רוב

המשמעות במשנ”ב סי’ רעז סקי”ח בנידון בכיכרות ונרות להדיא דאין מתחשבים בכמות הדברים כשיש שני נרות וככר אחד ככל דסבירא לן שהככר הוא עדיף, עי”ש בלשונו שכתב בתוך דבריו “ומזה נובע המנהג שהנשים נזהרות ליתן ככר הצריך לשבת על השלחן קודם הדלקת הנרות ומנהג נכון הוא כדי שיהא מותר לטלטל את השלחן כשיהיה צריך לו” ע”כ, וכן משמע במשנ”ב סי’ שח סקל”א ובשעה”צ שם לגבי הנידון של כמה פרוטות שאין בטלים כשיש דבר החשוב מהם.

ובאמת עיקר דין בסיס לאיסור ולהיתר הוא בכלכלה עם אבן מלאה פירות בסי’ שט ושם ג”כ יש אבן אחד והרבה פירות, ושם בסק”ט במשנ”ב נזכר דהטעם דחשיב בסיס לאיסור ולהיתר משום שהפירות חשובין מן האבן, ולא התחשב המשנ”ב במה שהם מרובין מן האבן כמה פעמים, ויתכן לומר ההגדרה בזה דגם אם הי’ חשיבות מחמת הריבוי מ”מ בסופו של דבר ההיתר הוא מחמת החשיבות וא”כ אחרי שבלאו הכי יש חשיבות מחמת הפירות עצמם שחשובין מן האבן א”צ יותר מזה להכנס גם לענין הכמות.

ומ”מ באופן שהאיסור וההיתר שוים ברמת חשיבותם מסתבר שמנין וכמות הוא גם צורה מסויימת של חשיבות ללכת אחר הרוב, ואמנם במקום ששוים בחשיבותם ושוים במנינם החמיר המשנ”ב סי’ שי סקל”ג, ואעפ”כ יש לומר דבנידון דידן שיש רוב היתר לא חשיב שוים בחשיבותם.

ויתכן לדמות הענין לכלי המשמש בעצמו לאיסור ולהיתר דמבואר בפוסקים דאם רוב השימוש הוא לאיסור או להיתר אזלינן בתר רוב שימושו.

ואפילו במקום שאם היה רק חפץ אחד נגדי היה חשוב פחות ועכשיו מחמת שיש שני חפצים יש יותר חשיבות ג”כ יש מקום לומר דמ”מ השתא יש לזה יותר חשיבות בהנחה כאן והבסיס יותר מתייחס לאיסור, ויש ראשונים (או”ז שבת סי’ פו ומאירי שבת קמב ע”א) שסוברים דהגדרת בסיס לאיסור ולהיתר הוא שהאיסור מתבטל, ואכן שוב מצאתי בריב”ש סי’ צג דיש משמעות בזה לחלק בכיכרות בין הרבה לחם למעט לחם וחזי’ שלפעמים המשמעות נקבעת לפי הכמות, אלא דשם משמע שהוא לפי הרוב הניכר, (ומ”מ יותר מצוי שההיתר חשוב מהמוקצה לפי דעת המשנ”ב שם בסי’ רעז).

וע”ע בב”י ומשנ”ב בסי’ שי סקל”ד ושוע”ר שם לענין מחתה שהזכירו שהשברי עצים הם “קטנים” אבל אין להביא מזה ראיה שהוא טעם לביטול חשיבות דקטנים היינו “שא”א ליטול האפר בלעדם” עי”ש.

היוצא מזה דאזלי’ בתר חשיבות ולא בתר רוב ומ”מ מתחשבים גם ברוב כדי ליצור חשיבות מחמת הרוב ומסתבר שרוב היוצר חשיבות הוא רוב הניכר בלבד לפי הענין.

ביו”ד סי’ א ס”ד בהגה כתב דבעינן “וגם רוב גנבי ישראל”, דאז סמכי’ שהשוחט היה ישראל ושחט בהכשר, וצע”ק דהנה בסתם מקום שאין מכירין מי הם הגנבים הא לכאורה אזלינן בתר רוב אנשי העיר דלו יצוייר שמי שנטל הבהמה היה לו כלי כל שהוא שאין יודעים אם רוב מחזיקי כלי זה הם ישראל או גוים הרי אזלי’ בתר רוב אנשי העיר, וממילא למה הצריך הרמ”א בתנאי שידעו שרוב גנבי העיר ישראל, הא סגי שאין יודעים שרוב גנבי העיר גוים, ויש לומר דהש”ך סקי”ט ובפמ”ג שפ”ד סקי”ט פירשו דאם הבהמה נגנבה בעינן שיהיו רק רוב גנבי ישראל גם בלא רוב העיר, וממילא הרמ”א בא להקל דסגי לילך גם אחר רוב גנבי ישראל אף כשרוב יושבי העיר גוים, דלא בעינן תרי רובי וכמבואר בפמ”ג שם, וכמ”ש הגר”א בסק”כ וכאן רוב ישראל לא מעלה ולא מוריד ע”כ, ממילא באופן שאין רוב ישראל בודאי לא מהני שאין ידוע שרוב גנבים גוים, אלא בעינן דנדע דרוב גנבים ישראלים, וצ”ע לדינא.

אי נמי יש לומר דהרמ”א נקט כן משום שבספק מי הם רוב הגנבים צריך לברר אם הם ישראל או גויים לכך כתב הרמ”א דבעינן שידעו שרוב גנבי ישראל הם, וגם בדין זה אם יש חיוב לברר או לא צ”ע לדינא.

לכאורה אין שייך כאן לא תתגודדו, דהרי סו”ס יש כאן קהל שנוהגים כאותו חכם ויש כאן ב’ בתי דינים בעיר אחר דאין בזה משום לא תתגודדו כמבואר ביבמות יד ע”א, ועכ”ז אמרי’ הרוצה לעשות כב”ש עושה כב”ה עושה בפ”ק דעירובין דף ז, וגם ב”ש וב”ה לא היו בכל מקום בארץ ישראל אלא שהגיעה שמם ומצודתם פרוסה על כל מקום שהיה ידוע בכל מקום שיש סמך למי שנוהג כמו ב”ש או כמו ב”ה וכנ”ל גם הנוהגים כהמחבר והרמ”א אין המחבר והרמ”א בזמנינו בכל מקום, ולכן מספיק ודי שיש במקום זה הכרה לאנשים שנוהגים כמנהג של ב”ד קבוע פלוני גם אם אינו כאן, וכך מבואר מדברי תשובות האחרונים שדנו לענין מנהגי המקומות כשיש כמה מנהגים וכל אחד נוהג כחכם שלו כשיש בזה דבר קבוע ומפורסם במקום.