תערובת

המשמעות במשנ"ב סי' רעז סקי"ח בנידון בכיכרות ונרות להדיא דאין מתחשבים בכמות הדברים כשיש שני נרות וככר אחד ככל דסבירא לן שהככר הוא עדיף, עי"ש בלשונו שכתב בתוך דבריו "ומזה נובע המנהג שהנשים נזהרות ליתן ככר הצריך לשבת על השלחן קודם הדלקת הנרות ומנהג נכון הוא כדי שיהא מותר לטלטל את השלחן כשיהיה צריך לו" ע"כ, וכן משמע במשנ"ב סי' שח סקל"א ובשעה"צ שם לגבי הנידון של כמה פרוטות שאין בטלים כשיש דבר החשוב מהם.

ובאמת עיקר דין בסיס לאיסור ולהיתר הוא בכלכלה עם אבן מלאה פירות בסי' שט ושם ג"כ יש אבן אחד והרבה פירות, ושם בסק"ט במשנ"ב נזכר דהטעם דחשיב בסיס לאיסור ולהיתר משום שהפירות חשובין מן האבן, ולא התחשב המשנ"ב במה שהם מרובין מן האבן כמה פעמים, ויתכן לומר ההגדרה בזה דגם אם הי' חשיבות מחמת הריבוי מ"מ בסופו של דבר ההיתר הוא מחמת החשיבות וא"כ אחרי שבלאו הכי יש חשיבות מחמת הפירות עצמם שחשובין מן האבן א"צ יותר מזה להכנס גם לענין הכמות.

ומ"מ באופן שהאיסור וההיתר שוים ברמת חשיבותם מסתבר שמנין וכמות הוא גם צורה מסויימת של חשיבות ללכת אחר הרוב, ואמנם במקום ששוים בחשיבותם ושוים במנינם החמיר המשנ"ב סי' שי סקל"ג, ואעפ"כ יש לומר דבנידון דידן שיש רוב היתר לא חשיב שוים בחשיבותם.

ויתכן לדמות הענין לכלי המשמש בעצמו לאיסור ולהיתר דמבואר בפוסקים דאם רוב השימוש הוא לאיסור או להיתר אזלינן בתר רוב שימושו.

ואפילו במקום שאם היה רק חפץ אחד נגדי היה חשוב פחות ועכשיו מחמת שיש שני חפצים יש יותר חשיבות ג"כ יש מקום לומר דמ"מ השתא יש לזה יותר חשיבות בהנחה כאן והבסיס יותר מתייחס לאיסור, ויש ראשונים (או"ז שבת סי' פו ומאירי שבת קמב ע"א) שסוברים דהגדרת בסיס לאיסור ולהיתר הוא שהאיסור מתבטל, ואכן שוב מצאתי בריב"ש סי' צג דיש משמעות בזה לחלק בכיכרות בין הרבה לחם למעט לחם וחזי' שלפעמים המשמעות נקבעת לפי הכמות, אלא דשם משמע שהוא לפי הרוב הניכר, (ומ"מ יותר מצוי שההיתר חשוב מהמוקצה לפי דעת המשנ"ב שם בסי' רעז).

וע"ע בב"י ומשנ"ב בסי' שי סקל"ד ושוע"ר שם לענין מחתה שהזכירו שהשברי עצים הם "קטנים" אבל אין להביא מזה ראיה שהוא טעם לביטול חשיבות דקטנים היינו "שא"א ליטול האפר בלעדם" עי"ש.

היוצא מזה דאזלי' בתר חשיבות ולא בתר רוב ומ"מ מתחשבים גם ברוב כדי ליצור חשיבות מחמת הרוב ומסתבר שרוב היוצר חשיבות הוא רוב הניכר בלבד לפי הענין.

הנידון הוא על תבשיל סמיך או דליל העשוי מפירורי זהב (המיועדים לשניצל) עם מים ואין בזה תוריתא דנהמא מאחר שהם פירורים מבושלים פחות מכזית (עי' סי' קסח ס"י), ובזה אינו שייך לשי' ר"ת דאם לבסוף טגנה חייב לברך בהמ"ז (בסי' קסח סי"ג), דשם כתב הרמ"א דהוא דוקא באופן דאיכא תוריתא דנהמא אבל אם ליכא תוריתא דנהמא לא מיירי ר"ת, ובניד"ד בתבשיל כזה אין תוריתא דנהמא.

ומ"מ יש לדון כאן מצד נוסף, דהנה השו"ע שם לעיל סעי' י' פסק דאם נתבשלו הפרוסות שאין בהם כזית חשיב דליכא תוריתא דנהמא ואין מברכין עליהם המוציא, אבל כאן לר"ת לא מהני בישול במים בדאיכא תוריתא דנהמא (וכמבואר במשנ"ב בסי"ג הנ"ל ושם כ' דה"ה בשמן ועי' להלן בסמוך בדעת הט"ז), דגם אז לר"ת ברכתו המוציא, ולמה לא נחשיב עצם מה שנתבשלו הפרוסות כאן אפי' יש בהם כזית כמו דליכא תוריתא דנהמא ואז גם לר"ת תהיה ברכתו מזונות.

ולכאורה אה"נ דלר"ת גם באופן המדובר (דהיינו בצק שתחילת לישתה עבה ולבסוף רכה) אם נתבשל פחות מכזית חשיב כמו דליכא תוריתא דנהמא, ורק דאם יש כזית דהפרוסות קיימות, אזי הבישול אינו מועיל להחשיבו כאילו אין בזה תוריתא דנהמא.

ואילו באין הפרוסות קיימות ואין בהם כזית ונתבשלו במשקה הוא דינא דגמ' דמברכין עליו במ"מ ולא בא להחמיר ר"ת על פת שעשאה תחילתה בלילתה עבה ולבסוף בלילתה רכה יותר מפת שטחנה אפאה ובשלה דלכו"ע מברך עליה במ"מ כשאין בפרוסות כזית.

ויש להוסיף דאם נצרף דעת הט"ז המובא בבה"ל סי' קסח סי"ג ד"ה וכ"ז (כמו שיש המצרפים דעתו לגבי סופגניות, עי' בספר וזאת הברכה ובתשובה אחרת שהרחבתי בענין סופגניות) א"כ בניד"ד ג"כ אין חשש המוציא בתבשיל זה כיון שנתגבל עכשיו במיני תבלין שבטלו טעמו, ומ"מ הבה"ל שלא הסכים לסברת הט"ז בדעת ר"ת (אלא רק בדעת החולקים על ר"ת) אינו מודה בשאר תבלינים דאין חילוק בין שמן לשאר תבלינים לענין זה, אלא רק באופן שאין תוריתא דנהמא, שבזה גם לר"ת נתבטל לגמרי דין לחם, כדמבואר בסוף דברי הבה"ל שם.

ועכ"פ לפי דרכנו למדנו שוב עיקרון הנז"ל דגם ר"ת מודה אם נתגבל בדבר שביטל ממנו תוריתא דנהמא כדמוכח בסוף הבה"ל שם.

לכתחילה אין לשפוך ישירות בכוס חלב, ובדיעבד אם שפך מים מקומקום לכוס חלב ועלו מהחלב אדים לקומקום העליון והקומקום רותח או שהאדים רותחים בחום שהיד סולדת בו, הרי הקומקום נעשה חלבי עד שיכשירו (ואופן הכשרת קומקום זה הוא קל יותר).

ואם לא עלו אדים או ספק אם עלו האדים הקומקום מותר.

ואם הם בתוך גומא ואין מקום לזיעא להתפשט אז גם בספק אם היד סולדת בו אסור.

וכמו כן אם אין היד סולדת בו לא באדים ולא בכלי אינו אוסר כלל.

מקורות:

מה שהזיעא נחשבת כגוף המאכל כן מבואר ביו”ד סי’ צב ס”ח, ומה שיש לאסור אם הזיעא רותחת כן מבואר שם ברמ”א, ומה שיש לאסור אם הכלי העליון רותח ברע”א ופמ”ג שם, ומה שיש להקל בספק זיעא במקום פתוח כ”כ רע”א שם בשם תשובת ב”ח חדשות ח”ב סי’ כד, ומה שאם אין היד סולדת בו אינו אוסר כמבואר בבהגר”א ורע”א שם וכדמוכח שם גם ברמ”א, ושופך לכלי חלבי שאין בו חלב אינו אוסר כמבואר שם ברמ”א, ושאר הפרטים ומ”מ ובדיני ההכשרה עי’ בספר השלחן כהלכתו סי’ ד סי”ד ובמ”מ שהובאו שם.

ומ”מ יש לציין דכל מה שנתבאר הוא רק מצד זיעא אבל יש כאן נידון נוסף שלא נגענו בו והוא אם יש כאן ניצוק של חם לתוך צונן, ועי’ ט”ז סי’ צה סקי”ג ומשב”ז שם ושפ”ד סק”ג, אלא ששם אפשר דאינו בהכרח שייך לענייננו שהצונן דתתאה הוא החלב וצל”ע, ועי’ ט”ז סי’ קה סק”ו שביאר דין תתאה גבר דמחברו בניצוק, ובפלתי הבין שם שהחמיר בחם לתוך צונן ותמה בזה טובא ממקור הדין ממתני’ עי”ש, אבל הפמ”ג דחה דגם הט”ז לא החמיר בזה, וכן מבואר בט”ז גופא באו”ח באו”ח ס”ס תנב סקי”א דחם לתוך צונן אינו אוסר מצד ניצוק וכן פסק בחכ”א כלל נט דין ה, ראה מנחת חיים יו”ד עמ’ קמד בכ”ז.