קידוש

שאלה

{לכבוד החו"ב וכו' הר"ר עקיבא משה נר"ו
אשאלה ממנו בענין עשרה הרוגי מלכות אי מתו בפרק אחד, או בזמנים חלוקים.

לפי שראיתי מי שכתב בזה ולא הונח לי, ואבקשו לברור אוכל מתוך פסולת.

יהא רעוא דתיתי לי איגרתיה בעגלא.

אי"ש}

תשובה

בס"ד ‏יום רביעי ל' סיון תשע"ו

שלו' וברכה

הנה אין דרכי בכך להכריע בדברים שכבר עמלו אחרים לדון ולהכריע בזה, הן משום שאיני ראוי לכך, והן משום שבכל כה"ג יבוא אחר וישיג ממקו"א ואין לדבר סוף, כמ"ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה, ז), ובפרט שכפה"נ הוא ת"ח כותב המאמר, וגם לא היו עיתותי עמדי לעיין בכל הדברים.

אבל אגב אורחא אעיר על מה שתמה הנ"ל על הרשב"ץ שהזכיר מכילתא ואינו במכילתא לפנינו, דהנה יעוי' בזוה"ח איכה ובשאר מדרשים הללו מש"ש, ויש לדעת שדרך הראשונים בכמה מקומות לציין מכילתא גם כשאינו במכילתא לפנינו, דמכילתא הוא כינוי תואר ולא שם עצם, וכמו בעלי התוס' שהביאו בשם המכילתא דרשא דאך את דמכם וגו' אך חלק בשם המכילתא, והוא בב"ר שם, ופעמים חזינן דפסיקתא ג"כ יתכן שיש מן הראשונים שהחזיקו מזה שם תואר, למדרשים הבנויים באופן מסויים.

באופן כללי לא הבנתי מ"ט לא הביא במאמר שם דברי הזוה"ח במגילת איכה, דאי' שם וז"ל, ואנן חמינן בעיינין עוות הדין דאתעביד ביננא.

באינון אנשי חיל די ביומיהון שתיק ולא בעא דינא.

דדחיל מינייהו דחילו סגי ולא יכיל לקיימא קמייהו.

וכיון דעברו לההוא עלמא (נ"א דאתי) בתיובתא.

קיימא [נחש] קמי קב"ה ותבע דינא ודייק קרא דכתיב וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת אמר קב"ה לנחש יוסף לא היה איש.

ונמצא בידו וגו' הא בידיהון לא אשתכח.

אהדר וקאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא.

תמני מאה שנין הוה קיימא ההוא נחש ותבע דינא.

ואנן תנינן מאן דאתחייב בתרי דינין אתדן בחמירא.

ווי מאן דקביל עונשא על חובוי דהא מיתה מכפרה על חובין ואהדר לקבל עונשא אוחרא.

ווי די התעותו אנשי החיל וסמאל ונחש קיימו [לתבעא דינא].

על דא יאות לן למבכי ולמספד דקרתא קדישא אשתארת בדד מכל טבין דהוו בה.

בההיא שעתא נחת סמאל ובלבל עלמא ואעיל רוחא דא במעוי דההוא רשע מלכא דרומי ותבע דינא מתקיפי עלמא ווי לדא ווי לעלמא עוות דינא לא אשתכח מן יומא דאתברי עלמא כדא.

איכה בניך עמודים דעלמא קיימין סמכין דעלמא קיימא עליהון (ואנא) [ואנת] מתעטר' עליהון בכל יומא היך התעוותו ע"י דנחש היך התעוותו רוחין קדישין לאתלבשא בלבושין נכראין אחרנין למידן לון בקלנא סגי ווי לדא ווי לעוותא דא עכ"ל.

ולכאורה זה ראיה שהיו בבת אחת, ואולי אינו מוכרח, אבל הו"ל להביא זה.

עוד יש להעיר קצת על מה שנטה לומר שהשמד של י' הרוגי מלכות הי' רק בזמן ביתר, דהנה כתוב בשיר השירים רבה פרשה ב וז"ל, רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, הה"ד (תהלים ע"ח) בני אפרים נושקי רומי קשת, ויש אומרים אחד בימי עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים וכו' עכ"ל.

ומבואר שדורו של שמד היה לבד מדור הרוגי מלכות.

וענין זה של דורו של שמד נזכר הרבה פעמים בחז"ל כדוגמא של אנשים שמסרו כל נפשם על קדוה"ש בקדושה ובטהרה בייסורים נוראים, ראה בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יא - ויהי בשלח) וז"ל, א"ר חייא בר בא אם יאמ' לך אדם תן נפשך על קידוש השם, אמור אני נותנה ובלבד שיתיזו את ראשי מיד, ולא כדורו של שמד שהיו נותנין כדוריות של אש תחת בשיחיהם וקלומיות של קנה תחת צפרניהם.

וכתוב עוד בפסיקתא דרב כהנא שם וז"ל, לדוד אליך י"י נפשי אשא (תהלים כה א).

אשא כת', אמ' דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים תשוח נפשי על אילו שהן עתידין ליתן את נפשן על קידוש השם, ואיזה זה, זה דורו של שמד.

וכתוב במדרש שמואל פרשה יט וז"ל, ר' הונא בשם רבי אחא לשלשה חלקים נתחלקו הייסורין, אחד לדורות, ולאבות, ואחד לדורו של שמד, ואחד למלך המשיח.

ובמדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור טז וז"ל, ירבו עצבותם.

אמר דוד הרבית עצבונות לדורו של שמד, שמתו על קדושת שמך, אמר ליה הקדוש ברוך הוא שמא הפסידו כלום, בל אסיך נסכיהם מדם, דמם חשוב לפני יותר מכל הקרבנות, אמר ר' לוי בשם ר' אידי שלשה חלקים נחלקו היסורין, אחת נטלו אבות העולם וכל הדורות, ואחת דורו של שמד, ואחת מלך המשיח, מה היו עושין בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן, ונותנין אותם תחת שיחיהם, ומשיאין נפשותיהן מהם, וחוזרין ומביאין קרומיות של קנה, ונותנין תחת צפרניהן, ובדבר הזה מתו על קידוש השם.

ואכמ"ל לשונו חז"ל בזה, ונוח לומר שהכוונה לעשרה הרוגי מלכות.

וכתב רמב"ן עה"ת בראשית פרק לב וז"ל, וירא כי לא יכל לו - מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו.

ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד.

והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש"ר ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן.

ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם עכ"ל.

והזכיר זה על דורו של ר' יהודה בן בבא, והיותר קרוב שהיה הכל בדור אחד אבל אין מוכרח שהיה בפעם אחת.

כ"ז כתבתי מקופיא כעת להערה בעלמא, ולא מצאתי עתותי בידי לראות כ"כ כל החומר [ובאופן כללי רציתי להעיר שדרכה של תורה הוא שלא להרהר אחר דברי הראשונים ובודאי שלא לדחות דבריהם].

{כ"ד ניסן תשע"ה בס"ד}

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה"ג שליט"א

באתי בזה לפני כבוד הדר"ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע"ת ויניח את דעתי.

{א.

הנה החזו"א באו"ח סי' ק"מ חקר אם קודם יצי"מ ומ"ת קדשו ע"פ הראיה או חשבו ע"פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט"א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ"ה ה"ג סקי"ב, וכפל דבריו בבהה"ל פ"ד ה"ד די"ל דאז קדשו ע"פ הראי' כו' עכ"ל, והצעתי לפני מרן שליט"א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו' פ"א דר"ה ה"ג דגרסי' התם לשעבר אלה מועדי ה' כו', [ועוד אי' שם לשעבר רבות עשית וכו', וכ"ז איתא גם בפס"ר ופסדר"כ פ' החדש].

והשיבני מרן שליט"א בכי"ק: יש"כ.

}

והנה אח"ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש' בא בפ' החדש הזה לכם אי', תני עשה ירח למועדים א"ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה"ד החדש הזה לכם, ואי' בשכל טוב (בראשית ל"ד כ"ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר"א פ"ח פליג עכ"ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ' אלי כנ"ל, וא"כ הדרא קו' לדוכתה, והשתא מיהא מ"ט לא העתיק כ"ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט"א: יפה העיר ויש"כ.

{ועיין עוד במש"כ בס' הר אפרים על המדר"י שם.

ובמה שכתבתי בחיבורי על המכילתא דרשב"י ריש פרק י"ב - מסכתא דפסחא בפתיחתא.

ב.

כתב מרן שליט"א בספרו תשובות הגר"ח ח"ב סי' תתרס"ז בדין ג' כתות בק"פ, דמה יהיה הדין אם יחיד לא שחט עם הג' כתות כדין, אם מותר אחר כך לשחוט הפסח ביחיד, והשיב ע"ז מרן שליט"א: כמדומה ששוחט.

[וכ"כ במנחת שלמה בפסחים ס"ד ובספר הליקוטים על הרמב"ם פ"א מק"פ בשם ס' ביתה יוסף].

}

והנה בפסחים פרק תמיד נשחט [דף ס"ד ב'] גבי ג' כתות, מספקא לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה, הלכך בעינן שלש כתות של שלשים שלשים בני אדם, דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא ע"כ.

ופרש"י או בזה אחר זה - שלש כתות של עשרה עשרה, הלכך שלש כתות בעינן, דילמא בזה אחר זה קאמר, ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר - ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים עכ"ל.

ולפ"ד מתבאר דלפי הצד בגמ' דבעי' ג' כתות בב"א א"א לשחוט בפחות מל', [וכ"מ לכאו' מדברי הגמ' בסוגי' אח"כ על חמשין].

וז"ל הצל"ח שם, ואי אפשר לעשות הפסח בפחות משלשים בני אדם, אפי' יהיה כמה כתות זה אחר זה צריך בכל פעם שלשים בני אדם, וא"כ הוצרכה העזרה להיות ננעלת פן יכנסו כל כך הרבה עד שישארו בחוץ פחות משלשים ולא יהיו אלו יכולים לעשות הפסח כלל וכו'.

וא"כ לדעת הרמב"ם שכתב בפ"א דאם היו פחות מחמשים לא ישחטו, א"כ ה"ה ביחיד שבא אחר ג' כתות לכאורה שלא ישחט, וצ"ע.

תשובת מרן שליט"א: יתכן שהוא המשך.

{יש להעיר על דבריו דבגמ' שם מבואר שכדי להחשיב שיצטרפו צריך שימתינו בפנים, וישנם דעות בראשונים דבעינן שימתינו מלשחוט, ולפ"ד אם שחטו אינם יכולים להצטרף אף אם עומדים שם, ותליא בגירסאות הגמ' שם, (עיין בחיבורי זבח פסח על הרמב"ם הל' קרבן פסח פ"א שהבאתי הדעות בזה), וא"כ בענינינו דמיירי בסתמא צ"ע שיתאפשר לצרף בסתם.

}

ג.

מרן שליט"א בספרו הגדול דרך אמונה הל' מתנ"ע פ"ז סקל"ח, הכריע כדעות הראשונים דערום שאמר כסוני לאו ערום ממש קאמר, ונתקשיתי בדעה זו, דהנה גרסי' בירושלמי פאה פ"ח ה"ו, רבי בא בר זבדי אמר איתפלגין רב ורבי יוחנן חד אמר מדקדקים בחיי נפשות וחרנא אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו, ואע"ג דקי"ל מיהא כמ"ד מדקדקין מ"מ שמעינן דבכה"ג פליגי שכך הוא הפשטות שאינו לבוש, ואפ"ה מדקדקין.

תשובת מרן שליט"א: אין לבוש כראוי.

{יש להעיר על דבריו, דהמפרשים שם ביארו 'מפני מילתו של אברהם אבינו' ר"ל שהוא מגולה, משום שאין לו בגדים לכסותו, וזהו הביאור הפשוט בירוש' כמ"ש, ואפשר שזוהי גופא כונת מרן שליט"א דס"ל לעיקר כהמפרשים שלא ביארו כפשוטו.

}

ד.

כתב רש"י שבת י"ג א', שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ"ח א'), עכ"ל.

ואמנם עיקר הענין של שנה בקירוב בשר שכך הוא הדרך מבואר בגמ' שבת שם, אבל מנ"ל לרש"י שיוציא ויתן כתובה קאי גם ע"ז, דבכתובות שם מבואר להדיא דמיירי על שעת תשמיש, וז"ל הגמ' שם: תני רב יוסף, שארה זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן, מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן כתובה, עכ"ל.

ולפ"ז צ"ע מנ"ל לרש"י הא, [וכן ראיתי ב'ערכי תנאים ואמוראים' לחד מן קמאי שכתב לפרש כרש"י מהגמ' דכתובות כנ"ל, וגם זה צ"ע].

תשובת מרן שליט"א: היינו הך.

{כונתו דהכל כלול במצות עונה, וגם השינה בקירוב בשר היא חלק ממצות עונה, ויש להעיר דהנה בגמ' בשבת שם מבואר דאין דרך כלל לישן בלא קירוב בשר ושינה בלא קירוב בשר חשיב שינוי והיכר, ומאידך מצות עונה לרוב בנ"א אינו בכל יום, אלא רק לכגון רב שמואל בר שילת שהי"ל תנאים מיוחדים כמ"ש בכתובות.

ואי איתא שזה כלול במצות עונה הו"ל למתני' לפרש חיוב זה שהרי הוא חיוב חוץ מחיוב התשמיש ואף יותר תדיר ממנו, וכי היכי דחשיב התם אוכלת בלילי שבת.

}

ה.

בענין כלה שפירסה נדה דאיתא בפ"ק דכתובות ד' א' שאסורה ביחוד, כתב בספר נתיבות לשבת דגם אסור לבעלה להסכל ביופיה, [והביאו דבריו בס' בדי השלחן הל' נדה, ובאוצר הפוסקים באה"ע, ובס' מנהג ישראל תורה חלק אהע"ז בענין חופת נדה].

ודבריו צ"ע דהתם בכתובות גרסי' וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום, ופרש"י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה"נ אמרי' בפ"ח דיומא ע"ח ב' גבי יוה"כ.

וז"ל התו' הרא"ש, וכעי"ז בפסקיו פ"א סי' ו', אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי' בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע"כ.

והנה ע"ז אמרו במסכת שבת ס"ד ב', זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים, ואם מותר לה להתקשט שלא תתגנה על בעלה א"כ כ"ש דשרי לי' להביט בה.

[וכה"ג ביותר אשכחנא דמש"ה אפי' בהסתכלות בא"א בכתו' י"ז א' אי' למאן דשרי].

ולפ"ז צ"ע דדברי הס' הנזכר הן היפך שיטת הש"ס.

תשובת מרן שליט"א: היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך { מייתור לשונו משמע דס"ל למרן שליט"א הכי אליבא דהלכתא, ולא רק לתרץ הדעה הנ"ל.

}.

{ז"ל הב"י יו"ד סי' קצ"ה, ומ"מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה (ה"ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע"כ.

}

ומבואר מדבריו שלמד ההיתר להסכל באשתו נדה הוא ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה, ולפ"ז ה"ה גם בזמן חופת נדה שמתקשטת כנ"ל, מותר לו להסתכל בה.

{ו.

ז"ל המהרש"א חגיגה י"ג ב', מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, ולפי שהיה ישעיה בן כרך ונתגדל בירושלים בין מלכים כדאמרינן [מגילה י' ב'] דאמוץ ואמציה אחים הוו והיה רגיל במלכותא דארעא, לא היה מתמיה נמי כ"כ במלכותא דרקיעא, משא"כ יחזקאל שהיה בן כפר מהכהנים אשר בענתות ולא היה רגיל גם במלכותא דארעא, ולכך תמה כ"כ במלכותא דרקיעא, עכ"ל, ותמוה, דאה"נ ענתות זה היה עירו של ירמיה כמש"ש א' א', אבל לא אשכחן ביחזקאל, וגם לא מצאתי הצעיר כן בדרז"ל, [ולפו"ר משמע בחז"ל דרק ירמיה היה מענתות ולא יותר, עיין סנהדרין צ"ה א' ובריש האיכ"ר ופסדר"כ פי"ג, ומיהו זה יש לדחות].

}

תשובת מרן שליט"א: ירמי' הי' תלמיד צפני' שהי' נכד של ריק?? (חזקי'?) המלך כמש"כ בס' בשער המלך דף ל"ד א' {אין הדברים ברורים.

ונ"ב עיין צפניה פרק א, א דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה.

}.

{בס"ד מוצש"ק פ' וירא, י"ט מרחשון תשע"ו}

איתא בגמ' במסכת שבת דף קכ"ז ע"א אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר (ה') [אדני] אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'.

מה שהקשה הגרי"י מוסקוביץ מאי רבותא דהקבלת פני שכינה דהרי מקיים בזה מצות עשה, והקבלת פני שכינה אינה מצוה עכ"ד.

תשובה - במחכ"ת באמת הרבה מצות ישנם ע"י הקבלת פני שכינה, וכמו אהבת ה', יחוד ה', הודאה, קידוש ה', דבקות בה' ולדבקה בו, ועוד הרבה מצות.

וביותר יש לידע דבדרך ה' לרמח"ל ובספרים מבואר שעיקר הבריאה היא עבור הדבקות וייחוד ה', ורק כיון שא"א לידבק בו מסר לנו הקב"ה את התורה שהיא מעין אמיתת מציאותו, וכשאנו דבקין בה כאילו אנו דבקין בו.

והנה קודם מ"ת שהמצוות היו מופשטין, וכל מה שקיים אאע"ה גם מצות שנכתבו בתורה, הכל היה לעשות נחת רוח לפניו ממש בלא שום נטיה או חשבון, וממילא קידוש ה' שהוא מצוה יותר עיקרית וגדולה לכאורה לאותו הזמן שעדיין לא נצטוו על מצוות פרטיות, ואדרבה יותר ויותר היה מובן אילו לא היה אאע"ה נפנה להכנסת אורחים.

וראיתי שהובאה שאלה בענין זה בעיון הפרשה עי"ש { גליון קכ"ז, שנה י"א תשע"ו, פ' וירא עמ' נ"ו ואילך.

}, ושם הקשו אדרבה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, והביאו שם באורך הרבה תשובות בזה, וע"ש כמה מצות היה מקיים אברהם בזה.

עיין העמק דבר כאן פסוק ב', ובמקורות הרבים שהובאו שם.

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד}

כתב בדרך אמונה, (ביאור ההלכה, הלכות מתנות עניים פ"ז ה"ה), וז"ל, ולכאו' נראה שהמוצא ממון שע"פ דין א"צ להחזיר ורוצה להחזיר לפנים משוה"ד אם בעל אבדה עשיר צריך המחזיר ליתן מעשר קודם וראי' מאאע"ה שהחזיר למלך סדום ומ"מ נתן מעשר קודם והרי גם שם הי' עליו מצוה להחזיר שלא יאמר אני העשרתי וגו' ויהי' חילול ה' כמ"ש רש"י וצ"ע עכ"ל.

והקשה מרן הגרב"ד דיסקין שליט"א, דהרי אצל אברהם כבר בא לידו רק שלא רצה לעכב לעצמו, והניחא באופן כזה, אבל באופן שמתחילה רצה להשיב האבידה לבעליה מנ"ל שצריך לעשר.

תשובה - הנה מש"כ מו"ר רה"י שכבר היה ברשות אברהם, זה מבואר ברש"י ומפרשיו, שכתב רש"י (בראשית יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל - אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך - ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לא אקח: עכ"ל, וכתב השפ"ח א"נ ק' לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח אלא ע"כ ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך ע"כ.

ולפ"ז היה נראה לי דבאמת באופן שמלכתחילה לא זכה בזה, בזה ליכא מאן דפליג שלא יצטרך ליתן מעשר, והגרח"ק שליט"א לא דיבר באופן כזה, אלא באופן שזכה בזה ואח"כ רצה להחזיר, דהרי גם בסברא לכאורה מוכרח כן.

אחר כתבי זה מצאתי עוד בס' חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין שליט"א, [ב"מ דף כד ע"ב, בד"ה לפנים משורת הדין], שהביא עוד אריכות וגם פסק ממרן הגריש"א ז"ל בזה, וז"ל, שאלה.

מצא מעות שהדין נותן שאינו חייב להחזירה, כיון שבעליה מתייאש, ולפנים משורת הדין, [א"ה ר"ל כמבואר בשו"ע שיש לפנים משורת הדין להשיבו, והיינו באופן שאכן פטור, אך בכסף בזמנינו יש הרבה לדון בפרטי המקרה ואכמ"ל], החליט לתלות מודעות ולהכריז על הכסף שמצא, ובאמת בא אחד ונתן בה סימנים והחזירה לו, האם קודם שהחזירה חייב להפריש מעשר כספים, והאם גם האובד יתחייב להפריש מעשר כספים, כיון שמן הדין כבר לא היה חייב להחזירו.

וכתב שם, תשובה.

כתוב בתורה 'ויתן לו מעשר מכל' (בראשית יד כ), שלאחר שאברהם אבינו חזר ממלחמת סדום, נתן למלכי מלך שלם, מעשר מכל השלל שתפס, וכתב בספר טעמא דקרא שיש ללמוד מכאן שהמחזיר אבידה שאין חייב להחזירה רק לפנים משורת הדין, צריך ליתן מזה מעשר כספים, שהרי אברהם נתן מעשר כספים מהשלל, הגם שלבסוף החזיר את כל השלל למלך סדום.

וכ"כ בספרו דרך אמונה וכו'.

ולכאורה יש מקום לחלק, דגבי מוצא אבידה באופן הנ"ל אף שמצד הדין אינו חייב להחזירה, מ"מ מה שמחוייב להחזירה מצד לפנים משורת הדין, היינו דבגדרי לפנים משורת הדין זהו תורת השבת אבידה, והיינו דיש אבידה שמחוייבין להחזירה מצד הדין, ויש אבידה שיש בה תורת השבה מצד לפנים משורת הדין, וכשמחזירה מצד לפנים משורת הדין הרי יש בזה תורת השבה.

משא"כ גבי אברהם שלא היה בזה תורת השבה כלל גם לא מצד לפנים משורת הדין, שהרי אברהם אבינו קנהו קנין גמור, בכיבוש מלחמה, ועוד שהרי מלך סדום היה נכרי, ואסור להחזירה לאבידה, והאבידה הוא של מוצאו, וכל הטעם שהחזיר זהו מצד שלא יאמר אני העשרתי את אברהם, וזהו טעם צדדי לגמרי, והוה כאילו נתן לו מתנה, כדי למנוע חילול השם, וא"כ אין ללמוד מאברהם שנתן מעשר מכל, דלגבי אברהם לא היה לזה תורת השבה כלל, והיה בזה רק ענין צדדי של קידוש השם, משא"כ במחזיר אבידה לפנים משורת הדין שיש בזה תורת השבה י"ל שפטור ממעשר.

וכתב עוד, וכן אמר מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (הובא בספר משפט האבידה סימן רנט שעה"צ ס"ק קכד) שהמוצא אבידה, ומחזירה לפנים משורת הדין, אין צריך המקבל לתת מזה מעשר כספים.

ומ"מ נראה שבעניננו לכו"ע יש לתת מעשר כספים, שהרי מן הדין אינו חייב להחזיר אפילו לפנים משורת הדין, אלא הרי אלו שלו, ומה שרוצה להחזירם, אין זה חיוב של לפנים משורת הדין, וראיה לזה שהרי אין צריך להחזיר, אפילו אם הוא עשיר ובעל האבידה עני, ובלפנים משורת הדין, כתב השו"ע (סימן רנט ס"ה) שבכה"ג צריך להחזיר.

והעצה הטובה ביותר כשמרים את האבידה, שיתכוון שאינו רוצה לזכות בזה, ואין זה שלו, וממילא לכו"ע לא יצטרך לתת מעשר כספים.

ולענין אם בעל האבידה יתחייב להפריש מעשר כספים, נראה שאם הוא נתייאש מהכספים, הרי זה כאילו בא לו מתנה מחדש, וצריך להפריש מעשר כספים, אך אם הוא עדיין לא נתייאש, אין צריך להפריש מעשר כספים עכ"ל הגר"י זילברשטין שליט"א.

ומתבאר בדבריו דגם לדעת בעל הדרך אמונה אם מכוין שלא להגביה א"צ ליתן מעשר.

אכן עיינתי שוב בלשון השאלה, וכנראה כונת מו"ר רה"י להקשות שא"א מלכתחילה לא היה בכונתו ליתן מעשר רק אחר שלקח החליט להחזיר שלא יהא חילול ה', משא"כ באופן של בעל הד"א דמיירי באדם שמלכתחילה נוטל ורוצה להחזיר.

אך יש לדון מנ"ל למו"ר שכך היה.

אכן ציין מו"ר לדברי רש"י מסכת סוטה דף יז ע"א בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל - שהבריח עצמו מן הגזל ע"כ, והקושיא מכופלת א"כ קשיא אדרבה דאם היה גזל מסתבר שמתחילה לא נטל וגם לא נתכוין לזכות, ואפ"ה עישר מזה.

ובאמת ראיתי בפי' אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - חלק הדקדוק שכתב, וטעם ואם אקח - זאת הו"ו לעבר, כי הטעם אם מחוט ועד שרך נעל - לקחתי, ואם אקח, והעד, שאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים, והוא פועל עבר עכ"ל, וכ"כ בפי' הרד"ק ואם אקח - טעם הוי"ו ר"ל אם לקחתי ואם אקח ומבואר דגם הם ס"ל שלא נטל אברהם מתחילה כלום, ודלא כל' הרש"י עה"ת שהבאנו לעיל.

וכ"כ הספורנו אם מחוט ועד שרוך נעל.

כל "אם" שבמקרא כשלא יבא אחריו פועל תנאי יהיה במקום מלת "שלא", אמר אם כן "הרימותי ידי" שלא "מחוט ועד שרוך נעל" אוכל ליתן לך, שאין בידי כלום, ושלא "אקח מכל אשר לך" עכ"ל, וגם הוא ס"ל דמעיקרא לא נטל אברהם כלום.

וכן בפירוש הריב"א על התורה מבואר שלא נטל כלל מן הרכוש ואעפ"כ עישר מרכושו ע"ז.

וז"ל, פשיט' שלא נתן המעשר משל אחרים אלא משלו אלא על כרחין כדתרצינן לא הפריש מעשר אלא משלו ולא מן הרכוש שהציל.

וא"ת הרי זכה ברכוש מן הדין מההיא דהמציל מן הגוים וכו'.

וא"כ היה לו להפריש מעשר אף מן הרכוש מטעם חזקה לחבר וכו'.

וי"ל דשמא לא הציל הרכוש רק בגלל הבעלים ודמי להא דאמרי' המגביה מציאה לחברו קנה חברו כי כן פסק בסמ"ק עכ"ל, ומבואר שלא נתכוין לזכות ברכוש וגם לא היה נוטל מן הרכוש עצמו, ונתחדש כאן לפי הצד דלעיל שגם אם לא זכה צריך ליתן מעשר א"כ יצטרך ליתן מרכושו.

והנה בשבת הצעתי דברי הגריש"א הנ"ל לפני שא"ב הג"ר שמעון כהן שליט"א שהיה מהדנין לפני הגריש"א ומהמקורבים אליו, והגיב ע"ז שא"א לסמוך על שמועה כעי"ז והביא דוגמאות.

ובכל הנ"ל דן דהרי י"א שאין קנין כיבוש מלחמה בעכו"ם, וא"כ לא קנו אותן המלכים אלא אברהם אח"כ במלחמה, וא"כ היה קנין זוטו של ים.

ומ"מ מה שאברהם לא רצה ליטול אע"פ שברש"י סוטה שם ביאר שהיה משום גזל, לא היה ניחא ליה להרב הנזכר שהכונה גזל ממש, אלא שלא רצה משום שנכסי סדום היה נכסי גזילות, ולא היה ראוי ליטלו.

ובכונת הגריש"א ביאר דדוקא מה שמצווה מצד לפנים משורת הדין יש להחשיבו כאליו לא באה לידו, ובזה נעמיד גם אם בתחילה זכה בזה, אך לא היה הגריש"א סובר מדעת האבקת רוכל שאין מפרישין מעש"כ מכנגד ההוצאות השוטפות, ומאידך ציין הנ"ל שפ"א נשאל הגגריש"א על אחת שכדי לעבוד הוצרכה לשלוח הילדים למטפלת ורוצה להוריד המעש"כ, דבזה ודאי מאי אית לה למיעבד.

והנה יש להעיר בכ"ז דכל הני רבוותא מרן הגרח"ק שליט"א והגרב"ד שליט"א דנו בענין המעשר כספים של אברהם אך בחז"ל הרי מפורש בכמה מקומות שהיה זה מדין תרומה גדולה, ומלכי צדק כהן היה.

וכך הלשון בפסיקתא דרב כהנא [פיסקא י - עשר תעשר, אות ו'] א"ר חונה אבות הראשונים הפרישו תרומה ומעשרות.

אברהם הפריש תרומ' גדולה, הרימותי ידי אל י"י (בראשית יד: כב), ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמ' והרמתם ממנו את תרומת י"י (במדבר יח: כו).

וכ"ה בבראשית רבה פרשת לך לך פרשה מג, ר"י אמר עשאן תרומה היך מד"א (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה', וכ"כ רש"י פרשת לך לך (בראשית פרק יד פס' כ) ויתן לו אברם, מעשר מכל אשר לו לפי שהיה כהן, ועיין בל' הרמב"ן 'אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן', וכנראה קודם מ"ת היה שייך ליתן תרומה גדולה גם מדוממים, שהרי היה כל השלל שם.

וכן מבואר בחזקוני ובפי' הריב"א ועוד שדנו מי היה הכהן שם (ע' נדרים ל"ב ב').

ואע"ג דבפרקי דרבי אליעזר פרק כז איתא, ר' מאיר אומ' אברהם התחיל ראשון לעשר, לקח המעשר מכל מה שהשיב מן הרכוש של סדום ועמורה ואת כל מעשר רכוש לוט בן אחיו ונתן לשם בן נח, שנ' ויתן לו מעשר מכל [וכ"א במדרש משלי פ' ל' ובבמ"ר פי"ב], מ"מ לא נתבאר שם יותר מן הפסוק איזה מעשר היה שם.

אכן באבן עזרא בראשית כתב ואברם הוציא המעשר לכבוד השם, ולא מצא אדם לתתו לו כמלכי צדק, ונראה שלכך היתה כונת המ"ד בב"ר שעשה כן ל'שירה', ר"ל להודות לה' וא"כ זהו כעין מעשר כספים, אך דוחק לומר שזהו כל המקור ובודאי היה לפניהם הרבה בענין זה.

וברד"ק בראשית כתב וז"ל, ויתן לו מעשר מכל - המפרשים פירשו, כי אברם נתן למלכי צדק מעשר מהמקנה והרכוש אשר הציל לפי שהיה כהן לאל עליון; ואדוני אבי ז"ל פירש כי מלכי צדק נתן לאברהם בשכרו המעשר מן הדין, כי המלך סדם אמר לאברם תן לי הנפש והרכוש קח לך, ואברהם אמר אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר מלכי צדק לאברהם מן הדין תוכל לקחת המעשר מן הכל ולא תקח דבר ממלך סדם כי שלך הוא המעשר מן הדין, כי כל מציל ממון חבירו המעשר הוא שלו על שטרח להצילו, ונכון הוא הפירוש, כי יש לתמוה לדעת המפרשים איך היה נותן אברם משל מלך סדם למלכי צדק והוא לא רצה לקחת לעצמו ויתן לאחרים, זה לא יתכן עכ"ל, ומבואר מדבריו בעיקר הענין שלא היה זה מעשר כספים, אך לענינינו לגבי ליתן מעש"כ מדבר שאינו רוצה ליטלו לעצמו חזינן ג"כ שהיה פשיטא ליה להרד"ק מסברא שאין בזה שום שורש וכמ"ש כשאינו רוצה לזכות בזה.

אכן ראיתי בס' פנים יפות לבעל ההפלאה ז"ל, ויתן לו מעשר מכל.

משמע מזה דמעשר ראשון שייך אף לכהנים, כדסבירא ליה לרבי אלעזר בן עזריה ביבמות דף פ"ו ע"ב, דאי לא תימא הכי מה ענין מעשר לכהנים, והיינו דקאמר ויתן לו מעשר מכל, דלא נימא שנתן לו מעשר מן המעשר דהיינו תרומת מעשר לכהן, לכך כתיב מעשר מכל ולא תרומת מעשר.

ולפי פשוטו משמע שנתן לו מעשר מכל הרכוש שהביא, והוא רמז למעשר שצריך האדם להפריש מנכסיו לשמים, כמו שמצינו גבי יעקב, וכדאיתא ביו"ד [סי' רמט] בהלכות צדקה.

ויש לפרש מ"ש ויתן לו מעשר מכל, היינו אף מן מה שהביא מביתו דכיון שהיה בחזקת שיאבדו, לולי הנס חייב לעשר, כמו שמצינו גבי מעשר התבואה שאינו מנכה מספר הזריעה, מפני שלאחר הזריעה היה בחזקת איבוד, וכן ראיתי בתשובה בחוב שנתייאש ממנו ובא לידי גבוי חייב במעשר.

ויש עוד לפרש ויתן לו מעשר מכל, דאף מרכוש מלך סדום נתן לו מעשר, אף על פי שאח"כ החזיר את הרכוש, מ"מ כיון שבא ליד אברהם נתחייב במעשר, כדקיי"ל [עירובין לז ב] בחבר שמכר לע"ה ועיין בסמוך עכ"ל.

ואביא לשון התורה תמימה שמצאתי לגבי עשר תעשר [בהערות דברים פרק יד], ויש להעיר במה שחקרו הב"ח והט"ז ביו"ד סי' של"א אם יש איזה מקור למצות מעשר כספים ולא הביאו כלל דרשה זו שהביאו התוס', ואף על פי דבודאי אסמכתא היא, משום דעיקר הכתוב איירי בתבואת השדה, בכ"ז כדאי לעשותה סניף ואסמכתא למצוה דרבנן, כרגיל בכ"מ, וצ"ע.

ועיין בהשגות הראב"ד לרמב"ם פ"ט ה"א ממלכים כתב שאברהם תיקן מצות מעשרות, דכתיב (פ' לך) ויתן לו מעשר מכל, והקשה לי ש"ב הגאון רבי חיים ברלין שי', הא קיי"ל [בדרשה בסמוך עיין שם דעת הראב"ד] תבואת זרעך ולא לקוח, וא"כ הוא הדין מכבוש מלחמה, ולפי"ז הלא לא נתחייב כלל אברהם במעשר משלל כבוש מלחמה, והשבתי לו, דמדרשת הספרי שלפנינו סמוכים נאמנים לדברי הראב"ד, דכיון דחייבים במעשר מפרקמטיא ומשאר רווחים, לא גרע שלל מלחמה משאר רווחים.

ובר מן דין הנה נוכל לומר דדעת הראב"ד בכונת הכתוב ויתן לו מעשר מכל היינו מכל אשר בביתו, גם מוכרח הוא, דהכתוב אומר שאברהם לא לקח מאומה מן השלל, ודוחק לומר דנתן לו מחלק הנערים אשר אכלו עכ"ל.

היוצא מכ"ז דלכאורה הוא רעיון שנתחדש באחרונים לפרש מעשר דאברהם על מעש"כ, אכן אפשר דגם לדעת המדרשים והראשונים שנקטו שהיה כאן דין תרומה, מ"מ חלוק מדין תרומה דידן שהיה זה קודם מ"ת והביא גם מן הדומם והיינו כדי לומר שירה וכנ"ל, וא"כ אפשר דגדרי מעש"כ דידן שייך ללמוד ממעש"כ הזה אע"פ שהיה תרומה וצ"ע.

ונסכם הדברים שנידונו בזה, דהנה המוצא מציאה ואינו רוצה לזכות בה מצד הסברא פטור ממעש"כ, וכן נקט בס' חשוקי חמד אליבא דכו"ע, אכן יש מן הראשונים שמדבריהן מבואר שאברהם הפריש מעשר אע"פ שלא זכה כלל, וכן בדרך אמונה יש שהבינו מדבריו כך, ובאופן זה יתכן שעליו ליתן מעשר מכספו האישי כדלעיל [אך פשוט שאי"ז חיוב], אך באופן שזכה ורוצה לחזור בו נראה שיש עליו להפריש מעש"כ, ויש לברר דעת הגריש"א הנ"ל, ובאופן שהיתה זכיה בטעות יש לדון בפרטי כל מקרה בזה.

ובאופן שהיה בכונתו לזכות אלא שלא זכה ורק אז חזר בו, לכאורה דינו כלא זכה כלל, אלא שיש מקום לברר אם היה מן המכוון לחלק בזה ג"כ.

ובכל הנ"ל יש לעשות שאלת חכם כשנוגע למעשה.

{בע"ה אור לי"ז מרחשון תשע"ו עש"ק פ' וירא }

מה שדן כת"ר להקשות על מה שמצינו בדברי רז"ל ב"מ פ"ו ב' ובפשטות המקראות ר"פ וירא שהיה אברהם אבינו מכניס אורחים גויים, והא אנן קי"ל בע"ז כ"ו א' הגויים אין מעלין ואין מורידין.

תשובה - הנה פשטות הגדרים בדיני הישראל שהיה לאבות קודם מ"ת הוא עכ"פ לחומרא ולא לקולא, ולמיעבד לכו"ע לגבייהו כגויים אצל ישראל חומרא רבתא היא.

עוד י"ל דכיון שעשה עי"ז קידוש שם שמים שהיה מלמד עי"ז לכל באי עולם שם שמים ע"י שהיה מבקש מהם לברך, כדאי' בב"ר פרשה מ"ט, בכה"ג אפשר דשרי, כדאשכחן באבידה דכל היכא שע"י שיחזיר אבדה לגוי יגרום קידוש ש"ש מצוה להחזיר.

מה שהקשה עמ"ש במגילת אסתר פ"ט פס' י' ובביזה לא שלחו את ידם, דהא קי"ל שיש להשמיד גם ממון עמלק.

תשובה - הנה אפי' אי ס"ל דמשגלו ג"כ רמיא חיובא דמחיית עמלק עלן, אפש"ל דהנה בעצם כל מה שהיה בכלל באפשרותם להלחם באומות היה נס גדול למעלה מדרך הטבע, והיו מחוייבים בזה ג"כ כדי שלא יהיו להשמיד להרוג ולאבד, אבל ליטול את השלל הי' ח"ו יכול לגרות האומות ואפי' היה רק חשש קל, לא היו מחוייבין לזה משום פיקוח נפש.

וכן ידוע מהר"ח דואלוזין ועו"ר שידעו מי הם עמלקים ולא הרגום מטעם זה.

אפשר ג"כ שנצטוו ע"פ הדיבור או רוה"ק שלא ליטול מן השלל, והיה הוראת שעה כדי שיהא קידוש שם שמים.