באהל יעקב הנ”ל) מ”מ אין זה מתיר להניחו בזמן אחר, וכן המשנ”ב בסי’ קנד סקל”א פסק שאסור להניח דפים שאין בהם ד”ת בתוך ספר אע”פ שמיעדם לד”ת וכ”ה בערה”ש סכ”ג (וע”ע ס”ח סי’ תתצט), ולכאורה כ”ש שהיה מחמיר בדף שאין מיועד להשתנות אלא רק לשמש למטרת תפילה אף אם כבר כעת מיועד לכך, ומ”מ לסימניה מותר וכמשנ”ת.

ויש להוסיף דגם פלוגתת המג”א סי’ קנד סקי”ד והט”ז ביו”ד סי’ רפב סקי”ג אם מותר להשתמש בספר לצורך ספר (עי’ משנ”ב סי’ קנד שם וסי’ שטו סק”ל ופת”ש ביו”ד סי’ רפב מש”כ בשם החמודי דניאל ועוד) הנה להאוסרים שם בני”ד בודאי יהיה אסור, ועי’ גם ספר חסידים סי’ תתקב ודעת הט”ז במשנ”ב סי’ שטו שם, אבל גם להמתירים שם עיקר הפלוגתא הוא כשמשתמש לצורך ספר שיש בו קדושה או לצורך שימושו בספר של עכשיו, אבל אם משתמש לצורך דבר שאינו ספר אלא לצורך תפילתו בעל פה צל”ע אם הוא בכלל ההיתר, וגם אם כן יש לומר דהוא רק בשעה שצריך אבל בקביעות להניח דבר ע”ג ספר מחמת שימוש שיצטרך בהמשך אין לנו ראיה להתיר.

וכ”כ הגרח”ק (גנזי הקודש עמ’ רנז ואוהל יעקב) שאין להכניס בתוך הספר טישו לצורך התפלה גגון לניגוב דמעות, אף שגם שם יש קצת צד לומר שהוא צורך התפילה או המתפלל כיון דאין זה משמש הקדושה עצמה אם כי שם אינו משמש התפילה עצמה.

ולגוף הנידון דהנחה בתוך הספר כדי להזכיר השם בתפילה לא חשיב שימוש ישיר בספר (עכ”פ ששימוש זה לבד בלא שהוא סימניה אינו טעם להתיר), יש להזכיר בזה דברי המשנ”ב סי’ קנד שם דגם להסוברים שמותר להגביה ספר עם ספר מ”’מ להשתמש בספר בשביל להסתיר החמה או להסתיר מעשיו אסור ומשמע אף אם הוא לצורך הלימוד אסור ועכ”פ להסתיר מפני החמה מסתמא מיירי גם אם הוא לצורך הלימוד שהרי מצוי דשמעתתא בעי צילותא ובכל זאת אסור, וא”כ גם מה שהוא צורך הלימוד ג”כ אסור.

ויש להוסיף עוד דבפוסקים מבואר שאסור להניח תשמישי קדושה ע”ג קדושה עצמה ודין זה מוכח גם בגמ’ (כמו שנתבאר בתשובה לענין הנחת רצועות תפילין ע”ג ספר), וממילא צורך תפילה כגון להזכיר שם חולה בניד”ד יש לטעון שאינו מתיר להשתמש בספר ולהניח ע”ג הספר, דלא עדיף חשיבות שימוש זה מדרגת קדושה של תשמישי מצוה.

ובמקום שיש נוסח שלם של תפילה עם שם החולה הוא קל יותר, דבנוסח תפילה עכ”פ נוסחאות שנתקבלו נקטו פוסקי זמנינו שיש בזה קדושה לענין גניזה (ראה גנזי הקדש פ”י סי”ז), וצע”ק דעצם מה שאדם מברך את חבירו אף דבחז”ל מבואר בכמה מקומות שברכה היינו תפילה (עי’ בפ”ג דתענית שקירה רחב”ד בתפילתו וברות רבה ו ב וכיון שהתפלל עליה אותו צדיק נפקדה שנאמר ברוכה וכו’, וכל הענין שם) אין בו קדושה כלל וכדמוכח בדברי הירושלמי שהובא בדברי התוס’ בפ”ק דגיטין, ומאידך למה בפיוטים נקטו שם שיש בו קדושה, ומאידך לגבי זמירות שבת נקט שאין בהם קדושה אם אין בו שם או פסוק או ד”ת עי”ש, ואדרבה בזמירות יש לומר דשבח השבת הוא ד”ת, ואולי מה שאומר בלשון נוכח להקב”ה יש בו קדושה אבל צריך מקור לזה.

הנה בשו”ע ומשנ”ב ובה”ל ריש סי’ צב מבואר דאם בדק עצמו קודם התפילה ולא היה צריך לנקביו כיון שהתחיל בהיתר יכול לסיים התפילה גם אם נתעורר לו תאוה באמצע תפילתו, וה”ה אפי’ היה צריך קצת לנקביו אלא שהיה יכול להעמיד עצמו עד פרסה בדיעבד א”צ לחזור ולהתפלל, אבל יש לדון באופן שאמנם עכשיו לא היה צריך לנקביו כלל אבל ידע שיצטרך לנקביו תוך שיעור ד’ מילין כגון שאכל ושתה הרבה או שיש לו חולי מעיים, האם חשיב כמו שעמד להתפלל וידע שיצטרך תוך שיעור ד’ מילין או לא.

והנה מחד גיסא יש ללמוד מהמשנ”ב כיון שהטעם בזה משום דהתחיל בהיתר (ע”ע בבה”ל ריש ס”ב בדעת השו”ע) והרי זה כמתפלל ומעבירים לפניו מ”ר להמתירים (ע”ש בשם הרשב”א) א”כ התחיל בהיתר היינו דוקא שידע שיוכל עכשיו להמתין ד’ מילין, דהמתפלל ויודע שיעבירו לפניו מ”ר אפשר שאינו בכלל הנידון שם, ומאידך גיסא יש לטעון דהגדרת התחיל בהיתר הוא כל שאינו צריך עכשיו לנקביו בשיעור שאינו יכול להעמיד פרסה, אבל אין הכרח לזה, והוא גם צע”ק כנ”ל.

ובמשנ”ב סק”ד כתב דאם בהתחלת התפילה שיער שיכל להעמיד עצמו שיעור פרסה אז אפי’ אחר התפילה עשה צרכיו יצא בדיעבד, וציין שם לבה”ל, ובבה”ל שם מבואר דבא לאפוקי מהצד שהיה מקום לומר דכיון שעשה צרכיו מיד וא”כ בודאי שהיה צואה במעיו בזמן התפילה א”כ נימא דלא יצא (עי”ש למה היה צד לומר כן), קמ”ל.

ולכאורה הו”ל להמשנ”ב לומר יותר מזה דאפי’ הוצרך לנקביו באופן שלא היה יכול להעמיד פרסה תוך כדי התפילה ג”כ יצא (ולא נראה שכ”ז כלול בדבריו של המשנ”ב).

ועוד יעוי’ בבה”ל בשם רע”א בשם הגינת ורדים דמי שכשיושב יוכל להעמיד עצמו פרסה ואם יהלך לא יוכל אזלי’ בתר כמו שהוא מהלך, וצע”ק דהרי מהלך הוא גורם לעצמו שלא יוכל להעמיד והרי עכשיו יכול להעמיד עצמו, דבכמה מקומות בגמ’ מוכח דמהלך מצריך עצמו, וא”כ אולי יש ללמוד מזה דגם אם יצטרך אח”כ חשיב, ומיהו יש לומר דאי”ז ראיה ברורה, דיש לומר דכל זה כלול בשיעור שצריך להעמיד עצמו ד’ מילין כשהוא מהלך, אבל אכתי צ”ע דלכאורה כ”ש אם יצטרך בלא הילוך כלל ולא יוכל להעמיד עצמו ד’ מילין (ואכתי יש מקום לחלק בין צריך קצת כבר לבין עכשיו עדיין אינו צריך כלל).

ובמשנ”ב סק”ה נזכר דבאופן שצריך קצת עכשיו לכתחילה לא יתפלל אף שיכול להעמיד עצמו ד’ מילין (והוא ע”פ השו”ע שם בס”א) אבל לענ”ד אין להוכיח מדבריו דאם אינו צריך עכשיו יתפלל אפי’ אם יצטרך אחר כך ולא יוכל להעמיד עצמו, אלא המשנ”ב בא לומר דאפי’ שיכול להעמיד עצמו ד’ מילין מ”מ לא יתפלל כיון שצריך קצת עכשיו אבל אם אינו יכול להעמיד עצמו ד’ מילין בזה לא מיירי המשנ”ב כלל, ואכתי יתכן דבזה אסור אפי’ השתא קודם התפילה אינו צריך כל.

ואפי’ באופן שגם אינו צריך עכשיו וגם כשיצטרך יוכל להעמיד עצמו ד’ מילין אבל יודע שיצטרך תוך התפילה עדיין איני יודע אם פוטר המשנ”ב באופן זה לכתחילה לבדוק עצמו דיש מקום לומר דאורחא דמילתא נקט.

ובאמת כ”כ בספר פתחי תשובה על השו”ע שם ס”א דאפי’ שעכשיו אינו צריך כלל וכשיצטרך יודע שיוכל להעמיד עצמו ד’ מילין מ”מ כיון שיודע שיצטרך באמצע התפילה הלכך לכתחילה עליו לנקות עצמו לכתחילה קודם התפילה.

ומאידך גיסא במקור חיים (קיצור הלכות שם ס”א) כתב דמי ששתה משקה המשלשל ויודע שתוך פרסה יצטרך לנקביו (ובפשטות הכונה שלא יוכל להעמיד עצמו פרסה דלענין זה נזכר שיעור פרסה בניד”ד) רק שעכשיו אינו צריך כלל מותר להתפלל.

ואולי יש לחלק בין צורך טבעי לצורך שאינו טבעי וגם יש לטעון דמשקה המשלשל יכול לקחת זמן שיעבור זמן תפילה ולא יתפלל הלכך עדיף דיעבד מלא כלום,  עי’ במשנ”ב סי’ פ סק”ד בשם שו”ת רמ”א סי’ צח קולא מעין זה מענין לענין על מי שאינו יכול להישמר מהפיח.

וגם העיר בספר משנה אחרונה דבמקור חיים גופיה אינו ברור דמיירי גם באופן שיודע שתוך התפילה ממש יצטרך עכ”ד (אם כי לענ”ד יש מקום לומר דהמקור חיים מיירי עכ”פ באופן שהוא מסופק שאולי יצטרך דהרי אינו יכול לדעת בדיוק לגמרי שיצטרך תוך פרסה ולא כשמסיים תפילתו).

ויש מקום להסתפק ולהעלות צד דאולי גם המקור חיים וגם הפתחי תשובה מסכימים דצריך לפנות עצמו עכשיו מה שיכול ויותר מזה אינו מחוייב.

ויעוי’ בלשון המשנ”ב סי’ צב סק”ח שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אף על פי שאח”כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע עכ”ל, ואולי באמת מה שהביא המשנ”ב ב’ אופנים הללו דאם בדק עצמו הוא פוטר יותר (ונפק”מ בזה בניד”ד אלא שיש כאן רמז בלבד זכר לדבר) ויל”ע.

וכעי”ז מצאתי בשם הגרח”ק (אישי ישראל פרק י הערה מג) לענין חולי מעים שיפנה עצמו ויותר מזה אינו מחוייב אף אם יודע שיצטרך (וסמך בזה על דינא דשו”ת הרמ”א הנ”ל).

אם כי באמת אין הכרח לומר כן לא בדעת המקור חיים ולא בדעת הפתחי תשובה, אלא דאם נימא כן מיישב שאין כאן פלוגתא, וילע”ע בזה.

ובמשנ”ב סי’ ב סק”ז כתב בזה”ל מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם ע”כ י”א דלא יברך כ”א אחר גמר ההוצאה וי”א דיברך בכל פעם והמנהג כסברא אחרונה אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ”ב שאפי’ בד”ת אסור [ש”ת] עכ”ל המשנ”ב.

ויל”ע מה הגדר במש”כ שמיד יצטרך לפנות שנית שבזה אסור לברך, דלכאורה לא מיירי שעכשיו כבר צריך, אלא שמרגיש שמיד יצטרך בלשון עתיד, ואם כן מה הוא הגדר של שיעור הזמן שיודע שאם יצטרך בזמן זה אסור, ובאמת אם נעיין בסי’ צב שציין המשנ”ב (בסי’ ז) לשם, נתבאר שם דהשיעור שאסור אפי’ בד”ת הוא אם אין יכול להעמיד עצמו פרסה (עי’ בסי’ צב ס”א בשו”ע ומשנ”ב), ממילא בזה מיירי המשנ”ב שם בסי’ ב סק”ז דבזה אסור.

וקצ”ע שהובא בשם הגרח”פ שיינברג (תפילה כהלכתה מכתבים בסוה”ס עמ’ תקלח) ללמוד מדברי המשנ”ב שם בסי’ ז להיתר.

ואולי יש לומר דמ”ש המשנ”ב שם שמרגיש שמיד יצטרך לפנות היינו דאף שאינו מרגיש שעכשיו צריך אלא רק מרגיש שאחר כך יצטרך מכל מקום עכ”פ מרגיש בגופו שמיד אחר כך יצטרך והגרח”פ מקל רק באופן שעכשיו אינו מרגיש אפי’ לא זה אלא רק יודע בידיעה בעלמא, ומשמע ליה להגרח”פ דהאופן שהמשנ”ב מקל שמברך בכל פעם הוא אפי’ באופן זה שיודע בידיעה שיצטרך אחר כך כל עוד שאינו יודע כן בהרגשה (ואף שאין מפורש כן במשנ”ב אפשר שלמד כן מהדיוק או שמסברא למד כן דמסתמא אין המשנ”ב מיירי לכתחילה באופן שיש הפסק כ”כ גדול של ד’ מילין בין הוצאה להוצאה).

ועדיין צ”ע מה שלמד מדין זה גם תפילה דשמא בתפילה החמירו יותר דהרי בתפילה בדיעבד חמור יותר עי’ במשנ”ב סי’ צב ס”א.

לכאורה המנהג היותר טוב הוא להכניס היד כדרכו שבזה מציין בגדיו כראוי היטב (עי’ שבת י ע”א ואו”ח סוף סי’ צא), ומ”מ מי שאינו נוהג כן יש ללמד עליו זכות שחושש שיזוזו התפילין ממקומם ולאו אדעתיה להחזירם ונמצא שיצא שכרו בהפסדו.

וצ”ל בדעתם שסוברים כשיש תפילין בזרועם אזי ממילא הדרך לעמוד בפני אנשים גדולים כשלבוש החליפה באופן כזה, וכמבואר בשו”ע ומשנ”ב בסי’ הנ”ל דבמקום שדרך לעמוד לפני גדולים באופן מסויים אין איסור להתפלל כך.

ומ”מ גם כשחושש שיזוזו התפילין ממקומם יותר טוב לכה”פ להניח החליפה על כתיפו שהוא יותר דרך לבישה.

וגם בדבר ששייך להוסיף לציין בגדיו בכבוד יותר יש בזה הידור לציין בגדיו עוד, גם כשיש היתר כשדרך לעמוד בפני גדולים בלא כן, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ולכן היה עדיף ללבוש החליפה כדרכה כדרך לבישה לכבוד התפילה, עכ”פ לולא החשש הנ”ל דתפילין, ועכ”פ לכל הפחות להניחו על כתיפו ודאי עדיף מלהשליך הבגד ולתופסו בכפתור.

ולהכניס היד ממש הוא יותר דרך כבוד מלהחזיק החליפה על כתיפו דפוק חזי מאי עמא דבר בשאר היום כשעומדים לפני גדולים שאינו דרך כבוד, וכמו שהעיר בזה הגרשז”א בהליכ”ש תפילה פ”ב דבר הלכה אות כג, ואול”צ ח”ב פי”ג תשובה ג’, ואם כי הוא מיירי שלא בשעה שיש תפילין בזרועו, מ”מ יש בזה תוספת כבוד גם כשתפילין בזרועו ללבוש החליפה באופן אלא שבזה כבר אפשר לומר שאינו חיוב כלל להכניס ידו אם הבגד כבר מונח כראוי על כתיפו ותפילין בזרועו ע”ד הגדרים שנתבארו.

ואם כי בשם החזו”א הובא שמותר להתפלל כשהחליפה ע”ג כתפיו (דעת נוטה עמ’ רפו וארחות רבינו ח”א שבת אות קנ) צ”ע דהרי במקומות שמקשט עצמו קודם שהולך לאירוע או לאדם גדול שנפגש עמו מידי זמן אינו עושה כן, ואולי החזו”א מיירי מעיקר הדין דמעיקר הדין מה שאין מתביישין לפני גדולים סגי בכך אף שיש מקום להדר יותר (כמשנ”ת באידך תשובה ע”פ הפוסקים) ואולי המציאות בזה בזמן החזו”א היתה שונה מעט מזמנינו, ואולי ההוראה של החזו”א הי’ באופן שנשאל שכך יכול לכוון יותר ובלא זה הוא טרוד כיון שהכונה היא עיקר התפילה (אבל לפ”ז צע”ק הלשון שם אפי’ שלא בימות החמה).

ומי שלובש טלית גדול ע”ג החליפה יש קצת צד צירוף קולא יותר כיון שהוא הבגד העליון ועי’ בשבת עז ע”ב לבושא לא בושה וברש”י שם, ואם כי שם מיירי במכסה לגמרי כדמוכח שם (ע”ע רש”י עירובין נד ע”א ושבת קיד ע”א), וכאן אינו מכסה כ”כ, מ”מ יש קצת צד קולא וכמו שנקטו משמיה דהחזו”א (ארחות רבינו ח”א עמ’ נ ודולה ומשקה עמ’ קיא) לענין עולה לתורה שאינו לובש חליפה ארוכה שילבש טלית, וכעי”ז הורה לגבי ש”ץ של מנחה ומעריב (עי’ אגרות וכתבים להגרח”ק הוראות החזו”א פ”ד ס”י וסידור שיח תפילה עמ’ נד סי”ז וארחות רבינו ח”א עמ’ צא, וע’ בסידור שיח תפילה שם שהקולא במעיל ארוך הוא רק בשעה”ד).

אם כי כאן שלובש החליפה שלא כדרך לבישה שברוב היום הוא גרוע יותר מחליפה קצרה גרידא שהוא מלבוש שלם ואינו מגרע, (ויש להוסיף דעיקר המנהג בעולה לתורה הוא טלית רק שנתבאר בדברי החזו”א שמלבוש ארוך חשיב עיטוף ג”כ מעיקר הדין לענין מנהג זה, ולכתחילה יש שנהגו גם במלבוש ארוך ללבוש טלית וכן נהג הגריי”ק בעלייה לתורה, ראה בארחות רבינו ח”א הוספות עמ’ ח, והיו שנים שנהג כן הגרח”ק בש”ץ, ראה ספר ראה ישר עמ’ ק, ואינו שייך לענייננו שצריך שהמלבוש יהיה דרך כבוד לפני גבוה).

אם כי עיקרי הדברים שנתבארו הם בין בלבוש טלית גדול ובין באין לבוש טלית גדול דכל היכא שדרך לעמוד כן לפני גדולים אין איסור להתפלל כן ומצוה לקשט בגדיו דרך כבוד יותר.

בשו”ע או”ח סי’ תקעז ס”א, אם רוב גשמים וכו’ ואינם יכולים לקבל לא רוב רעה ולא רוב טובה השפעת עליהם רוב טובה אינם יכולים לקבל כעסת עליהם אינם יכולים לקבל וכו’.

והנה מקור תפילה זו בגמ’ בתענית כב לענין חוני המעגל (ומשם לקחה הרשב”ץ כמו שציין בבאה”ג כאן), ושם אכן היה צער בעולם ואח”כ היה גשמים עד שנתרבו, ושם רעה קאי על מה שהיה חסר גשמים קודם לכן ורוב טובה היינו על ריבוי הגשמים אחר כך, וכן כעסת קאי על מה שלא היה גשם והשפעת טובה וכו’ קאי על ריבוי הגשם, אבל כאן לא נזכר בשו”ע שתפילה זו נאמרת רק אחר שהיה מיעוט גשמים ושוב ריבוי גשמים.

ואפי’ אם היה מזדמן לנו באופן כזה עדיין לא דמי לגמרי לגמ’ שם, דשם אותו זה שהיה מתפלל על הטובה ובאה אחר שהתפלל על הרעה הוא כעין התנצלות על מה שהתפלל על הרעה ואע”פ שנתקבלה תפילתו לא נתקבלה כמו שהיה צריך, ויל”ע, ויש קצת משמעות דאחר שנקבע כך טופס תפילה על ידי חכמים שייך להתפלל תפילה זו גם כשהמשמעות היא אחרת וכל הרעה והכעס מתפרש לענין ריבוי הגשמים, אף שהלשון לכאורה כפול בתפילה, וצ”ע.

במשנ”ב מבואר (סי’ פט סקל”ד לגבי שחרית וסי’ רלה סקי”ז לגבי ערבית ומקורו מדה”ח סי’ כג ס”י וסי’ מו ס”ח וכ”ה בשוע”ר סי’ תלא אלא דשם הוא נידון אחר דשם יש צד שצריך דוקא בתחילת הלילה עי”ש במשנ”ב ומ”מ גם המשנ”ב שם הביא נפק”מ לקודם צאה”כ באיזה אופן מותר ללמוד) דמי שרוצה ללמוד וממנה שומר צריך למנות מי שאינו לומד, ודוחק לומר דלגבי אכילה הוא קל יותר, דאדרבה באכילה עיקר הדין נזכר במשנה ולימוד רק נלמד מאכילה וגם הוא חמור יותר לכמה עניינים כמבואר בסי’ רלב סקכ”ט וסק”ל דאין לסמוך על קריאת השמש בסעודה גדולה דשכיחא שכרות (ויש לציין דגם קודם שחרית אם כי שם הוא דיש בזה גאווה).

ולכן לא שייך לומר שבאכילה הוא קל יותר מלימוד לענין זה אפי’ אם נקבל דמהני שומר גם לענין אכילה (דבסי’ רלה מבואר דקודם ערבית הוא כמו קודם מנחה, ולא נתבארו שם כל הפרטים בזה, ובסי’ רלב ס”ב אי’ ברמ”א דאפשר לסמוך על קריאת השמש בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ובסקל”ג כתב המשנ”ב דבסעודה קטנה יכול לסמוך על קריאת השמש אפי’ התחיל הסעודה אחר שהגיע זמן מנחה, ולא נתבאר שם להדיא מה הדין לכתחילה בזה).

ומה שיש שמועה אחרת בשם הגרנ”ק צריך לברר מקור טיבה של שמועה זו דהרי במשנ”ב לכאורה יוצא שא”א לסמוך על קריאה של אדם שהוא עצמו יש חשש שמא ימשך, וגם אפשר דמיירי הגרנ”ק באופן שאחד מהם אין בו חשש שלא יזכור כגון כשרגיל להתפלל בבהכנ”ס יש צד שאינו בכלל איסור זה (עי’ סי’ רלב סקכ”ח וסי’ תלא סק”ז סק”ח).

וכן מצאתי שכ’ בפשיטות באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רצט וכן כ’ בשלמי תודה פורים סי’ סק”ב ע”פ דברי המשנ”ב הנ”ל ושמעתי כן גם בשם הגרח”ק, ודלא כמ”ש בדברי יציב ח”א סי’ קב.

ושוב חשבתי דאולי הגרנ”ק הנ”ל מיירי באופן שיש רבים שאוכלים על יסוד ההיתר שנזכר במשנ”ב סי’ תרסה בהקדמה דיש לימוד זכות דרבים מדכרי אהדדי (וגם בענין רבים מדכרי עי’ באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רלב), אולם יעוי’ שם במשנ”ב דמשמע שהיתר זה קלוש משאר התירים, וגם בסי’ רלב גבי סעודה לא אשתמיט הרמ”א ומשנ”ב להזכיר היתר זה אפי’ ליישב המנהג לגבי סעודה גדולה בזמן מנחה קטנה, ואע”ג שמצינו מקומות שלא גזרו במקום רבים (עי’ ט”ז יו”ד סי’ קי סקכ”ט ונקה”כ ורע”א שם ועוד), מ”מ אטו בחדא מחתא מחתינהו דפשיטא דרוב גזירות שייכין גם במקום רבים מלבד היכא דאתמר, וכאן יש צד לומר דמהני רבים אחר שגילו הפוסקים דמהני שומר.