ריח

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב

שאלה: פרשת תזריע: “ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא” (י”ג, י”ח) – לכאורה סגי למימר “ובשר כי יהיה בעורו שחין”, ומילת “בו” לכאורה מיותרת.

שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו”ל שזהו תולדות האור.

שאלה: ריחא לאו מילתא – וצ”ב, א”כ, מדוע מברכים על ריח טוב?

שאלה: “כי את מקדש ה’ טימא” – צ”ב, וכי טימא את בית המקדש? אדרבא, טימא את עצמו!

שאלה: שבת כט: שאני בית נתזא דזריזין הן, וצ”ב – במה נתייחדו בזה שהיו זריזין? ועוד, דלכאורה משמע, דבזריזין שרי, ולית מאן דפליג בזה.

שאלה: נחלקו אם יש טעם בגיד הנשה.

שאלה: האם הנוגע במגפיים בחלק העליון, צריך ליטול ידים.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ד אייר תשע”ז

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: פרשת תזריע: “ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא” (י”ג, י”ח) – לכאורה סגי למימר “ובשר כי יהיה בעורו שחין”, ומילת “בו” לכאורה מיותרת.

תשובה: עי’ בתו”כ דגרסי’ התם, בו בעורו – אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה, שחין שאין לו היכן שיפשה מניין ת”ל כי יהיה בו בעורו אפילו בכולו.

ועוד שם, בו בעורו – אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין ומקצתו בהרת, מקצת שחין וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין, כולו שחין וכולו בהרת מניין, ת”ל בו בעורו – אפילו בכולו ע”כ.

ועי’ בהעמק דבר שכתב וז”ל, כי יהיה בו בעורו.

האי בו מיותר, ללמד דוקא שמה שנתחמם המכה ונעשית שחין בה מבפנים, לאפוקי אם חכך עור העליון ונעשה צרבת, ולא נגע חימום של החיכוך לגוף האדם מבפנים, זה לא מיקרי שחין עכ”ל.

שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו”ל שזהו תולדות האור.

תשובה: תולדות האור כולל מה שרותח כאש אבל אינו אש ממש, לאפוקי כלי שני שאמנם הוא מחמת אש אבל אינו בתוקף בישול [להדעות והאופנים שכ”ה].

תולדות האור בא רק להוציא מתולדות חום רותח ממש שהחסרון בו רק שאינו אש שהוא ענין אחר.

שאלה: ריחא לאו מילתא – וצ”ב, א”כ, מדוע מברכים על ריח טוב?

תשובה: בהודאה צריך להודות על הכל.

שאלה: “כי את מקדש ה’ טימא” – צ”ב, וכי טימא את בית המקדש? אדרבא, טימא את עצמו!

תשובה: הכונה שהכניס טומאה לתוך בהמ”ק (וע”ע עירובין קה ע”א).

שאלה: שבת כט: שאני בית נתזא דזריזין הן, וצ”ב – במה נתייחדו בזה שהיו זריזין? ועוד, דלכאורה משמע, דבזריזין שרי, ולית מאן דפליג בזה.

תשובה: א”א בזמנינו שיהיה בודאות זריזין כמו שהיה בזמן חז”ל.

ובגוף שאלתך אולי י”ל בדרך אפשר דהנה רבנן בסוגי’ שם אינם חולקים על ר”י לומר שפעם לא היתה הגזירה נהוגה שלכו”ע מ”ת לא קבלו הדרבנן לחובה מיד כמ”ש הרמב”ן בסה”מ, אלא טענת ר”י שהיו הזקנים צריכים לגזור עליהם מיד שלא יעשו כן, והשיו לו שלא ראו צורך מיד לגזור עליהם איסור זה, אבל אה”נ אחר שגזרו אולי מודים שאין חילוק בין זריזין, ודוקא בכהנים ובבני חבורה מצינו שאחר הגזירה לא נכללו בגזירה, שהם ניכרים כשם בפ”ע אבל שאר בנ”א זריזין לא.

שאלה: נחלקו אם יש טעם בגיד הנשה.

תשובה: הי’ מקום לומר אם קבלה בידינו שיש טעם לא יועיל שיאמר שאין טעם וכן איפכא, אל העיקר נראה שעל טעם העץ שבו נחלקו האם חשיב כטעם או לא, וכן נראה להדי’ מל’ רש”י פסחים כ ע”א, ולא עיינתי זה כעת.

שאלה: האם הנוגע במגפיים בחלק העליון, צריך ליטול ידים.

תשובה: אמנם בקטנותי שמעתי שאחד הורה שלא, וכך הי’ נראה לכאורה מצד הסברא, ועי’ בברכות מג ע”ב דאי’ שם על נעלים שבימות הגשמים מלוכלכים וכו’ עי”ש, וא”כ בזמנינו יש מקום להקל בזה יותר שהוא נקי בגב הנעל, והרי אפילו בעפר נזכר בפוסקים שאפשר לקנח בו צואה כדי שיוכל להתפלל כ”ש בגב הנעל שלנו שהוא נקי ומצוחצח.

ואמנם הג”ר יוסף פלאג’י בנו של הג”ר חיים האריך בתשובתו לדון אם הוא מצד רו”ר או לכלוך, ולהצד שהוא רו”ר אין חילוק, אמנם ממה שדנו הפוסקים לענין שרוכים נראה שנקטו שאע”פ שאינו מלוכלך צריך נטילה, וכנראה סברו שיש תקנה בזה, כמו שנראה מדברי החזו”א והפוסקים על נגיעה במקום המכוסה אע”פ שאינו מלולכך כעת [ואמנם גם ע”ז יש חולקים] ובענין זה הארכתי בתשובה אחרת.

ובענין שאלתך צ”ע למעשה.

בכבוד רב והצלחה רבה

***

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות
שאלה – הקשה הג”ר יצחק סורוצקין ר”מ דטלז, על מה שכתב רמב”ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר [ויקרא כ”ג] ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

}

וצ”ע דכיון דמייתי קרא ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים, א”כ אמאי מתחילין ממוצאי יו”ט כיון דאין כאן ז’ ימים.

תשובה – הנה זה מסתבר דכל גדרי שמחה שנזכרו בגמ’ וברמב”ם כגון בשר ויין אינו חיוב השמחה בעצמה, דמצות השמחה היא עצם השמחה רק שקבעו חז”ל שישתה יין שיבוא לידי שמחה כמ”ש בתשובתי על ר”ה ע”ש, וכן ראיתי שכתב המנ”ח כעי”ז, וא”כ גם שמחת בית השואבה אי”ז צורת השמחה המחוייבת ע”פ התורה אלא המועיל לכך, וממילא דחו חכמים זה שלא ידחה שבת, דסגי בשמחה גרידא בשאר ימים.

במסכת סוכה דף נ ע”ב תנו רבנן החליל דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה.

והתם בדף נא ע”א ורבי ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של שואבה דרבי יוסי בר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת.

וה”נ קי”ל כר”י בר אבא.

וביאור הדבר לפי ר”י בר אבא האם שמחה יתרה זו של כלי השיר, היא הכונה בתורה מ”ש ושמחתם וגו’ או דלמא לא, וממילא אינה דוחה [וע”ש עוד בתוס’ נ’ סע”א], וכן פסק הרמב”ם כרבנן, וקרא דנסב היינו כנ”ל.

אכן הרד”ק כפי הפשט מפרש תי’ חג מענין ריקוד וטיפוח לשמחה, ובסוכות היתה שמח’ יתירה של בית השואבה לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג, ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו, ויש לידע האם כ”כ להלכה ממש, דידוע שמפרשי הפשט לא חשו לזה ואכמ”ל, וא”כ צ”ל לפ”ד הרד”ק דאה”נ רבנן עקרו הדבר בשוא”ת [ועיין בספ”ק דחגיגה דלא משמע כהרד”ק כמדו’, ואין לי פנאי כעת], וצ”ע.

ורש”י סוכה מ”ג ב’ ד”ה לולב, מלשונו נראה דחולק על שי’ הרמב”ם, ובודאי עיקר הדין של שמחה נפקא ליה מושמחת בחגיך, כמ”ש רש”י בסוכה מ”ב ב’ ד”ה והשמחה לגבי קרבן שמחה ע”ש, וענין שמחת בית השואבה היינו שמחה בניסוך המים לדעת רש”י כדאיתא שם מ”ב ב’ ד”ה החליל, ונפקא ליה לרש”י לכאורה מדכתיב ושאבתם מים בששון, כדמשמע בסוכה מ”ב ב’ לפרש”י בד”ה מה”מ ע”ש, ודלא כביאור השני שם המובא בתוס’, מיהו סוגיא דסוכה מ”ג א’ באמת צ”ע לדעת הרמב”ם, כיון דדרשינן ושמחתם ימים ולא לילות לגבי שמחת לולב, ומנ”ל לחלק דשמחת בית השואבה מיירי גם בלילול, עיין בחידושינו שם.

ובת”י פי’ והיית אך שמח על שמחת בית השואבה, וצ”ל דהיינו אסמכתא בעלמא.

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה – הקשה הג”ר עקיבא קיסטר ר”מ בישיבת יד אהרן, דאי’ בשו”ע או”ח סי’ תרל”ט ס”ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ”א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ”א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע”כ.

ומשמע לפו”ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו”ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע”כ.

}

תשובה – נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ”ל להוכיח ד”ז מדברי המ”ב תרל ס”א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ”ש בסימן תרכ”ט סי”ד אם לא שהוא ר”ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ”ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה”כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ”ז שם (כדלעיל סי’ ע”ט ס”ב עי”ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג”כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל”ז בביאור הלכה סוף ד”ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ”ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ’ ערוכה במסכת סוכה דף כו ע”א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע”כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ”מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש”י ור”ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג”כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ’.

ולפמ”ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח”כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ’ הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו”ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע”ג הסכך ויקיים עכ”פ לדעת ר”ת מצות סוכה [א”ה ולדעת החזו”א שקוף בלא”ה נידון כאויר], ודברי הצ”פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ”א הנ”ל וג”כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר”א ועו”פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי’ השה”ל מלשון השו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קצד וז”ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ”ז ב’) דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי”ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר”ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא”כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י”ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד’ על ד’.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ”ל.

וצ”ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ”מ אפשר שיש מה”מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי’ תרמ סקי”ג ואג”מ או”ח ח”ו סי’ מ”ג.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה,
לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע”י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה).

אני מוציא את השבת לפני זמן ר”ת והבדלתי בתפילה: “אתה חוננתנו” – האם היה מותר לי לשמוע זמר ברמקולים עם כלי נגינה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך ומועדים לשמחה
הקט’ אהרון}

תשובה

יום שני ז’ סיון תשע”ו

שלום רב

הנה בענין שאלתך יש כמה דברים לדון ולהתבונן, ראשית כל אם ההבדלה עצמה נשמעה מרמקול ולא מפיו של המברך עצמו – בענין ברכות ותפילות וקריאת המגילה מרמקול או ממכשיר שמיעה או מפטיפון או מטלפון כבר דנו הפוסקים, והחזו”א קצת הסתפק בזה והורה שבאופן שא”א לצאת באופן רגיל ישמע מכלי חשמלי, ורוה”פ נקטו שא”א לצאת בזה, וכתבו שאי”ז קולו של המבדיל אלא קול של המכשיר המחקה את המבדיל, והו”ל כקול תוכי המשמיע את הקול ששומע (מהרש”ם בדע”ת סי’ תרפ”ט ס”ב, שו”ת מנח”ש ח”א סק”ט וח”ב סי’ י”ח, מנח”י ח”א סי’ ל”ז בשם הגר”י הענקין דחשיב קול הברה ולא קול).

וגם האג”מ (או”ח ח”ב סי’ ק”ח וח”ד סי’ קכ”ו) שנקט שיוצאים ע”י רמקול מ”מ הורה שלא יעשו כן (וע”ש ח”ד סי’ צ”א סק”ד).

וכן בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ פ”ד כתב שיש להמנע מכך.

א”כ השאלה היא לא להבא אלא על מה שכבר אירע.

והנה בפוסקים דנו עוד מצד שיוכל ריח רע להפסיק בין המשמיע לשומע, אבל כאן לא שייך מכיון שהיה באותו חדר עם המשמיע, אכן מ”מ לטעם הנ”ל שהזכרתי יש לברר איך היתה המציאות, האם היה יכל לשמוע את קולו של המבדיל ורק שהיה חוץ מזה רמקול, או שרק ע”י הרמקול יכל לשמוע, [ומצד הסברא הנ”ל אינו מעלה ואינו מוריד אם היה באותו החדר או לא, והעיקר אם יכל לשמוע או לא].

אכן גם אם היה יכול לשמוע בלא זה, יש לברר האם הרמקול ביטל את קול המבדיל, למשל לו יצוייר שהיה רמקול של אדם אחר בשעה שהבדילו האם אותו הרמקול היה מבטל את קולו של המבדיל, וגם כעת האם הרמקול של המבדיל עצמו ביטל את קולו או לא.

[אכן במקום שיש תערובת בין קול הרמקול לקול האדם יש שהקילו בזה, עי’ הליכות והנהגות הגרי”ש פורים עמ’ 14, הגרצ”פ פרנק במכתב הו”ד במנח”י ח”ב סי’ קי”ג ומקראי קדש פורים סי’ י”א].

והנה מכיון שיש פוסקים בעניננו דס”ל שיצא אולי אפשר לסמוך עליהם להדעות דס”ל הבדלה על היין דרבנן, מכיון שכבר הבדיל בתפילה באתה חוננתנו ויצא יד”ח הדאורייתא, אך יש מן הפוסקים דס”ל שהבדלה היא מדאורייתא, כמו שהביא המ”ב סי’ רצ”ו סק”א לגבי הבדלה של שבת, והפמ”ג בא”א סק”ט הביא דבשטמ”ק ביצה ד’ ב’ משמע דלהסוברים שהיא מדאורייתא גם ביו”ט היא מדאורייתא, וא”כ יתכן שהיה מקום לפ”ד לשוב ולהבדיל, אכן בדעת המ”א יל”ע אם ס”ל דבמוצאי יו”ט הבדלה מדרבנן לכו”ע [עי’ במ”ב מהדורת דרשו ר”ס תצ”א], אך כעת כבר א”א מכיון שאין תשלומין להבדלה דיו”ט כמבואר במ”ב סי’ רצ”ט סקט”ז, אמנם כתב שם שצידד הרע”א שביום שלאחר יו”ט רשאי להבדיל.

בפרט שאינו דבר מוסכם בפוסקים שאין תשלומין, ועמ”ש בעמ”ס ח”א לגבי הבדלה אחר ר”ה בצום גדליה.

ולהבא כאשר נתקל במקום שעושים הבדלה ברמקול יאמר עם המבדיל, עיין במ”ב שאם א”א לשמוע כל הקידוש יאמר מילה במילה עם המקדש [ויזהר לומר בשוה עמו], ויתכן שצריך לכתחילה לשתות מעט לפי מ”ש אלי הגרח”ק שהוא מטעם צירוף בין השותים בקידוש.

ב) בענין מה שיש כלי נגינה בשעת ההבדלה, הנה אם מה ששואל מצד תרי קלי לא משתמעי, כמ”ש בר”ה כ”ז א’, ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע וכו’ עכ”ל, עיקר ענין תרי קלי לא משתמעי הוא באופן שיש ב’ קולות שיכול או שצריך לצאת משניהם יחדיו, אבל באופן שרק בקול אחד צריך לצאת והאחד אינו מן הענין כלל, יש לדון בזה [באופן שהקול המעכב אינו קול של אותו המכוון לצאת אלא קול של אדם אחר], וחזינן שמעשים שבכל יום שקורין קריאה”ת גם כשיש קול המעכב כגון ממנין אחר הסמוך, אע”ג דקי”ל בשו”ע סי’ קמ”א ס”ב ובמ”ב שם דגם בקריאה”ת אמרינן ב’ קלי לא משתמעי כמבואר בר”ה שם ומגילה כ”א ב’, ואמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א דבנידון דידן שהיה זה ע”י כלי זמר עם ההבדלה בודאי אמרינן שזהו להנעים הקול של ההבדלה, ואי”ז כקול נפרד מן ההבדלה, וכמו הניגון בשירת הלוים בבהמ”ק שהיה להנעים השיר של יום.

ג) בענין אם מותר למי שמקפיד על זמן ר”ת לשמוע כלי נגינה מאדם שאינו מקפיד כר”ת, הנה ז”ב שהנוהג כר”ת אינו צריך לאפרושי מאיסורא למי שאינו נוהג כן, בפרט שעיקר ההלכה הנהוגה כאן ברוב הקהילות הוא דלא כדעת ר”ת, ובפרט שניכר ממכתבך שהנך נוהג כר”ת בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ומותר גם לשמוע כלי נגינה אלו כל עוד שאינך מנגן בעצמך.

ולזה א”צ לומר אתה חוננתנו וגם אם לא אמר כלל אתה חוננתנו יכול לשמוע כלי שיר ממי שכבר הוציא שבת.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

מאת עקיבא משה סילבר

שלום רב,

אשמח לדעת מה הסברא שתכשיט לא נחשב טלטול בהוצאה בשבת, וגם למה קמיע של רפואה נחשב כתכשיט לענין טלטול.

בתודה מראש

ובברכת התורה

***

תשובה

בע”ה ‏חוהמ”ס יום חמישי י”ח תשרי תשע”ז

שלום וברכה

הטעם שמותר לצאת בתכשיטין בשבת (עכ”פ מדאורייתא) הוא משום שהתורה לא אסרה אלא להוציא משא בשבת כלשון הכתוב כה אמר יהוה השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם (ירמיהו יז, כא) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם (ירמיהו שם, כב), אבל לא חייבה לאדם בשבת לצאת ערום מכל דבר, ובודאי שאינו צריך להוריד את הטפל לבשרו בכל מקום, ובכלל זה כל הבגדים והתכשיטין.

ובמשנה שבת נ”ז א’ וז”ל, במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, וכתב רש”י וז”ל, במה אשה יוצאה, דהוי תכשיט ולא משוי, ואיכא דהוי תכשיט, וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו, ודילמא אתי לאיתויי ארבע אמות עכ”ל.

היינו דמה שהאשה יוצאה הוא משום שאי”ז בכלל משאוי.

ויש להסתפק האם צריך לפסוק דירמיה ללמד שרק משאוי בכלל זה, או דיש לומר יותר מזה דממלאכת המשכן לא ילפינן דחשיב מלאכה אלא רק מה שהוא בכלל משאוי, אבל מה שאינו בכלל משאוי אינו כלל מלאכה לענין זה.

ורק יש לציין דלענין תכשיט יש תכשיטים שאסרו מדרבנן כנ”ל [כמו שנזכר בלשון רש”י], והדינים מבוארים בפ”ו דשבת ובשו”ע או”ח סי’ ש”א וסי’ ש”ג, והדבר אינו ברור לכו”ע שכך הוא למעשה, וכתב בשו”ע או”ח סי’ ש”ג סי”ח וז”ל, והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין.

ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.

ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע”פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר.

וכתב הרמ”א, הגה: וי”א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי.

וכתב עוד השו”ע, ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, ה”ז להם כתכשיט, ושרי.

ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט, ושרי.

ומ”מ צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו עכ”ל.

ועי”ש עוד במשנ”ב ובמה שהובא שם בספרי הליקוט בשם החזו”א.

הטעם שמותר לצאת בקמיע באופן שהוא מן המומחה מבואר בפוסקים שהוא משום שתכשיט הוא להחולה כאחד ממלבושיו (כ”כ רש”י שבת ס’ א’, והובא ברע”ב פ”ו מ”ב, פרישה או”ח סי’ ש”א סקפ”ו, רע”א שבת ס”א א’, מור וקציעה סי’ כ”ט, מ”ב סי’ ש”א סקפ”ח ועוד).

וכתב השפת אמת בשבת דף ס ע”א וז”ל, וגם הסברא דחוקה דכיון דהוא הולך בה לרפואה ליהוי גבי דידי’ תכשיט מה לי שאינו מן המומחה אטו תכשיט ממש שאינו לכו”ע תכשיט ליתסר והכי נמי כיון דהוא מחזיק עצמו ברפואה זו ליהוי נמי תכשיט [וכ”כ בשו”ת מהרש”ל (סי’ מ”ז) דהסברא נותנת דכיון שהוא נושאו לרפואה או להצלה דהוי תכשיט כאילו הוי מומחה ע”ש] ע”כ נראה דודאי לענין תכשיט אין חילוק בין מומחה לאינו מומחה ובכל גווני חשוב תכשיט ומיהו אינו תכשיט גמור רק דרך תכשיט הוא לכך פטור אבל שבות דרבנן הוי רק בקמיע מומחה לא אסרו לו חכמים שבות זה ולפ”ז איסור דקמיע שאינו מומחה מצד שבות הוצאה היא כמ”ש וכן משמעות הרמב”ם (פי”ט מה”ש הי”ד) לפע”ד אבל גם למשמעות הפוס’ דמטעם דלמא שליף ומחוי אסור [כמ”ש במאירי דכיון שאינו סומך עליו חיישינן שמא ישלוף ויביא] ג”כ י”ל דבקמיע מומחה כיון דלרפואה הוא לא אסרו לו חכמים, וי”ל ג”כ דבקמיע מומחה לא יקחנו להראותו הואיל ורפואה בדוקה היא אך זה ג”כ דוחק כמ”ש לעיל עכ”ל.

ויעוי’ מה שכתב ברש”ש שבת סב ע”א וז”ל, ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דר”מ.

ק”ל דהא המה עשוין למי שריחה רע כדאמרינן בגמרא וא”כ אמאי ר”מ מחייב חטאת למה יגרעו מקמיע מומחה שפירש”י לעיל (ס א’) במשנה דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו.

וזה י”ל כי נחלק בין קמיע שנושאה מי שיש לו חולי וכדומה.

אבל ריח רע אינו נקרא חולי עכ”ל.

ובדבריו נוסף עוד פרט בהבנת ענין זה של דרך מלבוש שיש בקמיע, דע”י משמעות הענין של החולי המביא את הקמיע נחשב הקמיע עי”כ כקמיע מן המומחה, [וצ”ע לדעת הרש”ש בקמיע שאינו ממש לחולי אלא למעלה בעלמא, ועי’ במשנה שם בסה”פ יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל וכו’ ובגמ’ שם וצע”ק].

בהצלחה רבה ומועדים לשמחה

***

{בע”ה } עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק {פה קרית ספר יע”א שאלה – איתא בבראשית רבה (פרשת שאלה תולדות פרשה סה סימן טז), על הפסוק ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית [כז, טו], שבהן היה משמש את אביו, אר”ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות, הה”ד אשר אתה בבית} עכ”ל.

והקשה כת”ר חדא הרי אסור לספר בשבח מומר (מג”א קפ”ט סק”א), והרי עשו היה דינו כמומר (קידושין י”ח א’), ועוד הקשה באמת מ”ט לא עשה רשב”ג עצמו כך, כיון דס”ל שהוא מעלה בכבוד אב.

תשובה מה שסיפר בשבחו הוא כדי לבאר מדוע גדל בכבוד כ”כ ומדוע אנו סובלים בגללו, וכן מצינו בכמה מקומות במדרשים שהביאו מצוות שעשו נבוכדנצר ועוד לבאר מהיכן ניתן להם כוחם ורשותן לעשות כ”כ מלחמות וכבוד.

ולענינינו אנו למדין כמה אנו עתידין לזכות לעתיד לבוא על כל המצוות שעשינו יותר מן הרשעים הללו.

{וכ”כ רש”י על הפסוק (בזכריה פרק ב וכ”כ פסוק יב), כי כה אמר ה’ צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השללים אתכם כי הנגע בכם נגע בבבת עינו, וז”ל אחר כבוד – אחר כבודכם אני שלוח להגדיל לכם כבוד ומדרש אגדה אחר כבוד אחר שאשלם לעשו כבוד שכיבד את אביו עכ”ד.

ועיין עוד בדרשות מהר”י אבן שועיב ר”פ וישלח שיעקב היה ירא מעשו מטעם זה, }וזהו גם ראיה לדברים הללו.

והוסיף עוד בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”א סי’ צ”ד ס”ק א’, וז”ל, וכבר כ’ הרמב”ם ז”ל במס’ אבות פ”א מ”ו ז”ל וכן כשיהי’ רשע ויתפרסמו מעשיו, ואח”כ ראינו בו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להשמר ממנו ושלא תאמין בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע, ועז”כ גם כי יחנן קולו אל תאמן בו עכ”ל, וכ”כ הרע”ב ז”ל שם (ועי’ שו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ ר”ה), הנה כי כן כ”ש בעשו מצוה עלינו להקטין כיבוד שלו כל מה דאפשר, והנה הבגדי מלכות ששמש בהן עשו לאביו, הן המה הבגדי חמודות שחמד אותן מנמרוד כמבואר במדרש שם, והמה בגדי אדה”ר כמבואר בזוה”ק, ובילקוט ראובני פ’ תולדות בשם ציוני ד”ה ותקח רבקה, קרי להו ג”כ בגדי מלכות, והביא בשם מדרש דמעור לויתן היו ע”ש, וי”ל דעשו שפקח הי’ וירא מאביו שיריח ריחו הרע מזוהמת עונותיו, וחלאת טומאתו, לכן לכסות ערותו לבש בגדי החמודות שהיו מעור לויתן וקי”ל דעור דג אינו מק”ט, כמבואר במס’ כלים פ”י מ”א ופי”ז מי”ג, וגם א”א בהם טומאה כלל, ויש בהם כדי לחוצץ בפני ריח טומאתו, ובאותו פעם שהי’ צריך יעקב לקבל הברכות, והי’ עשו ממהר להביא אחר שהתעכב בצידו כמבו’, לא לבש בגדי החמודות, מיד הריח אביו ריח גיהנם, עכ”ל לע”ע [והמשך דבריו נביא לקמן].

ומה ששאל מ”ט לא נהג כך רשב”ג הטעם לזה הוא לכאורה שכן היה טרוד בתלמודו, ולא היה יכול ליתן לעצמו זמן להדר בהרבה דברים וענינים בתכלית, ולהוסיף בנוי המצוה לשם זה אלי ואנוהו, שסופו שיבטל מתלמודו עי”ז, וכך אנו רואים שהנהיגו רבותינו לבני התורה שישאירו את עיסוקי המצוות לאותן שזמנן פנוי יותר.

ובפרט לפי מה שכתב הרמב”ם ז”ל בהקדמה שרשב”ג היה מקבל התורה מאביו, ומרן הגר”ח קניבסקי שליט”א בקרית מלך שם כתב מקור דברי הרמב”ם ממדרש הזה, וא”כ אם כל תורתו שלמד ממנו היה צריך ללבוש בגדים אחרים עבורן מתי ילמד.

וראיתי בס’ א’ שעמד על קו’ זו (ליקוטי יהודה פ’ תולדות, הובא בס’ דעה”ד חולין ק”ה א’), בשם חכם א’ ידוע ז”ל, ותי’ שלעשות אחר א’ אינו כלום, ואינו מחוור דאטו מי שרואה הנהגה טובה אצל אחר אינו יכול לעשות כן משום שלא המציא הנהגה זו, ואפי’ בדברים שהם הידור לבבי ג”כ מי לא אשכחן שינהגו צדיקים דבר טוב שלא הם עצמן המציאו אותו.

ובשו”ת הנ”ל כתב עוד וז”ל, והשתא נבוא להא דרשב”ג, דלכאורה באמת אמאי שימש הוא את אביו בבגדים מלוכלכים, כ”ש בידעו כי מגרעת ניתן בזה למצות כבו”א (עי’ ראב”ע וישלח ל”ה ב’ ד”ה והחליפו שמלותיכם, ובמס’ ברכות ל: ורש”י ד”ה מציין) ובכלל הדבר תמוה מה זאת הי’ לו לרשב”ג נשיא ישראל שהי’ לבוש בגדים מלוכלכים.

אשר לזאת נ”ל דודאי היו מלוכלכים בדם ושפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה כמו שעשה דהמע”ה (ברכות ד’) ולכלוך זה קדושה יש בו ומעלה ריח טוב ריח בושמין דג”ע, ובכוון שימש בם את אביו כדי להנותו, ומ”ש רשב”ג “ולא שמשתי אותו א’ ממאה ששמש עשו”, י”ל דשם רמז דאילו היו ישראל מקיימים מצות כבו”א כראוי, ודאי כבר היו בו כדי לבטל קיום כבו”א של עשו, כמ”ש בס’ יע”ד, אלא דדא עקא דמצוה זו אצלינו ברפיון, לכן שרוים בצער, וז”ש רשב”ג אף על פי שכל ימי הייתי משמש את אבא בתם לבב, מ”מ לא הגיע לא’ ממאה כו’, ור”ל כשאני לעצמי אין בשימושי שיעור לבטל שמושו של עשו, ואף על פי שהי’ רשע ומה שהי’ משמש בבגדים החמודות ל”ה מחמת כבו”א אלא מטעם הנ”ל, ואני שמשתי בבגדים מלוכלכים המעלים ריח ניחוח, מ”מ אין בו כדי ביטול בשלי לחוד, ונעשה כאומר: ע”כ הזהרו במצות כאו”א, כדי למהר להתקיים דבר הנביא זכרי’ הנ”ל “אחר כבוד שלחני ה'” כפירש”י בשם מ”א עכ”ל השו”ת הנ”ל.